הפילוג לעומת האיחוד, פרשת שלח, תשפ"ד
בראש פרשתנו קוראים אנו כדלקמן, "וידבר ה' אל משה לאמר, שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם" (במדבר י"ג א'-ב'). וכתב רש"י שם (ד"ה "שלח לך"): לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל [כולם בערבוביה] ואמרו, "נשלחה אנשים לפנינו", כמה שנאמר, "ותקרבון אלי כלכם [ותאמרו, נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן]" (דברים א' כ"ב).
ורש"י שם פירש (על פי סוטה ל"ד ע"ב כדברי ריש לקיש): "שלח לך"- מדעתך, וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו?- רש"י שם: כלומר, אם הקב"ה צוה, כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבוא לידי תקלה!- והיינו דכתיב, "וייטב בעיני הדבר" (שם כ"ג). אמר ריש לקיש: בעיניי, ולא בעיניו של הקב"ה וגו'. ובהמשך דברי הגמרא שם נאמר: אמר רבי חייא בר אבא: מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל. כתיב הכא, "ויחפרו לנו את הארץ" וכתיב התם, "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (ישעיה כ"ד כ"ג), וגו'. הרי שהפסוקים שבספר דברים משלימים את אשר נאמר בספר במדבר, ומבארים כי אכן היוזמה לשליחתם של המרגלים באה מן העם.
ואכן דעתו השלילית של הקב"ה כנגד יוזמה זו מרומזת במילת "וידבר [ה' אל משה לאמר]" (במדבר י"ג א'). שהרי למדנו במסכת מכות י"א ע"א: כל "דיבור"- לשון קשה- וזה לעומת "ויאמר", שהוא לשון רכה. (וראו דברי ר' חמא בר חנינא שם י' ע"ב י"א ע"א, שדיבור הוא לשון עזה, ורש"י לבמדבר י"ב א', ד"ה "ותדבר מרים"- אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה וכו', וזה על פי ספרי בהעלותך פיסקא צ"ט.)
והנה בבחירת אלה האנשים שנשלחו לתור את הארץ נאמר (במדבר י"ג ב'), "איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו". וכתבו המפרשים על הלשון "איש אחד איש אחד", שמכאן נמצאנו למדים שכל אחד משנים עשר המרגלים דאג לטובת שבטו, וכי אף אחד לא סמך על נאמנותו של חברו. עובדה זו מוכיחה עד כמה העמיק הפילוג בעם באותו הזמן, פילוג שהביא לידי אסון ארבעים השנים במדבר. (ראו ר' מנחם בקר, פרפראות לתורה, במדבר עמ' 89.)
אך לעומת זאת, כאשר שלח יהושע מרגלים ליריחו, ערב כיבוש הארץ, בחר רק בשני אנשים, כפי שמובא ביהושע ב' א', "וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר…" וכו'. ובין אנשים אלה הייתה אחדות דעים לטובת הכלל, כפי שלשון שניים אנשים מלמדנו. כי הלשון "שניים" מלמדנו על שוויון, כפי שמצאנו בויקרא כ"ג י"ז, "לחם תנופה שתים"- שיהיו שווים, (ראש השנה ט"ז ע"ב, תורת כהנים פרשת אמור ה' ב'; וכן שם "שנים עשרנים"- שיהיו שווים (שם). וכן הוא שם ט"ז ה', "שני שעירי עזים"- שיהיו שניהם שווים, יומא ס"ב ע"ב (תורה תמימה שם עמ' קנ"ב). (וראה עוד ויקרא י"ד ד': "שתי צפרים"- שיהיו שניהם שווים, יומא שם; תורה תמימה שם עמ' 254 סי' י"ט, וכו'.) הרי שהיו אלה שווים- כלומר, מאוחדים בדעתם, וללא כל מחלוקת ביניהם.
ואם יקשה עלינו הא ואיתא ביהושע ג' י"ב (ושם ד, ב' ד'), ששלח יהושע "שני עשר איש משבטי ישראל איש אחד איש אחד לשבט"… שכל אחד הרים אבן אחת על שכמו (שם ד' ו'), ולעיל הצענו כי "איש אחד איש אחד" מרמז על פילוג בין האנשים, התשובה היא שבחירת האנשים הללו נעשתה על פי ציוויו של הקב"ה, ובלשון של אמירה, ולא של דיבור, כפי שנאמר שם א' א' "ויאמר ה' אל יהושע …לאמר" וכו', וכפי שכתב רש"י לבמדבר י"ב א': ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים (על פי ספרי שם, פיסקא צ"ט). וכן כתב הגור אריה לשמות ו' ב': "אמירה" בלשון הקודש משמעותה לשון רכה, בשונה מ"דיבור" שמשמעותו לשון קשה.
ונמצאנו למדים שכאשר בהנהגת העם אין תמימות דעים, אלא פילוג, שכולם חולקים זה על זה (ראו תנחומא ישן, יתרו ט'), וכל נציג מפלגה דואג לעצמו, ולבני ביתו ולמקורביו, אז בא עלינו האסון, "לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז" (במדבר י"ד ג'), ו"במדבר הזה יפלו פגריכם" (במדבר י"ד כ"ט), לא עלינו, ורק כאשר נצליח להתאחד, ולא נהיה "איש אחד איש אחד", אלא "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י לשמות י"ט ה', וראו רש"י השלם שם, עמ' קע"ו הערה 4, למקורותיו של רש"י, ודייק מלשון "ויחן" בלשון יחיד, לעומת "ויחנו" (שם י"ג כ"א, וכו') בלשון רבים.) או אז נזכה ו"ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו" (תהילים צ"ח ג'). ויהי רצון שיהיה זה בקרוב בימינו. אמכי"ר.
