הכוונה המכוונת בשבת ובתפילה, ויקהל-פקודי תשפ"ג
בפרשתנו למדים אנו על מינויו של בצלאל בן אורי בן חור שתפקידו בעשיית המשכן היה "בכל מלאכה" (שמות ל"ה ל"א). ביתר פירוט, "לחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת" (שם ל"ב-ל"ג). הרי שהתורה הדגישה את עניין המחשבה בעשיית המלאכה. אמנם התרגומים תרגמו "מלאכת מחשבת"- עבודת אומנין, אונקלוס ויונתן, ובכ"י ניופיטי: אומנות (ראה מש"כ רמ"מ כשר, בתורה שלמה שם, עמ' נ"ב, אות קכ"ב-קכ"ג.) אבל במכילתא דרש ב"י, פרשת בא, לשמות י"ב ט"ז, על המילים "כל מלאכה לא יעשו בהם", איתא: נאמר כאן [בשבת] מלאכה, ונאמר מלאכה במשכן. מה מלאכה האמורה במשכן מלאכה שיש עמה מחשבה, אף מלאכה האמורה כאן שיש עמה מחשבה. (וראה בתורה שלמה, בא, עמ' 142 אות של"ט למקבילות וכו'.)
והעיר בעל התורה תמימה, לשמות ל"ה אות כ"ג, עמ' 492: ואף על פי דלשון זה [של שבת ילפינן ממשכן, היינו כאותן מלאכות שהיו במשכן, כמבואר בשבת מ"ט ע"ב, ולכן גם ענין זה ילפינן ממשכן, כמו שבמשכן עשו מלאכות מכוונות לפי המחשבה והציור הקודם, כך אין חייבים בשבת אלא רק באופן כזה, ולא אם נשתנה המחשבה והציור, וכו'. ועל פי הנ"ל נבין את אשר מצינו בגמרא חגיגה י' ע"א-ע"ב, על המשנה שם: הלכות שבת… הרי הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובים, וגו', דאיתא שם: הלכות שבת מיכתב כתיבן? לא צריכי, כדאמר ר' אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה, פטור עליה. כמאן? כר' שמעון, דאמר ר' שמעון: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה… מאי כהררים התלויין בשערה? "מלאכת מחשבת" אסרה התורה, ומלאכת מחשבת לא כתיב. ורש"י שם פירש: וזה רמז מועט… דאילו מלאכת מחשבת כתיבא במשכן, ולפי שסמך בפרשת "ויקהל" פרשת שבת- שמות ל"ה ב', "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש. שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת"- לפרשת המשכן, אנו למדים מלאכת מחשבת לשבת וגו'.
הרי שלמדו מ"מלאכת מחשבת" שהמלאכה האסורה בשבת היא זו שבהתאמה למחשבתו של בעל המלאכה, ועל כן, אם נתכוון לעשות דבר מסוים, ולמעשה יצא לו דבר אחר, אינו חייב בדיני שבת. ומכאן למדו הפטור של "מתעסק", כדאמרינן בסנהדרין ס"ב ע"ב:… וכרב נחמן אמר שמואל:… המתעסק פטור. מלאכת מחשבת אסרה תורה, וגו'. וכמו כן בדבר שאינו מתכוון כפי שמצינו בבבא קמא כ"ו ע"ב: נתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע… לעניין שבת פטור … מלאכת מחשבת בעינן.
וכן, בכריתות י"ט ע"ב למדו מכאן גם דינו של מתעסק וגם דבר שאינו מתכוון. ולפסיק רישיה, וכן שמקלקל וכלאחר יד… וכו'. וראה בתורה שלמה ויקהל, עמ' צ"ד, אות קכ"ד שכתב: בקונטרס "מלאכת מחשבת" (בכ"י) בארתי בארוכה כל הסוגיות בש"ס בנוגע לעניין מלאכת מחשבת. וקונטרס זה הופיע לאחר מכן בספרו דברי מנחם, ח"ב, ירושלים תש"מ, עמ' קע"א-רל"ו, שבו הקיף את כל התחום הזה בדרכו המופלאה.
כללים אלה נאמרו בעיקר לגבי הלכות שבת, אבל לא בשאר איסורים. כך למשל אינם נוהגים במאכלות אסורים ובדיני עריות, וכפי דאיתא בכריתות י"ט ע"ב, שכך דעתו של רב נחמן אמר שמואל, שמתעסק בחלבים ובעריות חייב. (וראה באנציקלופדיה תלמודית, חלק כ"ז, ערך "כוונה", ת"י-תי"ב.) הוי אומר שבענייני מלאכה ללא כוונה, או בכוונה שונה מתכליתה ועיקרה של המלאכה, היא אינה נחשבת כמלאכה לחייב כמעשה איסור.
דומה הדבר שבתחום אחר לגמרי, נוכל לראות אותו יסוד הלכתי מחשבתי. שהרי בעניין "מצוות צריכות כוונה" נחלקו חכמים, כלומר בעושה מצווה ללא כל כוונה, אם אכן יצא ידי חובתו (פסחים קי"ד ע"ב- קט"י ע"א, ראש השנה כ"ח ע"א-ע"ב ושלחן ערוך אורח חיים סי' ס"ד). כי למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, משמע שמתכוון לעשות מצווה זו כדי לקיים את ציווי בוראו, ובכך לצאת ידי חיובו. (וראה באנציקלופדיה שם.) ואם לא הייתה כוונה כזו, לא יצא ידי חובתו, אף שיש שסברו שמצוות אינן צריכות כוונה, ופירושו שהעושה מעשה המצווה ללא כל כוונה, בכל זאת יצא ידי חובתו.
אך לעניין תפילה נאמר במפורש במשנה (ברכות ה' א'): אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש… וכו'. ושם (ל' ע"ב) אומרת הגמרא: אמר ר' אליעזר: לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוון את ליבו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, וגו'. ושם ל"א ע"א איתא: תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוון את ליבו לשמיים וכו'. והביאה הגמרא שם כמה פסוקים כאסמכתאות לכך. ובעירובין ס"ה ע"א: אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, משום שנאמר, "בצר אל יורה". (רש"י שם כתב: בדקתי אחר המקרא הזה ואינו בכל הכתובים, ושמא בספר בן סירא הוא. ואכן הוא שם בספר בן סירא ז'.) ובספר חסידים סי' קנ"ה (מהדורת ר"ר מרגליות עמ' קס"ג): לכן טוב להתפלל ולכוון בשמחה ובכבוד להקב"ה להתפלל בכוונה… וכו'. ובשלחן ערוך אורח חיים צ"ח ב', נפסק להלכה: לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונה ולא בשעה המבטלת כוונתו, וכו'. הוי אומר, שכוונה תנאי היא לקיום מצוות התפילה.
אמנם הוסיף המחבר שם: ועכשיו אין אנו נזהרים בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילות. וציין לכך באר הגולה שם: טור בשם מהר"ם מרוטנבורג, (דפוס לבוב, סי' תע"ד וסי' כ"א), הגהות מיימוניות לפרק ד' מהלכות תפילה כ' (בשם התוספות), וכו'. (וראה דיונו היפה של Seth Kadish , בספרו:
Kavvanah: Directing The Heart in Jewish Prayer, 1997 , pp. 3-32).
ואף שהמחבר אמר מה שאמר על פי מה שמצא בדברי הראשונים בראותם את חולשת הדורות, ברור הוא שעיקר מצות התפילה היא עם כוונת הלב, וללא כל מחשבות זרות, כי תפילה ללא כוונה היא כגוף ללא נשמה, ובטלה היא.
והנה ראינו כי בדיני שבת עיקר קיום המצוה הוא בכוונה התואמת בין המעשה והמחשבה. אך כאשר ישנו נתק, או אפילו סתירה, בין הפעולה והמחשבה, המעשה הופך להיות חסר כל ערך (ועל כן אינו מחייב.) וכן הוא בדין התפילה, שכאשר היא ללא כוונה מתאימה, העיקר חסר בה, והרי היא בטלה ומבוטלת. ואף כי קשה היא הכוונה, ועל כן צמצמו אותה מאד חכמים לפסוקים בודדים, בכל זאת חייבים אנו לנסות בכל כוחנו לכוון מחשבותינו בשעת התפילה לאותן כוונות התואמות את עיקר התפילה. ויהי רצון שתתקבלנה תפילותינו לרצון, אמכי"ר.
