הכנה ראויה לקרבה ולשיחה, פרשת ויקרא, תשפ"א

 

סיימנו את ספר שמות, ספר גאולת ישראל ממצרים והלכות בנין המשכן. ועתה נכנסנו לספר ויקרא, הנקרא בלשון חז"ל תורת כהנים, כי עיקרו עוסק בהלכות קרבנות (פרקים א'-י"ז) ועשרת הפרקים האחרונים עניינם לרוב בהלכות המחייבות את ממלכת הכהנים כולה. הוי אומר, כמעט כל כולו של הספר עוסק בענייני פולחן המשכן, ובכך מתקשר הוא ישירות לספר שמות. במילים אחרות, רוב רובו של הספר עוסק במצוות שבין אדם למקום.

אך דווקא בתחילתו, בפסוקים הראשונים של הפרשה, מצאו חז"ל יסוד מוסרי חשוב ביותר הנוגע ליחסים שבין אדם לחברו. כי בפסוק הראשון קוראים אנו כדלקמן:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם… וכו'.

ויש לשים לב לריבוי הפעלים הקשורים לענייני דיבור, כלומר תקשורת והם: קרא, דיבר, אמר. ועל הפסוק הראשון נאמר במסכת יומא ד' ע"א:

"ויקרא אל משה וַידבר"- תניא, למה הקדימה קריאה לדיבור?  לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוראהו.

כלומר, אין לו לאדם להתחיל לדבר עם חברו באופן פתאומי, אלא ייתן לו זמן להכין את עצמו לקבלת הדברים, וקדמה דרך ארץ לתורת כהנים.

הרחיב ר' מנסיא רבא (שם) באמרו:

מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו  אמור?  תלמוד לומר, "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".

ונראה כי פירש מילת "לאמור" כנטילת רשות למסירת דברים. (ראה תורה תמימה שם, אות ב')

והרחיק עוד יותר הסמ"ג (לאוין ט') בהסיקו ממילים אלה איסור לאו, בקובעו שמי שאומר בלא נטילת רשות עובר בלאו! (אף שבוודאי אסמכתא היא, וכדברי התורה תמימה שם).

ועניין זה מצאנו אף במסכת דרך ארץ רבה פרק ה' (והוא פרק ג' משנה ב' בפרקי בן עזאי, מהדורת היגער, עמ' 183-182) :

ולא יכנס אדם לבית חברו פתאום. וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום שעמד על פתח הגן, ויקרא לו לאדם שנאמר, "ויקרא ה׳ אלקים אל האדם ויאמר לו איכה" (בראשית ג' ט').

ואילו במסכת נידה ט"ז ע"ב, מצאו שהלכה זו כבר נמצאת בספר בן סירא, שם נאמר, "שלושה שנאתי וארבעה לא אהבתי…" וביניהם, "הנכנס לבית חברו פתאום". ושם במסכת נדה הוסיף ר' יוחנן, "ואפילו לביתו". ואילו ר' שמעון בן יוחאי הוסיף: … הנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר לבית חברו, וגו'. ואילו בפסחים קי"ב ע"א שנינו:

תנו רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו… וביניהם: ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חברך. (והשוה ויקרא רבא כ"ח ז', מהדורת מרגליות עמ' תפ"ד).

ואכן בספר בן סירא השלם, מהדורת מ"צ סגל, ירושלים תשי"ט, עמ' קכ"ז, פסוק כ"ד, איתא: רגל נבל מהרה אל בית… שפירש סגל, שלא יבוא באופן פתאומי ובלא טפיחה על הדלת, (שם עמ' קכ"ט). ואף הביא סגל שם מקבילה מספרות מצרית קדומה (ארמן-בלקמן עמ' 239): אל תבוא אל איש הביתה, אך היכנס אם יקראוך וגו'. וכל ההלכות והעצות הללו הן בכדי לתת שהות לאנשי ביתו ובית חברו להכין את עצמם לקראת הביקור ולקבלת השיחה.

והנה בימינו אנו, להלכות הללו ישנה משמעות חדשה. כי לפני שפותחים בשיחה עם מישהו ראוי לתת לו זמן לעטות את המסכה שלו, לפני שנכנסים לחנות\למסעדה נדרשים אנו להציג את תעודת המתחסן או המחלים, וכן הורגלנו במדידת החום לפני הכניסה למקומות ציבוריים סגורים. וכמובן לפני שנכנסים לבית, צריך לשהות קמעא עד שבני הבית יכינו את עצמם לביקור, הן בעטיית המסכה והן בריחוק מקום. וכן הוא אף לשיחה כביכול עם הקב"ה. כלומר, בתפילה בבתי הכנסת יש לדאוג להכנה הראויה. ואם הקב"ה נהג כך עם אדם הראשון ועם משה רבינו, על אחת כמה וכמה שחייבים אנו ללכת בדרכיו ולנהוג כמידותיו, בזהירות מרבית בכל קרבה בין אדם לחברו. ויהי רצון שכפי ש"קרבת אלקים לי טוב" (תהילים ע"ג כ"ח), כך תהא קרבת בני אדם טובה לנו, בקרוב בימינו, אכי"ר.