השקט שנשאר: על תמורות בציונות הדתית

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/076/758.html

 

חשוב להכיר במציאות: בצדה של המגמה הדינמית היצירתית והיוצרת בציונות הדתית התפתחה מגמה הפוכה – נוקשה ומסרסת

8/3/2010

בעשורים האחרונים מהווה הקהילה הציונית דתית את פלח החברה הדינמי ביותר בחברה הישראלית. שינויים ותמורות מרחיקי לכת התחוללו בה, הן במבנה הקבוצתי, הן בדמות האדם היחיד. הפריצה אל מרחבי התורה הקימה עשרות ישיבות ומכינות בגוונים מגוונים שונים; חידושים בתחום לימוד התורה הנשי פרצו אופקים שלא היו קיימים בעם היהודי לדורותיו; מפעל ההתיישבות העמיד סוגי קהילות חדשים, הממשיכים את החידוש של הקהילות הקיבוציות הראשונות.

הפריצה הופיעה גם בתחום האמנויות, בתי ספר לקולנוע, קבוצות של משוררים דתיים וסופרים דתיים מקבוצת הציונות הדתית. הדינמיקה והשינוי באים לידי ביטוי גם בממד החזותי: מי שישווה תמונות של ציונים דתיים – גברים ונשים – בשנות השישים לאלה של בני בניהם היום, יבחין בהבדלים שאין כדוגמתם בקבוצות אחרות בחברה הישראלית.

בצדה של המגמה הדינמית היצירתית והיוצרת, התפתחה מגמה הפוכה – נוקשה ומסרסת. את המגמה הזאת אפשר להגדיר כמגמת השתקה אלימה. מחברה הפתוחה לגוונים ובני גוונים של דעות ועמדות, הפכה הציונות הדתית לחברה שיש בה ניסיון לקבוע את זהותה כבעלת קבוצת עמדות מסוימת. כל מי שמביע עמדה שונה, אחת דינו להיות מושתק בדרכים מדרכים שונות, אלימות יותר או אלימות פחות.

כל מי שחי בקהילה הציונית דתית מכיר את תופעת ההשתקה: תלמידים בישיבות מצניעים את דעותיהם, שכן אם יביעו אותן, יושעו; מורים בעלי דעות "אחרות" מצניעים אותן או מפוטרים; רבנים מביעים עמדה בחדרי חדרים אך עומדים על כך שדבריהם לא יצוטטו, שכן אם יצוטטו ייפגעו מעמדם ופרנסתם; מאמרים אינם מפורסמים בכתב עת המזוהה עם מוסד מסוים, ואם יפרסמם הכותב בבמה אחרת – יבולע לו.
הצפת שברים
שתי המגמות הללו – המגמה הדינמית לצד המגמה הבולמת – לעתים סותרות זו את זו. הרחבת שדה לימוד התורה מחזקת מצד אחד את המגמה ה"תורנית" הבולמת כל חידוש, אך באותה שעה היא המובילה להעצמת לימוד התורה של הנשים, המוביל לאזורים של חידוש. יש גם סתירות עדינות יותר, הדורשות מבט מדויק כדי לאבחן אותן: המגמה הדינמית גרמה בין השאר לכך שבני הציונות הדתית מסתערים על יחידות ותפקידים בצה"ל שפעם כמעט היו מחוץ לתחום עבורם, ואילו המגמה הבולמת מובילה לפרובלמטיקה של החייל הציוני הדתי החדש, הרואה בהלכה וברבותיו סמכות הגוברת על הסמכות של מפקדיו בצבא.

המגמה הדינמית הובילה לפריצת בני הציונות הדתית לתחומי אמנות שפעם הם נפקדו מהם – דוגמת הקולנוע, אך מגמת הבלימה מכניסה אותם לקונפליקטים קשים הנעים בין הצגת תמונות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה, ובין הצפת שברים וספקות ותיעוד של תופעות במציאות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה (כגון שדות הרווקות המאוחרת). דומה שדווקא החיבור והתלות ההדדית בין שתי המגמות
מביאים להעצמת מגמת הבלימה והפיכתה לקיצונית יותר ויותר ולאלימה יותר ויותר.

בימים אלה נשאלת רבות השאלה: האם עוד קהילה אחת אנחנו? ממחוזות המשתיקים והמושתקים כאחד עולים קולות להיפרד. מה לנו להתכתש אלה עם אלה? נפריד את המוסדות, את בתי הספר, את בתי הכנסת, את כתבי העת, את המוסדות להשכלה גבוהה, את תנועות הנוער ועוד ועוד, ותבוא המנוחה לנפשנו. על פי הכרתי שאלה זו טרם הגיע זמנה. היא איננה יכולה להישאל באמת, כל עוד מנגנוני ההשתקה פועלים. רק לאחר שישובו הקולות להישמע, אפשר יהיה לבחון אם הם יכולים לדור בכפיפה אחת. כל עוד הקולות מושתקים, תהליכים של העצמת ההשתקה ויישום רדיקלי של הקול האחד מתגלגלים ככדורי שלג. רק בתרבות של בית מדרש שבו נשמעים הקולות כולם, אפשר לפתח איזונים בריאים בין הקולות, וכן לבחון אם יש צורך בהיפרדות או לא.

ד"ר משה מאיר הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ומחנך בתיכון הרטמן בירושלים. המאמר המלא מתפרסם בגיליון דעות החדש, היוצא לאור בימים אלה.