וזה דבר השמיטה. פרשת בהר, תשפ"ב

פרשתנו עוסקת, בין היתר, בענייני השמיטה, ומאחר ואנו כעת ככל הנראה (ראה להלן) בשנת השבע, ראיתי לנכון לעסוק בפרשה נכבדת זו, אף אם רק בקצירת האומר. אודה כי במשך שמיטות רבות, נהגתי לפי הדעה שהפירות שאנו קונים בחנויות יש בהם קדושת שביעית, עם כל המשתמע מזה, ועל כן קנינו אוכל רק מחנויות עם הכשר הבד"ץ. אף קנינו בשנה השישית בקבוקי יין להספיק לנו במשך כל שנת השמיטה, ושמנו אותם בארון שהילדים קראו לו "ארון השמיטה". הקפדנו בכל הקשור בשיירי האוכל, והילדים לא יכלו לקנות לעצמם אפילו ממתקים, דבר שמאוד העיק עליהם.

אך עם פרוץ האינתיפאדות השונות, שיניתי את דרכי לגמרי, באומרי בליבי, כיצד אני קונה תוצרת הבאה מאזור עזה, ובכך מחזק אני את כלכלת אותו מקום, שמקרבו באים השועלים המחבלים בכרמנו, ומאז גמרתי בליבי לנהוג לפי היתר המכירה המפורסם.

היתר זה שפיתח הרב קוק זצ"ל, על פי דברי חכמים שקדמו לו, מבואר היטב בספרו המורכב והמופלא שבת הארץ. ועוד הוסיף לכך בתשובות שונות שפורסמו מאוחר יותר. דיונו הוא בניין מפואר, ואף אם אין כל הפרטים שבו בהכרח תקפים בימינו, שיש לנו מדינה עצמאית, ואין אנו נתונים תחת שלטון עותומאני, ואין קרקעות המדינה שכורות מאת ה"גוי", בכל זאת ואף על פי כן, נימוקיו שרירים וקיימים גם בעצם היום הזה.

את עיקרי יסודות ההיתר נציע כאן בקיצור נמרץ, כי כל סעיף הינו עולם הלכתי ומלואו:

ישנן שלוש שיטות עיקריות לגבי חיוב שנת השביעית בימינו: (1) שהחיוב הוא מדאורייתא, (2) שהוא מדרבנן, ו (3) שהוא מידת חסידות. בזמנו של הרב קוק, השיטה השלישית הייתה כמעט דעת יחיד, ואולם במשך למעלה מיובל, נתגלתה אצל הרבה ראשונים גם דעה זו.

מדאורייתא: רמב"ן, ראש, של"ה, פרי חדש, חרדים, ריב"א (אצל אור זרוע), ראב"ד (אצל הרמב"ם).

מדרבנן: רשב"א, ריטב"א, תוספות, חינוך, אצל הרמב"ם אין הדבר ברור, חכמת אדם, ערוך השלחן, נציב, מהר"ם גלנטי, קרן אברהם, ר"ן, ר"ש סיריליו, מהר"י קורקוס, שאלת דוד, הגר"א מבריסק, החזון איש, ועוד.

מידת חסידות: הלכות גדולות, רשב"ם, בעל המאור, רשב"ש, ראב"ד עצמו, בעל התרומות, ר"י אברצלוני, ר' יהודה בן יקר, עיטור, ר"ן (בשם יש חכמים) וכו'.

ובוודאי אין רשימה זו שלמה. הוי אומר, ישנן לא מעט שיטות הסוברות כי שמיטה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, או אפילו רק ממידת חסידות, ודומה כי גברו המקלים על המחמירים. ועל כן יש בהחלט מקום להקל על פי דעות אלה.

ישנה מחלוקת ידועה האם יש קניין לעכו"ם להפקיע את הארץ מידי קדושתה. ישנם אחרונים, כגון המהרש"ל והמנחת חינוך, שהבינו מדברי הרמב"ם במנין המצוות שלו, ובראש הלכות שמיטה ויובל, שישנו איסור לעבוד את הארץ, אפילו אם העבודה היא על ידי נכרי. כי בכך שמבטלים את שביתת הארץ, מבטלים איסור כללי לכל ישראל, והם סבורים כי אין קניין לעכו"ם להפקיע מדיני שביעית. והמבי"ט (בשו"ת המבי"ט ח"א סי' כ"א, ומובא בשו"ת אבקת רוכל לר"י קארו סי' כ"ג) כתב שעל כן יש לנהוג קדושת שביעית אף בפירות של גויים (ע"פ תוס' אוהלות י"ח ט').

ואולם הבית יוסף עצמו דחה את דבריו (אבקת רוכל סי' פ"ג), ואף החזון איש הלך בדרכיו, וכתב שמנהג הקדמונים בארץ ישראל הוא שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות של גויים, ושיש להפריש מהם תרומות ומעשרות. והמבי"ט עצמו כתב איגרת שנייה (שם סי' כ"ה) לחזק את דבריו, ובשמיטה של שנת של"ד (1574) קמו כל חכמי העיר… והכריזו בבתי כנסיות בגזירת נידוי שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות גוי שנתמרחו בידי ישראל בשביעית… הרדב"ז (בפירושו לרמב"ם ד' כ"ט) סבר כמבי"ט, ואילו מהר"ם גלנטי אישר את דברי ר"י קארו.

הרי שאף אם שמיטה בזמן הזה מדאורייתא, אם מוכרים את הקרקע לגוי, אין בפירות קדושת שביעית לדעת המבי"ט ודעמיה.

אך לכאורה ישנה בעיה נוספת והיא האיסור של "לא תחנם" (דברים ז' ב'), שפירשו אותו חז"ל, בין היתר, (בעבודה זרה כ') : לא תתן להם חניה בקרקע, ואם אכן זה איסור דאורייתא, כיצד אנו מוכרים קרקע של ארץ ישראל למי שאינו יהודי, בכדי לעקוף את חיובי שנת השבע?

וכלשון הנצי"ב במשיב דבר (דבר השמיטה): ברח מן הזאב ופגע בו הארי, כי רוצים להימלט מאיסורי שביעית בזמן הזה דרבנן לרוב הפוסקים, ופגעו באיסור דאורייתא לכולי עלמא. ועוד הוסיף החזון איש, המוכר על ידי שליח- כפי שכולנו עושים- ודאי לא חלה המכירה, מדין אין שליח לדבר עבירה, ומיהו על פי זה ניצולים מאיסור המכירה.

אמנם רב סעדיה גאון, לא מנה איסור זה במנין המצוות שלו, וכן הדבר אצל מוני המצוות האחרים. וגדולה מזו, ר' ירוחם פרלא (בספר המצוות לרס"ג ח"ב, כ"א ע"ב) סבור שזו אינה אלא אסמכתא בעלמא (יחד עם עוד שני איסורים נוספים שנדרשו מאותה מילה בשינוי הניקוד!). אך הרמב"ם, בספר המצוות שלו (לא תעשה מ"ח-נ') הבין כי אכן ישנו איסור תורה בנתינת קרקע ארץ ישראל למי שאינו יהודי.

ועל כן, בכדי להתגבר על בעיה זו הציע הרב קוק כי המכירה תהיה לזמן מוגבל על מנת להחזיר לאחר שנת השמיטה, ובכך אין נתינה של חניה ממשית בקרקע. ובנוסף על כך המכירה תהיה רק בעומק יניקת הקרקע, ולא על הקרקע עצמה, ועל כן אין בכך עבירה של "לא תחנם".

ישנה מחלוקת לגבי התאריך של שנת השמיטה. כי כבר בימי התנאים הייתה מחלוקת האם שנת היובל עולה למניין שבע- (כלומר שמתחילים למנות את מניין השמיטה החדשה לאחר שנת היובל)- דעת רבנן, ואילו לרבי יהודה יובל עולה למנין שבע (פירושו ששנת היובל היא שנה א' למנין השמיטה החדשה) ראה נדרים ס"ה ע"א. לפי דעת הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל י' ז') : שנת יובל אינה עולה מנין שני השבוע אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל, ושנת חמישים ואחת תחילת שש שנות של שבוע, וכן בכל יובל ויובל (דרבנן). ושם הלכה ג' כתב: כיוון שחרב הבית בטל המנין הזה… ומנו שבע שנים, ואף על פי שלא הייתה שם יובל, בכל זאת מנו אותו כדי לקדש שמיטות… ושם ה': אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן  שבעים שנה, שבין חורבן בית ראשון ובית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל (כשיטת ר' יהודה). וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן… ושם ו' הוא כותב: ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל. וכולם לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע … ועל זה אנו סומכין וכפי חשבון זה אנו מורין… שקבלה ומעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להיתלות.

ואף שקבע הרמב"ם כשיטת הגאונים, כנגד דעתו הוא, לא סר הספק, ונמצא שיש בענין השמיטה כמה ספקות. ספק דאורייתא או דרבנן/דבר חסידות, ספק לגבי התאריך המדויק, ספק אם יש קניין לעכו"ם להפקיע את הארץ מידי קדושת שביעית, וכו', הרי לנו למעלה מספק ספיקא, שהיא לקולא.

אמנם הרידב"ז הקשה על הרב קוק, כיצד הוא מפקיע את הארץ מקדושתה במכירה ללא יהודי, ואם עשה כן הרי אין גם חיוב של יישוב הארץ, והרי, טענתו של הרב קוק שמצוות ישוב הארץ שהיא מן התורה, גדולה היא וגוברת על מצות שביעית שהיא מדרבנן. ועל דא ענה הרב קוק, שאף אם יהיה מצב שלא יהיה בארץ ישראל אף יהודי, קדושת הארץ אינה בטלה לעולם, רק המצוות התלויות בה בטלות לפי שעה.

מאד קיצרתי כי אין זה המקום להרחיב יתר על המידה, כי תילי תילים של תורות בכל ענפי סוגייתנו. ובימים קשים אלה ששוב נפרצו הגדרות ונרצחו שלומי אמוני ישראל, יש לקדש את גבולותיה של הארץ ולחזקה עד כי תרצה הארץ את שבתותיה בשלמותן, בקרוב בימינו, אמכי"ר.