"אני רוצה כבר ללכת לבית הספר. אני מתגעגע לחברים שלי בכיתה", אמר לי בני הקטן, מתישהו באמצע חודש אוגוסט. רחמי נכמרו על הזאטוט, שלא מבין איך קרה שניתקו אותו מהחברים והכיתה, ומדוע. להבנתו, הוא רק מבקש להמשיך לשחק עם החברים, לפגוש אותם יום יום, לצאת ביחד לחצר, לשבת יחדיו בכיתה.. כל הטוב השגרתי והיפה הזה, נמנע ממנו לתקופה ארוכה, בגלל החופש הגדול מדי. גם לטעמי, עבור הילדים הצעירים – זה בעיקר מבאס כשיש חופש כל כך ארוך ושובר שגרה. אין לכך הצדקה. אולם אניח לתעמולה הזאת רגע, כדי לנצל את דברי בני החכם לעניין אחר. למדתי משהו נוסף מהמשפט החמוד הזה, שעבור הבן שלי – בית הספר הוא בעיקר מקום של חברות. הוא מרגיש שכיתת האם שלו, היא קצת כמו משפחה. כמו קהילה קטנה. חבורה. ולא פשוט להתנתק ממשפחה לתקופה כה ארוכה. הוא מתגעגע אליה, והוא זקוק לה. במהלך השנה, זה נחמד לפעמים, בסופי שבוע למשל, לבלות רק בחיק המשפחה הגרעינית והביולוגית… אבל לכל סופ"ש יש מוצ"ש, ולאחריו יום ראשון – וחוזרים לכיתה.
זה מחזיר אותי למחשבות שיש לי לאחרונה, על בית הספר כמקום של חיברות לחברה. על תפקידו המשמעותי של בית הספר, כמקום שבו מסתגלים לחיים חברתיים, מכון הכושר ושדה האימונים החשוב של החברה. שגרה יומיומית של קהילה קטנה, צפופה (!) ולעתים רעשנית, שמורכבת מהרבה פרטים ויחידים שמחפשים את הדרך לחיות וללמוד יחד. במהלך הימים והשנים שלהם יחד, הם גם לומדים להכיר את עצמם, את הכישורים החברתיים שלהם, את הכללים של חברה.
מחנך/ת טובים, ידעו לסייע ולתווך לילדים בכיתה, את החוויה החברתית, כדי שזו תעמוד לצדם בהמשך החיים. בית ספר טוב, ידון ויעסוק בתוך הצוות החינוכי בנושא זה, באופן מהותי ותמידי. תהיה מחשבה מעמיקה, בנוגע לצד החברתי של ביה"ס, לא רק במובן של "טקסים ואירועים" אלא במובן של איך מעניקים לכלל הילדים תחושה של קהילה גדולה, ששותפים אליה הרבה יחידים ויחידות פורמאליות (כיתות) וגם לא פורמאליות (מקהלה, תזמורת, חוגי העשרה מכיתות שונות, מועצת תלמידים, וועדות משותפות של תלמידים, נבחרות ספורט, נאמני חצר, וועדת גמ"ח, "סנהדרין" בית ספרי, ועוד). הצוות החינוכי, יראה את עצמו גם כן כקהילה – לומדת, מתפתחת, תומכת ומסייעת בינה לבין עצמה. חלק נכבד מישיבות הצוות, יוקדשו לעיסוק באקלים החברתי- חינוכי של בית הספר, ובמה ניתן לעשות כדי לשפר ולקדם אותו. תידרש הטמעה של שפה חינוכית-חברתית – בכיתה ובמרחב הציבורי, במובן של פיתוח כלים של דיאלוג, של כבוד, של אמון וגם של פתרון מחלוקות וויכוחים. בקיצור, ללמד ילדים ונוער את כל מה שהם צריכים כדי להפוך בעתיד לאזרחים אחראיים, אכפתיים, שומרי חוק ושוויון.
גם אני וגם הורים רבים כמותי, היינו שמחים לדעת ולהאמין שכשהילדים שלנו נמצאים בבית הספר, ומבלים שם מספר שעות לא מבוטל ביום (למעשה חיים חלק נכבד מהחיים שלהם עם משפחה מקבילה), שהקבוצה הזאת טובה להם ואליהם. שהם מרגישים בה בנוח ובטוב. שהם מוצאים לעצמם חבר/ה טובים וקרובים, אבל גם במעגל היותר רחב, הם נמצאים במקום אוהד ומפרגן. ושיש מבוגר אחראי שיודע לכוון ולמנוע חיכוכים ועלבונות, ושמשקיע זמן ומחשבה במטרה להפוך אותם לחבורה מלוכדת ומיטיבה. אפילו רק מההיבט הזה, אין ספק שלבית הספר, למדיניות שלו וללמידה שלו בתחום, יש הרבה השפעה.
הילדים שלנו לא יזכרו כל כך את חומר הלימודים שהרעיפו עליהם במהלך שנותיהם בבית הספר. הם בטוח כן יזכרו את האווירה, את החברים, את החוויות המשותפות ואת התחושה הביתית- קהילתית שהם הרגישו מסביבם – כן או לא. והרבה מזה תלוי במי שמוביל את החינוך בבית הספר.
