הסייג בפני המכשלה, פרשת בשלח תשפ"ג

בתקופה זו שהיום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק והזמן עושק, והשבתות נכנסות יחסית מוקדם, קורה לא מעט שמדליקים את הנרות ברגע האחרון, דהיינו, אפילו אחרי שקיעת החמה. והנה מובא בשלחן ערוך אורח חיים רס"א ב': יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות, וכו'. והוסיף המגן אברהם (שם סי' ה', ד"ה שצריך להוסיף): והוי מצות עשה מדאורייתא, וגו'. הגר"א (שם סי' ח') ביאר את לשונו של המחבר "יש אומרים" בהרחבה, שלא כדרכו, על פי הרמב"ם הלכות שביתת עשור א' ו' (וראו מגיד משנה שם), כי הרמב"ם לא הביא ענין "תוספת" אלא בקשר ליום הכיפורים. אך סיים הגר"א, על פי מה דאיתא בשבת ל"ה ע"ב, דשם איתא: תנו רבנן: שש תקיעות תוקעין ערב שבת, ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, שנית להבטיל עיר וחנויות, שלישית להדליק את הנר, דברי רבי נתן. רבי יהודה הנשיא אומר: שלישית לחלוץ תפילין… וכו'. ובהמשך שם: מתני ליה רבי יהודה לרבי יצחק בריה: שנייה להדליק הנר וכו'. אך מסקנתו היא שהדלקת הנר היא בתקיעה השלישית כדעתו של התנא דבי רבי ישמעאל שם. ועל כן כתב הגר"א בסוף ההערה: אבל וודאי מצוה להוסיף, וזה שהיו [תוקעין] וגו'.

בשיטת הרמב"ם האריכו בעל אשל אברהם ומחצית השקל (ראה שם). וראה בשלחן ערוך שם, סי' רנ"ו שכתב המחבר: כשהיו ישראל ביישובן היו תוקעים בערב שבת שש תקיעות כדי להבטיל את העם מן המלאכה. ועל זה הוסיף הרמ"א בהגהתו שם: ונהגו הקהילות שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה שמכריז שליח ציבור להכין עצמן לשבת, והוא במקום התקיעות בימיהם. וכן ראוי לנהוג בכל מקום, וגו'. ובאשר לשיעור של "חצי שעה או שעה" נחלקו הדעות. כי באשל אברהם שם כתב שהמנהג הישר הוא ב' שעות קודם שבת, על פי מה שכתב המגן אברהם שם סי' רס"א ס"ק ט', וזה לשונו: וכן ראיתי זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכה ב' שעות קודם שבת (על פי הב"ח, המרדכי, אגודה, יראים וכו'). אך הכוונה היא, לפי הלבושי שרד שם: [ב' שעות] קודם צאת הכוכבים.

שיעורים שונים ניתנו לגבי זמן ההדלקה, כפי שנפרט להלן, אך הוסכם שאין להדליק את הנרות מוקדם מדי, דהיינו קודם פלג המנחה, שהוא שעה ורבע קודם צאת הכוכבים (שלחן ערוך שם, רס"ג ד', מגן אברהם רס"א ס"ק ט' וכו'), אף שיש שקבעו שזמן פלג המנחה הוא שעה ורבע לפני תחילת השקיעה (לבוש רס"ג ה', ורס"ז ב', וראה בביאור הגר"א סימן תנ"ט).

ואילו לגבי זמן ההדלקה המועדף ישנן, כאמור, שיטות שונות: רבע שעה קודם השקיעה הנראית, שמונה עשרה דקות, עשרים דקות, כ"ב דקות, כ"ה דקות, חצי שעה. ואילו מנהג ירושלים המיוחד הוא להדליק ארבעים דקות לפני השקיעה.(ראו במפורט בנטעי גבריאל, לר' גבריאל ציננער, הלכות שבת חלק א', ירושלים תשע"ב, פרק ע"ב סעיף ד', עמ' תרס"ז-תרע"ה.)

והנה שורשם של דברים אלה כבר מרומז בפרשתנו. שהרי בשמות י"ג כ"ב נאמר, "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם", וכתב רש"י שם: "לא ימיש עמוד הענן"… מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה עולה זה, (על פי שבת כ"ג ע"ב). וכן הוא בתוספתא סוטה פרק ד' הלכה ב'. ובמכילתא דר' ישמעאל, שם, מהדורת הורוביץ-רבין פתיחתא בשלח, עמ' 82 (וכן הוא במכילתא דרשב"י סוף עמוד 47) איתא: מגיד הכתוב שעדיין עמוד הענן קיים היה עמוד האש צומח. דבר אחר: "לא ימיש"- בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על ערבי שבתות, עד שעמוד הענן קיים היה עמוד האש צומח וגו'. ורש"י בשבת שם, פירש: מאחרה ומדלקת נר שבת סמוך לחשיכה וגו'. וגם האור זרוע, הלכות ערב שבת סי' י"א, ורבינו חננאל לשבת שם פירשו הסוגיא לענין נר שבת. ועיין בפירוש רש"י השלם, מהדורת אריאל, שמות חלק ב', עמ' י"א-י"ב הערה 55, שעל פי פירוש זה: ממילא נמצינו למדים שכוונת הברייתא [שבשבת שם] לומר שעמוד האש היה מקדים לבוא לפני שנסתלק עמוד הענן, דהיינו לפני שקיעת החמה, והכוונה בכך היא שלא לאחר ההדלקה עד שיגיע לשקיעה, אלא יקדים להדליק קודם השקיעה. וכן הוא מפורש ברש"י דפוס אלקבץ, שנוסף שם: ולמדך תורה דרך ארץ ערבי שבתות להוסיף מחול על הקודש, שהרי עד שעמוד הענן קיים עמוד האש עומד. (רש"י השלם שם. אך ראה שם פירושים אחרים לברייתא זו.)

וראוי להזכיר את דברי בעל הטורים כאן, וזה לשונו: "לא ימיש"- ב' במסורה. הכא, ואידך ביהושע "לא ימיש מתוך האוהל" (שמות ל"ג י"א), לומר כמו שהעננים היו משלימים זה לזה (שבת כ"ג ע"ב), כך עשה יהושע, משכים בבוקר עם עמוד האש ללמוד, ולערב הקדים ולמד עם עמוד הענן (במדבר כ"א ט"ו), והיינו לא ימיש, כמו שהעננים לא משו, כך יהושע לא מש מתוך האהל. על כן זכה לילך לפני העם.

נחזור לענייננו, שממה שנאמר "למדך תורה דרך ארץ" משמע שתוספת זו מדרבנן, ודלא כדעתו של המגן אברהם שהבאנו לעיל. ואולי גם לכך הכוונה בדרך ארץ זוטא ב' ח', דשם איתא: הרחק מן המביא לידי חטא… (אמנם ראו במהדורתי שם עמ' 98, ושם 81). אכן כך כתב המגן אברהם רנ"ה א': וכן ראוי לנהוג לשלוח איש לבטל הבעלי בתים מלאכות ממלאכתן, וגם ראוי לבטל החנויות שיסגרו חנותן כמו שעה קודם השבת. כי ראיתי גודל המכשלה, שלפעמים בא שר אחר (כלומר, גוי) ונמשך המשא ומתן עד שחשיכה ממש. ואשמם בראשם כתיב (על פי רש"י דברים א' י"ג). וגם רוב העולם יש להם היתר כל עוד שלא אמרו ברכו, [ד]אף על פי שהיה לילה ממש עושין כל הצריך להם. וגם ראיתי בעיניי. לכן יש להקדים אמירת ברכו… וכו'. ודברי פי חכם הם (על פי קהלת י' י"ב).

עניין זה של ההרחקה מן העבירה יצא מן הכלל ללמד על הכלל, כלומר, הוא בא ללמדנו כמה יש לו לאדם להיזהר מלהתקרב אל מקום המכשלה, וכפי שנאמר בדרך ארץ זוטא א' י"ב: התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, שמא יחשדוך בעבירה. וכן הוא בכלה רבתי (מהדורת היגר, עמ' 242):… כתיב, "ושמרתם את משמרתי [לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו בהם, אני ה' אלקיכם]" (ויקרא י"ח ל')- חוקותי אינו אומר אלא "משמרתי", שמור את המשמרת עד שלא תיכנס לחוקה (פירוש, לעבור על החוקה) וגו'. והרחבת משמעות אזהרה זו מצאנו באבות דרבי נתן, נוסח א' פרק ב', (מהדורת שכטר, עמ' 9), על הפסוק "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" (ויקרא י"ח ו'): מכאן אמרו: אל יתייחד אדם עם כל הנשים בפונדק… וכו'. וכל זה הוא בבחינת סייג, כפי שנאמר שם (עמ' 8): איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר, "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (ויקרא י"ח י"ט)- יכול יחבקנה וינשקנה וידבר איתה דברים בטלים? תלמוד לומר, "ולא תקרב…" וכו'.

וראה בספר המצוות לרמב"ם, מצות לא תעשה שנ"ג, שסבר שהרחקות אלו יש בהן משום איסור לאו. והשיג עליו הרמב"ן, שרק ביאה היא איסור לאו, ושאר הדברים אינם אלא אסמכתא בעלמא, ודרבנן. ומתבסס הוא הרמב"ן על ברייתא זו, שההרחקות הן בגדר "סייג". אך גם אם אינן דאורייתא, אזהרות חמורות הן, כי כולנו מודעים לכך כמה קל הוא להילכד בחרם המכמורת (ראה חבקוק א' ט"ז).

ויסוד זה של עשיית סייג המרחיק את האדם מלהיגרר למלכודת העברות, מצאו חז"ל, שהוא חידושו של משה רבינו ע"ה, שהרי הוא ציווה לבני ישראל, "היו נכונים לשלשת ימים, אל תגשו אל האישה" (שמות י"ט ט"ו), ואילו ציוויו של הקב"ה היה "לך אל העם וקדשתם היום ומחר" (שם י"ט י'). ואיתא באבות דרבי נתן שם: לא רצה משה הצדיק לומר להם כדרך שאמר לו הקב"ה אלא כך אמר להם, "היו נכונים לשלשת ימים…" והוסיף להם משה יום אחד מעצמו.

הרבה הרחקות וסייגים עשו אבותינו בכדי להרחיקנו מן העבירות, יהיו אלה אשר יהיו, איסורי דאורייתא או דרבנן, שמירות חמורות הן, והבטיחונו רבותינו דבי רבי שילה כיוון שבא לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא, שוב אינו חוטא, שנאמר, "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א' ב' ט'). ויהי רצון שהנרות הללו שאנו מדליקים בתוספת זמן מה לפני כניסת השבת, יוסיפו לנו בקדושת היום, בבחינת נר מצוה ותורה אור. ולא ניכשל לעולם ועד. אמכי"ר