הקרב על התודעה / יהונתן פיאמנטה
באפריל 2006, באחד מהישובים הקהילתיים באזור ירושלים, נחשף מקרה חמור של פגיעה מינית בנער דתי המתגורר ביישוב. כשנשאל הנער מדוע לא סיפר על כך לאיש, השיב: "זה קשור למילים ונושאים שלא יפה לדבר עליהם".
*
במשפט יחיד זה מגלגל אותו נער לפתחה של החברה הדתית דילמה לא פשוטה: איך מדברים על נושאים עליהם אסור לדבר ובמילים שבהן אסור להשתמש? בין אם נקבל את תשובתו של אותו נער כפי שהיא ובין אם נחשוש ממנה (בצדק, יש לומר), הרי שרתיעתו מלספר את סיפור הפגיעה מורכבת הרבה יותר. אני מבקש במאמר זה לנצל את ההזדמנות שבדבריו, לבדיקה כנה: האם הצניעות (המבורכת כשלעצמה) נעשתה כלי בידי מי המבקשים לפגוע? האם בחסות השתיקה עלולות להתבצע עוולות, שעה שהפוגע סבור כי הוא מוגן בצילה של הצניעות? וחמור מכך-אם אכן אלו פני הדברים, כיצד ניתן להילחם בתופעה מבלי לאבד את קוד הצניעות הייחודי לנו?
*
עוד בטרם נתגייס להתמודדות עם השאלה ההשקפתית / הלכתית: מהי הדרך "שלנו" לשיח בנושאים אלה, עומדת בפנינו משימה בסיסית ולא קלה –ההכרה ברלוונטיות של הדיון לציבור הדתי והידיעה שפגיעה מינית, של גברים ושל נשים, מתרחשת גם בתוכנו. נתוני איגוד מרכזי הסיוע בישראל, מצביעים על כך ששיעור הפונות המזהות עצמן כדתיות, כמו גם הפונים המזהים עצמם ככאלה, אינו נופל משיעורם באוכלוסייה הכללית.
*
לפני כחמש שנים הוקם קו סיוע דתי לנערים ולגברים נפגעי תקיפה מינית. למין הקמתו של הקו מתחבטים מתנדביו, דתיים כולם, התחבטות כואבת בשאלות של צניעות אל מול פריצת קשר השתיקה. המציאות בקו הסיוע, אינה מקלה על התלבטויות אלה. מידי חודש פונים עשרות (!) נפגעים, שעולמם חרב עליהם. כולם דתיים. כולם בנים, וכולם, כמעט, משוכנעים שהם היחידים.
תחושת בידוד זו, היא יוצאת דופן בייחודיותה ועוצמתה. אין עוד פשע שהחברה בכלל והקרבן בפרט אינם מודעים, כמעט, להיקף קיומו. אין טרגדיה, ממחלות ועד מלחמות, שהיא כה מושתקת ומודחקת הצידה ממבטי הציבור. ונראה, שדווקא השתיקה והכיסוי הם, הם ההופכים את הבעיה האישית לנושא חברתי. במעשהו המחריד, הפוגע הוא זה הכופה על הנפגע ברית בלתי קדושה של סוד ושתיקה אך לרוב, נשמר הסוד באדיקות כיוון שאנו, אנשי קהילתו של הנפגע-אטמנו אוזנינו מלשמוע.
*
כיצד מבצעים תיקון חברתי? בעידן המודרני, לא נטעה אם נצביע על כיוון אחד הבולט לאורך היסטוריית המהפכות והשינויים: 'הקרב על התודעה'. בין אם נעשה שימוש בהפגנות ומצעדים ובין אם בתקשורת מחוכמת ומסרים מורכבים, נדמה שהמאבק על ליבו של היחיד והציבור עובר דרך משמע אוזניו ומראה עיניו. התובנה הזו, הברורה כל כך, שוב חוזרת ומציבה אתגר עצום לציבור הדתי: כיצד ניתן לבצע תיקון חברתי דווקא בתחומים שהשתיקה יפה להם? *
דומני שתחילתו של השינוי במבט לאחור. ליום בו הפכה הצניעות לקשר של שתיקה. צניעות, להבנתי, היא הדרך בה צריך לפעול ולא הדרך בה יש להימנע. אין ולא היה בכוונת המושג "דיבור צנוע" לבטל לחלוטין את הצורך בדיבור, כשם שאין ב"לבוש צנוע" כוונה לבטל את הצורך בלבוש. תחת הגישה המבטלת את עצם ההתייחסות לנושאים "צנועים", יש להתמקד בשאלה כיצד להתייחס לאותם נושאים. החברה הדתית נדרשת למצוא את השביל הצנוע והייחודי לה על מנת לנהל שיח חיוני זה.
*
קו הסיוע הדתי, מקיים סדנאות וימי עיון לכל מורי ורבני הישיבות התיכוניות ברחבי הארץ. באופן דומה, מתקיימות סדנאות לבנות האולפנות על ידי מתנדבות מרכז הסיוע בתל אביב ובירושלים לנשים דתיות. בעקבות המפגשים, מתקיימות סדנאות לכל הנערים, תלמידי הישיבות. הניסיון החיובי שמצטבר, מצביע בעיני, על יצירתו של אותו שיח מבורך, צנוע אך לא משתיק, שיש בו בשורה חדשה לחברה הדתית בכלל ולנפגעים שבתוכה בפרט. האומץ הקהילתי, להישיר מבט לעוולות המתקיימות גם בתוכנו, מלבד היותו מפתח לתיקון ולשינוי, יש בו הבטחה לנפגע. הבטחה שהיא גם סיסמתו של קו הסיוע: "אתה לא לבד".
לפניות: קו הסיוע הדתי לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית 02-5328000 לנשים: 1202הכותב הוא מנהל קו הסיוע הדתי לנפגעי תקיפה מינית וחוקר במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון.
עת לדרוש 18
