הלכה ושירות צבאי:פרק 1-שבת בג'יפ הסיור

שבת בג'יפ הסיור

סיפור המקרה

אתה הנהג של ג'יפ סיור המסייר בגיזרת רמאללה. מלבדך מצויים בג'יפ מפקד הסיור ("מש"ק"- מפקד שאינו קצין) ועוד חייל מאבטח.  באה שבת אך לא באה המנוחה, אלא התלבטויות והתחבטויות לגבי תפקידך כנהג. הבעיות החריפו בשעה שמשה, מפקד הסיור, הורה לך לרדת מהציר לצורך "טיול קטן" בתוך הגיזרה. המעשה מקובל ביום חול, אלא שבשבת אינך מעוניין בטיולים אלה והתפתח ביניכם ויכוח…

השאלות

למי ישנה הסמכות להכריע מה נכלל בגדר "פיקוח נפש"?

כיצד יש לנהוג בנהיגה בשבת? האם לכבות, כמקובל ביום חול, את מנוע הגי'פ בעת עצירה? האם להקפיד על איתות?

האם להעדיף פעולות בשינוי, למשל בעת הנעת הרכב, כדי לצמצם ככל האפשר במלאכות דאורייתא?

מהם הכללים המנחים בהיתר מלאכה בשבת במקום בו קיימת סכנת חיים?

עקרונות ושיקולים רלוונטיים

הבעיות בנסיעה ברכב

תחילה עלינו לברר את הבעיות העולות בנסיעה ברכב בשבת. הואיל וישנם בשבת איסורים ברמות שונות וממילא ההתייחסות לגביהם שונה, עלינו למיין את האיסורים על פי שתי רמות עקרוניות: איסורי דאורייתא (=מלאכות גמורות) ואיסורי דרבנן (=גזרות חכמים).

איסורי דאורייתא: ההנעה, הלחיצה על דוושת הגז – איסור מבעיר. איתות – איסור מבעיר (לרוב הדעות).

איסורי דרבנן: הפעלת מערכות חשמליות, יציאה מחוץ לתחום (לרמב"ם מעל י"ב מיל איסור דאורייתא). העברה מרשות לרשות בכרמלית, טילטול מוקצה.

היתרים אפשריים: בכלי רכב הגבוה מ10– טפחים  (כ80– סמ' לערך) ייתכן שאין בו הוצאה מרשות לרשות. יש הסובר שהנוסע והמוסע על גבי רכב הגבוה מ10– טפחים, יוצא מגדר איסור תחומין.[1]

הגדרת הצורך המבצעי

הצורך בקיום סיורים הוא צורך צבאי חיוני, הן בהיותו גורם מסכל ומרתיע פיגועים ברכבים וביעדים ישראליים והן ככוח זמין להגשת עזרה לנפגעים ולניהול מרדף אחרי מפגעים. על כן אין כל ספק שיש מצווה לקיימם בכל ימות השנה. (לעיתים ייתכן צמצום נפח הפעילות בשבתות כתוצאה מאי–נסיעת רכבים יהודיים בשבת, אך זאת רק בהוראה ואישור מהרמות הבכירות בשטח). ואולם, כשם שבמקרה של חולה מסוכן ישנו מוסמך (="מומחה") שיקבע את רמת הסיכון שבה מצוי החולה ויחליט לגבי הטיפול הנדרש – כך גם בצבא יש להגדיר את  ה"מומחה" .

עיין עוד ב"מיקוד" על היתר מלאכת הצלה בשבת.

מי הוא המומחה?

באופן כללי, בעל התפקיד הבכיר יותר מוגדר בצבא כמומחה. מומחיותו נובעת מידע רב יותר ומראייה רחבה יותר, ובעיקר בשל היותו מופקד ואחראי על ביצוע המשימה.

לכל פעילות מבצעית יש פקודות ונהלים ברורים הניתנים מתדריך שלפני היציאה למשימה, והם מבהירים לדרג המבצע את דרישת הדרג הממונה. לכן פקודות אלו מהוות את דעת המומחה גם בהעדרו או כאשר לא ניתנת פקודה ישירה.

בדרך כלל הפקודות מגדירות משימה ברורה ואינן מותירות מירווח גדול מדי לשיקול דעתו של הדרג המבצע, אך בהחלט ייתכנו מצבים גבוליים או שטחים אפורים, שבהם ההחלטה על דרך הביצוע המדויקת הינה בידי המבצעים.

במקרה הנדון יש לבחון אם דרך התפקוד של המפקד אכן יכולה להיחשב כ"מומחיות". ניתן לבחון זאת לאור הגדרת המשימה המבצעית. אם ההגדרה היא שנוסעים רק על הצירים הרי שהמפקד חורג מההוראות שאותן קיבל, והוא מוכיח את חוסר מומחיותו, ולפיכך אין לשמוע לו. אך אם ההגדרה היא רחבה יותר, קרי: להראות נוכחות בגיזרה כולה – ובמסגרת הגדרה זו פעולות של שבירת השיגרה מקובלות בהחלט – לא נראה שיש מקום לבקר זאת, והדבר אף מותר לכתחילה.

ככלל, העיקרון בבחינת צורך הוא דרך ההתייחסות אליו ביום חול, כאשר אנו משוכנעים שאי–קיום הפעולה ביום חול נבע אך ורק מחוסר הכרחיותה, ולא שנדחתה מחוסר זמן.  לגבי הטענה שאין לראות במפקד הסיור "מומחה" היות שאין הבדל מהותי בין הכשרתו של מפקד הסיור לזו של שאר הלוחמים, ניתן לטעון שעצם היותו מופקד ואחראי על המשימה עושה אותו ל"מומחה" מבין השלושה, ועיין בסעיף הבא.

עיין עוד ב"מיקוד", בהתייחסות לשאלת המומחה.

ערעור סמכות

המערכת הצבאית הינה מערכת היררכית ולא דמוקרטית, וככזו היא נמדדת ביכולתה לפעול כגוף אחד ביעילות מקסימלית. ברור שלכל גוף ישנו  הראש המחליט וידיים ורגליים המבצעות. ערעור סמכותו של המפקד וסירוב פקודה הם פגיעה ברורה בכושרו של הצבא. לכן, בכל כניסה לעימות על רקע ביצוע הוראות המפקד יש לקחת בחשבון את ערעור סמכותו של המפקד. אף אם עימות כזה הכרחי במצבים קיצוניים ("פקודה בלתי חוקית בעליל") יש לבחון היטב, אם אכן במקרה הספציפי ישנה "אי חוקיות בעליל". בכל מקרה אין הדבר אומר שאסור להשמיע דעה חולקת, אלא שהדבר יעשה בזמן המתאים, מתוך קבלת סמכותו וכבודו של המפקד, ובאופן ענייני ומתון.

פעולת השינוי

אנחנו נעזרים בדרך פעולה זו במקום שבו המעשה בעייתי מהבחינה ההילכתית, ולכן אנו מעדיפים לשנות על מנת לצמצם את חומרת האיסור ולהקל בזה על הקונפליקט המתעורר בין הצורך במעשה לבין שמירת השבת. דיון זה מחייב התייחסות קפדנית אל ההשלכות האפשריות של רצוננו להחמיר ולעשות בשינוי, כגון פקפוק בעצם הצורך בסיור, ביצוע לקוי של המשימה, ועוד. ועיין להלן בפרק "מש"ק המבצעים בתורנות שבת", שם הרחבנו את הדיון בעיקרון זה.

עקרונות במיקוד

דין פיקוח נפש (להלן – פיקו"נ) בצבא

ישנם שני יסודות עיקריים בהיתר ואף במצווה, לצאת לפעילות מבצעית בשבת, אף שהיא כרוכה בעשיית מלאכות אסורות.

"פיקוח נפש דוחה שבת"

ניתן ללמוד את ההיתר מדין הצלת נפשו של היחיד. על הפסוק (ויקרא, פרק יח, ה)  "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'" דרשו חכמינו "וחי בהם – ולא שימות בהם" (תלמוד בבלי, מסכת יומא דף פה עמוד ב). ומכאן, שכל ספק נפשות דוחה שבת. ממילא, כל פעולה צבאית אשר מטרתה לשמור ולמנוע פגיעה בנפש מותרת בשבת.

כאן עולה שאלה נוספת: האם כאשר אנו נאלצים לעשות מלאכת הצלה בשבת יש להשתדל לצמצם ככל האפשר את חילול השבת ("הקל הקל תחילה")? שהרי השבת עומדת בעינה ורק נדחתה מפני פיקו"נ ("דחויה שבת מפני פיקו"נ"). או שמא ברגע שקיים צורך להצלת נפשות עלינו להתנהג כאילו היה זה יום חול ולעשות את כל הנדרש בדרך הרגילה ("הותרה שבת מפני פיקו"נ")? בשאלה זו נחלקו ראשונים ואחרונים לא הוכרעה לגמרי.[2] ביחס להתלבטות זו, יש סברה לומר שהיות שהצבא הוא צורך שמירת הכלל גם הסוברים שהשבת "דחויה" בלבד בפני פיקו"נ, יסכימו לצורך הכלל עם הדעה שהותרה שבת מפני פיקו"נ.

ישנם פוסקים המחלקים בין סכנה עכשווית (="חולה בפנינו") לבין הדין סכנה עתידית, ויש הסוברים שלא התירו מלאכה אלא בסכנה עכשווית.[3] נראה שבמצב הביטחון הרעוע במדינת ישראל  יש להחשיב כל פעולה שמטרתה הגנתית כ"חולה בפניו".

"עד רדתה"

מקור הלימוד להיתר מלאכה בשבת שבו עסקנו עד כה היה מדין  פיקוח נפשו של היחיד. אולם בספרות ההילכתית ניתן למצוא מקור נוסף השייך יותר ל"הלכות ציבור" והוא ראייה כוללת של פעולותיו ההגנתיות של צה"ל בגדר מלחמת מצווה.[4] "תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו – אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: (דברים כ) עד רדתה – אפילו בשבת"  (בבלי, שבת דף יט עמוד א). מכאן שיציאה למלחמה המחייבת בהכרח חילול שבת לא נתפסת בהיבט הצר של הדיפת הגויים אלא בסיומה הגמור. היתר זה נכון אף ללחימה מקומית: "גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. (רמב"ם, הלכות שבת פרק ב הלכה כג). ומסביר ר' יצחק בר ששת (הריב"ש): "אבל יש בה (במלחמת מצווה) היתר אחד מיוחד, שאם התחילו אין מפסיקין, ומחללין את השבת לכל צרכי המצור, ואפילו שלא מפני הסכנה; כמו שבא הקבלה: עד רדתה, ואפילו בשבת".

מכאן ניתן להסיק שיש לנקוט יוזמה ולצאת למלחמה על מנת למנוע מצב עתידי של סכנת נפשות,  וכן הותר ליוצאים למלחמה לחזור למקומם אף שסרה סכנת הנפשות כדי שלא ימַנעו בעתיד מלצאת למלחמה. בכל פעולה המוגדרת כעזרת ישראל מיד צר מותר לעשות אף מלאכות שאין בהם משום פיקוח נפש.[5]

לאור הלכות אלו יש לקיים את הפעילות המבצעית כפי שרגילים לבצעה ביום חול ואין להעמיס עליה עיקובים וחששות יתרים העלולים להכשיל את החייל בביצוע משימתו במלואה.

השבת בצבא

עם זאת, יש להעלות גם שיקולים הפוכים. לא הרי מלחמה הדורשת גיוס של כל הכוחות בפרק זמן מוגבל כהרי השיגרה המבצעית בזמני רגיעה יחסית, שבה מצוי הצבא רוב הזמן. ויתרה מכן: קיימת סכנה אמיתית שעשיית הפעילות המבצעית בדרך הרגילה ביום חול תביא בעקבותיה לפיחות בערכה של השבת ולהפיכת השבת בצבא ליום חול. סכנה זו חמורה כפליים בצבא שבו משרתים חיילים רבים שהשבת ממילא קלה בעיניהם, ועל כן, למרות ההיתרים העקרוניים יש לשוב כל פעם ולהעמיד לצידם את הסכנה לדמותה של השבת – בצבא בכלל ובעולמו של החייל הדתי בפרט.

מומחה

כותב הרמב"ם: "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי, אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו, והוא שיהיה רופא בקי, רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך מאכילין אותו, מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין" (הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ח). הכלל הקובע אפוא בפיקו"נ הוא הבקי בדבר (ברפואת היחיד החולה עצמו מוסמך לקבוע את מצבו לא פחות מהרופא – "לב יודע מרת נפשו").

ואולם, יש להגדיר מיהו המוגדר כ"בקי" או המומחה בצבא. היה מקום לקבוע את דרגת הבקיאות על פי הניסיון והלימוד, ולהניח שמן הסתם בעל הדרגה הגבוהה הוא בהכרח המומחה. אלא שהמציאות בצבא היא שלעיתים קרובות דווקא זה שנמצא בשטח וקרוב לאירועים הוא המבין היטב את המתרחש, ולאו דווקא הרמות הממונות הרחוקות מהאירועים. על כן נראה נכון יותר להגדיר את המומחה כנושא באחריות הישירה למילוי המשימה. מעשיו שלו ישַפטו לאור הפקודות לביצוע המשימה שהגיעו מהדרג הממונה, הבכיר יותר, אשר יש להניח שלנגד עיניו עומדת תמונת מצב רחבה יותר, שאינה עומדת לעיני הדרגים הנמוכים.

ניתן לטעון שדווקא אדם שומר מצוות, המודע היטב לחומרתה של השבת או לחומרת איסור אכילה ביום הכיפורים,  ישקול כראוי לפני שיורה על חילול שבת או על אכילה ביום הכיפורים. לכן לא יוגדר אדם חילוני כ"בקיא" לגבי השאלה ההילכתית המתעוררת מכיוון שאינו שומר הלכה. ואולם, שיש לברר היטב את טיב הקביעה. קביעתו של המומחה החילוני היא אך ורק לגבי השאלה המציאותית, דהיינו האם קיימת סכנת נפשות ואין קביעתו קביעה הילכתית אם מותר או אסור לחלל שבת. לאור זאת ניתן אף להסתמך על דעתו של חילוני אף שהוא עצמו אינו שומר שבת.[6]

מאידך, אין מנוס מהפעלת שיקול דעת, שכן לא אחת ניתנות הוראות שלא היו ניתנות לוּ נותן הפקודה היה רגיש לערך השבת.[7]

הצעות להכרעה

1. ירידה מהציר

ההכרעה בשאלה זו תלויה קודם כל בפקודות שניתנו בתדריך לפני היציאה למשימה. בהנחה שאכן המפקד אינו פועל בניגוד להוראות, ורק קיים ספק בליבך אם יש בהן תועלת של ממש – נראה שיש לציית למפקד הן בשל הגדרתו כמומחה בהיותו מפקד הסיור, והן בשל החשש לערעור מעמדו וליצירת קרע ביניכם שעלול לפגוע בכושרו המבצעי של הסיור באופן חד–משמעי.

2. הנעה בשינוי

בזמן רגיעה יש מקום לשקול זאת, אם כי גם המניעים כרגיל – נראה שיש להם על מי לסמוך.

3. איתות

ברור לחלוטין שאי–שימוש לכל אורך הנסיעה באורות האיתות של הרכב מסכן בעליל את נוסעי הרכב ואת הסביבה, והמחמיר בכך אין זו אלא חסידות של שטות! והדבר ברור, אך עובדה שיש הטועים בכך…

4. כיבוי הרכב

יש להגדיר את ההבדל בין הנעת הרכב, דהיינו יצירת הניצוץ הראשון שהוא מבעיר הראשון, לבין פתיחת מצערת הדלק והוספת דלק על ידי לחיצה על הדוושה. על כל פנים, גם כאן צריך להפעיל שיקול דעת רחב, שכן, השארת הרכב מונע לזמן רב עלולה לגרום לתקיעת הרכב עקב מחסור בדלק בזמן שיהיה נחוץ לתפקיד חיוני. ואף כי לכל סיור קיימת האפשרות לתדלק צריך לקחת בחשבון שמפקד הסיור מתכנן את התדלוק בדרך כלל על–פי המצב הנורמלי, וחריגה בולטת ממצב זה עלולה להטעותו. ולפיכך, נראה שבעצירות קצרות אין לכבות את המנוע, אך בעצירות ארוכות יש מקום לשקול זאת.