הרשות שניתנה לרופא לרפאות, פרשת משפטים, תשפ"ג

בשמות כ"א י"ט קוראים אנו, "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא". ועל כך אומרת הגמרא בבבא קמא ע"א ע"ב: "ורפא ירפא"- תני דבי ר' ישמעאל: "ורפא ירפא"- מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". ולכך הוסיף רש"י: ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי, וגו'. והרחיב הדיבור הרמב"ן בתורת האדם עמ' מ"א: שלא יאמר הרופא: מה לי בצער זה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות… ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, האי רשות דמצוה היא לרפאות… (ו) כל רופא שיודע ומכיר בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, וכו'. הוי אומר, שלפי הרמב"ן רשות זו הופכת להיות חובה. והרמב"ם בפירוש המשניות לנדרים ד' ד' כתב: לפי שהוא מצוה, רוצה לומר חייב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק, "והשבתו לו" (דברים כ"ב ב')- לרפאות את גופו, שהוא רואה אותו מסוכן, ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, וכו'. וזה על פי מה דאיתא בספרי שם: "והשבתו לו"- אף את עצמו אתה משיב לו.

במקורות שונים מצאנו לימודים מפסוקים אחרים לחיוב זה, כגון, "לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב ג'), "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה ל"ו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח), "לא תעמוד על דם רעך" (שם י"ט ט"ז). וידוע כי כאשר ישנם הרבה מקורות שהוצעו לדין מסוים, משמע שאין המקור מבורר כל צרכו. וכפירושי הרמב"ם, שזהו "חיוב מן התורה", והרמב"ן, שזוהי "רשות דמצוה", קבע הטור ביורה דעה של"ו א': נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, וגו'. דברים חמורים שומעים אנו פה, ועל כך הקשה הט"ז (שם ס"ק א'):

אם מצוה היא, לשם מה זקוקים אנו למתן רשות לעסוק ברפואה? כלום צריך רשות להניח תפילין וכו'? התשובה: אין באמת לימוד ברור וישיר, ויש סברה לאסור. על כן נתנה התורה רשות. ומכיוון שנתנה רשות, ממילא הופך הדבר לחיוב מצד חיובים אחרים, כגון פיקוח נפש וכו'.

הט"ז רמז לכך ש"יש סברה לאסור", ומעניין לקרוא מה דאיתא במדרש תמורה פרק ב' (אוצר המדרשים לאייזענשטיין, ח"ב עמ' 581-580, והוא על פי בית המדרש ליעללינעק, ח"א עמ' 107: והובא ביד שאול ליו"ד של"ו, ממדרש שמואל רבתי, פרשה ד' אות ב' [כצ"ל], מהדורת רי"צ ברוידא, ירושלים תש"ע, עמ' מ"ב, וראה הערת יפה נוף שם), וזה לשונו:

ר' עקיבא פתח: "אנוש כחציר ימיו" (תהילים ק"ג ט"ו)- מעשה בר' ישמעאל ור' עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלים, והיה עמהם אדם אחד, פגע בהם אדם חולה. אמר להם: רבותי, אמרו לי במה אתרפא. אמרו לו: עשה כך וכך עד שתתרפא. אמר להם: ומי הכה אותי? אמרו לו: הקב"ה. אמר להם: ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם. הוא הכה ואתם מרפאים! אינכם עוברים על רצונו? אמרו לו: מה מלאכתך? אמר להם: עובד אדמה אני והרי המגל בידי . אמרו לו: מי ברא את הכרם? אמר להם: הקב"ה, אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך. הוא ברא אותו ואתה קוצץ פירותיו ממנו. אמר להם: אין אתם רואים המגל בידי? אילולי אני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלו ומנכשו. לא העלה מאומה, אמרו לו: שוטה שבעולם, ממלאכתך (צ"ל: מימיך) לא שמעת מה שכתוב, "אנוש כחציר ימיו", כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף, הזבל הוא הסם ומיני רפואה ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם: בבקשה מכם, אל תענישוני… וגו'. הרי לנו בדבריו של האיכר, סברה, לכאורה, לאסור את מלאכת הרפואה, ותשובתם של החכמים לחייבה.

אותה קושיה הקשה גם הט"ז, בשלחן ערוך שם ס"ק א', וז"ל: קשה. כיוון דבאמת מצוה היא, למה קרי לה תחילה רשות? ונראה דהכי הוא כוונת הענין הזה, דרפואה האמיתית היא על פי בקשת רחמים, דמשמיה יש לו רפואה כמו שנאמר, "מחצתי ואני ארפא" (דברים ל"ב ל"ט). אלא שאין האדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם, והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה על-ידי טבע הרפואות. וזהו נתינת רשות של הקדוש ברוך הוא. וכיוון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו. וזה מבואר בגמרא פרק הרואה (ברכות ס' ע"א) דאמר רב אתא: הנכנס להקיז דם אומר, "יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי קל רופא ונאמן אתה, ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות [אלא שנהגו]. ופירש רש"י (שם ד"ה שאין): כלומר, לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים. אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דתנא דבי ר' ישמעאל, "ורפא ירפא"- מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. נראה פירוש הגמרא בדרך הזה, דרב אתא הצריך לומר האי לישנא "שכן אין דרכן של בני אדם" בנוסח התפילה שאומר המקיז דם, דהיינו שהוא מתנצל למה מבקש רפואה על ידי ההקזה שהיא לפי הטבע אף שאינו מן הראוי לעשות כן, אלא לבקש רחמים להינצל על ידי רחמים של מעלה. מכל מקום מאחר שכבר נהגו לעשות רפואה על ידי הטבע גם אני עושה כן. ועל כל פנים אני מודה שהכל בא על ידך, כי קל רופא נאמן אתה. ועל זה חולק אביי דלא לימא שכן נהגו, דגם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה על פי הטבע. כי ירדה תורה לסוף דעת האדם, שלא יהיה זכאי כל כך שתבוא רפואתו על ידי נס מן השמיים, ועל כן אין שייך לומר דהאי קרא ד"רפא ירפא" קא משמע לן מצוה, דאילו האדם זכאי אינו צריך לכך, ואדרבה היה צריך דווקא רפואה על ידי שמיים, אלא דלפי דרכו של אדם, רשות הוא לו, ועל כך הוה האידנא חיוב בדבר ומצוה היא כיוון דלפי מעשה האדם חיותו תלויה בכך. כן נראה לי נכון… וכו'. וראה בהמשך דבריו שם.

קושיה זו מצאנוה לרוב אצל גדולי הראשונים, כך למשל, בתוספות ר"י החסיד לברכות ס' (ומובא בתורה שלמה לרמ"מ כשר, שמות, עמ' 107, הערה שע"ה): הקשה הר' יעקב מאורלייאנש, פשיטא, כי למה לא ירפאו הרופאים, והכתיב "והשבתו לו"- זה אבידת גופו (סנהדרין ע"ג ע"א), וכתיב "לא תעמוד על דם רעך", ופירש שנתנה רשות לרופא לרפא בשכר, דקא סלקא דעתך שיעשו בחינם (וכן הוא במעשה זקנים ופענח רזא) ורבי אומר, דאי מהתם סלקא דעתך שירפאו חלאים הבאים על ידי אדם. אבל חלאים הבאים מעצמם אין להם לרפאות, שדומים כמבטלים גזירת המלך. קא משמע לן קרא, שיוכלו לרפאות. והתוספות בהדר זקנים תירצו דמהתם לא שמעינן אלא היכא דטובע שמאבד גופו בבת אחת. ובתוספות בבא קמא שם, ד"ה שניתנה: הקשו: ואם תאמר והא מרפא לחודיה שמעינן ליה, ויש לומר דהוה אמינא הני מילי מכה בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמיים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך. קא משמע לן… וכו'. וראה עוד בתורה שלמה שם, המקורות המרובים הנוספים שהביא, ובמיוחד מה שהביא מרבינו בחיי: ומה שאמרו רז"ל "ורפא ירפא" מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ הכתוב מדבר בה, אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי; וכו'. וראה גם בהמשך דבריו של הרב כשר בענין שכר הרופאים, שנלמד אף מן התרגומים, כגון בתרגום אונקלוס, "ואגר אסיא ישלם", וכפירושו של רש"י שם, ישלם שכר הרופא. וכן הוא ברד"ק וכו'.

יש להוסיף על כל האמור לעיל, שלא רק חובת הרופא לרפאות, אלה שאף חובת החולה להירפא, וכפי שכתב הברכי יוסף, יו"ד שם ס"ק ב': נראה דהאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שיראנו… וכמעט יש איסור בדבר… לסמוך אניסא במקום סכנה… וכו'. (וראה אסיא חלק ב', עמ' 14-9.)

ויהי רצון שלא נזדקק לכך. וכל המדוה אשר חווינו בשנים האחרונות כבר לא ישים עלינו. אמכי"ר.