הקדמה

ברוך השם, חלקים גדולים של עם ישראל כבר לא חיים בגלות. מיליוני יהודים חיים בארץ הקודש במדינת ישראל הריבונית. מה שאבותינו ואבות אבותינו חלמו, דמיינו, התפללו וביקשו – מתקיים, ובגדול. אמנם עוד לא הגענו אל המנוחה והנחלה, וישנם מספיק אתגרים העומדים לפתחנו, מבית ומחוץ, אך אנו בעיצומה של גאולת עם ישראל בארצו.[1]

בחוברת זו אעסוק בשאלות שונות הקשורות ליחס הראוי כלפי הגויים. לנגד עיני עומדת השאיפה לבחון את המקורות לגופם, ולהציג את הדברים, עד כמה שאוכל, לפי האמת ההלכתית והמחשבתית שנראית לי, מבלי שהדברים מזוהים עם הצד הימני או השמאלי שבמפה הפוליטית. בדברים שלהלן אציג את היחס כלפי עם ישראל וכלפי הגויים במקרא, את הגישות השונות כלפי גויים בעולמם של חז"ל, את המחלוקת העקרונית במחשבת ישראל אודות מעמדו הרוחני של הגוי ואת הדיון ההלכתי שהתגבש במרוצת הדורות. מתוך כך אעבור למספר שאלות מעשיות הנוגעות ביחסי ישראל והנכרי, כגון איסור לא תחנם, הגדרת 'גר תושב', השכרת דירות לערבים, איסור הריגת גוי, קריאות "מוות לערבים" ועוד. לקראת סוף החוברת אעמוד על הערך "כבוד הבריות" כערך יסוד הלכתי בעולם התורני.

שנים רבות אנו שומעים בתקשורת על תופעות שונות הקשורות בשנאה הקיימת בין יהודים לערבים. בצד הערבי, ישנם כל העת אנשים השונאים אותנו, פוגעים בנו, מנסים להשתלט על שטחי אדמה שבבעלות יהודית ולנכס אותם לעצמם, מציתים שדות וכרמים, תומכים בארגוני טרור ורצח, מעודדים פיגועים, שמחים בהם ואף משתתפים בהם, ומנסים לסלק אותנו מהארץ. בצד היהודי, אנו שומעים על פעולות אלימות יזומות נגד ערבים או רכושם המכונות בשם "תג מחיר",  כריתת מטעי זיתים שחלקם בבעלות ערבים, שירת "זכרני נא וחזקני נא… ואנקמה משתי עיני מפלסטין" בחתונות ובאירועי שמחה, ריקוד דגלים ביום ירושלים בו היו מי שקראו "מוחמד מת" ו"מוות לערבים", ועוד.

המציאות מלמדת שהשנאה קיימת בשני הצדדים.

המשותף לשני הצדדים, היהודי והערבי, הוא ששניהם מבקשים להתגורר במדינה ריבונית בארץ ישראל. שני הצדדים רוצים לחיות על פי הרגלי החיים המאפיינים את התרבות שלהם, ואינם מעוניינים לאמץ את התרבות של הצד האחר.

המחלוקת בין הצדדים היא על סוגיות הליבה הקיומיות: ההנהגה השלטת, אזורי המחיה, דרך החיים והתרבות, והשאלה היא עד כמה, אם בכלל, דו-קיום הוא אפשרי. מחלוקת זו מלובה כל העת באירועים ובמשברים המגבירים את מפלס השנאה והעוינות.

כל יודע ספר מבין כי ניתן למצוא במקורות היהודיים גישות היוצרות חיץ ברור בין ישראל לנכרי, המכוונות את האדם מישראל להתרחק כמה שיותר מן הגויים ולהסתכל עליהם בעין עוינת, כשם שניתן למצוא גם גישות המביעות יחס אוהד כלפי הגויים, התומכות בשכנות טובה עמם ומנסות לצמצם את החיץ ביניהם. לא מפתיע, אם כן, לראות שכמעט בכל פעם שעולה על סדר היום הציבורי סוגיה הנוגעת לשאלות אלו, ניתן לשמוע רבנים המביעים את עמדתם כאילו זו ההלכה הצרופה, ולעומתם רבנים אחרים המביעים עמדה הפוכה וגם הם רואים בה את ההלכה הצרופה. דוגמה אחת מני רבות לכך הייתה בחנוכה תשע"א, כאשר התפרסם "מכתב הרבנים", שבו חתמו כחמישים רבני ערים על איסור השכרת בתים לנכרים. הרבנים שחתמו על המכתב ראו בו כמייצג את ההלכה, והרבנים שיצאו נגדו טענו שהוא נגד ההלכה. היחס לנכרים במקורות היהדות הוא מגוון ורב-פנים, ולא נכון יהיה להתייחס לשום צד כמבטא את "עמדת היהדות" באופן מוחלט.

אני מבקש להודות לקוראי החוברת בגרסאותיה המוקדמות על הארותיהם והערותיהם המחכימות: יוסקה אחיטוב, ר' מנחם אלדר, פרופ' יעקב בלידשטיין, יוחנן בן יעקב, דניאל גורדון, הרב ירמי סטויסקי, ר' אריאל פינקלשטיין, ר' דוד צורי, יואל רזיאל-קרצ'מר, מזכ"ל הקיבוץ הדתי נחמיה רפל, ד"ר אמנון שפירא, ד"ר משה מאיר, לירון גנס, שמעון אוזן, אריאל הורוביץ וקוראים אחרים שהעירו והאירו את עיניי.

[1]חלילה לחשוב כאילו רק איזה פתח קטן של תקווה נפתח לנו. צאו וראו כמה יהודים היו כאן בארץ עם כניסת יהושע לארץ? בזמן הבית הראשון? כמה יהודים עלו בעליית עזרא, ומי הם היו (משנה קידושין ד, א)? כמה אלפי יהודים היו כאן בזמן בית המקדש השני ובתקופת התנאים, וכמה יש כיום. נכון, יש מה לשפר, אבל איך אפשר שלא לראות את חסדי השם העצומים עלינו? למרבה הצער, יש עדיין רבים הבוחרים להמשיך לחיות בחוץ לארץ או כאלו שחיים בתודעת גלות כאן בארצנו הקדושה, וטחו עיניהם מראות בנס הגדול והעצום שעשה השם לנו, תקומת עם ישראל בארצו. עם זאת, חובה עלינו לזכור שאם לא ננהג כראוי – שום דבר אינו מובטח לנו לצמיתות. אמנם ראו: הרב חיים דרוקמן, קמעא קמעא, מרכז שפירא תשע"א, עמ' 124-115; אריאל פינקלשטיין, 'לא תהיה גלות נוספת – בחינה מחודשת', צהר כד (תשס"ו), עמ' 55-45; 'רב אלוף', ראיון עם הרב בנימין לאו, מעריב, יב באב תשע"א, עמוד 20