פורסם בעלון "עולם קטן", שבת פרשת ויצא, תשפ"ב.
המהפכות שמחולל השר מתן כהנא בשירותי הדת בישראל (כשרות, גיור, מינויי רבנים ומועצות דתיות) אינן רק מערכתיות. הן אינן מתמצות במהלכים פוליטיים, שנועדו לפתור תקלות ובעיות במערכות הציבוריות. המהפכות הללו נשענות על תפיסות רעיונות ואידיאולוגיות מסוימות ביחס לדת, לרבנות ולהלכה, שנתונות במחלוקת עזה בתוככי הציונות הדתית. ללא ייצוג פוליטי הולם ואחיזה במוקדי הכוח, מחלוקת אלו רחשו שנים רבות מתחת לפני השטח בציבור הדתי ולכל היותר באו לידי ביטוי בחוברות ובספרים של רבנים והוגים. אך כעת, משהגיעה האפשרות וההיתכנות ליישם חלקים מהן, הן צפות ועולות אל פני השטח ומטלטלות את הציונות הדתית.
אם לא היה מדובר במערכת של אמונות ודעות (ושמא דוגמות), אי אפשר היה להסביר את עוצמת הסערה שהמהפכות הללו מחוללות בקרב ציבור רחב ובעיקר בקרב רבנים. הרי גם המתנגדים העזים ביותר מודעים לבעיות הרבות שקיימות במערכת הכשרות, הגיור והרבנות, ומסופקני אם יש להם פתרונות משלהם להציע. יתירה מכך, גם לאחר כל המהפכות שהשר מקדם, כוח רב ואולי אף גדול יותר, נותר בידי הרבנות הראשית, ואי אפשר לומר שיש כאן ביטול שלה. שלישית, אין במהפכות הללו פגיעה ממשית במוקדי כוח מובהקים של הציונות הדתית. הרי לציונות הדתית ייצוג חלקי ביותר, בלשון המעטה, ברבנות הראשית ועוד פחות מכך במערך הכשרות. קשה אפוא לומר שההתנגדות מתוככי הציונות הדתית באה רק בגלל האיום לקחת מהם כוח או ג'ובים. הציונות הדתית לא רק שהיא אידיאליסטית מדי בכדי לצאת למלחמה על ג'ובים, אלא שבפועל אין היא הולכת להיפגע יתר על המידה מהמהפכות הללו. זו אפוא הרוח שמחוללת את ההתנגדות, לא האיום על נטילת הכוח.
הגיעה אפוא העת לערוך על השולחן את המחלוקת הפנימית והעמוקה, אשר חוצה את הציונות הדתית לשניים סביב הנושאים הללו. כבר לא מדובר בענייני ארץ ישראל אלא בתפיסת התורה וההלכה עצמן ויחסן עם המודרנה ועם המדינה. להלן אבקש להציף שלוש נקודות שעומדות לדעתי בבסיס מחלוקת זו, ואשר מניעות את הקולות השונים המובעים בה.
דת ודמוקרטיה
הסעיף הראשון והמשמעותי ביותר שעומד ברקע הסערות נוגע לתפיסה דמוקרטית של הדת. הצד השווה של המהפכות שמבצע השר כהנא הוא דמוקרטיזציה של שירותי הדת. דהיינו, במקום מערכת סמכותית, מרוכזת, בעלת כוח, לניהול שירותי הדת במדינת ישראל, המהפכות של השר כהנא מבקשות לבזר כוח זה בין גופים קטנים יותר. כך, בתחום הכשרות סמכות הפיקוח תינתן לתאגידים שונים, שיתחרו ביניהם על מתן שירות לבעלי עסקים, בתחום הגיור תינתן סמכות לכל רב עיר לגייר ובתחום מינויי הרבנים יוגדל כוחה של המועצה המקומית למנות את הרב שהיא חפצה בו, תוך צמצום ניכר בהשפעתו של השר הממונה.
וכאן ניצבת השאלה: האמנם יש מקום לרוח דמוקרטית בשירותי הדת במדינת ישראל? האם דמוקרטיה ודת בכלל צועדות יד ביד?
מתנגדי המהלכים של השר כהנא מרימים על נס את ערך הממלכתיות. לדידם, יש לשמר את הכוח לתת שירותי דת במדינת ישראל בגוף ריכוזי אחד, הוא הרבנות הראשית, ולמעט כלל שניתן את חופש הבחירה בנושא. גישה זו צומחת מראיית הרבנות הראשית כלב הרוחני של מדינת ישראל וכמי שמייצגת את אופייה היהודי של המדינה.
ברקע המחשבה הזו ניצבת תפיסה הרואה בתקומת מדינת ישראל 'ראשית צמיחת גאולתנו', המהווה שלב בדרך לכינון מלכות ישראל המשיחית. בעולם משיחי, אין מקום לדמוקרטיה. המשיח עתיד להיות מלך, ומשטרו עתיד להיות כרוך בכפיה: "אם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות… ויכוף בה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה… הרי זה בחזקת שהוא משיח" (רמב"ם הלכות מלכים יא, ד). כך גם אפוא צריכה לתפקד המנהיגות הרוחנית של ממלכת ישראל העכשווית. עליה לשמר את הכוח בידה ולא לבזר אותו כדי להחדיר את דרך התורה והמצוות בכל המערכות. כפייה דתית איננה מושג שמאיים על דרך זו, אלא דווקא רעיון שעשוי להתקבל על ידה.
מנגד, התומכים במהלכים של השר כהנא, באים אל סוגיית יחסי דת ומדינה עם מטען כפול. מצד אחד, הם מעוניינים בשימור זהותה היהודית של המדינה, ובשל כך מקבלים את הרעיון של רבנות ממוסדת. מצד שני הם מאמצים את הרעיון הדמוקרטי, ורואים בו עקרון חשוב, שראוי שיתקיים גם במדינה היהודית האידיאלית. תפיסתם היא אורתודוקסית-מודרנית, כזו שיונקת את ערכיה הן מעולם המסורת היהודית והן מהעולם המערבי, והם מנסים לשלב ביניהם. על כן שאיפתם היא לאפשר מקסימום דמוקרטיה במסגרת זהותה היהודית של המדינה, ולאפשר ככל שיותר לאדם הפרטי לבחור את שירותי הדת ולא להיות אנוס לקבלם.
בניגוד לתפיסה הממלכתית, תפיסה זו מציבה במרכז עולמה את ערכו של הפרט במסגרת המדינה, והיא מבקשת לשמר את חופש הבחירה שלו, שלדעתה הוא מאפיין מרכזי בהיותו ברוא בצלם אלוהים. כפייה דתית היא לדידה דבר פסול, ושימוש בכוח רק מחליש את כוחה של הדת. גישה זו איננה מתיימרת לקבוע שאנו מצויים בתקופת 'ראשית צמיחת גאולתנו' ואינה משיחית באופייה. היא מודה בהזדמנות העצומה שניתנה לעם ישראל לשוב אל ייעודו ההיסטורי אך נזהרת מלקדש את מוסדות המדינה. בשל כך, היא תתמוך בביזור כוחה של הרבנות ותבקש שהדת תתקבל בעם מתוך בחירה ולא מכפיה.
האמת ההלכתית
נקודה רעיונית שנייה שעומדת בלב המחלוקת סביב המהפכות שמקדם השר כהנא נוגעת לתפיסת האמת ההלכתית. המתנגדים למהלכים שהשר מקדם מבקשים לחזק את הסמכותיות בהלכה. הם חותרים לעמדה הלכתית אחת מרכזית, שלאורה ינוהלו כל שירותי הדת. הם אינם מתכחשים כמובן לקיומה של מחלוקת בהלכה ולהבדלים שבין מנהגים ועדות, אולם לדידם מציאותם של אלה אינה אידיאלית. את הרבנות הראשית הם רואים כבבואה לסנהדרין עתידית שתקום, שממנה תצא הוראה אחת לכלל ישראל, ובשל כך מבקשים כבר כעת לחזק את סמכותה ההלכתית במסגרת שירותי הדת שהיא מספקת. הם מתנגדים לאפשרות שרבנים שונים – גם אם אלה הוסמכו על ידי הרבנות הראשית – יקבעו דרכים שונות בכשרות ובגיור, ובכך יהפכו את ההלכה למגוונת יותר. שאיפתם היא להפוך את ההלכה עצמה לריכוזית, כשם שהם מבקשים ששירותי הדת יהיו.
לא לחינם, נשמע את האוחזים בגישה זו משתמשים בטרמינולוגיה הלכתית סמכותנית. הם יחפשו את תמיכת זקני ופוסקי הדור במהלכים שמתכנן השר, למרות שמדובר על פניו בשינויים פנים-מערכתיים, הכוללים שיקולים מקצועיים. הם ידברו גם על כבוד הרבנות, כגורם מרכזי להתנגדותם. וכשיעלו שמות של רבנים שתומכים במהלכים שמקדם השר (כמו הרבנים יעקב מדן ואליעזר מלמד), הם יטענו שלא מדובר ברבנים בכירים מספיק כדי להוות משקל נגד לדעתם, וזאת למרות שאין מי שמפקפק בגדלותם. השיח שינהלו יהיה שיח של 'גדולומטר', שמאפיין הלכה סמכותנית.
מנגד, התומכים במהלכים שהשר מקדם אינם רואים במגוון הלכתי איום. בהמשך לתפיסתם הדמוקרטית, הם רואים ברכה באפשרות שיהיו ערוצים שונים של כשרות, גיור וסגנון רבני, בתוך המסגרת ההלכתית. המוקד עבורם איננה הממלכה כי אם הקהילה, ומתוך מודעות לשוני שקיים בין הקהילות, הם יבקשו לעודד שפות הלכתיות המותאמות לכל קהילה באשר היא. ההלכה עבורם אינה אמת שיורדת מלמעלה, ובשל כך בעלת מאפיינים אחידים, אלא מערכת שצומחת מלמטה – ממפגש של התורה עם המציאות המגוונת. על כן, הם מעודדים את האפשרות שיהיו ביטויים שונים להלכה במקומות שונים, והאדם הוא שיבחר באיזו דרך לנקוט.
מסיבה זו, האוחזים בגישה זו יתמכו ברעיון שמועצה של שלושה רבנים מוסמכים יוכלו לקבוע קריטריונים שונים של כשרות מאלו של הרבנות הראשית, שרבני ערים יוכלו לקבוע סטנדרטים שונים בגיור, ושכל מועצה מקומית תבחר את הרב שלה, על פי דרכה וסגנונה. המגוון ההלכתי מבחינתם הוא מציאות שמלכתחילה. את החלומות על סנהדרין והלכה אחידה אחת לכלל ישראל הם משאירים לעתיד לבא, כשנהיה ראויים לכך.
פתיחות לכלל ישראל
נקודה שלישית ואחרונה העומדת לדעתי ברקע הסערה סביב המהפכות בתחומי הדת והמדינה קשורה למידת הפתיחות של המתבטאים בסוגייה לכלל המגזרים בעם ישראל. ככלל, הציונות הדתית ידועה בפתיחות שלה לכלל ישראל ובמוכנות שלה לשתף פעולה עם ציבור חילוני כדי לקדם ולחזק את מדינת ישראל. ואולם, דומה שיש פער במידת הפתיחות הזו ככל שמגיעים לעניינים דתיים.
המתנגדים ליוזמותיו של השר כהנא יסרבו לשתף פעולה או לנהל משא ומתן בעניינים דתיים עם חלקים בעם שאינם שומרים תורה ומצוות. הדת מבחינתם נמצאת בבעלות בלעדית של אלו השומרים אותה, ולפיכך רק בידי הדתיים הסמכות לקבוע כיצד לנהל את שירותיה. הם יתנגדו לרעיון שח"כית שאינה שומרת מצוות תנהל את הוועדה העוסקת ברפורמת הכשרות, ובכלל שמי שאינו דתי יתבטא בסוגייה. הדת וההלכה לא שייכות לחילונים ולמפלגות לא-דתיות, שחסרים הן את הידע והן את הסמכות לשנות בהם דבר. הפתיחות והשותפות עם כלל ישראל שייכות לעניינים אזרחיים, לא לעניינים דתיים. תינוקות שנשבו לא יקבעו לאלה שנשארו במחנה כיצד לנהוג.
מנגד, התומכים במדיניות של השר כהנא רואים אחרת את השותפות עם כלל ישראל. הדת, הרבנות ואפילו ההלכה, שייכות לדידם לכל העם ולא למגזר מסוים. תפיסתם את היחסים בין דתיים לחילונים היא פחות דיכוטומית, והם יראו את כולם על רצף של שומרים יותר או פחות מצוות. ממילא, ההולכים בגישה זו יהיו קשובים יותר לביקורת של העולם החילוני על מוסדות ושירותי הדת, ויהיו מעוניינים שהם יהיו מקובלים על כלל הציבור במדינת ישראל. בנוסף, החברים בפלג זה יהיו מוכנים לבצע פשרות וויתורים בענייני דת ומדינה (כמו אלה שנוסחו באמנת גביזון-מדן), מתוך הכרה בחשיבותה של ההסכמה הציבורית הרחבה סביב הסדרי הדת במדינת ישראל.
לא לחינם, את המהפכות שלו, מחולל השר כהנא בשותפות ובתמיכת מפלגות שאינן דתיות. אילו היו מפלגת הציונות הדתית או המפלגות החרדיות חברות בממשלה, קשה להאמין שהיה ניתן לבצע ולו חלק קטן מהמהפכות שמבוצעות כעת. המהפכות שמתחוללות כעת הן תוצר של שיתוף פעולה בין הפלג הליברלי בציונות הדתית (אותו כיניתי אורתודוקסיה מודרנית לעיל) ובין המפלגות שאינן-דתיות. יש כאן אחריות משותפת שנוטלים על עצמם יהודים דתיים ושאינם דתיים על שירותי הדת בישראל, מתוך הכרה שכשרות, גיור ורבנות בכלל, הם דבר שנוגע לכלל העם ולא למגזר אחד בו. שותפות זו מבטאת כאמור תפיסה רעיונית רחבה באשר למקומה של הדת במדינת ישראל, פתיחות דתית כנה כלפי ציבור שאינו שומר מצוות ומוכנות לשיתוף פעולה סביב נושאים דתיים גם במחיר ויתור מסויים על מרכיבים שונים בהם.
*
סיכומם של דברים: הסערה רוויית האמוציות סביב המהפכות שמתחוללות לנגד עינינו בענייני דת ומדינה הן קצה של מחלוקות אידיאולוגית עמוקות בתוככי הציונות הדתית ביחס להלכה, לרבנות ולעם ישראל בכלל. מחלוקות אלו מפלגות בחתך כללי את הציונות לשתיים – ציונות דתית ואורתודוקסיה מודרנית. בעוד הראשונה אוחזת ברעיון הממלכתיות ורואה במדינה מימוש התחלתי של העידן המשיחי, השנייה בוחנת את המדינה בעיניים מערביות ומבקשת להסדיר את ענייני הדת בה בהתאם לערכים מודרניים.
לשני הצדדים יש רבנים, אנשי הלכה ורוח, וגם מקורות להיתלות בהם. אי לכך, אסור ליפול למחוזות של שנאה וזלזול של צד אחד כלפי רעהו, כפי שאנו רואים היום. במקום שטנה, יש להציף את המחלוקת הרעיונית והפערים האידיאולוגיים שניצבים בין התומכים והמתנגדים של המהלכים הללו במלוא התוקף, ולהתווכח עליהם. זו מחלוקת חשובה וראויה, שיש לנהל אותה בכבוד. להקטין רבנים, להתבטא בצורה אלימה, ולנבא שחורות בצורה בלתי אחראית ומנותקת מן המציאות, לא ישרתו אף אחד מן הצדדים ותפגע בסופו של דבר בציונות הדתית ובדת ישראל.
אני אישית נטוע עמוק בצד של האורתודוקסיה המודרנית בעניינים הללו, אבל פתוח לכל שיח רעיוני עם הצד השני, שאותו אני רואה בסופו של דבר שותף-חבר לדרך. אני מקווה שמנהיגים מן הצד השני ינקטו אף הם את אותה הגישה ולא ימיטו עלינו חורבן פנימה
