*מיכל נגן, ראש מכינה קדם צבאית 'צהלי' ע"ש תמר אריאל
כל הורה כאשר הוא מתבונן בילדיו אחראי לומר להם: אתם אנשים נפלאים, אנשים גדולים, מלאי כוחות מלאי חכמה ויצירה. אתם העתיד שלנו ובידיכם אנו מפקידים את גורלנו – המשפחתי, הלאומי והדתי. אתם המנהיגים של הדור הבא! כך אני עושה באופן פרטי לילדי וזוהי הסיבה בגללה בחרתי, ועודני בוחרת, לעסוק בחינוך.
בכל תחילת שנה, כאשר קרוב למאה תלמידות חדשות פוקדות את בית המדרש במכינת צהלי, אני שואלת אותן מי התנסתה ללמוד בחברותא או בעיון עצמאי בספר קודש. בדרך כלל אין אף יד מורמת בתשובה. משמעות הדבר הוא שאף אחת, בכל שמונה עשרה שנות לימודיה, לא התנסתה בחוויה האמורה להיות זמינה לכולם: הן אינן 'יודעות ספר' במובן היהודי של הביטוי. הן חסרות כלים להפוך את התורה לזמינה וקרובה לעולמן. העובדה הזו מדאיגה משום שכרגע אנו מגדלים את בנותינו להלך בעולם התורה כאורחות, כמתבוננות. אך על מנת שיהיו מוכנות לעמוס על כתפיהן את המוכנות הנפשית לשאת בעול תורה ומצוות כולל כל ההגבלות והמורכבויות שלהן כנשים דתיות, ולחיות את המתח שבין העולם ההלכתי לבין השאיפות הפמיניסטיות שלהן, להלך בעולם התורה כאורחת – זה פשוט לא מספיק.
חינוך האישה הדתית צריך שיכלול שלושה מרכיבים חיוניים: תורה, חבורה וחזון.
תורה: נשים צריכות לדעת שיש להן חלק בבית המדרש, וכי תלמוד תורה שייך להן בכל תג ותג שבו. צריך ללמד דרכי חשיבה ולימוד בפשט באגדה במחשבה בגמרא ובהלכה. יש לתת בידן את האהבה והסקרנות, האתגר המחשבתי וגם את היצירתיות שבלימוד תורה אמיתי בבית מדרש נשי. עלינו להציע מיגוון בתי מדרש המתאימים לעולמן הרוחני ולוודא שבתיכון יעודדו אותן לפנות זמן ללמוד תורה אחרי כיתה י"ב ולפני השירות, או מיד לאחריו. יש להסביר מהן האפשרויות הנפתחות היום בפני תלמידות חכמים ועד כמה אנחנו זקוקים לקול שלהן בשיח הפנימי בחברה הדתית. להנהגה התורנית שלהן בקהילות, בהוראה, וגם בכתיבה ובמנהיגות. עלינו לומר להן: אנחנו לא יכולים לוותר על נקודות המבט הייחודיות והמשמעותיות שלכן! אתן לא רק כלי קיבול להעביר את המסורת אלא גם כוח יצירתי ומשמעותי ביצירתה.
חבורה: הנוער שלנו אוהב כל כך לשוחח, להיפגש, לחצות מגדרים ומגזרים ולחפש את עצמם בתוך המפגשים הללו. אלא שהמפגש– על מנת שיממש את הפוטנציאל שבו- מצריך מיומנויות חברתיות חזקות וגם הגדרות ערכיות ברורות. שני התחומים הללו צריכים להילמד. בית המדרש הנשי הצעיר צריך להעז ללמד תורת חיים לא רק דרך הספר – אלא גם דרך החיים בחבורה: דרך הוויתור וההקשבה, דרך העשייה והאחריות, דרך ההתגמשות וההתעקשות. לאפשר יזמות יצירתיות ועשייה. ללמד לשוחח, ללמד להכיר בערכיו של הזולת, ללמד להיפגש עם הזר והשונה, ללמד לעמוד על דעתי ועל ערכי גם כאשר אני במיעוט. צמיחה במוסדות לימוד כאלו היא אימון לחיי זוגיות, הורות ומשפחה, כמו גם להשתלבות בעולם המעשה. והיא ספוגה בעבודת המידות וביראת שמים.
חזון: הכניסה של הנשים למרחב הציבורי מאתגרת ומותחת את גבולות ההכלה של הציבור הדתי – אנו רואים דוגמא מובהקת לכך בשירות המשותף בצבא – ויש חשיבות לכך שדווקא נשים דתיות המקפידות על ההלכה יגיעו למקומות השילוב הללו משום שהן ודווקא הן דוברות את שתי השפות – הן את שפת הקודש, המסורת ערכי הדת והשמרנות והן את שפת הפמיניזם הליברלי. הן עצמן דוגמא לאדם המצליח לחיות עם רגל אחת בכל עולם ולקיים בתוכן את השלום. הנשים הדתיות הצעירות צריכות לדעת שהן יכולות להיות דבק המחבר את השברים. הן יוכלו להסביר בשפה ליברלית את ערכי הדת ולשוחח בשפה דתית את שאיפות הנשים להשתלבות. הן צריכות להעז לראות את עצמן כשליחות וכדוגמאות חיות למציאות משלבת.
אמנות הקינצוגי היא אמנות יפאנית המצליחה להפיק יופי מכלים שבורים. האמן מרפא את הכלי השבור כאשר הוא משתמש בזהב נוזלי כדבק המחזיק את השברים. סימני השבר הופכים תחת ידיו לשרטוט יפהפה של החיבורים. גם חיינו מלאי שברים: השבר בין עולם המסורות הפטריארכאלי לבין עולם המושגים והציפיות של דורנו, השבר הנובע ממקומן השולי של נשים בעולם התורה והתפילה ורצוננו לצמוח להיות חלק ממנו, והשבר בחברה הישראלית שהיא חברה מרובת פערים וצריך הרבה תקווה וחכמת לב שיאפשר לגשר עליהם. חינוך האישה הישראלית הדתייה צריך לשאוף שכל אחת תחווה את עצמה ואת כוחותיה כזהב הנוזלי הזה – שכאשר יתקשה – יצליח לחבר חיבורים.
