והגדת לבנך – בעקבות המפגש

והגדת: בין ממשות לטקס

(דברים שנאמרו בערב הלימוד לקראת פסח שהתקיים בבית המדרש בז' ניסן השנה).

המקורות למצות הגדה בתורה מתארים שיח פתוח שבין אב לבנו, הורים לילדיהם, דור לדור הבא אחריו. הבנים שואלים באופנים שונים, ההורים עונים בסגנונות שונים, בהתאם להקשר שבו מובאים הדברים.
שאלה אחת מובאת בהקשר של קרבן פסח:
"והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר, ושמרתם את העבדה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבדה הזאת לכם? ואמרתם: זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ויקד העם וישתחוו" (שמות יב כד-כז).
שאלה אחרת מתייחסת למצות פדיון בכור ופטר חמור:
"והיה כי יבאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך: והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמר תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת? ואמרת אליו: בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים, ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכר אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים, וכל בכור בני אפדה" (שמות יג, יא – טו).
הפעם השלישית בספר שמות מתייחסת למצות מצה: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש. ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה: שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה'. מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים. ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג ה – י)
נוסחה אחרת לגמרי מופיעה בחומש דברים. היא מתייחסת לכלל קיום המצוות ומופיעה בהקשר של ההדרכה לבני ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל: "כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם? ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם, למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו. ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו". (דברים פרק ו כ – כה). בהקשר של חומש דברים, עם הכניסה לארץ, מדגישה התורה את ההיבט של ירושת הארץ בזכות המצוות.
כך הדברים בתורה שבכתב, אולם בתורה שבעל פה, בדברי חז"ל, מתרגמים את פסוקי התורה להוראות מפורטות וסדורות.
מדרשי התנאים מפיקים את ההלכות הקצובות בדרשות מן הכתובים:
למצות הגדה יש זמן ומקום מדוייקים: "והגדת לבנך. שומע אני מראש חדש? תלמוד לומר: 'ביום ההוא'. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: 'בעבור זה', בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך". (מכילתא דר"י מסכתא דפסחא, פרשה יז).
ההסבר לבן השואל הופך להיות חובת הגדה מוגדרת, ולאו דווקא במקום שאלה:
"'ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה', מכלל שנאמר: 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר' יכול אם שאלך אתה מגיד לו, ואם לאו אי אתה מגיד לו? תלמוד לומר: 'והגדת לבנך', אע"פ שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין? תלמוד לומר: 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה'". (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יג ג).
גם החובה לספר ולהסביר את יציאת מצרים מתרחבת לחובה כללית של לימוד בליל הפסח:
"דבר אחר: מה העדות והחוקים ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מה העדות וגו'." (שם)

צעד נוסף להתרחקות מן האוירה של פשוטו של מקרא נמצא במשנה, שבה כבר מעוצבת המצוה לכלל סדר שיטתי ומובנה. מצות ההגדה נאמרת על הכוס, כמו קידוש והבדלה: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו" (משנה פסחים י' ד'). שאלת הבן מגובשת לנוסח קבוע: "מה נשתנה" (שם). וגם דברי האב מוגדרים היטב: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה" (שם). ואף שיעור מינימלי נקבע למצוה, כבשאר מצוות שיש להן שעור: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח מצה ומרור. פסח – על שום שפסח המקום… מצה – על שום שנגאלו אבותינו במצרים, מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים" (שם, משנה ה').

בימי התלמוד עוד ניתן למצוא פה ושם מידה של חופש בהתנהלות ההגדה בין האב לבנו ובין האדון לעבדו (בבלי פסחים קטו – קטז). אולם בתקופת הגאונים, שאחרי התלמוד, כבר נתעצב סדר ליל הפסח וההגדה באופן מלא כמו הסידור ומחזור התפילה. ומכיון שהקראים ניסו להנהיג נוסחים אחרים, הם מחו בתוקף ובחריפות רבה כנגד כל מי שניסה לסטות מן הסדר המקובל, אף כמלוא נימה. (על פי תשובת רב נטרונאי גאון, אורח חיים סימן קל"ח).

בכך לא הקיץ הקץ על החובה המקורית של סיפור יציאת מצרים לבני הבית, בנוסח חופשי ומותאם ליכולתם ומידת הענין שלהם. כפי המפורש גם במשנה: "לפי דעתו של בן אביו מלמדו". אפילו רב נטרונאי, שלחם בתוקף בקראים המשנים מנוסח ההגדה, הורה לתרגם את ההגדה לבני הבית, כדי שיבינו הדברים. (שו"ת שם, סימן קלז). מדברי הריטב"א משתמע שאמירת ההגדה בנוסח הקבוע נועדה רק למי "שאינו יודע", אבל מי שיכול, חייב לספר בהתאם למסובים: "וחייב אדם לספר בלילה הזה לנשים ולתינוקות ולכל בני החבורה בענין יציאת מצרים, ואם אינו יודע, אומר מה נשתנה וסדר ההגדה. ושמעתי כי הראב"ד ז"ל היה נוהג לדרוש פסוק אחד מענין יציאת מצרים קודם שיפתח מה נשתנה. וחייב אדם לומר ההגדה בנעימה ובקול רם בכל כחו. (הגדה של פסח של הריטב"א, מה נשתנה).

בסופו של דבר, מנהג רוב הבתים בישראל מאחד בין שני ההיבטים של המצוה. הפן הרשמי, הטקסי, של אמירת ההגדה ככתבה וכלשונה, כפי שתקנו לנו אותה חכמים, והפן הריאלי, המעשי, של חינוך הבנים, סיפור יציאת מצרים ולימוד האגדה וההלכה כפי ענינם ויכולתם של המסובים. אלו נעשים בד בבד עם אמירת הנוסח הסדור, או לאחר מכן, בזמן ה"שלחן – עורך" והמהדרים ימשיכו אחרי הסדר, "עד שיבואו התלמידים ויגידו: הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
בכך מועברת בליל הסדר מן האבות לבנים לא רק מצות סיפור יציאת מצרים, אלא גם הוראה כללית, בדבר "העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אותנו": בדבר היחס לתורה שבכתב ולתורה שבעל-פה: החובה לקיים את ההלכה המדויקת והמסורה מדור לדור, כתקנת חכמים, מתקיימת בצד החובה שלא להסתפק בקיום המעשים החיצוניים, בבחינת מצות אנשים מלומדה, אלא לשמר את החיוניות והרעננות והמשמעות הפנימית של מצוות התורה.