"וכי תבאו מלחמה בארצכם… ונושעתם מאיביכם" (במדבר י' ט'). בהעלותך תשפ"ד
בפרשתנו קוראים אנו, "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם" (במדבר י' ט'). ואילו בדברים כ"א י' (ריש פרשת כי תצא) נאמר, "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו", וגו'. ועל פסוק זה שבדברים נאמר בספרי (דברים סי' רי"א): מלמד שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר, וגו'. ופירש הראב"ד שם: דאילו במלחמת מצוה אינו יכול ליקח יפת תואר [כפי שמובא בפסוק י"א, "וראית בשביה אשת יפת תאר", וכו'], דהא כתיב, "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ' ט"ז). ואילו לגבי הפסוק שבספר במדבר המדובר הוא במלחמת מצוה, שרק בה ישנן תקיעות בחצוצרות, ולא במלחמת רשות. (ראו בפירושו של בעל מרכבת המשנה, ר' משה דוד אברהם טרויש אשכנזי, ירושלים תשס"ד. עמ' קכ"ו, פסקה י"ח).
ועוד כתב ר' דוד פרדו בפירושו לספרי שם (ירושלים תש"ן), עמ' של"א, כי בבמדבר מופיעה הלשון "וכי תבאו מלחמה", ולא כלשון הרגילה "כי תצא למלחמה", (כגון בדברים כ' א', וכו'). ומתוך כך פירש את הפסוק ב"תלתא גווני", שאחד מהם הוא מלחמת מצוה, דהיינו אחר שכבר כבשו וחילקו [את הארץ] "ויושבים לבטח בארצם… באין אויבים עליכם להרע לכם…". ואכן הפירוש, שבפירוש לספרי זוטא על אתר ביאר את המילים "על הצר הצרר אתכם"… דמשמע דהם באו עליך למלחמה. (ראו תורה שלמה לרמ"מ כשר, בהעלותך עמ' 90.) הרי שהפסוק שבספר במדבר מלמדנו על מלחמת הגנה מפני האויב, ואילו זה שבספר דברים מדבר על מלחמת התקפה כנגד האויב.
והנה מצאתי בספרו של ר' מנחם בקר, פרפראות לתורה, במדבר, עמ' 68-67, מה שהביא כהסברו של הצדיק ר' מנחם מנדל [מרגנשטרן] מקוצק 1859-1797, [תלמידו של ה"חוזה מלובלין" ו"היהודי הקדוש", וגדול תלמידיו של ר' שמחה בונים מפשיסחא], וזה לשונו שם: בכתוב שלפנינו נאמר אפוא שתשועת ה' לישראל תבוא אחר מאמץ גדול של בני העם, שיריעו בחצוצרות בשעה שהם מותקפים בארצם [הדגשה שלי] על ידי צר ואויב. לעומת זאת נאמר בספר דברים (כ"א י') "כי תצא למלחמה על איביך, ונתנו ה' אלקיך בידך…" – בלא מאמץ מיוחד מצד בני ישראל. והסביר זאת ר' מנחם מנדל מקוצק בדרך הבאה: מדברי הימים אנו למדים שקל יותר לנצח במלחמה אם מקדימים ומתקיפים את האויב בגבולות ארצו. לעומת זאת, קשה להילחם נגד אויב שהקדים וחדר לגבולות ארצנו ומוטל עלינו לעקרו מן המקומות שכבש ביוזמתו. שני מצבים אלה של מלחמה נטושה מרומזים בפסוקים הבאים: (א) "כי תצא למלחמה על איבך"- אם אתה מקדים ומתקיף את האויב במקום שבתו, התוצאה היא, "ונתנו ה' אלקיך בידך"- אתה זוכה לנצח את האויב בלא מאמץ רב ובלא פעולות נמרצות ומיוחדות מצדך. (ב) "וכי תבאו מלחמה בארצכם"- אם האויב הקדים וחדר לתוך גבולות ארצכם, יצטרכו מאמצים מיוחדים ופעילות רבה ונמרצת מצדכם כדי להיוושע מן האויב. הוא שאמר כאן הכתוב, "והרעותם בחצצרת"- אם תנקטו פעולות חזקות ונמרצות בשעת מצוקתכם, כתוצאה מהתקפת צר ואויב, – "ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם", עכ"ל.
ועוד נוסיף, כי יש לדייק בפסוקים שבספר במדבר, שפתח ב"צר הצרר" בלשון יחיד וסיים "ונושעתם מאיבכם" בלשון רבים (כפי שציין בעל זרע אברהם, ר' אברהם יקותיאל זלמן ליכטנשטיין, דיהרנפורט תקע"ה, סי' ע"א, אף שפירש בדרך אחרת), ועוד שבתחילת הפסוק נאמר "תבאו" בלשון רבים. ושמא נוכל לראות בכך משום רמז, שבמלחמה מעין זו נלחמים כנגדנו ביותר מחזית אחת, גם בדרום וגם בצפון, אף ששניהם כחלק אחד מן המלחמה כנגדנו.
וכפי שכתב הרש"ר הירש במדבר י' ט': ״וכי תבאו מלחמה״, האמור בפסוקנו, מדבר ללא ספק על מלחמת הגנה שנכפתה על ישראל ללא כל התגרות מצדם; שכן נאמר שהאויב הוא ״בארצכם״. זו אינה מלחמת כיבוש מחוץ לגבולות הארץ, אלא האויב הוא בארץ. הוא פלש לנחלתכם ולוחץ אתכם מאוד בארצכם שלכם. הוא ״הצר הצרר אתכם״, ואתם שרויים בצרה.
ואכן זה אשר אירע לנו במלחמתנו זו. כי אף שאולי ידענו מראש את אשר זוממים כנגדנו, ומשום מה לא פתחנו במלחמת מנע בעוד מועד, באה עלינו ההתקפה הנוראה שנגסה בנו נגיסה קשה וכואבת, עד שהתארגנו להשיב שערה במלחמת מענה. ותפילותינו שנזכה בקרוב לראות בסיפא דקרא "ונושעתם מאיבכם", ונוכל לקיים את הכתוב שבפסוק שלאחריו של יום שמחה שיהיה לנו לזכרון לפני ה' אלקינו.
ד. שפרבר
