הלכה ושירות צבאי:פרק 5-תפילה בעת אימון צבאי

תפילה בעת אימון צבאי

סיפור המקרה

אתה מפקד פלוגה שיש בה מחלקה שרובה ככולה מורכבת מחיילים דתיים. החטיבה מתכננת תרגיל "מתגלגל" רחב היקף הכולל שני "ימי לחימה" רצופים, קרי: אין עצירה וחזרה לבסיס. בתרגיל נעשית עבודת שת"פ עם כוחות נוספים רבים. החיילים פונים אליך בבקשה שבתכנון התרגיל יוקצה להם זמן להתפלל במניין – "אחרי הכל זה רק תרגיל".

שאלות

1. האם תעלה את דרישת החיילים להקצות להם זמן תפילה בפני הרמה הממונה על התרגיל?

2. מה הם הגדרים של "העוסק במצוה פטור מן המצווה" וכיצד יש ליישמן במקרה זה?

עקרונות ושיקולים רלוונטיים

הגדרת רמות החיוב השונות

קריאת שמע–דאורייתא.

ברכות קריאת שמע תפילה – חיוב מדרבנן (ואף לרמב"ם הסובר שעיקר מצוות תפלה דאורייתא ג' תפילות ביום הם מדרבנן).

תפלה במניין – מצוה מן המובחר להתפלל י"ח בציבור וכך גם יוכל לומר דברים שבקדושה (אך אין זה חיוב דרבנן כמו עצם התפילה).[1]

בנושא התפילה וקריאת שמע, ישנה חשיבות גדולה לזמן – קריאת שמע עד סוף ג' שעות (זמניות), תפילה עד סוף ד' שעות וכו'.

אין יורדין לפני התיבה

בתלמוד מופיע: "תנו רבנן: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית – קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה, ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה, ומתפללין תפלה של שמונה עשרה אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם".[2]  ואף שהשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי סעיף ב, כותב: "והאידנא, אין דרך להקפיד בכך", רואים אנו שחכמינו הקפידו מאוד במקרה של פגיעה בבעל הבית ודחו בשל כך תפילה בציבור,  ולכאורה קל וחומר – בפגיעה בזמן יקר של אימון רחב היקף – בכלל כולו.[3]

ואולם, אל לנו להפריז בכך; בכל תרגיל ובוודאי בתרגיל רחב היקף ישנן בדרך כלל הפסקות ארוכות, המאפשרות למצוא זמן במהלכו אפילו לתפילה במניין. לכן יש לשאול את השאלה ברמה העקרונית: האם אכן יש  להשתדל במציאת הזמן לתפילה במניין, או שמא העיסוק במצוות האימון הצבאי פוטרת אותנו ממצוות תפילה במניין.

העוסק בצורכי ציבור פטור מקריאת שמע ומן התפילה

בשולחן ערוך נפסק: "היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע, לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא, אם נשאר עת לקרות… [4] העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי…",[5] דהיינו, לעניין דאינו צריך לפסוק להתפלל.  ופשוט שהתפלה הנה מכלל צרכי הצבור.[6]  לאור זאת ברור, שאין להפסיק במהלך התרגיל עצמו אף לא לקריאת שמע וכל שכן לתפילה. אם חושש שיתאחר יאמר קריאת שמע וברכותיה  בבחינת "ובלכתך בדרך" או לפחות פרשה ראשונה בזמנה,[7] וכשיתאפשר לו יתפלל י"ח אף שלא בסמיכת גאולה לתפילה.[8]  אם מקריאת שמע ותפילה נפטר – ממניין הדורש זמן רב ומאמץ גדול לכנס אותו על אחת כמה וכמה שנפטר.

ואולם, עלינו לברר לעצמנו מהם הגדרים של  פטור זה,  ועיין "בעקרונות במיקוד".

התפילה בצבא

בנוסף על הנאמר עד כה חשוב לדעת שתפילה במניין מעוגנת בזכויותיו הבסיסיות של החייל הדתי,[9] ובאופן עקרוני, הוא אינו צריך להסס מלעמוד על זכויותיו במקום שאפשר (כמו שאף חייל לא בוש מלדרוש את זכותו לצאת לחופשה).

לאור זאת, יש מקום לפנייה אל הפיקוד המנהל את התרגיל בבקשה להקצות זמן באחד מה"זמנים המתים" שיש בכל תרגיל לשם תפילה קצרה במניין.

יש להדגיש  את חשיבותה הרבה של התפילה דווקא בצבא מעבר למשקלה הסגולי ההילכתי. אורח החיים בצבא, הדורש התמדה באימון ובחישול הגוף, ועוסק בצרכים ארציים חיוניים תוך התרופפות המסגרות הדתיות התומכות  ומגוננות, עלול לגרום לשחיקה רבה ולהידלדלות רוחנית. הדרך הנכונה להתמודדות עם מצב זה היא התמקדות בשמירה על העולם הפנימי הרוחני. בכך תופסת התפילה מקום מרכזי – הן ככלי העשרה והן כביטוי לאמונה ולשמירת העצמיות בטהרתה.

עקרונות במיקוד

העוסק במצווה פטור מן המצווה

משנה. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.

תניא, אמר רבי חנניא בן עקביא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים – פטורין מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי. שהיה רבי יוסי הגלילי אומר: העוסק במצוה פטור מן המצוה.[10]

שתי גישות יסודיות ישנן כלפי הבנת "העוסק במצווה פטור מן המצווה".

לדעת התוספות, רק בשעה שהאדם עוסק בפועל במצווה נפטר מן המצווה ואם אין המצווה מעכבת את המצווה שעוסק בה יקיים שתיהן. זאת אומרת, שהעוסק במצווה מחויב בכל המצוות באותה מידה אלא בשעה שעסוק במצווה אחת הוא פטור מלטרוח באחרת אלא א"כ עולה לו ללא טורח.[11] ומאידך סובר הר"ן "שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שהוא יכול לקיים את שתיהם לפי שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר".[12] פירוש הדבר הוא שהתורה לא חייבה את האדם לעשות יותר ממצווה אחת בזמן נתון וכל זמן שעסוק בה נפטר ממצוות אחרות אף שחמורות ממנה. גם הר"ן מודה "שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניה דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע", היינו, אף כי אין חיוב גמור על פי תפיסתו העקרונית של הר"ן  על כל פנים יש לקיים את המצווה הנוספת.

בנוסף לצד הפורמלי במחלוקת בין הר"ן לתוספות קיים גם צד פסיכולוגי. האם העיסוק במצווה יהיה בריכוז ובשקט נפשי מלא על מנת לבצעה בצורה מושלמת, או שמא יש לחיות כל הזמן בתחושת חשש של החמצה ובמתח "שמא יכולתי להרוויח ולהספיק יותר".

להלכה נראה שרוב הפוסקים, ובכללם המחבר בשולחן ערוך, נטו אחר הר"ן.[13]

בהגדרת עוסק במצווה אין הכוונה דווקא לקיום בפועל, אלא אף למכשירים ולאמצעים לקיומה, כמו הליכה לשמוע דברי תורה או כתיבת תפילין על מנת להניחם. על פי עיקרון זה, אימון בצבא ודאי נחשב לעיסוק במצווה, שהרי תכליתו להכין ולהכשיר את הלוחמים למלחמת מצווה=עזרת ישראל מיד צר. "שלא יתחייב חתן בדבר מצרכי ציבור כגון, צבא ושמירת חומה וכיו"ב" (מנין המצוות הקצר לא תעשה שי"א).

הצעות להכרעה

1.    נראה שאין מקום לדרוש את הפסקת התרגיל, ובעיקר בתרגיל רחב היקף, לשם למניין.

2.    במקרה שבתכנון התרגיל קיימים ממילא חלונות זמן גדולים, אזי יש לאפשר ואף לתכנן מראש את זמן התפילה.

3.    ברוב התרגילים הפתיחה באש  מתחילה רק אחרי אור ראשון, כך שישנה השתהות לא קטנה בנקודת ההערכות, ואילו לאחר מכן התרגיל עשוי להימשך ברציפות עד שעות הצהריים. לכן רצוי מאוד לנצל זמן זה על מנת לומר את ברכות השחר וקריאת שמע עם ברכותיה (לכל הפחות פרק ראשון) משעה שעלה עמוד השחר.