פיתוי גדול אורב לפתחי לפתוח בקביעה: "ציוני דתי הוא…", שהרי אם תשובה לשאלה מיהו ציוני דתי אנו מחפשים, הפתיחה הנ"ל בוודאי הולמת. אולם לא רק תשובה על שאלה אני מבקש להציע בדברים הבאים, כי אם גם תשובה במובן של הלכות תשובה, תשובה של שינוי והתחדשות. קביעה חד-משמעית בנוסח "ציוני דתי הוא…" יש בה משום דוגמאטיות. דוגמאטיות היא מנת חלקן של הרבה תנועות אידיאולוגיות רציניות, וגם בציונות הדתית יש שנטלו ממנה מלוא חופניים. עבורם, קיימת דרך אחת של ציונות-דתית, ואין בלתה, דרך שלפי תפיסתם, ראשיתה בימי קדם ואחריתה בחידוש ימינו כקדם. דרך זו מכתיבה את השקפותיו הקונקרטיות של הציוני-דתי בכל סוגיה העומדת על סדר היום הלאומי, ומגדירה באופן נוקשה את אופני ההגשמה של ערכי הציונות הדתית, כאשר כל החורג מהם כמלוא הנימה, לסוטה מדרך הישר ייחשב.
בהנחות היסוד של דברינו ראוי לעניות דעתי להכיר בכך שבציונות הדתית של זמננו מפכים שני זרמים המובחנים זה מזה בהשקפת עולמם ובאורחות חייהם: האחד, מתאפיין בדפוסים תורניים-שמרניים של חשיבה וסגנון חיים, והאחר בדפוסים דתיים-ליברליים יותר, ובקצרה: הד"ל והחרד"ל.[1] לא תמיד עולה בידי שניים אלו לשבת יחדיו תחת המטריה המאחדת של המושג ציונות דתית. יש והד"ל מבקש לדחוק רגלו של החרד"ל בהתריעו מפני הקצנה דתית, ויש והחרד"ל יסתייג מהד"ל בטענה של סטיה דתית. אני מאמין בזכות הקיום של שני הזרמים הללו תחת הכותרת של ציונות דתית, שכן בכל החוגים הללו כולם אהובים, כולם ציוניים, כולם אומרים הלל למדינת ישראל.
ברם, הגם ששאלת מיהו דתי-ציוני עומדת בנקודת המוצא של חיבור זה, השאלה המרכזית שראוי להעלותה כיום היא שאלת עמדתו של הציוני-דתי כלפי העולם המודרני על מרכיביו השונים. כאן נבחנות השיטות, בכאן הן מתפצלות והיו לכמה ראשים, ומכך עולות ההשלכות המשמעותיות לגבי דרכה של היהדות הדתית-ציונית בחברה הישראלית של זמננו.
על מנת לשרטט קווים לדמותה של הציונות הדתית בת זמננו ולהתריע מפני בעיות וכשלים המאיימים על דמותה הבריאה, ברצוני לסקור במאמר זה ציוני דרך רעיוניים ואפיונים מרכזיים של הציונות הדתית האידיאלית בעיני, ומבין השיטין תעלה ותבוא גם ביקורת כלפי מגמות ותהליכים שבקעו בה בקיעים בשנים האחרונות. אסדיר את משנתי בזכות שלושת אבות ושני בנים.
א. הציונות לא החלה עם אברהם אבינו.
לעולם יראה הציוני-דתי את עצמו כתלמידו של אברהם אבינו, אבל לא רק ככזה. אחד המיתוסים המכוננים באידיאולוגיה הדתית הרווחת מדגיש שהציונות לא החלה בתנועת הציונות המדינית של הרצל, לא בזו הרוחנית-תרבותית של אחד העם, או הסוציאליסטית מבית מדרשם של הס ובורוכוב, ואף לא בציונות ההתיישבותית של תנועת חיבת ציון וביל"ו. הציונות קדמה לפעילותם הפילנתרופית של מונטיפיורי ושל רוטשילד, ואף להטפותיהם של מבשרי הציונות. ראשיתה בשנת 1737 לפני הספירה, באברהם אבינו, הנענה לצו האלוקי הקורא לו: "לך לך", באברהם המקבל את הבטחת הארץ לזרעו, והולך בה לאורכה ולרוחבה.
טענה זו היתה מקובלת זה שנים רבות בקרב רוב הציבור החרדי, שהתריס כלפי הציונות הכללית: אנו יותר ציונים מכם. אנו ציונים עוד מאברהם אבינו. בשנים האחרונות אומצה גישה זו גם על ידי רבים בחוגי הציונות הדתית. במוסדות החינוך של מדינת ישראל דאגו לציין בעשור האחרון ציוני דרך בדרכן של התנועה הציונית והמדינה. התייחסו לשנת המאה לקונגרס הציוני הראשון, לשנת המאה למות הרצל, לשנת המאה להקמת "המזרחי" על-ידי הרב ריינס, ועוד ציוני זמן חשובים מעין אלה, שכולם בבחינת הציבי לך ציונים למופת. נושאים אלה היוו פלטפורמה מתאימה למחנכים דתיים ולדוברי המגזר להשמיע מעל כל במה את הסיסמה: אין אנו תלמידי הרצל ונורדאו, אלא תלמידיו של אברהם אבינו. גם בבית ספרנו הציוני-דתי החלו לטעון בלהט שהציונות שלנו היא שונה ואחרת. "באור כשדים ייסדתי את הציונות", כך אמר אברהם אבינו לפי תפיסה זו, "ולאורו נלך". אמירות מעין אלה אינן באות להתפלמס על עובדות היסטוריות ולא להתמקח על הגדרות סמנטיות. הן מגיעות ממקום של התנשאות על הציונות הכללית, ומגמת פניהם להבהיר: "לא מפיכם הציונים החילוניים אנו חיים. היינו כאן לפניכם, ונישאר כאן אחרי היעלמותכם".
אמת, שם אצל אברהם אבינו נעוץ הגרעין הראשוני של הקשר בין עם ישראל לארצו, וממנו צמח הכול והתפתח. אולם לא לכך הכוונה כאשר מדברים על "ציונות". הציונות היא התנועה המודרנית שהפכה את הקשר הזה למסכת של פעולות מעשיות, אשר החזירו את עם ישראל לארצו אחרי 1900 שנות גלות, העירו אותו מתרדמתו, וחידשו את פניו בכל היבטי החיים, תוך מעבר מנסבלות לעצמאות, מסגירות לפתיחות, מתלותיות ליצרניות, מסבילות ליצירתיות, ומעברים נוספים כיוצא באלה.
על מנת להמחיש את מה שמקומם בעיני בטענה שאנחנו ממשיכי הציונות של אברהם אבינו ולא ציונים של הרצל ומרעיו, נשווה לנגדנו יהודי מאמין שאינו שומר מצוות, אך טוען בלהט שהוא יהודי מושלם כמו אברהם אבינו, שכן אף הוא היה מאמין גדול אך לא שמר על הלכות השולחן ערוך. אמירה מסוג זה שאנו מכירים עד לעייפה בווריאציות שונות, מקוממת אותנו בדרך כלל, שכן משמעה של יהדות שלמה בעיננו, היא כזו שמתקיימת הלכה למעשה בחיי היום-יום, ואינה נותרת מופשטת וערטילאית. כך גם בסוגיית הציונות. אכן, הכל החל מאברהם אבינו, אולם התנועה הציונית היא שהפכה את האמונה והרעיון בדבר שיבת העם היהודי לארץ ישראל מחזון ותקווה להגשמה פרגמאטי בחיים המעשיים. הציונות הדתית חברה לתנועה זו, והיתה לחלק מהתהליך שהציונות הכללית יצרה ושיכללה.
מדוע חשוב לבסס קביעה זו? שתי תשובות בדבר, והן נוגעות לשתי משמעויות שנובעות מההבחנה בין ציונות של אברהם אבינו בלבד, לבין ציונות מודרנית המשלבת את מורשת אברהם אבינו התוקע יתד בארץ עם משנתו של הרצל החוזה את המדינה:
- 1. הציונות של אברהם אבינו שולבה בקשר של דבקות בינו ובין קונו, וזכתה לגיבוי צמוד וניסי של ההשגחה העליונה. הציונות המודרנית האמינה שגאולת עם ישראל צריכה לבוא בדרך הטבע ולא בדרך נס משמים. לכן ציוני דתי יבקש לנווט מהלכים אופרטיביים לפי שיקולי פרגמאטיים וריאליים, ולא ישתית את דרכו על ניסים בלבד. הוא יזכור שאמנם נאמר לאברהם: "כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה", אולם יפנים את התובנה שאין טעם ואין תועלת בהליכה מתמדת נגד הסיכויים והנתונים, נגד כל העם וכל העולם. הציוני-דתי לא יאמר: "נעשה מה שנרצה ויהיה מה שיהיה", ולא יאמר "היו לא תהיה". ריאלי ושקול הוא יהיה.
- 2. התפיסה לפיה אנו ציונים של אברהם אבינו ולא של הרצל נועדה ליצור תשתית אידיאולוגית לניכור ובידול לעומת הציונות הכללית. זו איננה דרכה של הציונות הדתית האותנטית. כרטיס הביקור של הציונות הדתית מראשית הווייתה דגל בהשתלבות במרקם החברתי של הציבור הכללי, ובהכרה בערכם של זרמים אחרים בתוך העם היהודי, ובמחויבות לשתף עימם פעולה מתוך כבוד אמיתי. ציוני דתי יראה עצמו בשר מבשרה של החברה היהודית הכללית. נכון, הוא היה רוצה לראותה יהודית יותר, מחוברת לשורשיה ואמונה על דרכה של המסורת היהודית, אולם הוא לא יתנכר לחברה הכללית, הוא יבכר לראות את מעלותיה, למרות שהוא יודע גם לבקר את כל מומיה.
ב. הציונות לא הסתיימה עם יצחק אבינו.
לעולם יראה הציוני-דתי את עצמו כתלמידו של יצחק אבינו, אבל לא רק ככזה.
לא אחת נדמה שהציוני-דתי רואה ביצחק אבינו את האב הבלעדי. במה התייחד אבינו יצחק? בשני עניינים מרכזיים המזוהים איתו באופן מיוחד: מידת הגבורה והמאבק על הארץ, וצבת בצבת עשויה. מידתו של יצחק מידת הדין והגבורה היא, כידוע, ואחד מגילוייה הבולטים משתקף במאבקו על ההיאחזות בארץ ישראל. את מידת החסד עם כל באי עולם נטל כבר אביו אברהם. את מידת התפארת על משמעויותיה הרוחניות הוא ישאיר ליעקב בנו. אבל הוא עמוד האש של הדבקות בארץ ישראל. משלושת האבות רק יצחק נצמד לקרקע. משלושתם רק הוא קיבל את הציווי: "אל תרד מצרימה", אלא "גור בארץ הזאת", ותפגין נאמנות מליאה ללא סייג כלפיה. "שכון בארץ", אמר לו בורא עולם, וכדברי חז"ל ציווהו בכך: "עשה שכונה, הווי נוטע הווי זורע", דהיינו עסוק בבניין הארץ ובהתיישבות בה. ואכן יצחק מגלה נחישות ועקשנות במאבקו בפלישתים על הבארות, ומראה שעל-ידי עוז ואמונה, מסירות ודבקות במשימה, אפשר להגיע אל "הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
הציוני-דתי בן זמננו רואה עצמו כתלמידו של יצחק אבינו. המאבק על הארץ עומד במרכז הוויית חייו. ואכן בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, מאבק זה עומד במרכז סדר היום של העם בישראל. ברם, אל יראה הציוני-דתי את עצמו רק כתלמידו של יצחק. שתי משמעויות יש גם לכך.
- אל יראה במאבק זה את חזות הכול. הציוני-דתי האידיאלי יודע שבמשולש הנצחי של תורה, עם וארץ קודם העם לארץ. הוא ייתן דעתו על בעיות החברה בישראל, ולא רק על חיבורה לקרקע. הוא יעסוק בענייני צדק ורווחה, פירוד ושנאה, בריאות והשכלה, וישווה לנגד עיניו את בעיות האדם, ולא רק את בעיית האדמה.
- הציוני-דתי האידיאלי ילמד מיצחק את חשיבות העוז והאמונה, אבל לא ישגה באשליה שאם רק נגלה עוז לאומי, הפלישתים של זמננו יבינו, כמו אותם שבימי יצחק, שעליהם ולהניח אותנו לנפשנו, וכיוון שכך הם יעזבו את ארצנו. לפיכך הוא לא יפתח לעצמו אידיאולוגיה כוחנית, לפיה כל בעיותינו תיפתרנה באמצעות חוסן לאומי ועוצמה צבאית. הציוני-דתי היטיב בעבר הרחוק למתוח ביקורת על מי שהאמינו בכוחנו ועוצם ידינו. לכן דתי-ציוני אמיתי גם כיום לא יגרוס שבאמצעות הכוח הצבאי ניתן לפתור את כל הבעיות הביטחוניות כולן. הוא לא יאחז בסיסמה "כן בחייל וכן בכוח", שלעיתים נדמה שהפכה להיות דווקא לחם חוקו של הימין המאמין.
ג. הציונות הנובעת מיעקב אבינו.
הציוני-דתי הוא לא רק תלמידו של יעקב אבינו, אבל אין כמו יעקב הראוי לשמש לו דגם ומופת. יעקב אבינו בדבריו לשמעון ולוי אכן היה ראשון למתוח ביקורת נוקבת כלפי ההסתמכות על הכוח הפיזי. אולם לא רק בכך הציוני-דתי הוא תלמידו. יעקב אבינו גילה גם דפוסי חשיבה ופעילות פרגמאטיים, כאשר ידע לקחת את הברכות, להסתדר עם לבן, לברוח מעשיו לחרן, ולצאת מהארץ כשהיה בכך צורך. אולם לא רק בכך הציוני-דתי הוא תלמידו. שלושה מובנים נוספים יש לכך:
- יעקב על-פי מסורת חז"ל ייסד את משנת תורה ועבודה. הוא איש העבודה המובהק, הדבק בעבודתו במסירות גם בבית לבן הארמי הרמאי, היה עוסק בתורה כל ימיו".[2] יעקב הנחיל לנו את חלום הסולם, ולא במקרה המילה "סלם" זהה למילה "סמל", בשיכול אותיות. ראוי הוא הסולם המסמל חיבור בין ארצי לשמימי, בין חומרי לרוחני, להיות לסמלו של הציוני-דתי. בזמננו ממשיך חיבור זה להוות השראה בחייו של הציוני-דתי בחיבורים ובהרכבות שהוא עושה בין אמונה ומדע, בין הלכה וטכנולוגיה, בין ישיבה וצבא, בין ערכי תורה וערכי דמוקרטיה, ועוד חיבורים בהם וו החיבור היא העיקר.
- מיעקב אבינו לומד הציוני-דתי גם פלורליזם. הבית היהודי שהוא מקים מכיל מגוון רחב וגדול של סוגים וזרמים.[3] הרי היה זה יעקב שהורה כי תפארת החברה והצלחתה בריבוי גווניה בתוכה. הוא שידע לזהות את המיוחד שבכל אחד מבניו, ולעמוד על תרומתו המיוחדת של כל שבט בישראל. הוא לא חשב שכל האמת והשלמות נמצאים באמתחתו של מגזר אחד בישראל, אלא הבין שעל הקבוצות השונות להשלים זו את זו. בתקופתנו קם ממשיך גדול ליעקב אבינו, מרן הראי"ה קוק, שלימד כיצד יש להחיל מושגים אלה על זמננו ומקומנו, ולהכיל בתוכנו את הדעות והתנועות השונות באופן הרמוני. מדבריו הרבים הקשורים לעניין זה נזכיר את התייחסותו לשלוש התנועות המתמודדות על ההגמוניה בתוך החברה היהודית: האורתודוכסיה הנושאת ברמה את דגל הקודש, התנועה הלאומית המבקשת לקדם את ערכי האומה, והתנועה הליברלית, שהאתוס שלה הוא האנושיות, והיא "דורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר".[4] הרב קוק לא פסל באופן גורף גם את התנועה השלישית מלבוא בכרם בית ישראל. אדרבא, הוא הדגיש ששלושת הכוחות הללו נחוצים ביותר, וטען שיש לחתור לשילוב הרמוני ביניהם מבלי שהאחד יטשטש ויבטל את האחר.[5]
- מיעקב אבינו לומד הציוני-דתי להיות ממלכתי. היה זה יעקב שהראנו כיצד יש לחלוק כבוד למלכות. לא רק לפרעה חלק יעקב כבוד, כי אם אף לבנו, ליוסף (בראשית מח, ב'). הציוני-דתי צריך לדעת שאף אם הוא מתיימר לדעת יותר טוב מכולם מה טוב לעם ישראל, וגם אם לדעתו המלכות לוקה בתבוסתנות, ומערכת המשפט נגועה ברדיפה דתית, יש לכבד את מערכות החוק. על הציוני-דתי לכבד את המשטר הדמוקרטי, גם כאשר הדבר נוגע לו, ואף אם הדבר פוגע בו. הוא מבין שאלמלא מוראה של מלכות ויישומה של הדמוקרטיה, יבולע לכולם, וגם לו בכללם.
ד. הציונות המשתמעת מיוסף הצדיק.
הציוני-דתי הוא לא רק תלמידו של יוסף הצדיק, אבל הוא יכול לשאוב ממנו השראה רבה. שני המאורות הגדולים של הציונות הדתית, הראיה קוק והרי"ד סולוביצ'יק ראו ביוסף סמל למפעל הציוני. הרב קוק דיבר על הכוח של משיח בן יוסף המתגלם בתנועה הציונית. הוא עשה שימוש בשלושה אפיונים של יוסף הצדיק וקישר אותם עם הציונות: הצטיינותו בכושר ארגון מעשי שבאמצעותו יכול היה להביא לישועה חומרית, כישוריו בהנהגה לאומית-מדינית, והעובדה שייחודו האמיתי נסתרה מאחיו אשר לא הכירוהו.[6]
הרב סולוביצ'יק ראה בדרשותיו את הדתיים-ציוניים כממשיכיו של יוסף, וזאת בשלושה היבטים עיקריים, בהם הם ניצבים כאנטי-תזה לחרדיות. האחד, הוא חוויית הבדידות והניכור של הדתיים-ציוניים שהחברה הדתית-שמרנית הסתייגה מהם, בדומה לבדידות שחווה יוסף כאשר אחיו התנכרו לו. השני, התבטא בכך שהם חשבו על שינויים נדרשים באורחות החיים ובמקצועות העיסוק, כיוסף שראה בחלומותיו את בית אביו העוסקים ברעיית צאן עוברים לחקלאות ומאלמים אלומים. השלישי, השתקף בעובדה שהם השכילו להכין מסגרת חיים חדשה אחרי שאפשרות הקיום בארץ המגורים התרועעה, ובמסגרת זו היטיבו לשלב יכולות חדשות השואבות את הטוב מהתרבות ומהטכנולוגיה החילוניים, כפי שעשה לדעתו יוסף.[7]
אף אני הקטן סבור שעל הציוני-דתי להמשיך את דרכו של יוסף, ובהיבטים נוספים:
- 1. יוסף ידע לפתח עצמאות רוחנית. הוא אמנם שאב השראה מיעקב, מורהו הרוחני הגדול, ודמות דיוקנו של אביו עמדה לנגד עיניו תמיד. אולם יחד עם זאת הוא הופך לאישיות אוטונומית ומכתיב לעצמו את מהלכיו. הציוני-דתי ראוי לו שיוקיר ויעריך רבנים וגדולי תורה, וחשוב שיידע להיוועץ בהם בענייני הלכה. גם בנושאים אחרים הוא יעניק משקל מכובד לדברי חכמים שבדור, אולם לא על-פיהם יכריע בעניינים הנוגעים למרחב הניטראלי של חייו, ולא בהתאם להם יקבעו נציגיו בפעילות הציבורית את דרכם ופעולותיהם בזירה המדינית והפוליטית. שלא כאחיו ביהדות החרדית, הוא יהיה בעל דעה עצמאית, ולא יכונן את כל מהלכי חייו האישיים והציבוריים על-פי גדולי התורה. הוא לא יאמץ את התפיסה לפיה יש להכריע בכל דבר ועניין, כולל סוגיות שאינן הלכתיות לפי דעת תורה ואמונת חכמים[8]
- 2. כיוסף הצדיק, הציוני-דתי לא ינקוט בגישה של בדלנות וסגירות. אחי יוסף אכן הסתגרו בארץ גושן, ויצרו מעין גטו יהודי ראשון בהיסטוריה. לא כן יוסף שהיה יוצא ובא בהוויות העולם, מתרועע עם כולם וחי בתוך הציבור הכללי. היהדות הדתית הלא-ציונית למודה זה מכבר בחיים של הסתגרות לשם הישרדות. לא זו היתה דרכה של הציונות הדתית מאז ומעולם. נסיבות שונות הובילו רבים מבניה להיות מסוגרים ביישובים ובשכונות יותר מבעבר. חרף מציאות זו, הציוני-דתי יודע שהסגירות איננה אידיאל. הוא אמנם שואף לשמר ולחזק את זהותו, אך עם זאת הוא יודע להשתלב בסביבתו. הוא רואה עצמו בשר מבשרה של החברה הישראלית. אמנם הוא מחדד במידת מה את תודעת היותו אחר, אבל יחד עם זאת הוא יודע להתלכד עם המרקם החברתי הכללי. הוא חש במידה ידועה כשונה, אך בשום אופן לא זר ומנוכר.
- 3. כיוסף הצדיק, הציוני-דתי צריך להבין את צורכי השעה ולהכיל את רוח הדור. הוא מעמיד במרכז הווייתו את לימוד התורה, אולם מבין גם את חשיבותם של הלימודים הכלליים, הוא רואה ערך לא יסולא בפז בהקמת המשפחה ובדאגה לגידולה, אולם יודע לברך על התמורות שחלו במעמד האישה, הוא מעניק עדיפות לתרבות התורנית, אולם איננו פוסל על הסף את כל אשר מציעה התרבות הכללית. הוא ידאג לאומתו, אבל יחשוב גם על תיקון עולם. ערכים אוניברסאליים לא יהיו זרים לו, ובעיות העולם ודאגותיו לא יהיו ממנו והלאה.
ה. הציונות הנקשרת בגור אריה יהודה.
הציוני-דתי הוא לא רק תלמידו של יהודה. ביהודה נזרע הגרעין המשיחי. "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה".[9] אין זה סוד שהציונות הדתית אימצה את המבט המשיחי בחום, והלכה איתו עד תום. היא נועצת את שורשי תפיסותיה על שיבת ישראל השלישית, זו של זמננו, כבר בתורת הגר"א ותלמידיו, רואה את המשך סעיפיהם בכתבי מבשרי הציונות, ואת מלוא הפריחה של השקפתה ופיתוחה היא מוצאת בכתבי מרן הראי"ה. ואולם רק במחצית השניה של המאה הקודמת הלכה והתבססה וקנתה לה שביתה, התובנה המזהה את מדינת ישראל עם הגאולה, והזיהוי הפך להיות מחויב המציאות ומחייב כל ציונות. "אנו קובעים הוודאיות המוחלטת של הופעת גאולתנו עתה", קבע הרצי"ה קוק, כזו ההולכת ומתקדמת בתהליך חד-כיווני מתמיד, אף אם לעיתים היא מכוסה מעיננו.
לקביעה וודאית זו יש מחירים כבדים. היא מעצבת תפיסה לפיה רק נאמני הקו הנכון ומביניו, יודעים מה טוב ומה נכון למדינת ישראל, וכיוון שכך הם רשאים להתעלם מציות להנהגה הממלכתית, ובחוגים מסוימים אף להתנגד להם בהתנגדות אלימה. תפיסת הוודאיות והיומרה לדעת בברור את מהלכי ההשגחה הופכת את כל החושבים אחרת מאותם יודעי ח"ן לבוגדים הפועלים נגד תכניותיה של ההשגחה העליונה. היא מייצרת רטוריקה מיליטנטית, ומהווה חממה לגידולם של עשבי פרא שחרב פיפיות בידם.
השקפה זו גם תורמת להתפתחות ביטחון עצמי מופרז, מטפחת אשליית שווא מסוכנת שעלולה להוביל לאזלת יד, והיא מביאה למפחי נפש קשים מנשוא כאשר המציאות טופחת על פני הדוגלים בה. לא פלא שהחלה להתגלות בציונות הדתית של השנים האחרונות תופעה שראוי לדעתי לכנותה "פוסט ציונות-דתית". מאוכזבי הגאולה שבוששה לבוא ומיאנה להתקדם, החלו מפנים עורף לציונות. אחרי אירועי חודש אב תשס"ה החלו להישמע קולות מרחיקי לכת. קיצוניים שבהם אף אומרים: "מה לנו ולמדינה זו שהגליתנו והחריבה את בתינו, ומה לנו כי נלבש את מדי הזית של צה"ל, אותם מדים שלבשו המפנים המהרסים" כותרת במאמר ב"הצפה" זמן מה לאחר מכן זעקה: "מדינת ישראל היא כיום האיום הגדול ביותר על עם ישראל". האין זו פוסט ציונות-דתית?! אם לפני שישים שנה זכינו לראות בהפצעתם של זהרורי שחר גאולה מתוך השבר הגדול והנורא, בשנים האחרונות אנו עדים לחיבוטי שבר גדול ונורא דווקא מתוך עזוז האמונה בגאולה.
לא זו היתה דרכם של רבים מאנשי הציונות הדתית בעבר, ולא זו הדרך הנכונה לעתיד. כמובן קיווינו ועודנו מייחלים שמדינת ישראל תתברר כראשית צמיחת גאולתנו. אולם אין לנו צורך לראות תקוותינו זו כקביעה מוחלטת דטרמיניסטית. יש אפשרות לשבח ולהלל על קום מדינת ישראל, לראות את יד ההשגחה שהתגלתה לאחר חשכת השואה, במערכות המדיניות והצבאיות, בהצלחות המדהימות בכלת תחומי העשיה ובתמורות בשדה התיאולוגי והרוחני, ועדיין לראות בגאולתנו כיום הזדמנות ולא וודאות, אתגר המחייב התמודדות ולא פרס המונח בכיס.[10]
יש לשאוף לכך שהתהליך שהחל עם השיבה לארץ והמשיך עם הקמת המדינה והצלחותיה ימשיך להתפתח לכיוון של גאולה שלימה. אולם יש למזער את הציפיות המשיחיות, ולראות בהם תפילה ותקווה ולא אופציה וודאית ובלעדית המכוננת את השקפת העולם ואת הפעילות המעשית בשטח.[11] נתפלל שמדינת ישראל תהיה ראשית צמיחת גאולתנו, ובינתיים ננהיג ציונות דתית שקולה ומאוזנת, מתונה ולא מתלהמת, כי ציונות דתית פרגמאטית וריאלית היא הציונות האידיאלית.
[1] על שני זרמים אלה: הדתי-ליברלי לעומת החרדי-לאומי, ראו עוד במאמרי: "האד"ם (שוב) מחפש משמעות", דעות (7), ניסן תש"ס, עמ' 20-16.
[2] ילקוט שמעוני, תולדות, סימן קי.
[3] בדרך צחות ניתן להראות כיצד יעקב אבינו הצליח לאחד את כול המפלגות של עם ישראל, כאשר בפרשת "ויצא" כולן נכנסות ונארגות לתוך מסכת חייו. כשהוא יוצא מבאר שבע הוא הולך קדימה לחרן, לכיוון קדם, בדרכו, כפי שכותב רש"י (כח, ט) הוא נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה ללמוד את הש"ס, ומכאן הוא הופך להיות לאב האומה המניף את דגל התורה ברמה. כאשר האבנים מתקוטטות ביניהן הוא מלכד אותן ועשוה אותן לאגודה אחת. בהגיעו לחרן הוא מתגלה כאיש עבודה מובהק, כאשר את כל עבודתו עבור חותנו לבן הארמי הוא עושה במלוא המרץ. וחשוב מכל: שם בחרן הוא מקים למעשה את הבית היהודי.
לא במקרה הגמרא דורשת על המילים: "בית אלהי יעקב", שאצל אברהם כתוב "הר", אצל יצחק כתוב "שדה", ורק אצל יעקב מקום הקשר עם א-לוהיו נקרא "בית" (פסחים דף פח עמוד א).
[4] אורות, עמ' ע-עא. בשנים האחרונות החלה להסתנן אל קרבם של מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכו של הרב קוק גישה מתנכרת, מזלזלת ומתבדלת כלפי החילוניים. ידועים דבריו של אחד מראשי הישיבות בדרום בעניין זה, ואחד מראשי רבני יש"ע כתב: "במדינת ישראל היו שלושה גושים, הגוש הלאומי התפוגג ונעלם, ונותרו שני גושים: הכוח החילוני המנוכר לתו"מ שחזונו להתחבר עם העמים שסביבנו.. לבטל את המחיצות.. ולהגיע למעמד של ככל הגויים בית ישראל, והכוח המאמין בתו"מ".
"מדינת ישראל נחלקת לשתי קבוצות: אזרחים הקמים כל בוקר עם דף משימות בידם ואזרחים הקמים כל בוקר ללא משימה מוגדרת". לפי שיטה זו עם ישראל נחלק באופן דיכוטומי גורף לשני מחנות: מחנה הטובים שהם הדתיים ומחנה הרעים הלא הם החילוניים.
[5] על יחסו של הראי"ה קוק לחילוניים ראו: ב. איש שלום, "הסובלנות במשנת הרב קוק ושורשיה העיוניים", דעת 20 (תשמ"ח), 151 – 168 ,. ב. אפרתי, הסניגוריה במשנת הרב קוק, י- ם, תשי"ט,. צ. ירון, משנתו של הרב קוק, י-ם, תשל"ד, 334 – 371 . א. שביד, היהדות והתרבות החילונית, ת"א, תשמ"א, 110 – 142. ת. רוס, "סמכות ואוטונומיה בהוראת מחשבת ישראל", בתוך: בין סמכות לאוטונומיה בעריכת ז. ספראי וא. שגיא (ת"א, 1997) 421 – 439. י' בן-נון, קהל שוגג – חילוניים וחילוניות בהלכה, אקדמות י', בעיקר עמ' 260-248. וראו עוד בנושא היחס לחילוניים בזמננו את מאמרי: "שבויים בתינוק שנשבה", דעות (4), סיוון תשנ"ט, עמ' 30-25.
[6] ראו בעיקר במאמר "המספד בירושלים" בעקבות מותו של ב"ז הרצל, בתוך: מאמרי הראיה א' עמ' 99-94, וכן באורות, עמ' קס.
[7] הרב י"ד סולוביצ'יק, חמש דרשות, תרגום דוד טלזנר, ירושלים, תשל"ד, עמ' 24-19.
[8] ראו בנושא זה במפורט במאמרי: "דעת תורה והציונות הדתית", צהר (כה), אביב תשס"ו, עמ' 111-99.
[9] בראשית מט, י.
[10] כזו היתה דרכו של הרב סולוביצ'יק במסתו "קול דודי דופק", ירושלים, תשל"א, עמ' 82-77.
[11] באייר תשנ"ה הצעתי להוסיף לתפילה לשלום המדינה את המילה "שתהא" ראשית צמיחת גאולתנו, וזכיתי על כך לקיתונות של ביקורת. התברר לי אז שכבר קדמני בהצעה זו הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, ואף דבריו לא התקבלו. לעומת זאת, לאחר העקירה מגוש קטיף הפך השינוי למקובל, והיו כידוע מי שהרחיקו לכת עוד יותר.
פורסם בתוך: העגלה השלישית – ציוני דתי בדורנו מיהו, צ. שינובר (עורך), מכון מופת, נחלים, תשס"ט, עמ' 306-298.
