הנרות הללו קודש הם? פרשת מקץ, תשפ"ג
בהכרזה שאומרים בשעת הדלקת נרות חנוכה (שיש לה כמה נוסחאות מתקופות וזמנים שונים כפי שהראינו במנהגי ישראל, חלק ה', פרק ב') ישנו קטע קצר הדורש עיון ובירור, והוא: וכל מצות שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, וכו'. ונשאלת השאלה איזו קדושה יש בהם, ובכלל כלום יש בהם קדושה כלשהי. ולכאורה היה נראה לומר שבאמת אין בהם כל קדושה, שהרי מצינו בשבת כ"ב ע"א ששואל שמואל בתמיהה: וכי נר קדושה יש בו?! אך נראים דבריו כמנוגדים למה שאנו אומרים ב"הנרות הללו", שמצאנוהו במסכת סופרים כ' ד' (מהדורת היגר עמ' 744-743). כי אף שם קוראים אנו ש"הנרות הללו קודש הם".
והנה מסכת סופרים היא מקור ארץ ישראלי, ומצאנו ששיטתה כבר מרומזת בקטע מתלמוד ארץ ישראלי – ירושלמי, שאמנם אינו בתלמוד הירושלמי שלנו, ואולם נמצא בספר אור זרוע האשכנזי (חלק ב' סי' שכ"ח), ששם איתא: ואין לעשות הבדלה במוצאי שבת על נר של חנוכה [ואגב נעיר שאולי נוסח זה מאשש את הנוסח שבברכת הנר: "נר של חנוכה, לעומת "נר חנוכה"], ואמרי בירושלמי פרק אלו דברים [=שבת פרק ח']: ר' אבהו בשם ר' יוחנן, ר' יוסי ב"ר חנינה: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מצוה. מאי מצוה? אר"י [=אמר ר' יהודה] בשם שמואל: נר- כגון נר של חנוכה במוצאי שבת אין מברכין עליו… וכו'. ועל פי דברים אלה פסק הטור באורח חיים תרפ"א: ירושלמי: במוצאי שבת, אין מבדילין בנר של חנוכה, שאין נהנין לאורו, ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, וכו'. הרי דברים מפורשים שאפילו לתשמיש של מצווה- כגון נר הבדלה- אין להשתמש בנר של חנוכה. וזוהי שיטה ארץ ישראלית מובהקת, שהרי מצאנוה בפיהם של ר' יוחנן ור' יוסי ב"ר חנינה. (ועיין במשנה ברורה שם אות א', ובביאור הלכה שם.)
אמנם קצת תימא ששיטה זו תהא מובאת משמו של שמואל, שהרי היא סותרת את דבריו שהבאנו לעיל, "וכי נר קדושה יש בו?!" וצ"ע. ושמא המימרה המובאת בירושלמי היא אליבא לדעתם של אותם אמוראי ארץ ישראל. ועדיין העניין צריך בירור.
ואכן מצינו ששיטה ארץ ישראלית זו ידועה הייתה גם אצל אמוראי בבל, שהרי דבריו של שמואל המקשים על שיטה זו נאמרו כתגובה לדבריהם של רב יהודה משמו של רב אשי שאסרו הרצאת מעות כנגד אורו של נר חנוכה. הרי שהיו אצל חכמי בבל שקיבלו שיטה ארץ ישראלית זו.
שיטה זו, שמצאנוה בקטע הירושלמי שבאור זרוע נמצאת אף בפיוט ארץ ישראלי קדום מן המאה השמינית בערך (?), והוא "קרובה" לחנוכה מאת הפייטן ר' פנחס הכהן. קטעים ממנה נתפרסמו לראשונה על ידי מנחם זולאי (בברלין בשנת 1933), והקרובה כולה הובאה לאחר מכן בספרה של פרופ' שולמית אליצור, פיוטי רבי פנחס הכהן, ירושלים תשכ"ד. ושם מצינו (עמ' 508); שמור מלהבדיל עליו במוצאי שבת… וכו'. הרי לנו אותה הלכה שראינו באור זרוע הנ"ל. לא זו בלבד אלא שבאותו פיוט קוראים אנו (עמ' 506): והוזהרו בו עולי רגלים (: ישראל, על פי שמות י"ג י"ח) ואותו לא ממישים [אין מזיזים], ובאורו לא משתמשים, וגו'. ואין צריך לומר שאין לעשות בו כל שימוש של חולין, כפי שנאמר שם (עמ' 503): פורשות מאורו ואורגות וטוות. ופירושו, שרק לאחר שפירשו מאורו של אותו הנר, ניתנה להן רשות להנות מאורו, ולהיות "נשים טוות לאורו" (כלשון האמור בירושלמי ברכות ה' ז'). ואולי מבורר עוד יותר שם (עמ' 519): טוות, אין יושבות לפניו (ראה הערותיה של המהדירה שם, ועוד שם עמ' 200.) הרי שהשיטה הארץ ישראלית ברורה היטב, שנרות חנוכה קדושים הם ואין להשתמש בהם כלל ועיקר.
ואם ישאל השואל: למה נרות אלה קדושים הם, ומה קדושה יש בהם, וכלשון תמיהתו של שמואל שהבאנו לעיל, תשובה לכך מצינו אצל הראשונים, כגון במה שכתב המאירי (לשבת כ"א ע"א): ויש באים בה [בנר חנוכה] מטעם איסור הנאה וקדושה גמורה. הואיל והן זכר לנרות ולשמן היכל הקצוהו מדעתו לגמרי, וכו'.
וגדולה מזו מצאנו בספר המנהגות לר' אשר בר' שאול מלוניל (מובא בספרו של ש' אסף, ספרן של ראשונים. ירושלים תרצ"ו, עמ' 130-129, וכן הוא באורחות חיים חלק ה', בית הכנסת ד' ה', ובכלבו סי 'י"ז), שם מובא כדלקמן: ונהגו כל ישראל להדליק נרות [כצ"ל] בבית הכנסת כשנכנס אדם שם להתפלל. ונראה בעיניי כי טעם מנהג זה… [ש] צריך להדליק את הנר בבית הכנסת שכן היו [כצ"ל] עושין במקדש. וגם נהגו כל ישראל להדליק נר מנר של בית הכנסת- [לא היו גפרורים בימיהם!], משום שהוקצה למצוותיו והוקצה לאיסורו. ומצאתי בספר ילמדנו פרשת בהעלותך את הנרות [=תנחומא בהעלותך סי' ה', ומובא ברמב"ן על התורה שם]: אף על פי שהקורבנות בטלו, הנרות לא בטלו. מיהו שמעינן שמנהג הקדש נהגו בו, שאין להנות ממנו. ושמענו מהקדמונים שנהגו בו איסור גדול, ואין מניחין להדליק מהם אפילו לכתוב בו או ללמוד בו. וכן נהגו בנר חנוכה שלא להשתמש לאורו. ועוד נהגו שעושין מן הפתילות הנשרפות ומן השמן הנשאר ביום אחרון ששורפין אותו, ואין נהנין ממנו, מפני שהיה הנס בפך השמן של קודש, ונהגו בו מנהג קודש, וגו'. וכדבריו האחרונים כתב ר' דוד אבודרהם (סדר הדלקת נר חנוכה, ירושלים תשכ"ג, עמ' י'): וכן כתבו הגאונים שהשמן והפתילות אסור להשתמש בהן אחר שכבר אתקצו למצוה… [ו] שוינהו רבנן כתשמיש קדושה משום שהוא זכר לשמן של מקדש… וכו'. וכדברים הללו מצאנו בספר האשכול (מהדורת אויערבך, ח"ב עמ' 21-20): ויש להחמיר בכל המותר (מן השמן), כיוון דההדלקה לזכר שמן של מקדש הוי כתשמישי קדושה שאין נזרקין… וכו'. וביתר פירוט בחידושי הרשב"א (לשבת כ"א ע"א): פירש הרב אלפסי ז"ל [הרי"ף] בהלכות, שאם הייתה דולקת והולכת עד השיעור מזה, ורצה לכבותה או להשתמש לאור, הרשות בידו… אבל "מקצת מן הגאונים ז"ל" אמרו: דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום א', מוסיף עליו ומדליק ביום ב', וכן בשאר הימים. ואם נשאר בה ביום האחרון, עושה לו מדורה ושורפה במקומו, שהרי הוקצה למצוותו… וכו'. ושיטה זו של "מקצת מן הגאונים ז"ל" היא שיטתו של בעל השאילתות (לחנוכה, שאילתא כ"ו, מהדורת תש"ך מירסקי עמ' קע"ד), וז"ל: … נר חנוכה שהותיר שמן, מה צריך לעשותו? תא שמע, דתנו רבנן [אין ברייתא זו בתלמודים שלנו]: נר חנוכה שהותיר ביום ראשון … מוסיף עליו ומדליק בשני… אבל אם הותיר ביום השמיני, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שכיוון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו, וכו'. (וכן הוא אף בפסיקתא רבתי פרק ג', ז' ע"א כמעט מילה במילה, ואף בתנחומא נשא סי' כ"ט, בלשון של ילמדנו רבינו.)
אומנם למעשה לא נפסקה הלכה כשיטה זו, והרמ"א בהגהתו (בשלחן ערוך אורח חיים תרע"ד א') קבע:… וכל זה אינו רק בעוד שדולקים למצוותן. אבל אחר שעבר המצוה מותרים בהנאה. כל שכן שמותר להדליק מהן. (והשווה דבריו שם תרע"ב ד'.) ואף שלא נפסקה הלכה כשיטה זו, מצאנו כי נשתמרו הדים ממנה במנהגי העדות. וכך למשל מצינו במנהגי כורדיסטן שבקהילת סינה; את שיירי השמן והפתילים וכדומה אוספים במשך השבוע [ו] בסיום החג עושים מדורה גדולה בחצר והאנשים רוקדים מסביבה. (ראה א' בראואר, יהודי כורדיסתאן, ירושלים תש"ח, עמ' 273), וכמו כן בצפון אפריקה מצאנו בספרו של ר' יוסף נאים. נוהג בחכמה, (הוצאת ר' משה עמאר, תשמ"ג עמ' כ"א) שכתוב:… יש איזה משפחות שביום שמיני של חנוכה שורפים את הפתילות של חנוכה ומדליקין על האש… וכו'. ובספרו של ר"ד ששון, מסע בבל, ירושלים תשט"ו, עמ' רמ"ב סי' כ"ז: אוספים את הפתילות של חנוכה של כל שמונת הימים ושורפים אותם… וכו'.
אך נוהג זה אינו נמצא אך ורק אצל קהילות המגרב והמזרח, אלא ישנו אף בקהילות אשכנז. שכבר מצאנו בספר המנהגים דק"ק וורמייזא, מאת ר' יוזפא שמש, (מהדורת המבורגר וזימר ח"א, ירושלים תשמ"ח), סי' קצ"ט עמ' ר"מ:… אבל הנשאר בשמיני אסור בהנאה, וביום חנוכת הבית (כלומר שמיני דחנוכה) עושה מדורה ושורף שיורי הנרות, כדי שלא ייכשל באיסור הנאה, וגו'.
הרי שבמקצת מקהילות אשכנז נשתמרה שיטת ארץ-ישראל, וכפי שמצאנו במנהגות וורמייזא לרי"ל (מהדורת רי"מ פלס, ירושלים תשמ"ז), עמ' כ"ב בהגהות, בזה הלשון: ואסור להשתמש לאורן של חנוכה (פירוש: נרות חנוכה) ולא לתשמיש של קדושה, כגון ללמוד, ולא לשאר תשמישים, ואפילו תשמיש עראי בעלמא, כגון לעיין מעות לאורן וכיוצא אסור… וגו'. ויהי רצון שהנרות הללו יקרינו עלינו מקדושתם ויאיר לנו אור יקרות בכל בתי תפילותינו ובכל חצרות קדשנו, ויביאו קץ לחשכתנו להאיר את חיינו. אמכי"ר.
