"ה' שמעה תפילתי" (תהילים ק"ב ב'). פרשת בהעלותך תשפ"ג
בפרשתנו מסופר שכאשר חלתה מרים במחלת הצרעת, ביקש משה אחיה רחמים עליה בתפילה קצרצרה, דהיינו כפי שנאמר שם, "ויצעק משה אל ה' לאמור: קל נא רפא נא לה" (במדבר י"ב י"ג), ותפילה קצרה זו הועילה לה כידוע. ובספרי (ק"ה עמ' 104) איתא: למה לא האריך משה בתפילה?… שלא יהו ישראל אומרין: אחותו נתונה בצרה, והוא עומד ומרבה בתפילה, וגו'. ומשמע מיניה דראוי היה לו להאריך בתפילתו, אלא שמאחר ומדובר במקרה של התקפת מחלה קשה, ראוי לקצר בתפילה בכדי למהר את הרפואה. ובמכילתא בשלח (ב' פ"ג) קוראים אנו על הפסוק בשמות י"ד ט"ו, "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אליי וגו'", … ר' אליעזר אומר: אמר הקב"ה למשה: משה, בניי נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפילה! – "מה תצעק אליי", שהיה אומר לו הקב"ה למשה: משה, יש שעה לקצר, ויש שעה להאריך. יש שעה לקצר- "קל נא רפא נא לה", הרי זה לקצר."ואתנפל לפני ה' [כראשנה ארבעים יום וארבעים לילה]", וגו' (דברים ט' י"ח)- הרי זה להאריך.
נראה אם כן, כי כאשר הסכנה היא מידית, יש לקצר בתפילה בכדי להקדים את ביטולה של רוע הגזירה. אך נשאלת השאלה, אם כן, למה האריך משה בתפילתו במעשה העגל? הרי שם הייתה הסכנה, לכאורה, מידית, שהרי בהדיא נאמר שם (דברים שם י"ד), "הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמיים …" וכו'. ואכן במדרש מבואר שלא היה צריך משה להאריך בתפילה באותה שעה, שהרי בסוטה ל"ז ע"ב איתא: באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקב"ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפניי. אמר לפניו: רבונו של עולם, מה בידי לעשות? אמר לו: "דבר אל בני ישראל ויסעו"… וכו'. וכן בשמות רבה כ"א ז': ר' אליעזר אומר: אמר לו הקב"ה: עת לקצר ועת להאריך (השוה קהלת פרק ג'), בניי שרויים בצרה, והים סוגר והאויב רודף, ואתה עומד ומרבה בתפילה! "דבר אל בני ישראל ויסעו"… וגו' (ועיין מה שהביא רמ"מ כשר, בתורה שלמה בשלח, עמ' נ'-נ"א, אות פ"ז.) הרי שבשעה שהסכנה מאיימת אין להאריך בדיבורים אלא לקצר ולעשות.
ובברכות ל"ד ע"א איתא: תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר' אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: רבינו, כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה, "[ואתפלל לפני ה'…] ארבעים יום וארבעים לילה", וגו'. שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר' אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה. אמר להם: כלום מקצר הוא יותר ממשה רבנו, כדכתיב, "קל נא רפא נא לה", וגו', הווי אומר ששני אופני התפילה ראויים, גם להאריך וגם לקצר.
אך אם כנים דברינו, יש לברר מתי היא העת לקצר, ומתי להאריך. וכתב המהרש"א לבאר עניין זה בזה הלשון: כלפי העניין וגודל החטא, כמו במעשה העגל שהיה חטא הרבים, ודאי צריך להאריך עד שיהיה נענה בתפילתו, כדאמרינן לעיל (ברכות ל"ב ע"ב): כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם. מנא לן? [ממשה רבנו, שנאמר, "ואתפלל אל ה'", וכתיב "וישמע ה' אליי גם בפעם ההיא", (דברים ט' כ"ו, דברים ט' י"ט)] וכו'. ע"ש. ובהיפך קאמר ר' אליעזר: כלום מקצר יותר ממשה וכו', דהיינו בחטא יחיד של מרים, שלא היה קשה כל כך, ואין צריך להאריך. ומייתי, "קל נא רפא נא לה", דאפילו בשם לא היה מאריך רק ב"קל", מה שאין כן במעשה העגל, דכמה שמות וכינויין שהיה מתפלל, וכן במרגלים… וכו'. הרי שחילק המהרש"א בין חטאו של היחיד הקל, שתפילה קצרה מועילה לו, לבין חטא הרבים החמור, שמצריך תפילה ארוכה יותר.
אך המהרש"א עצמו כתב להלן לברכות ס"א ע"א, על הא דאיתא שם: לעולם יהיה דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה, גם אם יבוא על האדם מידת הפורענות יהיו דבריו לפני הקב"ה מעטים בבקשת רחמים, ולא ידבר בו הרבה, וגו'. אף כי בברכות ל"ב ע"ב אומר ר' חנין בשמו של ר' יוחנן: כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם. מנא לן? ממשה רבנו, שנאמר, "ואתפלל אל ה'…" וכתיב בתורה, "וישמע אליי גם בפעם ההיא".
והנה ברור כי כאשר המקורות הללו מדברים על הארכה או קיצור בתפילה, הכוונה היא להרבות או למעט בבקשות ובתחנונים, כפי שהיה במשה שהאריך בתפילה של ארבעים יום וארבעים לילה, ואף קיצר בחמש מילים. (וראה בברכות נ"ה ע"א, דמפיש ברחמי, וע"ש.) אלא שראוי להבחין בין תפילת היחיד לתפילת רבים, שהרי בברכות ל"ח ע"א מספר ר' יהודה: שכך היה מנהגו של ר' עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור, וגו'. ומובא אף להלכה בשלחן ערוך אורח חיים נ"ג י"א: … ומכל מקום, כל המאריך בתפילתו לא טוב עושה מפני טורח הציבור. (וראה במשנה ברורה שם, אות ל"ו.)
כל האמור לעיל הוא כאשר מאריכים או מקצרים כלומר, מרבה או ממעט במספר המילים, על ידי תוספת תחנונים או קיצורם. אך פשוט הדבר שכאשר מדובר בהארכת התפילה או קיצורה, אין הכוונה לכך שיהא מקצר, כלומר ממהר, באמירת מילות התפילה, שהרי אם מקצרים בזמן אמירת התפילה, מן ההכרח שאף יבליעו מילותיהם, דבר שמובן מאליו שאינו ראוי. (ועיין בשלחן ערוך אורח חיים שם, ס"ק י"ב.) וכתב בספר יסוד ושורש העבודה, לר' אלכסנדר זיסקינד, ירושלים תשי"ט, (שער חמישי פ"א): ראוי שיוציא התיבות של התפילה ממש כאילו מונה מעות, דהיינו שייתן הפסקת נשימה בין שתיים או שלוש תיבות, ועל כל פנים שלא ימהר משלוש תיבות בנשימה אחת… וכו'. (ראה במקבציאל ב' עמ' כ"ב, הובא בספרו של רי"צ וויס, מגדים חדשים לברכות, ירושלים תשמ"ט, עמ' קצ"ג, בביאור הדברים.)
ועל פי הדברים שהבאנו לעיל נבין יותר את אשר כתב הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, בספרו הלכות תפילה, ירושלים תש"ס, עמ' כ' (פרק א' סעיף ב'):… וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. ולפיכך אם יש בידו להתפלל בבית כנסת שמתפללים בו במרוצה, או בבית הכנסת אחר שמתפללים בו בנחת ובמתינות, יקבע תפילתו עם המתפללים בנחת, אף אם יצטרך משום כך, בלית ברירה, לצאת טרם סיום התפילה, מפני שמאחר להגיע למקום לימודו או עבודתו, ואפילו יצטרך לדלג בפסוקי דזמרא, או יפסיד בקביעת קדיש בתרא או שמיעת התורה בשני וחמישי, אף על פי כן יקבע תפילתו עמהם. כדי שלא יתבטל מתפילה בכוונה… וגו'. כלומר, מותר לפי זה לקצר על ידי צמצום מספר פרקי התפילה וכדומה, בכדי למנוע "מרוצת" התפילה והבלעת מילים, שיש בהם גם ביטול כוונת התפילה. והרי לנו הכוונה חשובה ביותר ביסוד הלכות תפילה, הכוונה לא פשוטה הדורשת מכל אחד עיון פנימי בכדי למצוא את דרכו בנבכי התפילה ודרכיה. כי לפעמים המצוה היא בקצירת האומר אך עם מלוא חופנה של כוונה.
