הנקמה המבוקרת, פרשת וישלח, תשפ"ד

בפרק ל"ד בפרשתנו קוראים אנו את סיפורה של דינה בת יעקב ואנשי שכם, שלפיו שכם בן חמר "נשיא הארץ" (שם ב'), לקח את דינה "וישכב אתה ויענה" (שם). ותרגם יונתן: ודבר יתה באנוסה ושכיב עמה וסגפה. וברש"י שם: "ויענה", שלא כדרכה, וזה על פי בראשית רבה פ' ה', ויומא ע"ז ע"ב דשם איתא: מביאות אחרות, כלומר שלא כדרכה, ובמדרש קהלת י' ח': "ויענה"- במשכב זכור. וכן כתב הרמב"ן: כי הייתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה וגו'. ובהרחבת דברים ופירוש ר' חיים פלטיאל, מהדורת ר' יצחק שמשון לנגה, ירושלים תשמ"א, עמ' 106, על הפסוק "וידבר על לב הנערה" (שם ג'): דיבר על לבה דברים המסורים ללב, שאמר לה שכם: אבי נשיא הארץ ואת מזרע אברהם שנקרא נשיא, כדכתיב "נשיא אלקים אתה" (שם כ"ג ו'), ועל כן דין הוא שנתחבר יחד. והיא אמרה: לא נוכל להתחבר ולידבק יחד, כי אני אחות שור, פירוש, יוסף שנקרא שור, שנאמר "בכור שורו הדר לו" (דברים ל"ג י"ז), ואתה בן חמור, וכתיב, "לא תחרוש בשור ובחמר יחדו" (דברים כ"ב י', והשווה שופטים י"ד, י"ח), ועל כן לא נוכל לידבק יחד. ואמרה שהיא ענתה לו: אני מתחילה הייתי שור, כשנוצרתי במעי אמי הייתי יוסף (על פי תנחומא ויצא, מהדורת בובר סי' ט', בראשית רבה ע"ב ו', ובספר הדר זקנים לבעלי התוספות ט"ו עמ' א' וכו'), אבל על ידי תפילת אמי נתחלפתי לנקבה. וזה שיסד הפייטן, "סילוף דינה ביוסף להנחות" (ר' אלעזר הקליר בקרובה ליום א' דראש השנה, בקטע המתחיל אבן חוג, מחזור גולדשמידט לראש השנה עמ' 70. ועיין הערת לנגה שם מס' 21, ע"פ ירושלמי ברכות ט' ה', תרגום יונתן לבראשית ל' כ"א, והערת גולדשמידט שם לשורה 7), ואף אם נראים בעינינו דברים אלה כזרים ומוזרים, הכוונה ברורה היא להדגיש כי מעשיו של שכם היו באונס ושלא לרצונה של דינה. ועוד נראה כי דינה עוד ילדה צעירה הייתה, וכבת שמונה או תשע (לפי ר' דוד צבי הופמן, בפירושו שם עמ' תקי"ג), ועל כן הייתה זאת עוד סיבה לקרוא למעשיו "נבלה" (ראה שם ז').

אך תגובתם של שמעון ולוי אחיה, בענישת כל אוכלוסיית העיר הייתה נוראה ובלתי מידתית, כי לבוא על העיר בטח ולהרוג כל הזכרים (שם כ"ג) היא בניגוד גמור למוסר האנושי. כלום לא למדו בני יעקב מדברי אברהם זקנם, "חללה… מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע" (שם י"ח כ"ה).

וכתב בעל מעלת המדות בפרק על "מעלת הרחמנות": מדת האכזריות היא ממידות חיות היער, ומן המידה המגונה הזאת הנקימה ונטירת השנאה בלב, שהתורה הזהירה עליהם, בענין שנאמר "לא תקם ולא תטר…" (ויקרא י"ט י"ח)… ולכן בניי התרחקו מן המידה המגונה הזאת, ואל תתעו בנתיבתה. ומן השמיים ירחמו עלינו בהמון רחמיו וחסדיו הרבים.

ואף על פי שפשוטם של הפסוקים ברור למדי, בכל זאת נלאו המפרשים למצוא צד כלשהו של הצדקה- ואולי אף התנצלות מסוימת- למעשיהם האכזריים של בני יעקב, וביקשו למצוא משום רמז בהמשכו של הפרק לכך שלא רק שכם עשה בדינה מעשים מגונים, אלא אף יתר אנשי העיר שכם, הצטרפו אליו בכך. שהרי הפסוק אומר כי בני יעקב- דהיינו יתר בני יעקב- באו על החללים, "ויבזו העיר אשר טמאו אחותם" (שם כ"ז). ואילו מפרשים אחרים העלו את הסברה כי בכך שתושבי שכם לא התנגדו למעשיו של שכם, התחייבו אף הם בנפשם. ואף על פי כן נזף יעקב בבניו באמרו, "עכרתם אותי, להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי", ויעקב אף טען טענה אסטרטגית, "ואני, מתי מספר, ונאספו עליי והכוני, ונשמדתי אני וביתי" (שם ל'). מצינו כי דאגה זו ליוותה אותו עד סוף ימיו, כי ב"ברכתו" להם אמר, "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרתיהם… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (שם מ"ג ה', ז').

גם ר' דוד צבי הופמן ביקש להצדיק במידה את מעשי האחים, אף כי נאמר במפורש "כי נבלה עשה בישראל" (שם ז', והשווה שמואל ב' י"ג י"ב, וכו')- "וכן לא יעשה לענות את הבתולות שהאומות גזרו עצמן מן העריות" (רש"י שם על פי בראשית רבה פ' ח').

הופמן ביקש לפטור את יתר האחים מכל חובה, ודייק שבפסוק כ"ז נאמר, "בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר", ותרגם יונתן שהכוונה היא ליתר בני יעקב ושהם באו רק לאחר מעשי ההרג של שמעון ולוי, כי הם רק השתתפו בלקיחת השלל, עוד כתב ש"ויבזו" פירושו שלא הרגו את אלה שאינם יכולים להתגונן, אלא לקחום עמם כביזה, כמצוה בבמדבר כ' י"ד, "רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך…וכו'".

רואים אנו כמה הטרידה פרשה זו הן את הראשונים והן את האחרונים, וחיפשו להם דרך לטהר את השרץ בק"נ טעמים. אך עם כל ניסיונם נשארו הדברים בבחינת צריך עיון.

גדולה מזו, כבר רמזו רבותינו ז"ל כי מעשה ההרג של בני יעקב באנשי שכם נחשב כחטא חמור, שהשפיע אף לדורי דורות. שהרי בספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפנו (מ"א כ"ח, ח"א סי' ג', כ"ב) נאמר כי בשכם נהרגו כ"ד אלף זכרים ונתגלגלו אחר כך לכ"ד אלף שמתו במגפה במעשה זמרי שבסוף פרשת בלק (במדבר כ"ה ט'), וזמן רב לאחר מכן נתגלגלו בכ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו בין פסח לעצרת (יבמות ס"ג ע"ב), הווי אומר שחטאם של בני יעקב לא נשתכח, והקב"ה פוקד עוון אבות על בנים לדורות רבים. (וראו בספר מגדים חדשים לספר בראשית, מאת ר' דוד יואל וויס, ירושלים תשפ"א, עמ' תר"א-תר"ב, שאף ציין לילקוט ראובני פרשת וישלח, קמ"א ע"ב, וכו').

יחד עם זה נראה שנוכל ללמוד מפרשה קשה זו מסקנה חשובה ביותר, דהיא כי צריכה "הנקמה" להיות תמיד מבוקרת, ולא להתנהל רק מתוך רוגז בלתי נשלט, כי "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (שם מ"ט ז'). אמנם, נכון הדבר כי "באו גוים בנחלתך… נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ, שפכו דמם כמים… ואין קובר… כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו… יודע בגיים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך…. והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך אדני" (תהילים ע"ט). ואכן "הנקמה" היא בבחינת "ובערת הרע מקרבך" (דברים י"ג ו'), אך גם זו צריכה להיות בשליטה גמורה כי אף אם היה ברצוננו להפוך חלקת אדמה הספוגה כל כך בדמי אחינו ואחיותינו למעין עיר הנדחת, שעליה נאמר, " הכה תכה את ישבי העיר ההיא לפי חרב… ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל… והיתה תל עולם" (דברים י"ג ט"ז, י"ז), עם כל זה אמרו חז"ל: עיר הנדחת לא הייתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? לומר: דרוש וקבל שכר! (סנהדרין ריש פרק י"ד). כי לא כדרכם דרכינו, "ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו…" (מיכה ד' ה'), ותפילתנו כי נזכה בקרוב בימינו בעזרת ה' ית' לקיים בנפשנו את דברי המשורר האלקי בתהילים כ' ט', "המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד".

אמכי"ר. ד. שפרבר