הפעלה 6- "מעורב בדעת עם הבריות"

הפעלה 6: "מעורב בדעת עם הבריות"

רקע

הצבא הוא מקום מפגש לא רק בין דתיים לחילוניים אלא גם בין דתיים לבין עצמם. כל אחד מהם בודק את גבולות הקשר שלו עם החיילים החילוניים ועם התרבות החילונית, ומגדיר אותו מחדש.

הפעלה זו תציג למשתתפים דו–שיח בין שני חיילים דתיים המבררים לעצמם שאלות הנוגעות לקשר ביניהם לחבריהם ליחידה ולצורת הבילוי של שעות הפנאי המשותפות.

מטרה

לברר מהן החלופות העומדות בפני החייל הדתי ביחסיו החברתיים עם חבריו החילוניים ומה ההשתמעויות שלהן.

מהלך הפעילות

1.    בוחרים שני תלמידים ומבקשים מהם להתכונן להצגת דו–שיח בין שני חיילים דתיים בעקבות ביקורו של אחד מהם בפאב יחד עם חבריו ליחידה (נספח 1).

2.    מחלקים את יתר המשתתפים לזוגות.

3.    בכל זוג הראשון מתבקש לעקוב אחרי דבריו של בניה ולהעלות טיעונים התומכים בעמדתו, ואילו השני מתבקש לעקוב אחרי דבריו של אריאל ולהעלות טיעונים התומכים בעמדתו.

4.    שני השחקנים מציגים את הדיאלוג לפני הקבוצה. רצוי לחלק לכל המשתתפים עותקים של הטקסט של ההצגה.

5.    במהלך ההצגה רושם כל זוג את טיעוני הצדדים בדף הטיעונים (נספח 2).

6.    מחלקים למשתתפים את הקטע מתוך דברי הרמב"ם (נספח 3) וקוראים אותו יחד.

7.    כל זוג מקיים דיון קצר ומנסה להגיע לעמדה המצדדת באחד החיילים.

8.    כל זוג מציג לפני המליאה את עמדתו המנומקת.

9.    מתקיים דיון מסכם סביב שאלות כגון:

א.   עד כמה אמור החייל הדתי לראות עצמו כמייצג ציבור שלם? כיצד אמור הדבר לבוא לידי ביטוי?

ב.    האם יש כאן עניין של "מראית עין"? של "רוח ההלכה"? כיצד ומדוע?

ג.    האם יש כאן עניין של "חילול השם"? כיצד עליו לבוא לידי ביטוי במהלך השירות  הצבאי?

ד.    מהי חשיבות השייכות לכלל? האם הצטרפות ליתר ה"חברה" היא כניעה ללחץ חברתי או ביטוי לאי פרישה מהציבור?

ה.    מה הם היתרונות של כל עמדה? מה הם חסרונותיה?

נספח 1: "מעורב בדעת עם הבריות…"

דוח–שיח בין בניה לבין אריאל, שני חיילים דתיים, חברים ותיקים, תוך כדי הפסקה ממושכת במהלך האימונים.

בניה: אריאל, מה עובר עליך?

אריאל: למה, מה קרה? למה אתה מתכוון?

בניה: נו, באמת. מאז ה"אפטר" שלשום אני מרגיש שיש לך משהו נגדי. הפסקת לדבר איתי, פניך "חמוצים" להפליא, והתחושה שלי היא שנפגעת ממני, ובכלל לא ברור לי ממה ואיך. הרי לא היינו ביחד ב"אפטר" הזה, ואני גם לא זוכר שום חילופי דברים בינינו או בקשה שלך שסרבתי לה. אז מה קרה?

אריאל: (שותק).

בניה: אתה "ברוגז" איתי? אם אתה לא רוצה לדבר, אז אפשר לוותר על זה, אפילו שאשמח לדעת מה יש לך נגדי.

אריאל: (אחרי שתיקה נוספת) קשה לי איתך.

בניה: למה, מה עשיתי?

אריאל: תירגע, לא עשית שום דבר רע, אבל ההתנהגות שלך ב"אפטר" הזה הכניסה אותי ללחץ ועוררה בי הרבה מחשבות. חלק מהן ממש לא מאורגנות ולא מסודרות. לפחות בינתיים…

בניה: אבל למה? הרי בכלל לא היינו ביחד?! אני הצטרפתי לרוב החבר'ה שהלכו לשבת קצת בפאב ולשתות משהו, ואילו אתה – בעצם איפה היית אז?

אריאל: זה בדיוק העניין. אני ממש המום ממך. אתה, בניה – בפאב?! אף פעם לא ראיתי אותך במקום כזה. טוב, אני לא  הולך לשם, אז אולי בגלל זה לא ראיתי אותך… אבל ברצינות, אף פעם לא סיפרת לי שאתה מבלה במקומות כאלה. בסך הכול יש לי הרבה "שעות בניה", עוד מהתקופה של "בני עקיבא" והישיבה התיכונית, ונדמה לי שאני מכיר אותך, או אולי מוטב לומר – הכרתי אותך. עד שלשום הייתי בטוח שאתה לא מאלה.

בניה: מה זאת אומרת "לא מאלה"?

אריאל: אתה הרי מבין למי אני מתכוון, כאלה ש"מעגלים פינות" ומחפפים בכל מיני הזדמנויות; כאלה שמנסים להתחנף לחילונים ולהיראות כמותם, יעני, אין הבדלים בינינו. די, מספיק עם זה! ועוד איך יש הבדלים, ואל תנסה להתעלם מהם!…

בניה: רגע, רגע! אתה בעצם מדבר על שני עניינים שונים, אפילו שיש איזשהו קשר ביניהם. אם אתה רוצה שנדבר על ה"אפטר", בבקשה; אם אתה רוצה נדבר קצת על היחסים בינינו לבין החילונים, גם כן לא איכפת לי, אבל אל תערבב בין שניהם.

אריאל: ועוד איך הם קשורים זה בזה, אבל אתה צודק. מיהרתי להכליל. אז נתחיל עם ה"אפטר". מה פתאום הלכת איתם? בטח היו שם בירות, ריקודים מעורבים, מוזיקה של דיסקוטקים, סיגריות, פרחות וצ'חצ'חים וכל השאר. בקיצור, איך קוראים לתוכנית ההיא בטלוויזיה?

בניה: אתה מתכוון ל"פלורנטין"?

אריאל: בדיוק. מה לך, בחור דתי, אמיתי, אחד שמשתדל, שעד היום בנה את עצמו לא בתור "דוס" אבל בתור בחור דתי רציני, ולפאבים? תהרוג אותי, אני לא קולט את העניין הזה. פשוט לא קולט!

בניה: ראשית, כדאי שתבוא פעם לפאב כדי שתדע מה זה ותשנה מעט את הדעות הקדומות ואת הסטראוטיפים שלך. ממש נסחפת. בסך הכל ישבנו במין בית קפה, שיש בו גם שתייה קלה אחרת – מיצים, קולה וכו' – ודיברנו. היו קצת צחוקים, היה גם שלמה ארצי, אתי אנקרי, טיפקס ועוד כאלה ברקע. שום פרחות ושום צ'חצ'חים. גם לא רקדו. צא מהראש הזה.

אריאל: ברצינות?

בניה: באמת. ואם היתה לי בעייה, היא היתה אחרת לגמרי.

אריאל: כמו מה, למשל?

בניה: תראה, גם אני חשבתי כמוך על פאבים עד שרעות, החברה שלי, הציעה שנלך פעם לפאב כזה, סולידי ונחמד. הופתעתי. תתפלא, אבל היו שם גם הרבה חבר'ה עם כיפות, כל מיני, גם סניפניקים "מורעלים", גם ישיבניקים שטורחים להפגין את זה בהופעה שלהם, וגם הרבה אחרים ואחרות. אבל מה? דווקא משום כך היה לי קשה.

אריאל:?!

בניה: כן. כי אם פאב היה כמו שדמיינת, אז הרי בכלל לא היה עולה על דעתי ללכת לשם. היה ברור לי שזה "מחוץ לתחום". אבל אחרי שביקרתי שם – ונהניתי, כן, אני מודה בזה – אז אני מתלבט מאוד אם מתאים לי ללכת לשם, ואם כן עם מי, מתי, כמה פעמים בחודש, ובכלל…

אריאל: אז באמת, למה לא ללכת למקום כזה?

בניה: רגע, נניח לשאלה הזו, כי אני רוצה לחזור ל"אפטר".

אריאל: ראש טוב…

בניה: כן, אבל עכשיו ברצינות. אני לא יודע מה עבר לך בראש. אני התלבטתי לפני ה"אפטר" הזה, ואני ממשיך להתלבט גם אחריו, האם זה באמת בסדר שהלכתי עם כל המחלקה. הרי מצד אחד, ברור לגמרי שגיבוש הוא מרכיב חשוב בהזדהות שלנו עם המסגרת, הקטנה  והגדולה. במיוחד בתקופה הזו, שיש המון מתח בין דתיים לבין חילונים, נראה לי שחשוב שיראו שאנחנו ביחד. אבל – וזה אבל גדול מאוד אצלי – הרי זו בדיוק הבעיה של "מראית עין". איך יפרשו כל מיני אנשים שסתם רואים אותי יושב בפאב עם החבר'ה ומשתתף בצחוקים, אתה יודע. ואפילו חלק מהמחלקה הרי לא מכירים אותי, וגם אני לא ממש מכיר אותם. אז זו בדיוק ההתלבטות שלי, האם באמת זה היה בסדר שהלכתי לפאב, ואיזו "מראית עין" יש כאן.

אריאל: מוזר, אמנם תקפתי אותך, כי זה נראה לי ממש לא מתאים לך כסמל וכנציג של הציבור הדתי. ותודה, אנחנו הרי כל הזמן גם מייצגים ציבור, אפילו שזה מעצבן ולא תמיד אנחנו מזדהים עם כל מה שמעמיסים עליו. אבל דווקא אחרי שהחלטתי שלא להצטרף אל המחלקה, תפסתי את עצמי מתלבט אם מה שעשיתי היה נכון מבחינה הילכתית…

בניה:?!

אריאל: כן, כי הרי לכל מעשה שנעשה יהיו פירושים וכל מיני הבנות, וגם ייחסו לנו כל מיני דברים. למשל: אם מישהו יגיד שאני סנוב, או מתנשא, או משהו כזה; אז אני שואל את עצמי אם זה "שווה", או מצדיק את ההימנעות שלי מלהצטרף כי אני דתי, אז באותה הזדמנות – ובכלל בלי להתכוון לכך "סיבכתי" אותך, והכתמתי אותך, כאילו אתה לא "ממש" דתי, ואתה צריך להתחיל להסביר, ולפעמים גם להתגונן ולהתנצל…

בניה: ואללה, באמת מישהו התחיל לרטון על זה, אבל איכשהו היה משהו שגרם להחליף נושא. אבל באמת אני כבר נדרכתי וחשבתי לעצמי, מה מחכה לי כעת בזכותך…

אריאל: אתה יודע מה? מנקר לי בראש הקטע שלמדנו יחד ב"תיקון ליל שבועות" לפני יותר משנה. אתה זוכר אותו?

בניה: על קידוש השם?

אריאל: בדיוק. הרי מה הרמב"ם כתב שם? רגע, הנה, יש לי את זה על פתק, כאן בארנק, כי אני מתייחס לזה ממש כמו אל המוטו של תפיסת החיים שלי. הנה, זה מה שכתוב שם:

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על  פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון: שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן; או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן; או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים האלו; הכל לפי גדלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן עם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה, עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם (=שלא יעורר תמיהה והשתוממות אצל הזולת) עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מ"ט ג).                       

 (משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסוד התורה, פה הי"א)

אז נכון שאני לא חכם ולא גדול בתורה, אבל באותו שיעור הרי חזר המרצה והדגיש, שחובת קידוש השם חלה על כל אחד מישראל, ועליו מוטלת האחריות שהתנהגותו לא תגרום לחילול השם, אלא לקידוש!

בניה: טוב, לא צריך להיסחף, לא גרמת, לדעתי, שום חילול השם. אתה יודע? השיקול שלי היה ממש כמו שלך, אבל הפוך. שאלתי את עצמי כבר הרבה פעמים – אפילו במהלך הישיבה בפאב – עד כמה יש בהתנהגות שלי משום קידוש השם או חילול השם. אני ממש לא יודע. הרי זה תלוי בדרך כלל באופן שבו אחרים מפרשים את ההתנהגות שלנו, את המעשים והמחדלים, את האמירות והשתיקות…

אריאל: נכון, וחוץ מזה שאני לא יודע עד כמה זה צריך להיות השיקול היחיד או המכריע כשאני מתלבט.

בניה: תראה לאן הגענו – כל אחד מאיתנו מגן דווקא על העמדה של הזולת, ושנינו מסתמכים על אותו מקור! זה לא קצת מוזר?

אריאל: מוזר שלא חשבתי על זה קודם, כי כעת זה נראה כל כך מובן מאליו…

בניה: ממש לא. הרי אלה שאלות שאף פעם אין עליהן תשובה מראש, וגם אחרי שהאירוע מתרחש אני לא יודע מתי אני יכול כבר לבחון את טיב ההכרעות שלי.

אריאל: אולי היה "שווה" שתלך לפאב רק כדי שתהיה לנו הזדמנות ללבן קצת את העניין הזה ולחזור להיות חברים?…

בניה: אתה בטח גם מצפה לתשובה ממני…

נספח 2: דף טיעונים

נספח 3: חילול השם-קידוש השם

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

רמב"ם, הלכות יסודי התורה פ"ה, הי"א

לתשומת לבו של המורה

מפגש זה מזמן שני חיילים דתיים, אשר מתלבטים בשאלה הקשה: עד כמה הקשר עם החילוניים חשוב, וכיצד ניתן להתייחס אליו על פי אמות מידה הלכתיות ורעיוניות. חשוב להדגיש שאין כאן שום כוונה או יומרה למצות את הנושא ולפסוק בו הלכה, אלא להציע את דברי הרמב"ם הללו כמצע לדיון. ניתן לראות בדו–שיח נקודת מוצא לכמה וכמה שאלות.

ראשית, הרבה פעמים אנו נאלצים להכריע בין חלופות מבלי שמיצינו את הדיון בהן, ולעיתים אף מבלי שבררנו לעצמנו את המשמעויות השונות של כל אחת מהן. מצב זה אופייני מאוד לכל חיינו, ובצבא הוא מקבל מישנה תוקף. הרבה פעמים מישהו אחר מחליט בעבורנו! המסר העמוק, הבוקע מן הדו–שיח הוא שגם כאשר החלטתי ועשיתי מעשה, עדיין יש טעם לשקול אותו וללבן אותו ביני לבין עצמי וביני לבין חברי.

צעירים רבים סוברים – בטעות! – כי אם כבר עשו משהו, אז אין שום טעם וערך בחשיבה על אודות אותו המעשה. לטענתם "מה זה כבר ישנה?". זוהי עמדה תבוסתנית ושטחית, שראוי להתווכח עימה ולחתור לצמצומה, אם לא לחיסולה המוחלט.

שנית, דברי הרמב"ם עוסקים במצווה מוגדרת, אך בה במידה מציבים אתגר שחורג מעבר לגבולות המצווה האחת, ומתייחס אל כל ההתנהגות של האדם המצֻוֶּה. השאלה איננה טכנית, אלא תפיסתית (קונספטואלית). ההלכה הזו מגדירה רצף מורכב. יש חשיבות לכך שהתלמידים יתוודעו לעצם המורכבות. פתרונות נחרצים הם לרוב פשטניים, וכנראה גם שגויים. החיים מסובכים, ולכן ההכרעות שאנו נתבעים להכריע מורכבות ומסובכות אף הן. לרוב הבחירה האמיתית אינה בין טוב לרע או בין נכון לשגוי, אלא בין טוב לטוב יותר או טוב פחות. בכל מקרה, גובה ההחלטה מחיר מיידי ומחיר לאחר זמן, וגם על כך ראוי לתת את הדעת.

שלישית, המפגש הזה מעלה בצורה נוקבת את שאלת הגבולות הבלתי–ברורים והלא מוגדרים עד תום בין הציבור הדתי לבין הציבור החילוני. הגבולות הללו עמומים ודינמיים. דומה שיש חשיבות בעצם ההכרה בכך, שכן היא מונעת אשליות ומפחי נפש כתוצאה מתמונת עולם נאיבית ובלתי מבוססת. הגבולות הללו מוגדרים על ידי כל אחד, וההגדרה הזו משתנה בהתאם לנסיבות ולהתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו. הדו–שיח הזה מחדד את השאלה ביחס להגדרת "דתי" ו"חילוני" על דרך הניגוד. מתברר כי יש די הרבה משותף ביניהם, וכי האחד אינו היפוכו או ניגודו של הזולת.

רביעית, בכיתה מתעניינת במיוחד ובעלת יכולת טובה ניתן לטפל גם בשאלה עד כמה הפנאי מעוצב בהתאם לכל חברי הקבוצה, ומתוך התחשבות בכל אחד מהם. לרוב איננו נותנים את דעתנו די הצורך על השאלה הזו. ראוי להבחין בכך שאיננו דנים בתרבות הפנאי, אלא אך ורק באופני המימוש שלה כשהקבוצה היא הטרוגנית. ברור שההטרוגניות אינה נובעת רק מכך שיש בה דתיים וחילונים. חילופי השקפות וחילוקי דעות יהיו גם סביב טעם מוזיקלי, טעם אסתטי, תפריט מועדף ועוד. יש בכל אלה פתח לבירור שאלות הקשורות בסובלנות, בזכויות המיעוט מול זכויות הרוב, בתהליכי השפעה גלויים וסמויים בחברה, בהזדמנויות ללמידת הזולת והאחר, ומעל לכול – יש כאן כמה מראות שהתבוננות בהן מאפשרת לנו להציץ מעט אל תוככי נפשנו.

קובץ מצורף