הלכה ושירות צבאי: פרק 4-היתר נסיעה בשבת

היתר נסיעה בשבת

סיפור המקרה

אתה מפקד פלוגה  המורכבת ברובה מחילונים אך יש בה גם דתיים מספר. בתום שבוע אימונים מפרך "הוקפצה" פלוגתך לשבת  לשם תיגבור שמירה ותצפיות לאורך הגבול. הרס"פ התנדב "לצ'פר" את החיילים השוהים במגדלי השמירה הלוהטים, "לעשות להם קצת טוב על הלב", כדבריו, בכך שייקנה שתייה קרה ו"ארטיקים" ויסע לחלק אותם בין התצפיות. הוא פונה אליך ומבקש אישור לקחת רכב לשם כך. יש להוסיף, שבפלוגות האחרות הדבר מקובל.

השאלות

האם לסרב לבקשה כיוון שברור, לכאורה, שהמעשה כרוך בעבירה על איסורים שונים ואין בו צורך מבצעי המוגדר כ"פיקוח נפש".

מצד אחר, האם אין מקום להתיר את הנסיעה מתוך התחשבות בדאגתו הכנה של הרס"פ לרווחת החייל, ומתוך החשש שאי–היענות למעשה מקובל זה עלולה לגרום התמרמרות וכעס כלפיך בגלל "כפייה דתית"?

האם צריך להזהיר את החיילים הדתיים שלא יהנו מהאוכל המובא בשבת?

האם יש מקום לברוח מאחריות ולהגיד: "לך תשאל את הסמ"פ שאינו דתי, הוא בוודאי יסכים."?

עקרונות ושיקולים רלוונטיים

נסיעה ברכב בשבת

הגדרת הבעייתיות בנסיעה ברכב, מבעיר, איסור תחומים (עיין ה"ג'יפ").

במקרה זה יש לברר האם אכן יש כאן מעשה איסור מובהק. ברור כי הנסיעה ברכב בשבת כרוכה באיסורי תורה, אך השאלה הינה לגבי מטרת הנסיעה. יש מקום להניח, שהרצון להעלות את מורל חיילים המצויים בפעילות – אף כי אינו מבצעי מובהק ואין ליזום אותו מלכתחילה – יש לו השלכות מבצעיות. שהרי  ריענון חיילים המצויים בעמדות שמירה זמן רב, עשוי ללא ספק לשפר את איכות שמירתם. על כן יש לבחון את השאלה מהיבטים נוספים.

"לפני עיוור" ו"מפני דרכי שלום"

ככלל, נקודה זו תלויה בעיקר במערכת האֵמון ובהערכה ההדדיים שנוצרו בין המפקד לבין פקודיו.

לשם ברור המושגים: "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ו"מסייע לעוברי עבירה", ומתי משתמשים בנימוק: "מפני דרכי שלום" – עיין בעקרונות ב"מיקוד".

לשאלה הנדונה, ייתכן שהסירוב  לאשר את הנסיעה יתפרש על ידי החיילים החילוניים כפגיעה לא מוצדקת בצורכיהם. טענה זו חזקה במיוחד כאשר בקשתם אינה סותרת את הפקודות ואת המוסכמות הצה"ליות.

מצד אחר, אסור ל"היבהל" יותר מדי; לפעמים הסבר נאות ומתקבל על הדעת לסירובך לא יתפרש בהכרח כפגיעה בחיילים החילוניים. אחרי הכל, המפקד מוסמך לכך.

נקודה נוספת המקילה על איסור  "לפני עיוור" הינה במקום  שאינו נותן משלו, ולכאורה יש סברה להקל בנדון, היות שאין הרכבים בצבא שייכים למפקד אלא שייכים לצבא, וכן יש להניח, שאם הוא לא היה מאשר את הנסיעה היה מפקד אחר במקום עושה זאת. ממילא אינו בגדר "מסייע".[1]

"בריחה" מאחריות

האפשרות של התחמקות ממתן תשובה מתוך הנחה שהמבקשים יבינו שעליהם לבקש ממישהו אחר היא  בעייתית ביותר. שהרי מפקד הבורח מאחריות בשאלות הילכתיות – מדוע לא יברח מאחריות גם בדילמות מוסריות או מבצעיות שייתקל בהן? אף אם הוא עצמו מסוגל לעשות את ההבחנות, מנין לנו שפקודיו ידעו זאת?[2]

יחד עם זאת, המציאות לעיתים "גמישה" יותר, והמפקד יודע שפקודיו (ובמקרה שלנו הרס"פ) יבינו לליבו היטב, ואין נשקפת סכנה ממשית למנהיגותו.

הנאה מ"מעשה שבת"

בשאלת ההנאה מחילול שבת ("מעשה שבת") קיימות מספר הבחנות שיש לעשותן:

מהי חומרת האיסור,  דאורייתא או דרבנן?

מה היתה כוונת עושה העבירה – שוגג או מזיד?

לְמה גרמה העבירה? לשינוי מהותי בגוף החפץ (=שחיטה); לשינוי חלקי (=לדוגמא בישול, שהרי היה ניתן להיאכל, "לכוס", גם ללא בישול), או שהעבירה רק שינתה את מצבו אך לא את גופו (=הבאתו מחוץ לתחום)?

מי הוא הרוצה ליהנות – עושה העבירה או אחרים?

לשם פישוט העניין נסתפק בהבאת עקרונות היסוד המוצגים בטבלה הבאה:

שיגרה מבצעית עונה ללא ספק על הקריטריון של "שעת הצורך", ויש מקום לכאורה להתיר בשבת עצמה את ההנאה ממעשה שבת בשוגג.  אולם יש להתייחס להבטים נוספים ביישום דין זה:

א) כיצד עלינו להתייחס לחייל החילוני – ובייחוד לגבי הלכה זו – כשוגג או כמזיד?[6]

ב) מי שהביאו בשבילו לא מוגדר "כאחרים", ולכן  הדעות במידה שעברו עבורו על עבירה בשבת גם אם היא בשוגג אסור ליהנות עד מוצ"ש (אך במוצ"ש אף אם נעברה העבירה במזיד, אינו אסור עולמית).[7]

בפועל יש לשקול כל מקרה לגופו, כיוון שהיתר עשוי להתפרש כהסכמה עם עשיית עבירה על ידי החילונים כאילו לגביהם לא קיים איסור שבת, ונמצנו מחזקים ומסייעים ביד עוברי עבירה. הקלות רבות מדי עלולות להביא לפיחות מתמיד בשמירת השבת בצבא. לכן, בגלל הבטים אלה, ובמיוחד במקומות ציבוריים או לעיני חיילים חילוניים, ראוי להחמיר ולדון את העשייה בשבת כדין מזיד שההנאה ממנה לכל הדעות אסורה בשבת.[8]

האם צריך להתריע בפני חיילים דתיים בפלוגה

בהגדרת "לפני עיוור" כותב הרמב"ם: "כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת".[9] לפיכך, השאלה היא האם החייל הדתי אמור להיות מודע לאיסור או לא. במקרה הנדון אמור החייל הדתי להכיר את הבעייתיות שבאכילת מזון שהובא שלא בהיתר בשבת וממילא אינו "עיור בדבר".

עקרונות במיקוד

לפני עיוור לא תתן מכשול – ומפני דרכי שלום

הגדרת הרמב"ם: "כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנ' ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו.[10]

השאלה היא: מתי האדם מוגדר כמכשיל?

הגמרא מחלקת בין סיוע הכרחי לעשיית העבירה לבין סיוע שאינו הכרחי. [11]היא מתארת מצב של נזיר ואדם המסייעו בעבירה על ידי הושטת כוס יין (האסור עליו) ומחלקת בין האדם המושיט את כוס היין בשעה שהנזיר יכול ליטול אותה בעצמו, ושאז לא קיים איסור "לפני עיוור",  לבין מצב שבו המושיט עומד בגדה השנייה של הנהר, וללא עזרתו הנזיר לא היה יכול ליטול את היין ולעבור על איסור שתיית היין, שאז אסור להושיט את היין מדין "לפני עיור" (="תרי עברי דנהרא").

אלא שנחלקו האחרונים בשאלה: האם אפשרות העובר לעבור על העבירה בכוחות עצמו צריכה להיות דווקא באותה הפעולה (באותה הושטת יד לכוס), או אף האפשרות להשיג את מבוקשו בדרך אחרת כבר מפקיעה את האיסור. לדוגמא, האם יכולתו של העבריין להשיג את מבוקשו על ידי קניית האיסור אצל אחר מתירה למכור לו איסור? ולסוברים שאכן כן, האם דווקא שאת מבוקשו יכול להשיג על ידי גוי או אף שאת מבוקשו ישיג על ידי  יהודי אחר שמוחזק שיעשה מבוקשו של ה"עיור"?[12]

הדעה הרווחת היא, שהאפשרות שיהודי אחר יעשה מבוקשו של העבריין תוך שהוא עצמו עובר על "לפני עיור" אינה מפקיעה את האיסור.

להלכה, אף אם אין במעשה גדר "לפני עיור" עדיין ישנו איסור מדרבנן על עצם הסיוע לעובר עבירה, הנגזר מהחובה להפריש יהודי מאיסור.

מצב אחר, המפקיע את איסור "לפני עיוור" ואף מפקיע את איסור סיוע, קיים כאשר אין ודאות של קיום האיסור. לדוגמא, מכירת מגל של קציר בשביעית ליהודי החשוד על שביעית מותרת, אף כי סביר למדי, שרצונו הוא לקצור וליהנות מרווחי גידוליו בשביעית (דבר האסור על פי ההלכה). הטעם לכך הוא שאין ודאות שישתמש במגל  לאיסור, וייתכן שישתמש בו לצרכים אחרים המותרים (קציצת עשב לבהמתו, למשל).

מפני דרכי שלום

במשנה מופיע שיקול להיתר סיוע לחשודים לעבור עבירה מסיבה חברתית–מוסרית:

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום…[13]

זאת אומרת, החשיבות הרבה שמייחסים חכמים לאחווה ורעות, ל"דרכי שלום" בעם, היא סיבה מספקת להשאיל חפצים, אף שמירב הסיכוי שייעשה בהם איסור, כל זמן שאפשר לתלות שאין הכרח גמור שייעשה בהם איסור. יש המתירים הגשת סיוע מפני דרכי שלום אף במקום בו ישנה ודאות עשיית האיסור.[14]

חכמים הרואים בשכנות טובה ערך מוסרי ובשל כך מקילים באיסור הסיוע לעבריינים, מתייחסים אל המציאות בחיים האזרחיים.  בצבא, בנוסף לערך הכללי, יש לדבר חשיבות מכרעת מפני שהחברות, ליכוד היחידה ותחושת הערבות ההדדית הינם תנאי  הכרחי להצלחתה של היחידה במשימותיה הצבאיות (והבאנו ב"ערב סגל" מדרשי חז"ל המבטאים זאת).

לאור הנאמר לעיל, יש מקום להסתייע בשיקול "מפני דרכי שלום" בהכרעה במקרים גבוליים כל עוד אין ודאות גמורה של האיסור. כמובן, שיש לבחון אם הבקשה עולה בקנה אחד עם פקודות הצבא, האוסרות נסיעות מינהלתיות בשבת, שלא לצרכים מבצעיים. 

הצעות להכרעה

1. באופן עקרוני רצוי היה שהמפקד ידחה את הנסיעה.

2. במציאות עלול המפקד להיקלע לדילמה קשה ביותר: מצד אחד,  דחייה עלולה לגרום התמרמרות בקרב אנשי הפלוגה ("מה אנחנו אשמים שיש לנו מפקד דתי"), ומצד אחר, הסכמה מפורשת לנסיעה יש בה משום סיוע ונתינת מכשול בפני העיוור בדבר. אין הכרעה חדה במקרים מסוג זה, והמפקד צריך לסמוך על שיקול דעתו.

3. לעיתים ניתן לשקול את אפשרות של העלמת עין או סירוב לתת תשובה, אף כי סביר שהשואלים יפרשו זאת כתשובה חיובית, אך יבינו מתוך כך את
הקושי העומד בפני המפקד ויימנעו מלהעמידו בפני דילמות מסוג זה. כל זאת רק בתנאי  שהפקודים לא יפרשו זאת כבריחה מאחריות.

4. לגבי הצורך לחשוש מהכשלת החיילים הדתיים – נראה שאין מקום לחשש זה.