מספרים על זוג שלא הפסיק להתווכח ולריב עד שהם החליטו לפנות לייעוץ. כשהגיעו ליועץ, כל אחד מהם התלונן על כך שהאחר כלל לא מקשיב לו. פנה אליהם היועץ והציע פתרון: "שבוע אחד אתה תיתן לה לדבר והיא תקשיב, ושבוע אחד את תדברי והוא יקשיב". כעבור חודש חזר הזוג לפגישה עם היועץ. "איך השיטה שלי עובדת", פנה אליהם היועץ בחיוך. הגבר ענה מיד וללא היסוס: "שבוע אני דיברתי והיא הקשיבה, שבוע היא דיברה ואני הקשבתי, ושבועיים שנינו דיברנו – והשכנים הקשיבו"…
בין בני זוג עלולים להיות תקלות בתקשורת. זה קורה במשפחות הכי טובות. ישנם זוגות שהשכנים חושבים שהכול זורם אצלם בצורה הטובה ביותר, אך למען האמת הם לא באמת מקשיבים זה לזה ומבינים זה את זה. האתגר הגדול של כל זוג הוא למצוא את הדרך להתגבר על אי-הבנות, ולהצליח להגיע ביחד להכרעות במצבים בהם של חילוקי דעות.
פרשת 'וירא' מפגישה אותנו עם מקרה בו התגלעו חילוקי דעות בין האבא והאימא של כולנו, אברהם ושרה. שָׂרָה ראתה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית מְצַחֵק. לא ברור מה היה טיבו של צחוק זה, ובקרב הפרשנים ישנם פירושים מפירושים שונים. החל מאלה הסוברים שמדובר צחוקים סתמיים כדרכם של ילדים (אבן עזרא), המשך בגורסים שמדובר בקריאת תיגר של ישמעאל על זכות הבכורה של יצחק (רשב"ם, רמב"ן) וכלה בטוענים שהמילה צחוק רומזת לשלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (חז"ל בתוספתא ובבראשית רבה ורש"י).
כך או כך מסקנתה של שרה היא נחרצת וחד-משמעית: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". אברהם, לעומת זאת מתקשה לקבל את גזרת הגירוש של רעייתו: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".
הוראת ה' "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" מלמדת ששרה צדקה, ושההשפעה הרוחנית-חברתית של ישמעאל הצדיקה את הרחקתו.
וכאן מתעוררת השאלה: ממה נבעו חילוקי הדעות בין אברהם לשרה? האם אברהם לא היה ער לסכנות עליהן הצביעה שרה אשתו? האם הוא מודע לחששות אך סבר שיש למצוא להם פתרונות אחרים? לשאלות אלה אין תשובה ברורה במקרא, אך ניתן להציע מספר כיווני תשובה אפשריים:
א. ישמעאל היה בנו של אברהם, אך לא בנה של שרה. קל לשרה להחליט על גירוש צרתה עם בנה, אך קשה הדבר מאוד לאבא אברהם. ייתכן שאברהם מודע לחלוטין להתנהגותו השלילית, אולם אינו מוכן לוותר על בנו ולנקוט כלפיו צעד כה חריף כמו גירוש מהבית.
ב. אפשר שאברהם סובל מבעיה של הכחשה, בעיה המוכרת היטב להורים ולמורים. יש בעיות עם הילד אבל ההורים ממאנים לראות אותן. לפעמים כולם יודעים שהילד הוא עושה צרות סדרתי, המורים בבית הספר משתגעים מהתנהגותו, ילדים אחרים סובלים מנחת זרועו, הורי הילדים ללא נחת, והם חוששים לשלום ילדיהם, ורק הוריו של הילד הבעייתי עצמו לא מבינים מה רוצים ממנו: "הוא הרי ילד כל כך נחמד ומתוק, ממש נופת צופים", הם קובעים. לא "נופת אלא טינופת" מטיח בהם מורה עצבני במיוחד (שכנראה לא מקבל תנאי שכר נאותים). אבל הם בשלהם: "הוא ילד זהב, ואם בכל זאת יש אי אלו בעיות איתו, הרי הן באשמת המורים או המנהל, המועצה האזורית או משרד החינוך". אברהם בוודאי לא האשים את המערכת, אבל ייתכן שמשהו של הכחשה היה גם אצלו במידה מסוימת, והוא לא ראה את מה שראתה אשתו.
ג. אפשרות נוספת היא שאברהם ראה וידע הכל. את העובדות הוא הכיר ממש כמו רעייתו. אולם הוא מתקשה לקבל את הפתרון. הרחקה של אנשים שליליים איננה דרכו. לכל אורך חייו התאפיין אברהם בגישה של קבלת האחר כמו שהוא תוך רצון לשנותו לטובה על-ידי השפעה חיובית. כך הוא עשה נפשות עוד בחרן. כך הוא קיבל את שלושת עוברי האורח שנראו כעובדי עבודה זרה. כך נהג לפתוח את אוהלו לארבע רוחות השמים, ולקבל אל תוכו אנשים מכל הסוגים ומכל מאמינים שהוא. זאת ועוד: דרכו של אברהם היא ללמד זכות אף על הרשעים הגדולים ביותר, דרך שהגיעה לשיאה כשנכנס לדין ודברים עם הקב"ה במטרה להגן על אנשי סדום ולהצילם.
אך טבעי הוא, אפוא, שאברהם מחפש לראות את הטוב גם בישמעאל, ומאמין שניתן יהיה להשפיע עליו השפעה חיובית. אברהם, לפי פרשנות זו, מתנגד לנקיטת צעדים תקיפים בחינוך, הוא אינו תומך בהרחקת תלמידים מבית הספר או מהישיבה, ובוודאי שאינו מוכן לגרש ילדים מביתם.
ד. אפשר שגם הניסיון האישי של אברהם אבינו יכול לתרום להבנת הסתייגותו. לאור ניסיונו שלו הוא סבור שלא צריך להתרגש מהשפעה סביבתית, ויצחק יוכל לגדול לתפארת חרף התנהגותו השלילית של אחיו למחצה, ישמעאל. אברהם הרי התנסה בחייו האישיים בהליכה נגד הזרם. הוא שהגיע מרקע אלילי וידע לעמוד על דעתו ולעצב את אישיותו בשונה ובנבדל מכל מי שבסביבתו סבור שאדם יכול לפתח חשיבה ודפוסי התנהגות עצמאיים, ואין סיבה לדאגה מהשפעת ישמעאל. אברהם נטה לחשוב שכמו שהוא עצמו היטיב להתמודד עם הסביבה, ובנה את עצמו באופן אוטונומי וייחודי, כך יעשה גם יצחק.
לפי זה הטעות של אברהם נעוצה בבעיית ההזדהות שלו עם בנו, בעיה המוכרת היטב גם היא לאנשי חינוך: "לא נורא גם אני הייתי כזה". לא פעם הורים טועים בחינוך ילדיהם בגין חוסר ההבנה שלהם שיש לבן אישיות שונה, שהוא חי בתנאי סביבה שונים, או שהוא מתמודד עם אתגרים שונים מאלה שעמדו בפניהם. מה שהצליח בחיי האב לא בהכרח יעלה יפה בחיי הבן. אם האב למד בבית ספר חילוני או לא תורני ויצא שומר מצוות לתפארת, אין זה מלמד בהכרח שכך יהיה גם גורל בנו בהתנסות דומה. לפעמים האבא אומר: "לא נורא שהוא חלש בגמרא, גם אני לא אהבתי גמרא בבית ספר, והיום אני מעביר שיעורים בדף היומי בבבלי ובירושלמי", אולם האבא הזה גדל במקום אחר ובתנאים אחרים מבנו, היו לו כישורים אחרים ועמדו בפניו אתגרים וניסיונות לחלוטין מאלה שבפני הבן.
אברהם אינו רואה את בנו כפי שהוא, אלא כהשתקפות של בבואתו. לכן הוא מבקש להחיל עליו את אותם כללים. אך שרה יודעת שיש הבדלים: אולי הם נעוצים באישיותו של יצחק לעומת אברהם, אולי בעובדה שישמעאל מוסת על ידי חינוך אנטי אברהמי של הגר, ואולי במגוון סיבות אחרות שכולם יכולות להצדיק גישה שונה לגמרי.
ארבע דרכים הצענו אפוא כדי להסביר את פשר הסתייגותו של אברהם מגירוש בנו, אבל כך או אחרת הדברים מסתיימים ב"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ואברהם השכים בבוקר כדי לבצע את הצעד החריג שהיה כה קשה בעיניו, צייד את הגר בסנדביץ' ובמימיה ושלח אותם למדבר באר-שבע.
יהיה מי שיאמר שאברהם קיים את העיקרון שהגבר "מחליט" על כל הדברים הגדולים החשובים: האם צריך לתקוף את איראן? האם מוצדק להשבית את המשק? האם כדאי להשקיע במשלוח חללית למאדים? ועוד כיוצא באלה החלטות גורליות שהעולם מחכה בהן למוצא פיו. האישה, לעומת זאת, מחליטה בדברים הקטנים: היכן ילמדו הילדים? לאיזה טיפול רפואי צריך לפנות? האם להחליף את הריהוט בסלון? האם נוסעים לשבת? ועוד ועוד ועוד…
אנחנו בכל אופן מקשיבים לקולות שעולים מביתם של אברהם ושרה ומסיקים מהם כמה תובנות חשובות: אנו מבינים שצריך לראות את המציאות החינוכית ואת בעיותיה כפי שהם,ללא הכחשה וללא אשליה. אנו מבינים שחינוך תובע לעיתים הכרעות קשות. בוודאי לא הרחקה מהבית, הרי לנו אין קול אלוקי שמכוון אותנו כמו את אברהם. אולם לעיתים יש צורך בנקיטת צעדים נוקשים אך מדודים, שבהם מידת הדין מאזנת את מידת החסד. מעבר לכך, אנו מבינים שבדיאלוגים בין בני זוג יכולים להיות חילוקי דעות, ועלינו לדעת להקשיב בהם זה לזה, ולפעמים גם לציית לקולו של האחר, חרף כל הקושי שבכך.
