הרי את מסורבת לי

http://www.mnews.co.il/article_focus.asp?article_id=13157

30/12/2010

מה אפשר לעשות נגד בעל שמסרב לתת גט? • תעודת הביטוח הטובה ביותר היא הסכם ממון הנחתם לפני הנישואין, אבל מי שלא הצטיידה בהסכם כזה מצטרפת לאלפי המסורבות החיות בישראל, שחייהן נתקעו עד שהרבנות או הבעל הסורר ישחררו אותן • לרגל הכנס שהתקיים בעיר בנושא לפני מספר ימים שוחחנו עם תושבת מקומית, שלא רואה שום אור בקצה המנהרה

מיכל (שם בדוי) היא תושבת מודיעין בסוף העשור הרביעי לחייה, אם לילדים ומסורבת גט. בארבע השנים האחרונות היא נלחמת הן כדי לא להיסחט על ידי בעלה והן כדי לקבל את כתב השחרור שלה מכבלי הנישואים שנהרסו.
הסיפור של מיכל אינו שונה מהרבה סיפורים אחרים. היא התחתנה לפני כעשור עם בחיר ליבה אך מהר מאוד הבינה שזאת הייתה טעות. כעולה חדשה היא היתה רגילה לסגנון חיים מסוים שכלל ערכים של פתיחות ושותפות, אך בעלה החרדי הנהיג כללים אחרים בבית. "היתה מצידי אהבה מאוד גדולה, והתברר לי שהציפיות והערכים שלי לזוגיות היו מאוד שונים משלו", היא מספרת השבוע. "אני עזבתי את הכל; את המשפחה, העבודה, מקום מגורים מוכר וידידותי ואת כל הנוחות שלי, והכל בשביל להקים משפחה, והוא מצידו לא נתן כלום". למרות שמיכל באה מבית מאוד אורתודוכסי, הניסיונות של בעלה לסגור יותר ויותר את הבית ולהפוך אותו לחרדי יותר היו לה מאוד קשים. "הוא ניסה להכניס אותי לכלוב וזה לא התאים לי", היא אומרת.

אבל החלק הקשה ביותר, לטענתה של מיכל, היתה העובדה שהיא זו שדאגה לפרנסת הבית ואילו הוא כמעט לא תרם כלום לפרנסה. במהלך הזמן היא אפילו הסכימה שילך ללמוד ב"כולל" ושהיא תפרנס, אבל ההתנהלות הבזבזנית והלא מחושבת שלו – לדבריה – והעובדה שהוא לא ממש למד, היו מעבר לכוחה.

לאחר שנה וחצי של נישואים היא עזבה בפעם הראשונה את הבית, כאשר היא כבר אמא לילדה. לאחר מכן נעשו כמה ניסיונות לפישור ושלום בית והם חזרו לחיות ביחד. אבל לטענתה של מיכל, דבר לא השתנה. בעלה המשיך להתנהג באותה הצורה, הן בתחום הפיננסי והן בתחום הזוגיות. הניסיון לשלום בית לא עלה יפה, אבל הביא עוד ילד לעולם. "במהלך החודש השישי בעלי ראה שאני מחללת שבת. מרוב כעס הוא זרק על הפנים שלי ספר. מיד התלוננתי במשטרה, אך בסופו של דבר הוא זוכה מהספק".

מאז המקרה הבעל לא חזר הביתה, ומבחינת מיכל, נושא הגירושים נכנס להילוך גבוה. היא הגישה תביעה למזונות, ועשתה את כל הנדרש כדי להתגרש. למרות זאת, מאז שנת 2006 מיכל לא מקבלת גט מבעלה. ולא רק שהוא לא חותם על כתב השחרור אלא שאף אין שום גורם שמנסה ברצינות לחייב אותו לעשות זאת.

לבעל הכל קל
מיכל היא לא היחידה בסיפור הזה, היא רק מקרה מייצג שאנו בוחנים בזכוכית מגדלת בכתבה זו, כדי להמחיש את התופעה. תופעת מסורבות הגט היא תופעה מאוד נרחבת הנוגעת לאלפי נשים בישראל. נשים אלו מחכות לגט, מבלי שיש להם למעשה יכולת להשפיע על הגעתו או דחייתו. ובפועל – בלעדיו הן אינן יכולות להמשיך הלאה בחייהן.
תחום האישות בישראל מופקד כידוע בידי הרבנות הראשית. על פי ההלכה הבעל מקדש את האישה, והבעל הוא זה שיכול לשחרר אותה. אם הבעל רוצה להתגרש, הוא יכול לעשות זאת יותר בקלות, למרות שחשוב לציין שאם האישה לא רוצה לקבל את הגט, לא פשוט לחייב אותה, ויש מקרים שבהם הבעל הוא מסורב הגט. בכל זאת, לאישה הרבה יותר קשה להתגרש, אם בעלה מסרב לכך.
על פי היהדות, ילדיה של אישה נשואה הנכנסת להריון מאדם אחר יחשבו לממזרים. משמע יוטבע על מצחם אות קלון. בנוסף, אישה שבוגדת בבעלה נחשבת למורדת ומאבדת את כל זכויותיה מבעלה. תפיסה הלכתית זו היא חד-משמעית והיא מתקיימת גם אם בני הזוג לא חיים ביחד כבר זמן רב. לעומת זאת, הבעל אינו נחשב מורד במקרה שבגד, וילדיו מאישה אחרת אינם נחשבים לממזרים. הבדל זה הוא במקרים רבים שם המשחק וגברים מסוימים יודעים לנצל זאת היטב.

ביום רביעי האחרון התקיים כנס של ארגון "מבוי סתום" בישיבה התיכונית במודיעין. הכנס אורגן בשיתוף תנועת "נאמני תורה ועבודה" בעיר. "מבוי סתום" הוא אחד הארגונים שלקח על עצמו לדאוג לזכויותיהן של מסורבות הגט. לטענת דוברי הארגון, נשים רבות סובלות מסרבנות גט עקב ניסיון הבעל לסחוט את האישה ולגרום לה לוותר על זכויותיה או להוציא ממנה כספים.
במהלך הערב הוקרן סרטה של ענת צרויה "מקודשת". הסרט ליווה מספר נשים שעברו את התהליך הקשה הזה ונלחמו במערכת בתי הדין ובבעליהן הסחטניים, כדי לצאת לחופשי.
לאחר הקרנת הסרט התקיים פאנל בהשתתפותם של עו"ד בתיה כהנא דרור, מנכ"ל הארגון, הרב דוד ביגמן (ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע), וחבר הכנסת המקומי מסיעת "הבית היהודי" אורי אורבך.

במהלך הסרט יכלו הצופים להתרשם ממגוון מקרים של בעלים המסרבים לתת גט לנשותיהם. בין השאר, תיאר הסרט מקרה של בעל שלא התיר לאשתו גט והחזיק בה כשבוייה, כאשר במקביל הקים בסתר משפחה חדשה. הדבר המדהים ביותר בסיפור הזה הוא שבית הדין ידע על כך ולא עשה דבר, כי על פי ההלכה זה מותר. באחד מדיוני בית הדין, כך על פי הסרט, בא-כוחו של הבעל הסרבן מסביר לדיין שהבעל לא הגיע לדיון בעקבות לידת בנו לפני עשרה ימים, והדיין שותק.
את האצבע המאשימה מפנים כמעט כולם לעבר הרבנות הראשית. לטענת רבים, וחשוב לציין שחלקם הם אנשים דתיים שההלכה חשובה להם לא פחות, הרבנות היתה יכולה לפתור מקרים רבים בקלות יחסית.

לטענת הרב ביגמן, העוסק בתחום ומייעץ לארגון "מבוי סתום" בנושא, במקום להרחיב את הגדרות, הרבנות הולכת ומצמצמת אותן. "לא על פי כל הדעות חייבים בגט את הסכמת שני הצדדים. לדעת הרמב"ם ישנם מקרים שבהם מספיק צד אחד, אבל הרבנות הולכת דווקא עם הדעה המחמירה יותר. בעיה נוספת נעוצה בעובדה שההלכה הפכה לפורמלית, וגם אם הסרבן אומר דברים שמוזכרים בהלכה, לדיין צריכה להיות את התבונה הבסיסית להבין האם הוא מנסה למשוך עוד זמן וטענות אלו נאמרות בעורמה ומתי הן טענות כנות, והדיינים איבדו את התבונה הזו ומתייחסים לדבריו בצורה פורמלית".
בדבריו מכוון הרב למקרים שבהם הבעל סירב לתת גט במשך תקופה מסוימת, ופתאום, לאחר שהרגיש מאוים, הוא משתמש בטענה הלכתית ואומר שהוא מוכן לתת גט אך בתנאים מסוימים. על פי תפיסה מסוימת בהלכה אי-אפשר לכפות עליו גט אם הוא מוכן לתת אותו, וצריך להתייחס לתנאיו.
צורת התנהלות כזו גוררת את הדיינים לשכנע במקרים לא מעטים את הנשים להיכנע לתנאים רבים, העיקר שהעניין ייגמר.

אם תזכי – תני גם לו
מיכל הגיעה ממשפחה שמצבה הכלכלי טוב, דבר שעומד בדרכה בתהליך קבלת הגט. בעלה טען בבית הדין כי הוא התרגל לרמת חיים מסוימת, ולכן הוא דורש לקבל ממנה כסף. לטענתו הוא זכאי לחצי מהרכוש שלה.
מיכל: "ויתרתי מזמן על מזונות. אני מפרנסת את הילדים לבד כי הוא אף פעם לא שילם, למרות שיש פסק דין, אבל לשלם לו כסף אני לא מוכנה. מי מבטיח לי שהוא לא ימשיך לסחוט אותי ולבקש עוד. מי יערוב לי שהוא לא יבקש עוד כמה זמן אפוטרופסות על הילדים כדי שהוא יוכל ליהנות מהירושה של ההורים שלי, אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה".

בית הדין מתייחס לתביעות הכספיות הללו ולוקח אותם בחשבון. באחת ההחלטות בעניינה של מיכל, הציע אחד הדיינים לתת לבעל סכום כסף מתוך סכום פיצוי שהיא אמורה לקבל לאחר שתזכה בתביעה עסקית. וכך כותב הדיין: "ולפיכך בית הדין מציע לצדדים כי באם תזכה במשפט בסכום כספי, יקבל הבעל פיצוי של סכום שיוסכם על הצדדים".
בבקשה אחרת שהגיש הבעל הוא דורש כסף לרכישת דירה, כדי שהילדים יוכלו להתארח אצלו במהלך ביקוריהם.

בתי הדין מתייחסים לכל ההצעות והדרישות הללו בכל הרצינות, למרות שבמקרים רבים ברור שאין בהן ממש מלבד רצון לסחוט עוד ועוד, והכל מתוך החשש שמא הגט יינתן לא כדין והילדים יצאו ממזרים, כפי שהרב ביגמן אומר.

מיכל: "הייתי שבורה ובכיתי לרב שלי מאמריקה בטלפון "מה המערכת הזו עושה לי? אני אוהבת את הדת ורוצה אותה אבל הם מלכלכים לי אותה. איך אני יכולה לאהוב את זה?"
והיא ממשיכה: "כתבתי לרב שלו הודעת טקסט: "איך אתה ישן, כרב כולל שאחד התלמידים שלך מסרב לתת גט, למה אתה נותן לו בכלל להיכנס לכולל, אם זה מה שהוא עושה, איך זה יכול להיות? יש לי את כל הסיבות להוציא כעס על המערכת הדתית, אבל השורשים שקיבלתי הם אהבת הארץ והדת".

מיכל לא עוצרת ברבנות. לטענתה, המדינה – שהסמיכה אותה לטפל בגירושים – לא יכולה להתנער מאחריות, והיא צריכה לדאוג לה ולנשים הרבות הנמצאות במצב דומה.
"מישהו צריך לקחת אחריות. אם מבחינה הלכתית אין לי מוצא, אז שהמדינה תעזור לי. אני תקועה במערכת שלה, אז למה המדינה לא נכנסת לעניין ומפעילה לחץ ודואגת שהגט יינתן? יש לא מעט פסקים לחיוב גט ולא אוכפים אותם. זה פשוט עלוב שהמערכת מתנהגת כך".

והיא ממשיכה: "מהמערכת אני די מיואשת, לשנות את החוק זה כנראה בלתי אפשרי. גם מבתי הדין אני לא מצפה לפיתרון. אני נמצאת בכלא ואני מצפה שכמו שאסירים רגילים מקבלים תקציב ומממנים להם לימודים ודברים נוספים, אז שהמדינה תממן גם אותי, היא זו שמאפשרת את המציאות הזו והיא זו שצריכה לדאוג לי".

הכל מתחיל בחקיקה
גם חבר הכנסת אורי אורבך, שהגיע לכנס על תקן מחוקק, מצייר תמונה לא כל כך אופטימית. לאחר שהוא מציין בפני קהל השומעים לא מעט הצעות חוק שהוא וחבריו העלו במהלך השנתיים האחרונות בנושא, הוא מיד מצנן ואומר שברור לו שחוקים אלו לא יעברו.
אורבך מציין כי הרבנות אכן נשלטת בידי חברה יותר שמרנית וגברית, אך הוא מטיל את עיקר האשמה על המפלגות החילוניות. "המפלגות החילוניות אוהבות את השלטון וכשהן רוצות להרכיב ממשלה הן מוותרות לחרדים על חשבון שירותי הדת ונענות לכל דרישותיהם בגלל הכוח האלקטורלי שלהם".

חשוב לציין שיש רבנים מסוימים אשר ממליצים בפני בני זוג שבאים אליהם לפני החתונה, וחלקם אף מחייבים אותם, לערוך ביניהם הסכם ממון. לטענתם הסכם כזה יכול לפתור הרבה בעיות. הסכם ממון כזה מחייב את הצד שמסרב לתת גט בתשלום קנס גבוה על כל יום עיכוב. רבנים אלו מעריכים כי הנטל הכלכלי הכבד הזה יכול למנוע את רוב מקרי הסרבנות.

למרות ששיטת הסכם הממון מתחילה לתפוס תאוצה, חשוב לדעת שהרבנות לאו דווקא רואה אותו בעין יפה, וכן שברובם המוחלט של הנישואים כיום אין הסכם כזה.
ארגון "מבוי סתום" מטפל בלא מעט נשים מסורבות גט ומציע להן ליווי משפטי בתהליך קבלת הגט. לדברי עו"ד בתיה כהנא, מדובר במקרים רבים. "לא מדובר על מקרים בודדים או על מקרי קיצון. על פי הנתונים שנמצאים בידינו, אחת מכל חמש נשים שמתחילות תהליך גירושים עוברת סוג של סרבנות. בשנת 2008 נפתחו כ-17 אלף תיקי גירושים, גם אם בחלק מהם מדובר בתיקים שהלכו לשלום בית, עדיין עשרים אחוז מהשאר זה המון. לפי החישובים שלנו מדובר על כ-3,400 מסורבות בשנה".

עשרות האנשים שהגיעו לכנס היו מאוד נחרצים בדעתם והביעו ביקורת קשה על הרבנות ובתי הדין. גם אם הנתונים של הארגון מנופחים, כפי שטוענים גורמים אחרים, מצב שבו אישה נמצאת במבוי סתום והיא אינה יכולה להשתחרר מנישואים לא רצויים במשך שנים הוא לא הגיוני. אחד המשתתפים ביטא זאת בצורה הברורה ביותר: "גם אם יש מקרה אחד של סרבנות, צריך להפוך את העולם כדי לפתור אותו".