התורה חסה על ממונם של ישראל, פרשת מצורע תשפ"ב
שתי הפרשיות, תזריע ומצורע, עוסקות בין היתר בשלושת סוגי הצרעת: צרעת הבגדים, צרעת הגוף וצרעת הבתים. ובשתיים האחרונות דנה פרשתנו מצורע.
אך כבר הרמב"ם כתב כי הצרעת אינה ממנהגו של עולם אלא נפלא היא כישראל כדי להחזירן מלשון הרע, שהמספר לשון הרע, אם חזר בו ייטהר, מתחילה תבוא הצרעת בביתו. עמד ברשעו תתראה בבגדו, ולבסוף בעור בשרו, למען יהיה מובדל לבדו ולא יתעסק בשיחת הרשעים שהם הלצות ולשון הרע ( סוף הלכות צרעת, פרק ט"ז). הרי שראה הרמב"ם במחלה זו כדרך להחזיר בני אדם לתשובה על עבירות מסוימות. ודבריו מיוסדים על המובא בערכין ט"ז ע"א, שלפי דברי ר' יוחנן באים הנגעים הללו על שבעה דברים, ביניהם גם על לשון הרע, וכו'. אך כפי שרמז הרמב"ם בדבריו, שאין הצרעת "ממנהגו של עולם", כלומר שאין היא קיימת בימינו, כי לא הרי הצרעת של התורה כזו הידועה לנו בימינו. ואם כן מה באה היא ללמדנו כעת, כאשר קוראים אנו את הפרשיות הללו, שלכאורה אין להן כל ממשות ומציאות בחיינו אנו- כלום יש לנו משהו הלכתי ללמוד מהן, מלבד כמובן, דברי מוסר.
והנה בנוגע לנגעי בתים נאמר,…"והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית" (ויקרא י"ד ל"ה). ובפסוק שלאחר מכן נאמר, "וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע, ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית". הוי אומר, רק לאחר מכן בא הכהן לראות את הנגע, ואז יוצא מן הבית, וסוגרו לשבעת ימים וכו'. (שם פסוקים ל"ז-ל"ח). ועל דא מעירה המשנה במסכת נגעים י"ב ה': אמר ר' מאיר: וכי מה מטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורים! על מה חסה התורה? על כלי חרסיו ועל פחיו ועל תפיו [כלי חרס קטן מאד שאין המשקה יוצא ממנו אלא טיף טיף]. אם כן חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב… וכו'. ורש"י (במנחות פ"ו ע"ב) כתב: שמכאן למדו שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
הרי שהפסוק מבחין בין נגעי בתים לשאר הנגעים, שבנגעי הגוף רואה הכהן את הנגע מיד ומטמאו (ויקרא י"ג ט'-ט"ו), וכן בנגעי בגדים כשרואה הכהן את הנגע מיד הוא מסגירו לשבעת ימים (שם פסוק נ'), ואילו בנגעי בתים אין הכהן בא לראותו מיד, אלא לאחר שהבעלים פינו את הבית מתכולתו, ורק לאחר מכן מגיע הוא לבדוק את הנגע, וזה, על אף שאת רוב התכולה ניתן לטהר במקוה מים בצורה פשוטה, ורק כלי החרס הזולים אינם נטהרים אלא בשבירתם, ובכל זאת מתעכב הכהן מלבוא ולהכריז על ההסגר והטומאה, עד שיוציאו את הכל, כי התורה חסה על ממונם של ישראל, ואפילו על החרסים הזולים הללו.
גדולה מזו, הרחיבו חז"ל את המושג הזה שלפיו יש לעשות חסד עם אלה שנפגעים ביותר, ודרשו, "וביום הראות בו" (שם י"ג י"ד, בפסוק העוסק בנגעי אדם)- יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו. ומכאן אמרו: חתן שנולד לו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל נותנים לו שבעת ימי הרגל… וכו' (מועד קטן ז' ע"ב-ח' ע"א, ומובא ברש"י שם). וככל הנראה דייקו חז"ל מן המילים "וביום הראות", לעומת "ובא הכהן" (בפסוקים שלפני כן, ט' י"ג), לאמר שניתן לדחות את הראיה ליום אחר, מאוחר יותר. (וע"ע באברבנל שכתב: ולכך צוה שיראה זה אל הכהן, היא כדי שלא לחסר ממונם של ישראל… וכו'.) בולטת כאן דאגתם של חז"ל לעניי ישראל, ולאלה שירדו מנכסיהם, ואף לאלה שחשופים ביותר לפגיעה כלכלית, להקל עליהם מטעם אותו כלל הלכתי שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
וברוח זו חידש הרמ"א יסוד חדש וחשוב בפסקי הוראותיו, דהיינו להתיר בהפסד מרובה ובשעת הדחק דברים האסורים בשעה אחרת. אומנם היסוד למושג הלכתי זה כבר נמצא בגמרא (בשבת קכ"ג ע"ב, ובפסחים כ' ע"ב, וכו') ובלשון של "להפסד מועט לא חששו, להפסד מרובה חששו". אולם היה זה מוגבל למקרה שאם יגדירו איסור מעיקרא יגרום הדבר להפסד תמידי מרובה לבעלים. ועל כן הותר הדבר ולא נכנס כלל לגדר של איסור, ואילו הרמ"א קבע יסוד זה להלכה כתקף בכל דין והעמידו על יסודות שונים. ולפיו באותה שאלה גופא ביום אחד כאשר לא יהיה באיסורו הפסד, יש לאוסרו, ואילו ביום אחר שבו המחירים עלו ויהיה בו הפסד ניכר ייחשב הדבר כמותר. וכמו כן לאיש עשיר, שאין לו הפסד באיסורו יהי הדבר כאסור, ואילו לעני שהאיסור יפגע בו קשות, ייחשב הדבר כמותר. הרי פסיקות שונות לאישים ולעיתים שונים באותם המקרים.
ובודאי כי אחד מיסודות חידושו של הרמ"א הוא באותו כלל שהבאנו לעיל, שהתורה חסה על ממונם של ישראל. (ראה גם חולין מ"ט וכו׳.) ובאשר לעניינו של שעת הדחק הסתמך הרמ"א על מאמרם, "כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק" (ברכות ט', עירובין מ"ו, גיטין י"ט, נדה ט' וכו'). (לבירורו של ענין זה בהרחבה, ראה בספרו של ר' חיים טשרנוביץ-רב צעיר, תולדות הפוסקים ח"ג, ניו-יורק תש"ח, עמ' 65-62.)
ולא אמנע כל טוב מלהביא סיפור נפלא על החוזה מלובלין, סיפור הקשור ישירות לענייננו אנו. מסופר שהיה עני מרוד בשם ר' מרדכי מפינצ'וב, שלעיתים חסרה לו הפרוטה לקנות לבני משפחתו אוכל להחיות את נפשם. נהוג היה שמדי שנה נוסע היה אל רבו ה"חוזה". ולפני נסיעתו הייתה אשתו מפצירה בו שיספר לרבו על מצבו הקשה, ויבקש ממנו ברכה לפרנסה טובה. אך בכל פעם שנכנס ר' פנחס אל הצדיק החלו שניהם לשקוע בדברי תורה עמוקים ובתורת החסידות, עד שנשכחו מליבו ענייני גשמיות ומצבו הקשה. ובכל פעם שחזר הביתה נאלץ לספר לאשתו כי ענייני הפרנסה נשכחו ממנו כליל.
מצבו הלך והחמיר והגיעו מים עד נפש. ואז החליטה אשתו כי הפעם היא תלווה את בעלה ללובלין, ותזכיר לו את ענייני הפרנסה. ואכן הגיעו אל ה"חוזה" ובהיכנסו לחדרו סיפר לו על מצוקתו הקשה.
"ומדוע שתקת עד היום, ולא סיפרת לי על מצבך הגרוע"? הקשה ה"חוזה". הרכין ר' מרדכי את ראשו, ואמר, "סברתי שאין זה מן הראוי להטריד את הרבי בעניינים גשמיים. ומלבד זאת," הוסיף בקול נמוך , "אמרתי בלבי, ברוח הקודש שבו בודאי יודע הרבי מה שמתרחש בביתי…"
תשובתו של החסיד העלתה חיוך על פני ה"חוזה", וכך השיב לו: "בפרשת נגעים קיים הבדל בין נגעי אדם לנגעי בתים. על נגעי אדם נאמר, "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת… וראה הכהן את הנגע (שם י"ג ב'-ג'). מסתבר כי בנגעי אדם אין צורך לספר לכהן את אשר אירע לו, ודי בכך שבאים אליו והוא רואה בלי לשמוע דבר, ומבין מה הנגע ומה תקנתו.
לעומת זאת, בנגעי בתים נאמר, "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה… בבית" (שם י"ד ל"ה)- מכאן שהתורה קובעת בפירוש כי דברים הקשורים בנגעי בתים חייבים להגיד לכהן , דהיינו, יש לספר לו את כל הנגעים והליקויים בבית, וזאת בכדי שיוכל הכהן לתקן את המצב וגו'.
ישנם לא מעט בני אדם שנפגעו קשות מפגעי המגיפה, ירדו מנכסיהם, אך מתביישים לספר על כך, והתורה חסה על מצבם. ראוי היה שלא יבושו מלגלות את חרפתם. ואולם אלה אשר בכל זאת אין להם יכולת נפשית לעשות כן, ראוי כי כל מי שיש בידו לעזרם, ייזכר במה שנאמר בראשית ההגדה של פסח דהיינו "את פתח לו", בכדי להיות לו לעזרה ביום צרתו.
ולא אוכל שלא להביא את אשר סיפר לי אבי זצ"ל על אודות סבי, הגאון ר' דוד שפרבר זצ"ל, שפעם ראה אבא את אביו ללא שעון הכסף הגדול שתמיד היה תלוי על כותנתו, ולא אמר לו ולו דבר. לימים ראה את אותו שעון בידי עשיר מעשירי העיירה. פנה אבא לאביו ושאלו למה מסר את שעונו לאותו עשיר, ענה לו הסבא שאותו עשיר ירד מנכסיו ואיבד את כל רכושו, ומצבו היה כה קשה עד שנאלץ למכור את שעונו בעיר אחרת. ומאחר ולא היה זה לכבודו שיהיה ללא שעונו, דבר שהיה מגלה ברבים את רוע מצבו, נתן לו הסבא את שעונו. עמד אבא בתמיהה ושאל, ועד כדי כך צריך היה לעזרו?! ענה לו הסבא, והרי הלכה מפורשת היא, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ז' ג':… ואפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על סוס ועבד רץ לפניו והעני ירד מנכסיו קונים לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר, "די מחסורו אשר יחסר לו". ומצוה להשלים חסרונות"… וכו'. (וראה כתובות ס"ז.) ועל כן נתתי לו את שעוני.
אולי נהג הסבא לפנים משורת הדין, ואולם בנסיבות מסוימות ובתקופות מסוימות הופך לפנים משורת הדין להיות שורת הדין, וכן אף בימינו אנו. והקב"ה ישלח מזור ורפואה שלמה לכל בני עמנו ולכל עמי תבל.
