המאבק על זכויותינו בארץ ישראל. פרשת חיי שרה, תשפ"ג/ הרב פרופ' דניאל שפרבר
המאבק על זכויותינו בארץ ישראל. פרשת חיי שרה, תשפ"ג
בימים האחרונים שמענו כי בועדה חשובה של ארגון האומות המאוחדות הייתה הצבעה על שאלת זכותנו בחלקים נרחבים של ארץ ישראל; חלקים שאצל עמים מסוימים נחשבים ככבושים על ידינו. ובהצבעה זו הכריע הרוב המוחץ שעלינו לדון בבית המשפט הבין לאומי על החזרת שטחים אלה לידי הפלסטינים. הוויכוח הפוליטי על זכויותינו בארץ מולדתנו אינו חדש, אלא ארוך שנים הוא. כי כבר בתקופה העתיקה עדויות לנו על הפולמוס החריף בנושא זה. עדויות לכך מוצאים אנו אף בספרות חז"ל, במקומות שונים. וכך לדוגמה, קוראים אנו בסנהדרין צ"א ע"א, וז"ל:… שוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון- אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב, "ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם [אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם]" (בראשית כ"ה י"ב), וכתיב, "אלה תולדות יצחק בן אברהם…" (שם, פסוק י"ט). אמר להן: גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדר מוקדון. נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן. אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר, "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות" (שם פסוקים ה'-ו') אב שנתן אגטין [צריך לגרוס: לגטון, Legatum, ירושה] לבניו בחייו ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום?… וכו'. (וראה במהרש"א ד"ה: ויתן את כל אשר לו ליצחק, שהביא אף לקושיית הרא"ם מבבא בתרא קל"ג ע"ב, רמב"ם, הלכות נחלאות ו' י"א, והגהות מימוניות שם, ותשובותיו שם.)
וקצת שונה הוא הנוסח במקבילה שבבראשית רבה ס"א ו', (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 666), וזה לשונו: "ולפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות". בימי אלכסנדרוס מוקדון באו בני ישמעאל ליעור [=לעורר] על ישראל על הבכורה. ובאו עמהם שתי משפחות רעות, כנענים ומצרים. אמרו: מי הולך ודן עמהם? אמר גביעה בן קוסם: אני הולך ודן עמהם. אמרו לו: הזהר שלא תחליט את ארץ ישראל להם. אמר: אני הולך ודן עמהם. אם נצחתי אותם, הרי מוטב. ואם לאו, הרי אתם אומרים: מה היה הגביע הזה שיעור עלינו. הלך ודן עמהם. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: מי תובע מיד מי? אמרו ישמעאלים: אנו תובעין, ומתורתם אנו באים עליהם. "כי את הבכר בן השנואה יכיר [לתת לו פי שניים בכל אשר ימצא לו…]" (דברים כ"א י"ז), וישמעאל בכור הוא. (והכוונה היא שזכותו לקבל פי שניים, ורק שליש ליצחק). אמר לו גביעא בן קוסם: אדוני המלך, אין אדם עושה בבניו מה שירצה? אמר לו: הן. והא כתיב "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק". אמר: והיכן הוא לוקטור [נראה שצריך לגרוס: לגטום- Legatum, ירושה, או שהוא משובש מלשון הילקוט: לבני קטורה] (כלומר: מה לשאר הילדים?). אמר לו: "ולבני הפילגשים … וגו'". ונסתלקו בבושת פנים.
בסנהדרין שם מובא עוד סיפור על דרישה מאומה אחרת, וזה לשונו: כשבאו בני אפריקיא [נראה שצריך לגרוס "אפניקיא"- Phoenicia ] לדון עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון. אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא דכתיב, "[כי אתם באים אל הארץ כנען, זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה] ארץ כנען לגבולותיה" (במדבר ל"ד, ב'), וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה. אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון. אם ינצחוני, אמרו: הדיוט שבנו נצחתם. ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להם: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר, "ויאמר, ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו", (בראשית ט', כ"ה), עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי? ולא עוד אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו. (פירוש: שלא עבדתם עבורנו, והרי חייבים אתם על כך). אמר להם אלכסנדרוס מלכא: החזירו לו תשובה. אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן. בדקו ולא מצאו תשובה. מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית הייתה. (וישראל לא היו זורעים שדותיהם וכרמיהם, אלא שזכו מן ההפקר). הגמרא שם מביאה עוד את טענותיהם של בני מצרים, ואולם די לנו במה שהבאנו לעיל.
נשאלת השאלה, מה הם הוויכוחים הללו שהובאו בגמרא? והאם הם על פי מסורות שלהן אחיזה היסטורית כלשהי, ואם כן לאיזו תקופה הם שייכים? אכן דנו ההיסטוריונים בשאלות רציניות אלה, ומצאו להן יסודות שנרמזו במקורות חיצוניים מרובים, מקורות שמימי החשמונאים. כי אז יצאו מהרי יהודה וכבשו את כרכי הים מעזה ועד דרומה של עכו [ועל כן הצענו לגרוס, אפניקיא, במקום אפריקיא], וגם את השומרון והגליל ושאר המחוזות, שבחלקם היו שייכים לפיניקיים. וכמו כן היו אחוזות וחלקים אחרים ששייכים היו לתרבות הערבית והנבטית. וכתוצאה מן המאבק על שטחים אלה נוצרה גם שנאה עמוקה בין אנשי צור, במיוחד בצפון, עד כי הייתה שחיטה גדולה של יהודים בצור. (הנושא הזה תואר בצורה נפלאה ובפרוטרוט, בספרו של יוחנן לוי, עולמות נפגשים: מחקרים על מעמדה של היהדות בעולם היווני-הרומאי, ירושלים תש"כ, ובמיוחד בפרק "המריבה על קרקעה של ארץ ישראל בעת העתיקה", שם עמ' 60-78).
בספר החשמונאים א', פרק ט"ו, ל"ג-ל"ד, קוראים אנו כיצד אנטיוכוס השביעי, סידיטיס, בשנת 133 לפני הספירה, והוא אחרון הסלבקים, ביקש להחזיר את מלכות אבותיו ליושנה, ודרש משמעון החשמונאי להשיב לידיו את אותם אזורי חוף שכבש לא מזמן, ואילו תשובתו של שמעון, כפי שהיא מובאת שם היא: לא ארץ זרה לקחנו ולא קניין זרים כבשנו, כי את נחלת אבותינו שנקרעה מעלינו ביד אויבינו אשר לא כדת, ועתה כאשר באה השעה, השבנו את נחלת אבותינו לידינו.
כי בכל דור ודור עומדים עלינו לנשל אותנו מארץ מולדתנו, או מחלקים ממנה. וציפייתנו כי יקום מאתנו מי שיעמוד בגבורה בפני טענות העמים, ויגן על זכותנו, כשמעון בדורו וגביעא בן פסיסא בדורו. כי אף שאחיזתנו בארץ איתנה, טענותיהם של אויבנו הרסניות ומזיקות ועשויות לערער את מעמדנו בין האומות. ותפילתנו כי נזכה לשבת בה בשלום ושלווה, השקט ובטחה עד עולם. אמכי"ר
