הקדושה וההבדלה, פרשת קדושים, תשפ"ב

בראשית השבוע, לדאבוני, נזקקתי לניתוח מסוים המלווה בסבל ובכאבים עזים. היה זה בבית החולים שערי צדק, בו הצוות כולו יהודים ולא יהודים, גויים כאזרחים (על פי ויקרא י"ט ל"ג-ל"ד), עדינים היו ואדיבים ועטופי מצוות. הביאוני לחדר הניתוח, ומצאתי את עצמי מוקף רופאים ורופאות אחים ואחיות, שלא יכולתי להבדיל ביניהם. כולם עטופים בגלימות ארוכות ירוקות, מכף רגל ועד ראש, ופאת ראשיהם- לאלה אשר הייתה כזו- מכונסת במעין כיפות ניילון, ופניהם מכוסים במסווה על גבי מסווה (בבחינת פקק בפקק עשויה) והייתי ספק ער ספק רדום, ואני אסור בעבותיהם של קרנות מזבח הניתוחים, ובדמדומי עירנותי ראיתי סביבי כעין מלאכי השרת, מיכאלים ומיכאליות, המתרוצצים וקוראים זה לזה, אך לא הבנתי מילה.

נפלה עליי תרדמה עמוקה, ולא חשתי דבר, עד שהקיצותי בחדר ההתאוששות, ובו אמרתי בליבי מה לך נרדם, קום, אך עודני אסור בעבותיהם. הקיפני צוות עוטה אור כשלמה, עטוף גלימות ירוקות, ואף כחולות. אסירי מסכות, הכל בכדי להרחיק כל אפשרות של הדבקה גם למטפל וגם למטופל. והיו בעיניי כנוהגים בהרחקות דרבנו תם. המרחיקות את האדם מן העבירה והטומאה, וכעין "שניים" שקבעו חכמים להרחקה מן העריות. וכל זה לחיי הגוף, ומה עם חיי הנפש?

בפרשתנו מדובר לא מעט על הבדלה וקדושה. השבוע בעודי בבית החולים ראיתי כיצד הקדושה מתבטאת בראיית צלם האלוקים בכל אדם ואדם. נוכחתי לראות כיצד רופאים ורופאות אחים ואחיות מטפלים ללא כל הבדלה בכל אדם ואדם. ההבדלה בבית החולים ניכרת בסייגי הזהירות של הצוות הרפואי המקפיד על בריאות וחיי האדם. קדושת החיים מקבלת משמעות חזקה ומוחשית במסדרונות ובמחלקות בתי החולים. האדם החולה מתפשט מכל בגדיו הפיזיים והמטאפוריים. ובבית החולים אין הבדלה בין עשיר לעני, גוי ליהודי, זקן לטף כולם מטופלים. המחיצות נשברות ומטופל רוסי משוחח עם שכנו לחדר הערבי כשבליבות שניהם התקווה להחלמה מהירה. פרשתנו עמוסה בציווים של לא תעשה, המבקשים לשמור על צלם האלוקים שבאדם ולהבדילו בכך שישמור על פיו, לשונו, מעשיו ואורח חייו. בפרשה נאסרים אף דברים שלכאורה אינם פוגעים באף אדם כמו קללת חרש, אולם איסור זה מדגיש את הצורך בשמירה והקפדה על עולם שבו נשמר כבוד האדם ונמנעת הפגיעה בחלש. קללת חרש אינה נשמעת באוזניו אך היא מסמלת את זיהום העולם הזה, שבו אדם פוגע באדם אחר מבלי שזה יוכל להגיב ולהתגונן. התורה מדגישה את גדרי ההרחקות וההבדלות השומרות עלינו מפני מדרון הרוע. הקדושה יכולה להתקיים בעולם בו האדם מבדיל בין הטוב לרע ובוחר בדרך הישר.

והנה על המילים הראשונות בפרשתנו, "קדושים תהיו"- בכתיב המלא- כתב הרמב"ן קטע מפורסם וחשוב מאין כמוהו, בו מרחיב הוא את משמעות הציווי מעבר לזו שבפירושו של רש"י, שכתב, "הוו פרושים  מן העריות ומן העבירות…" וכך הרמב"ן כותב:  ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב [רש"י],  אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום… להיות בסובאי יין בזוללי בשר למו ( על פי משלי כ"ג כ')… וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה [ כמסופר על אנשי סדום]  לפיכך, בא הכתוב אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות… ויקדש [האדם] עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש  (ראה במדבר ו' ה'), ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח (בראשית ט' כ"א) ובלוט (שם י"ט ל"ג), וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה (וראה בחגיגה י"ח ב', שבגדי עם הארץ מדרס ל"פרושים"… )…  וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס (ראה ישעיהו ט' ט"ז), ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא [ וברמב"ם הלכות דעות ב' ד': אמרו על תלמיד רבינו הקדוש] שלא שח שיחה בטלה מימיו. [כי השיחה הבטלה מביאה לידי לשון הרע כידוע]. ולאור דבריו של הרמב"ן חשבתי לעצמי כמה מוזר הוא שמקפידים אנו הקפדות גמורות על חמץ בפסח, ואף יש כאלה שהחמירו על עצמם שלא לאכול מצה כל ימי הפסח. מלבד שיעורי הביצים, המחוייבים בליל הסדר (וראה מאמרו הנפלא של ר' י"ש ורטהיימר, בצאנז תקכ"ו, תשפ"ב, עמ' 30-25), שזהו איסור בין אדם למקום, ואילו בדיבור לא מקפדינן, שיש בו איסור בין אדם לחברו ד.ש ] באלו ובכיוצא בהן המצווה הזאת הכללית, אחרי שפירט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנסו בכלל הזאת… הנקיות בידיו ובגופו… וזה דרך התורה לפרוט ולכלול ביוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינים בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב, ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו' י"ח), שיכניס בעשה היושר… וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו… וכו'.

דברים מופלאים אלה של הרמב"ן גם מזכירים לנו את העניין של עשיית סייג לתורה המוזכר באבות א' א', כלומר שעל האדם להרחיק את עצמו מכל התקרבות לאיסורים, ואף למה שאינו מפורש  כאיסור, אבל העשוי להביא לידי כך. והבין הרמב"ן את הדברים הללו, כי כתב בפירושו שם: כלומר הגזירות והתקנות שמרחיקים את האדם מן העבירה, כמו שאמר ה' יתעלה "ושמרתם את משמרתי", ואמרו בפירושו: עשו משמרת למשמרתי, וראה במועד קטן ה' ע"א: לציון קברות מן התורה מניין? רב אשי אמר: ושמרתם את משמרתי- עשו משמרת למשמרתי, (לאוכלי תרומה, דכתיב בה משמרת, ככתוב "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי") [כלומר, מציבים מצבה על קברו של אדם על מנת להרחיקנו מן הטומאה],  וראה ביבמות כ"א ע"א: … ואמר רבא: רמז לשניות מן התורה מנין? (אם אביו ואם אמו, ואשת אבי אביו… וכו')… רב כהנא אמר: "ושמרתם את משמרתי" עשו משמרת למשמרתי, וגו'. וכתב הרמב"ם (הלכות אישות א' ו'):… ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואסורין מדברי סופרים, והן הנקראות שניות לעריות… (וראה מה שהקשה הכסף משנה שם, שהלשון "מפי הקבלה" של הרמב"ם קשה.) "ושניות" אלה הן בבחינת סייג. ובסנהדרין מ"ו ע"א (וביבמות צ' ע"ב) איתא: ר' אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין (מכת מלכות) ועונשין (מיתה) שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה וגו'. וכתב על זה הרשב"ץ במגן אבות: מכאן סמכו איסור שניות לעריות… ושבות לשבות… וכל איסורין דרבנן. והוא פתח גדול לקיום התורה. וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשלים בו לעבור על דברי תורה. ולולי התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט, כמו שאמרו חז"ל: אינו דומה כרם מוקף לכרם שאינו מוקף (אבות דרבי נתן נוסח ב' עמוד 3) וגו'. ( ואמנם ראה רש"י לביצה ב' ע"ב, שלא יעשו גזירה לגזירה.)

הרי בסייגים ובהבדלות מדובר, וכפי שנאמר בפרשתנו, "אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ' כ"ו), זו הבדלה וזו קדושה (שם כ"ה, "והבדלתם" ושם כ"ו "והייתם לי קדושים"), המבדילות בין קודש לחול, כי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל הבדלות אלה בברכת "חונן הדעת" (ראה ברכות ל"ג ע"א), כי ללא דעה הבדלה מניין?

ובשכבי על מיטתי, ובינותי בלבי בחושבי על אנשי קודש אלה סביבי בחדר הניתוח, שגלימותיהם מכסות את גויתיהנה (על פי יחזקאל א' י"א), ורצוא ושוב (שם י"ד) הם בלכתם ובעומדם (שם) במראה קפקאי ואיש אל עבר פניו (י"ב) מסכה על גבי מסכה, כמשמרת למשמרתה, ונזכרתי בנוסח ההבדלה של הרמב"ם: אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, אתה הבדלת בין קודש לחול… וכשם שהבדלת בין קודש לחול, כן פדנו והצילנו מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם, ונשמרנו מן הכל… וכו'. ובזכות הקדושה ההבדלה יהא זה בקרוב בימינו, אמן, כיה"ר.