"וחי בהם" על ידי עזרת ישראל מיד כל צר הבא עלינו, פרשת אחרי מות תשפ"ד
מפסוק מיוחד שבפרשת השבוע שלנו למדו חז"ל את אחד הכללים ההלכתיים החשובים ביותר, והוא שפיקוח נפש דוחה כל האיסורים שבתורה. אכן מן הסוגיה שבמסכת יומא פ"ה ע"א-ע"ב רואים אנו כמה נלאו חכמינו למצוא מקור בתורה להלכה בסיסית זו. והרי שם איתא: וכבר היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר (נוסח אחר: סרד מי שעושה רשתות) ור' ישמעאל בנו של ר' אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? נענה ר' ישמעאל ואמר: "אם במחתרת ימצא הגנב" (שמות כ"ב א'). ומה זה שספק על ממון בא, ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל [רש"י: כדכתיב (שם), "אשר אני שוכן בתוכם"- הא אם חטאו איני (כלומר "שוכן בתוכם"), לגבי רוצח כתיב] ניתן להציל בנפשו, וקל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' עקיבא ואמר: "וכי יזיד איש על רעהו [להרגו בערמה] מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א י"ד). [מעם] ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל לא להחיות, אפילו מעל מזבחי- ורש"י שם פירש: כגון שיודע ללמד זכות על אדם שנידון בבית דין ליהרג. ומה זה שספק יש ממש בדברו ספק אין ממש בדבריו ועבודה דוחה שבת (רש"י: עבודה החמורה שדוחה את השבת מפסיקה להצלת נפש), קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. (והשוה תוספתא שבת ט"ז [ט"ו] ט"ז: אמר ר' עקיבא: וכי במה החמירה תורה בעבודה או בשבת, החמירה בעבודה יותר מבשבת. שעבודה דוחה את השבת ואין שבת דוחה אותה. והרי דברים קל וחומר: ומה עבודה שדוחה את השבת ספק נפשות דוחה אותה, שבת שעבודה דוחה אותה, אינו דין שספק נפשות דוחה אותה. הא למדת שספק נפשות דוחה את השבת [והשוה מכילתא דרשב"י עמ' 171.]) נענה ר' אליעזר ואמר: ומה מילה שהיא אחת ממאתים ארבעים ושמונה (=רמ"ח) איברים שבאדם דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת (השוה תוספתא שבת ט"ז ט"ז.) ר' יוסי בר יהודה אומר: "את שבתותי תשמורו" (שמות ל"א י"ג.) יכול לכל? (רש"י: אפילו לפיקוח נפש?.) תלמוד לומר "אך" (שם) חלק. (נעיר כי בדקדוקי סופרים, קמ"ח אות פ' כתב, כי יש גורסים ר' יוסי הגלילי, ובירושלמי יומא ח' א': ר' אבהו בשם ר' יונתן.) ר' יונתן בן יוסף אומר: "[ושמרתם את השבת] כי קודש היא לכם" (שמות ל"א י"ד), מסורה השבת בידכם, ולא אתם מסורים בידה. ר' שמעון בן מנסיה אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת" (שם ט"ז)- אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה; וכן (וכן הוא במכילתא כי תשא פסוק י"ג בשם ר' נתן: "ושמרו… זה שהיה ר' נתן אומר: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ועל פי זה איתא בשבת קנ"א ע"ב: תינוק בן יומו מחללין עליו את השבת… אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. וע"ע בירושלמי יומא ח' ה'.) אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידיהו: "וחי בהם" (ויקרא י"ח ה'), ולא שימות בהם. [והוא על פי תוספתא שבת [ט"ו] ט"ז ט"ז: הא לא נתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן- ר' אתא משם ר' עקיבא. ועיין בתוספתא כפשוטה לר"ש ליברמן שם עמ' 262 הערה 82.] אמר רבא (נוסח אחר: רבה): לכולם אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא וגו'. (ועוד נעיר כי זוהי שיטתו של שמואל ביומא פ"ד ע"א דשם איתא: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב [משום דכתיב, "וחי בהם" ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתה ישראל, תוספות שם ד"ה ולפקח.])
ועל פי זה כתב הרמב"ם בהלכות שבת ב' ג' (ואף על פי יומא פ"ד ע"ב): כשעושים דברים האלה, אין עושין אותם לא על ידי גויים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים ולא על ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"- ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד בעולם… וכו'. אף בתוספתא שבת שם ציין: אין כל דבר עומד בפני פיקוח נפש… וכן הוא בתוספתא שם סוף פרק ט' וכו'.
מתוך הסוגיה הזאת מתברר היטב כי ידוע היה לדורות שקדמו לתנאים שנזכרו לעיל כלל הלכתי זה, אלא שביקשו למצוא לו מקור במקרא. וכבר העירו החוקרים שכבר בימי החשמונאים מצאו להם היתר ללחימה בשבת, ואכמ"ל.
ואכן פשוט הדבר כי כלל זה קיים גם במלחמת מצוה, שהרי יש בה משום ודאי פיקוח נפש. והרמב"ם, בהלכות מלכים ה' א', הגדיר מלחמת מצוה, בין היתר, כ"עזרת ישראל מיד כל צר שבא עליהם". ונראה שמקורו בדברי הירושלמי סוטה ח' י': רבי יהודה היה קורא… מלחמת חובה, כגון דאתיין אינון עלינן (שבאים הם עלינו). ומה שר' יהודה קורא חובה, חכמים קראו מצוה. (ועיין במה שכתב ר' שמריהו אריאלי, בספרו משפט המלחמה, ירושלים תשל"ב, עמ' י"ד, שבגרסת הקרבן העדה שם הגרסה היא רבנן ולא ר' יהודה. ואם כן דעתו של הרמב"ם היא כדרבנן.) וכן דעתו של המאירי בסוטה ריש פרק ה'; מלחמת מצוה כגון… מלחמה עם כל צר הבא עליהם להשחית נחלתם, וכו'. וכן דעתו של בעל ספר החינוך מצוה תכ"ג, בכתבו: מדיני המצוה… ומלחמת עזרת ישראל מצר הבא עליהם… וגו'. ועל מלחמה כזו דרש שמאי הזקן (בשבת י"ט ע"א) את המילים "עד רדתה" שבדברים כ' כ': "ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה"- אפילו בשבת. וביאר בעל התורה תמימה (שם קל"ה אות ס"ה): רוצה לומר זה כוונה שלא תרפה ממנה עד רדתה. ואם כן ממילא גם בשבת אסור להרפות ולהפסיק, וגו'.
ואם אכן הבנו לנכון את שיטת הרמב"ם ודעימיה, יש לנו זכות- ואולי אף חובה- במלחמה זו שבאה עלינו מן הצר הצורר אותנו, להכריע אותה הכרעה ממשית וסופית, ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ייתן בלב מנהיגינו הבנה נכונה לעשות את הראוי והמחויב במלחמת מצוה זו. ונזכה לראות בשלום ארצנו ועמנו, ונוכל לברך "שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ישעיה נ"ז י"ט) בקרוב בימינו אמכי"ר.
