"והייתם נקיים מה' ומישראל"- על חובת השקיפות והנאמנות בצדקה ובתרומות

נכתב ע"י עו"ד יוסף שטח, יו"ר הוועדה לניסוח משפטי בלשכת עורכי הדין במחוז ת"א והמרכז.

פורסם בעלון למשפט העברי המתפרסם על ידי לשכת עורכי הדין, מחוז ת"א וההמרכז.

 

חובת הצדקה במשפט הכללי ובמשפט העברי
במשפט הכללי – הפסיקה, בהתבססה על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו תשנ"ב-1992 קבעה את חובת השלטון לדאוג לקיום אנושי מינימלי וכדברי הנשיא א' ברק "כבודו של האדם כולל בחובו הגנה על מינימום הקיום האנושי. אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו נפגע. אדם הרעב ללחם הוא אדם שכבודו נפגע. אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי הוא אדם שכבודו כאדם נפגע, אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים הוא אדם שכבודו נפגע" (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיה . ראה גם בגץ 366/03 עמותת מחויבות נ' שר האוצר). בפסק דין אחר קבע השופט י' זמיר כי "תפקיד השלטון הוא לכבד את זכויות האדם. תפקיד נוסף הוא לקדם את רווחת האדם..ועוד תפקיד הוא לעשות צדק חברתי .. אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע " (בג"ץ 164/97קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר).ואילו השופט מ' חשין הוסיף בפסק דין זה:"אין היחיד חב כל חובה משפטית לשלטון,.. עומדת לו ליחיד זכותו לעשות כחפצו, ..אין הוא חב דבר, לא לאדם ולא לשלטון. הוא אינו חסיד. הוא אינו צדיק. הוא עושה את שנדרש ממנו..מעשי-התנדבות, אלטרואיזם ועזרה "למך ולזקן", חברה בריאה וראויה לא תקום בלעדיהם, ואולם אלה – בעיקרם – חיים הם מחוץ למסגרת המשפט. יש, אמנם, שהמשפט יאמץ לו חובה…למשל: החובה להגיש עזרה לנפגע בתאונת דרכים , החובה להצלת חיים בים."

במשפט העברי ,- הצדקה היא אחת המצוות החשובות .צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה (ירושלמי , מסכת פאה א/א). יש להיזהר במצווה זו "יותר מכל מצוות עשה"(רמב"ם מתנות עניים י/א,הטור יורה דעה ס' רמז). היא גם מצוות לא תעשה- "וכל הרואה עני והעלים עין ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר ולא "תקפץ את ידך מאחיך"( דברים טו/ז) . זוהי מצווה החלה על הכל -" אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה (גיטין ז/ב).
בעוד שבמשפט הכללי חובת הדאגה לעניים היא של השלטון ,הרי שבמשפט העברי קיימת חובה גם על היחיד ,שהיא בנוסף על חובת הציבור לדאוג לעניים. זוהי חובה שהנה במסגרת ההלכה והמשפט .בכך נקבעה נורמה מוסרית והתנהגותית מיוחדת.ישנה מחלוקת בקשר לשאלה אם "כופין על הצדקה". רבנו תם ואחרים (בבא בתרא ח ד"ה אכפיה) סבורים שאין כופין כיוון שזו מצווה ששכרה בצדה.הר"י, ר' יצחק בן שמואל הזקן , מבעלי התוספות במאה ה-12, סבור שכופין מאחר שזו מצוות לא תעשה.לדעת ר' אריה הלר, מחבר "קצות החושן" במאה השמונה עשרה, נחשבת מצווה זו כחוב משועבד לעני ולכן כופין ( סימן רצ, סקג). בפועל, ברוב התקופות לא נהגו לכפות (יורה דעה סימן רמח ג).
מקורות החובה בתורה: "כי יהיה בך אביון,לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון ,כי פתוח תפתח את ידך לו ,והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו ( דברים טו,ז-ח)." לא יהיה בך אביון" (דברים טו/ד) "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך ,והחזקת בו גר ותושב וחי עמך.אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוהיך וחי אחיך עמך".( ויקרא כה/לה) ).נזכיר מהנביאים את ישעיהו "בצדקה תכונני" (נד/יד),ו" שמרו משפט ועשו צדקה"(נא/א).
מלבד מצווה זו ישנן מצוות רבות של תרומה לעני ,המאפיינות חברה חקלאית- להניח לקט שכחה ופאה בשדה לעני, להותיר את עוללות הכרם,ולהפריש מעשר מן התבואה לעניים.
אחרי התקופה המקראית והמעבר מחברה חקלאית לעירונית,הוטלה החובה להבטיח את צרכי הקיום המזעריים של העני על הציבור. תקציבה נקבע לפי צרכי העניים ולא לפי משאבי הציבור,והוא מתחלק לפי אמות מידה שוויוניות (ר' בבא בתרא ח/א-י/ב)..עם זאת העני נשאר עני, וכאן באה לידי ביטוי חובת הצדקה על היחיד (ר' מסכת כתובת סז/א- סח/א). כותב הרמב"ם :הביטוי צדקה גזור מן צדק ..מפני שכאשר אתה נוהג מנהג מידות האופי הטובות , אתה נוהג בצדק כלפי נפשך ( מורה נבוכים חלק ג פרק נג).
חובת הנאמנות
במשפט הכללי: לפי חוק הנאמנות תשל"ט-1979,נאמן הוא מי שהוסמך על פי חוק או על פי חוזה (לפי הפסיקה גם בעל פה). על הנאמן להחזיק בכספים לטובת אדם אחר, או לטובת מטרה אחרת (נהנים).חובותיו של הנאמן : לנהוג באמונה ובשקידה, להחזיק את נכסי הנאמנות בנפרד מנכסים אחרים, לנהל חשבונות הנאמנות ולתת לנהנים מידע לפי דרישה. מינויו הוא אישי.אסור לרכוש לעצמו מנכסי הנאמנות ולהיות בניגוד עניינים, ועליו לפעול לטובת הנאמנות.
במשפט העברי: חובות הנאמן דומות לחובות בחוק הנאמנות. קיים איסור ניגוד עניינים-אם צריכים למכור ימכרו אבל לא לעצמם. "גבאי צדקה- פורטים אצל אחרים ואין פורטין לעצמם" ( ב"ב ח /ב) . נאמנים גזברי צדקה להעיד כל זמן שאין להם ולקרוביהם שום חלק וזכות בנכסי הצדקה ( שו"ת הרשב"א, הלכה א, ס' תרמב).לקרן צדקה יש סממנים מובהקים של כספי ציבור , וגבאי צדקה חייב לנהוג בה לפי אמות מידה ציבוריות.
יש לשמור על מטרת הנאמנות. "סלע זו לצדקה..משבאה לידי גבאי אסור לשנותה" (ערכין ו/א). בתלמוד הירושלמי, ישנה מחלוקת אם גבאי שקיבל כספים עבור יתומים ואלמנות יכול לחלקם לתלמידי חכמים (ירוש' מגילה ג/א). יש שסברו שניתן לשנות לטובת מצווה אחרת (הראש, ב"ב,פא סי כט) וגם זאת ברשות פרנסי העיר.
"ארנקי של צדקה" הוא למעשה חשבון נפרד לצדקה: "מצא גבאי מעות בשוק לא יתנם לכיסו אלא לארנקי של צדקה" . "צדקה נגבית בשתיים ומתחלקת בשלושה" (למעשה כמו שתי חתימות בימינו).
המשפט העברי הוסיף על הכללי בכך שהגדיר את כישורי הנאמן: על גבאי הצדקה להיות "נאמן ,חכם ויודע לנהוג כשורה" ( בית יוסף ,יורה דעה ס' רמט ,הרמב"ם מתנות עניים פרק י הלכה ח),הוא ימנה מעות אחד אחד ,מפני החשד, שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל"." אין ממנים גבאי צדקה אלא אנשים נאמנים וידועים שהעניים יכירו אותם והנותנים יתביישו מפניהם "(רדב"ז במתנות עניים פרק ט' הלכה א,). "לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון (שיהיה נאמן כמותו) (בבא בתרא י/ב , שולחן ערוך יוד סימן רמט ס' ז).
חובת הדיווח והשקיפות:
על חובה זו נאמר בתלמוד הירושלמי (שקלים פרק ג): "מצינו בתורה ,בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מנין ?"והייתם נקיים מה' ומישראל"(במדבר לב, כב) ובנביאים מנין ?"אלהים הוא ידע וישראל הוא ידע"(יהושע כב,כב) ובכתובים מניין?"ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם"(משלי ג,ד).
איש המופת הוא משה רבנו , שלמרות שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא "(במדבר יב/ז),כשהסתיימה מלאכת המשכן, נתן דין וחשבון מפורט כמו שנאמר "אלה פיקודי המשכן ,משכן העדות אשר פוקד על פי משה"(שמות לח ,כא).ובמקום אחר "לא חמור אחד נשאתי" (במדבר טז/טו) . (ראה שמואל א יב/ב –"את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי"). המדרש מציין שמשה ידע שישראל רוגנים לכן התחיל לעשות חשבון עמהם ." והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר לזהב לכסף ולנחושת ..מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו (תנחומא, פר' פיקודי סימן ז).
לא זו בלבד שמשה רבנו הגיש דוח על מלאכת המשכן, אלא שדאג לצרף אליו מבקר חיצוני, כפי שמציין המדרש:"אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם, שנאמר: אלה פקודי המשכן (שמות רבה נא,א).
ונפסק בשולחן ערוך : למרות החזקה שהגבאי כשר "אף על פי שגבאי צדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם, מכל מקום טוב להם ליתן חשבון ,שיהיו נקיים מה' ומישראל"(יורה דעה ,סימן רנז,ס' ב). מכאן למדו חכמים שחובה על כל אדם, ובמיוחד על איש ציבור, להימנע ממצב של רינונים וחשד שמא מנצל מעמדו. לומדים זאת מהתנהגות שתי משפחות: "בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים ומעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים ניזונים לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל.בית אבטינס היו בקיאין במעשי הקטורת ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם וכשהיו נושאים אשה ממקום אחר היו מתנין עמה שלא תתבשם"(יומא, לח). גם הכהן לא היה נכנס ללשכה בחלוק עם מכפלת, שמא יחשדו בו שמצניע מעות במכפלת הבגד ובלשון המשנה:." אין התורם נכנס לפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל .. שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר (שקלים ,ג,ב)."גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק" (יורה דעה רנז,א-ב).

בשו"ת המהר"י ווייל סימן קעג (ר' יעקב בן יהודה וויל מהמאה ה15 בגרמניה) נשאלה שאלה לגבי מי שנתמנה על ידי הציבור וכעבור 21 שנים קראו עליו תגר -האם חייב לדווח? תשובת ר' וויל הייתה שמי שלא נתמנה על ידי הציבור חייב לדווח , נתמנה על ידי הציבור אך חושדים בו – חייב בדווח, נתמנה על ידי הציבור – אין חובה לדווח.
בשו"ת החתם סופר, כתב הרב משה סופר, מגדולי הפוסקים (1762-1839) :" כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים..יותר אפשרי לצאת מהחוב הראשון מה' יתברך.. מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות" (שו"ת החתם סופר חלק ו ליקוטים סימן נט ).
ונסיים בדברי השופט משה דרורי בפס"ד "חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' משרד התחבורה (עת"מ ירושלים 454/02) :"מצאנו שבמשפט העברי מקורות לכך כי קיימת חובת ביקורת פנימית וכי התוצאות של אותה ביקורת מופצות לציבור וזוכות לפרסום מלא ונרחב ….המסורת היהודית בדבר חובת הדיווח על ביקורת פנימית, יסודה אמנם, בפרשנות של סיפור מקראי, אך מעוגנת היא גם בקודקסים ההלכתיים – טור, שולחן ערוך, וערוך השולחן. רשאים אנו, ולמעשה, חייבים אנו, לאמץ גישה זו של המקורות של המשפט העברי, ובכך אנו מקנים למדינתנו ערכים של מדינה יהודית, בה קיימת ביקורת ותוצאותיה גלויות ומפורסמות. ראוי להזכיר כי את דו"ח הביקורת של משה, קוראים אנו מדי שנה, במסגרת פרשת השבוע, ולדברים הכלולים בו יש חשיבות רבה, מעצם הכללתם בחמשת חומשי תורה. מכאן, שבתוך עולמה של היהדות, אין לך פרסום גדול מזה לדו"ח הביקורת."
. מכאן, שגם על פי המשפט העברי, שיש להפעילו בסוגיה שבפנינו – כמו בכל שאלה משפטית – כחלק מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, הגענו לאותה תוצאה, שהיא: חיוב המשיב למסור לעיון את דו"חות הביקורת הפנימיים של המבקר הפנימי של משרד התחבורה.יקצר המצע מלהביא כאן את המדרשים וההלכות והפירושים והתשובות בעניין זה. על כל פנים, למדנו שגם אדם נאמן ביותר המופקד על נכסי אחרים, בייחוד דבר שבצדקה, ראוי שישתף אחרים בעבודתו, ולא יעשנה לבדו, וייתן דין וחשבון מלא לציבור על מעשיו.., כדברי התורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל". נורמה זו זכתה לאישור גם בחוק חופש המידע התשנ"ח- 1998 , שקבע את זכותו של הפרט לקבל מידע מן הציבור.
הנורמות שדיברנו עליהן בראשית דברינו הן נורמות מוסריות ראויות שעדיין לא זכו לבירור מלא בבתי המשפט, אך יש לקוות שהממונים על נכסי הציבור יתנו דעתם לנורמות הראויות בהתנהגות כלפי הציבור המנדב עצמו וכספו למטרות ציבוריות ויתנו דין וחשבון על פעולותיהם גם כשהחוק אינו מחייבם לעשות כן."

ניהול נכון של חשבון גמח או צדקה
חשבון צדקה , גמח, או לכל מטרה טובה אחרת, ראוי שיתנהל בחשבון מיוחד של עמותה או של הקדש-עליהם חלים על פי החוק כללים של דווח, פיקוח ובקרה האמורים להבטיח קיום חובות הנאמנות ,וזאת הן לפי המשפט הכללי והן לפי המשפט העברי. קורה לעתים, במיוחד בחברה החרדית, שאנשים פותחים חשבון בבעלות אישית (חשבון אישי)למטרת גמח או צדקה. להלן דוגמאות למקרים שיכולים לקרות( שלא לומר קרו) היוצרים מצבים בעייתיים שראוי למונעם:
א.אדם חשוב מנהל קופת גמח בחשבון אישי בבנק.כשהולך לבית עולמו נותרים בחשבון למעלה ממיליון ₪. רעייתו ,שגילה מופלג ורתוקה למיטתה, היא היורשת על פי צו הירושה.היא אינה יכולה להגיע לסניף הבנק למתן הוראות והיא נותנת ייפוי כוח נוטריוני לשכנתה , בו מצוין שהמיופית יכולה לפעול לטובת עצמה . ייפוי הכוח תקין ומלווה, כנדרש בתקנות הנוטריונים, בהצהרת רופא, שהיא בדעה צלולה. השכנה נותנת הוראה להעברת הכספים לחשבונה. כדי לדון לכף זכות ובהעדר ידיעת מלוא העובדות,אנו נניח שהשכנה המשיכה לנהל את קופת הגמח..
ב. חשבון בית כנסת מנוהל על ידי גבאי בית כנסת בחשבון אישי על שמו. כשהולך לבית עולמו מוציאה המשפחה צו ירושה כדי לקחת הכספים. משמוסבר למשפחה שאלה כספי קודש ו"לא תהיה בהם ברכה" ,אם חלילה ימשכו, מעבירה המשפחה את הכספים לחשבון אחר של בית הכנסת.
ג. אדם מנהל קופת גמח בחשבון אישי נפרד. האיש ,כאדם ירא שמים , מחסיר חשבון זה מצוואתו. דא עקא , כשהוא הולך לבית עולמו מסרב הבנק לכל השיקים שנתנם האיש בחייו . לנזקקים נגרמת עוגמת נפש ולמשפחה מבוכה , אולם הבנק מחויב לפעול לפי פקודת השטרות ( נוסח חדש) ,ס' 75, הקובע כי "חובתו ורשותו של הבנקאי לפרוע שיק שמשך עליו לקוחו חדלות על ידי ידיעה על מותו".גם מתעוררת השאלה מי ייתן הוראות לגבי הכספים שנותרים בחשבון.
ד. מוטל עיקול על אדם שמנהל חשבון גמ"ח כחשבון אישי. העיקול יתפוס את הכספים בחשבון וירשם בו עיקול , אלא אם כן יוצג פטור שיפוטי. אגב, יתכן שבחשבון שכזה ,תחול על הבעלים חובת רישום במרשם של נותני שירותי מטבע במשרד האוצר וזאת על פי ס' 11ג' בחוק איסור הלבנת הון תש"ס-2000.
במטרה למנוע מכשול מיראי שמיים,העמלים בקיום מצווה חשובה ואינם מודעים למכשלות שיכולות חלילה לקרות- מוצע שחשבון הגמח או צדקה יהיה בבעלות עמותה ,בה מחליט הוועד , או בבעלות הקדש בו מחליטים הנאמנים.כך תובטח הבקרה והגשמת המטרה.
אם אין זה חשבון עמותה או הקדש, אזי לפחות ששם החשבון יהיה מפורש ותואם את אופיו – חשבון צדקה/גמח. ושיהיו בו שניים או שלושה מורשי חתימה יחדיו ,שיקבע בו כי הנהנים בחשבון הם נזקקים,שיצוין בנפרד בצוואה ושיתמנה לו מנהל עיזבון שימשיך פעילות חלוקת כספי הצדקה.
סיכום :
א. שנים רבות מאד לפני קביעות המשפט הנוהג בישראל ובעולם, התייחס המשפט העברי לחובת רשויות הציבור לדאוג לצרכים הבסיסיים המזעריים של העני ואף הוסיף עליה חובה/ מצווה, על היחיד למתן צדקה לעני. בכך קבע המשפט העברי נורמת התנהגות מוסרית מיוחדת שהתקיימה דורות ומתקיימת עד היום במקומותינו.
ב. דיני הנאמנות במשפט העברי דומים מאד למשפט הכללי ולעתים הוסיף עליהם, כדוגמת קביעת קריטריונים וכישורים הנדרשים ממי שממונה על גביית וחלוקת כספי ציבור.
ג. חובת השקיפות קיימת במשפט העברי באיזונים המתחייבים לא רק לגבי הרשויות הציבוריות,אלא היא חלה גם על היחיד שנאמר :"והייתם נקיים מה' ומישראל"
ד. הנה כי כן,אפשר לבחון את מקורות המשפט העברי לפני ,או לפחות במקביל, לבחינת המשפט האנגלי או האמריקאי הזר.