"וכתקע שופר תשמעו" (ישעיה י"ח ג'), ראש חודש אלול, פרשת ראה תשפ"ב, חלק א'

איתא בטור אורח חיים סי' תקפ"א, וז"ל: תניא בפרקי דר' אליעזר: בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה, "עלה אלי ההרה" (שמות כ"ד י"ב), שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה. משה עלה להר שלא יטעו עוד אחרי עבודת גילולים, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר, "עלה אלקים בתרועה וגו'" (תהילים מ"ז ו'). לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר "אם יתקע שופר בעיר [ועם לא יחרדו…"] וגו' (עמוס ג' ו', כ"ד), וכדי לערבב השטן, וכן נוהגים באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה, וגו'.

דברים אלה של הטור מתייחסים אל מה דאיתא בפרקי דר' אליעזר פרק מ"ו (מהדורת רד"ל ק"י ע"א). ואולם כבר העיר הב"ח (על אתר): מה שכתב "וכל החודש וכו'" עד "לערבב השטן", ליתא בספרי פרקי דר' אליעזר דידן וכן אין זה בדפוסים שלנו, ואף לא בכתבי היד של פרקי דר' אליעזר. אלא שהקטע מסתיים, "לכן תיקנו חז"ל שיהו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". הוי אומר, כל היתר תוספת היא. גרסתו של הטור לא באה לו מאביו הראש, ואף על פי שקרובה היא לדברי הראש, היא אינה זהה להם. שהרי כך כתב הרא"ש בסוף מסכת ראש השנה: תנא בפרקי דר' אליעזר… ולכן התקינו חכמים שיהו תוקעין שופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה, שנאמר… וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל, וע"כ. וכן נהגו באשכנז לתקוע כל חודש אלול, בוקר וערב אחרי התפילה, עכ"ל.

הרי שהראש לא גרס את המילים "וכל החודש". נראה יותר שהטור התבסס על גרסתו של הראבי"ה (או מקור אחר המשותף להם). שכתב בסי' תקמ"ב (חלק ב' עמ' 239): הכי תניא בפרקי דר' אליעזר… ולכן התקינו חכמים שיהו תוקעין בראש חודש אלול כל החודש , בכל שנה ושנה כדי להזכיר ישראל שיעשו תשובה… וכדי לערבב השטן שלא להשטין על ישראל וכו'. ומעניין כי גם הראב"ן האשכנזי, אף שלא גרס כגרסת הראבי"ה בפרקי דר' אליעזר, בכל זאת נהג כמנהגו, שכן כתב (בסוף סימן ס"א): כדאמר בפרקי דר' אליעזר: בראש חודש אלול תקע משה בשופר ועלה בהר, וביום הכיפורים ירד ותקע בשופר, להודיע לישראל שיצומו, משום "ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא ט"ז ל"א, כ"ג ל"ב), ולפי שתקע משה בראש חודש אלול, נוהגים עדיין ישראל לתקוע מראש חודש אלול. הרי דגרס בראש חודש אלול ונהג מראש חודש אלול. ובספר המנהיג, הלכות ראש השנה סי' כ"ב (עמ' שכ"ח) נאמר כי: מנהג צרפת להתחיל מראש חודש אלול ואילך לתקוע בכל יום, ויש לי סמך לדבר בפרקי דר' אליעזר:… לכן התקינו לתקוע בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, והצרפתים עושים אף משם ואילך. וכן הוא המנהג לפי ליקוטים מספרי דבי רש"י (מהדורת א"א אורבך, עמ' פ"ב 40 [שנ"ב]): ומה שנהגו שתוקעין בשופר מראש חודש אלול, מצאתי עיקר במדרש, וכן כתוב במקצת אגדות: בראש חודש אלול אמר לו הקב"ה למשה, "עלה אלי ההרה…", וכן נוהגים לתקוע בכל שנה ושנה.

רואים אנו שאף שהוא גורס כגרסתנו בפרקי דר' אליעזר, נוהג הוא בתקיעות במשך כל החודש. והטעם לכך הובא שם (עמ' פ"ו, 44 שנ"ו), וז"ל: נוהגים העם לתקוע מראש חודש אלול, לפי שכשעלה משה בפעם הראשונה לקבל התורה היה זה בו' בסיון, וירד משה בי"ז בתמוז ושבר את הלוחות, ועלה בפעם השנייה בי"ט בתמוז וגמרו אותם מ' יום בל' באב, ירד משה ועלה למחר בראש חודש אלול לקבל לוחות אחרונות, אמרו ישראל: בתחילה כשעלה משה הטעה אותנו השטן לעשות עגל מסכה, ועתה בואו ונערבבו, והתחילו לתקוע בשופר. על כן נהגו הדורות לתקוע מן ראש חודש אלול וכל החודש כדי לערבבו לבלתי השטין על ישראל.

נמצאנו למדים כי טעם התקיעה בראש חודש אלול הוא זכר להעברת קול שופר בראש חודש אלול. ואילו המנהג לתקוע אף ביתר ימי חודש אלול, שהוא מנהג אשכנז וצרפת, טעמו בכדי לערבב את השטן, ולא יטעו בעבודה זרה. וכן איתא בהדיא ברוקח האשכנזי סי' כ"ז (עמ' צ"ט):.. תוקעין בשופר מראש חודש אלול, כי כן התקינו שיהו תוקעין מ' יום עד יום הכיפורים, על שם מ' יום אחרונים שעלה משה למרום ואמר לתקוע בכל יום בכדי שלא יטעו בעוד עבודה זרה. ובזה המלכות- כלומר אשכנז- אין תוקעין כי אם עד ראש השנה וכו'. ואולם ענין זה איננו מבוסס ישירות על פרקי דר' אליעזר. נראה, אם כן, כי הוצמדו המילים "וכל החודש" לנוסח המקורי שבפרקי דר' אליעזר בכדי להתאים את המקור למנהג הרווח.

למדנו לדעת כי ישנם ג' מנהגים שונים: (א) לתקוע בראש חודש אלול (וגם במוצאי יום הכיפורים), וזה על פי פרקי דר' אליעזר לפי הנוסח (המקורי) שלפנינו. (ב) לתקוע מראש חודש אלול כל החודש, כמנהג אשכנז וצרפת, על פי ליקוטים מספרי דבי רש"י, טור וכו'. (ג) לתקוע מ' יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, על פי ספר הרוקח וכו'.

את המנהג להתחיל מראש חודש ולתקוע בכל יום ראינו בהמנהיג ובספרי דבי רש"י כמנהג צרפת, וברא"ש ר"ן וטור כמנהג אשכנז, ואילו באורחות חיים (הלכות ראש השנה סי' א', צ"ו ע"א) כתוב: טעם המנהג שנהגו בכל מקומות ישראל להתחיל ולתקוע בראש חודש אלול, יש במנהג זה עיקר במדרש… וכו'. נראה, אם כן, כי התפשט מנהג זה במהלך הדורות אף לפרובאנס, וגם ליתר ארצות אירופה.

ממה שראינו עד כה, אפשר היה לומר כי חילוקי המנהגים בעניין ימי התקיעה, תלויים בגרסאות שונות בפרקי דר' אליעזר. ואולם מסופקני אם אכן הייתה אי פעם גרסה מקורית בפרקי דר' אליעזר שגרסו כגרסת הראבי"ה והטור "וכל החודש. נראה לי יותר כי זוהי תוספת למקור שהוצמדה אליו בזמן מן הזמנים בהתאם למנהג הרווח. ואכן מנהג זה של תקיעות בכל חודש אלול, קדום הוא למדי, ואולי לא פחות קדום מפרקי דר' אליעזר עצמו, שהרי מצאנוהו בפיוט ארץ-ישראלי קדום, הוא קידוש ירחים דרבנו פנחס לחודש אלול, וז"ל: כל שלושים ביבוב יגילון [לשמוח בשמחת זבולון]. הרי לנו מפורש שכבר במאה השמינית מנהג היה בארץ ישראל לתקוע בכל ימי חודש אלול. ועל כן, נראה הדבר כי מנהג ארץ ישראל הועבר לאשכנז, כדרכם של הרבה ממנהגי ארץ ישראל, ומשם התפשט לצרפת, פרובנס ושאר ארצות.

הטעמים הנוספים שהביאו הראשונים וראשוני האחרונים לתקיעות הללו בחודש אלול, דהיינו לעורר את העם לתשובה, לערבב את השטן וכו', לא נזכרו כלל בפרקי דר' אליעזר, כי לפי מנהגו תקעו אך ורק בראש חודש אלול. אך לאלה שהיו תוקעים בכל החודש כולו, או אפילו יותר, נדרשו טעמים נוספים, ואלה הוצמדו לתוספת של "וכל החודש" כפי שראינו לעיל, ובדרך זו נוצרה נוסחתו המורכבת של הראבי"ה שאף הועברה בשינויים לטור.

אבל המעניין הוא שחכמי אשכנז המאוחרים יותר מצאו להם טעם נוסף לתקיעות בחודש אלול, ובספר המנהגים לר' אייזיק טירנא, מהדורת רש"י שפיצר, עמ' פ"ו, איתא: מנהג כשר לתקוע מראש חודש אלול עד "זכור הברית", שהוא ערב ראש השנה, ואז מפסיקין מלתקוע וחוזרין ותוקעין בראש השנה- זהו ל' יום. וסמך לזה, "תקעו בחדש שופר" (תהילים פ"א ד'). ומשמע חודש שלם, שהוא ל' יום. והכל כדי לערבב השטן, שלא ידע מתי ראש השנה ויקטרג חס ושלום. לכן אין מברכין חודש תשרי (ראה מגן אברהם ריש סי' תי"ז), וגם אין מזכירין ראש חודש בקורבנות ולא בתפילה (דרכי משה ואורח חיים תקפ"א א', וכו'). (וראו בהרחבה במנהגי ישראל ח"ב, עמ' ר"ד-רי"ד.) ואולי ניתן לומר כי שני הטעמים משתלבים יחד, כי כאשר מעוררים אנו את ליבנו לתשובה השטן או יצר הרע, אינו יכול להיכנס ולהטעותנו.

ראינו שהמנהג הזה אצל הראשונים והאחרונים הוא מנהג אשכנז, צרפת ופרובנס, אף שכנראה מקורו בארץ ישראל (קידוש ירחים ופרקי דר' אליעזר). ובשלחן ערוך אורח חיים סי' תקפ"א ס"ק ב', מובא דהגהת הרמ"א (האשכנזי) בלשון של: מנהג בני אשכנז… מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר תפילת שחרית. ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית… וגו'. הרי שאין המנהג הזה מוזכר כלל אצל המחבר הספרדי. (עוד עיין שם, ס"ק ג' בהגהת הרמ"א). ובכל זאת חזר המנהג לשורשיו המקוריים ונתקבל במקצת מקהילות ספרד, וכפי שמצינו בכף החיים (הבגדדי), שם ס"ק י"ז. וראה בתורת המועדים דרב דוד יוסף, הלכות המועדים/ימים נוראים, עמ' ב' ס"ק א', שהביא מלוא הגורן של ציונים. וכן כתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בחזון עובדיה/ימים נוראים, עמ' כ"ד ס"ק ט"ו, מה שכתב שם עמ' כ"ג: מנהג אחינו האשכנזים לתקוע בשופר בכל יום החל מראש חודש אלול עד ראש השנה בשחרית ובמנחה וגו', ובהערה שם כתב: ואמנם הספרדים לא נהגו לתקוע בשופר כל חודש אלול. ובכל זאת הוסיף: מכל מקום בכמה מבתי כנסיות שלנו נוהגים לתקוע תשר"ת תש"ת ותר"ת בשעת י"ג מידות, סליחות ובקדיש אחרון, מנהג יפה הוא (ועיין בהמשך דבריו).

וכן מצאתי כתוב בספר "זה השלחן" ממנהגי ק"ק אלג'יר, חלק ב' עמ' ל"ו (סי' י"ב ס"ק א'): נהגו ביום ראש חודש אלול בתפילת שחרית קודם "ובא לציון" תוקעין תשר"ת, ואחר כך יעמוד הש"ץ ודורש מוסר ומעיר בעניין התשובה… וכו'. וב"נחלת אבות" מנהגי יהודי לוב, מהדורת אליהו ביטון עמ' קי"ט סי' י"ט: נהגו רבים בסליחות בכל פעם שאומרים "ויעבור" ולפני "תענו ותתערו" לתקוע בשופר וכו'. ובכן חזר המנהג לכור מחצבתו.

והנה דומה כי בימינו עיקר הטעם של התקיעות הוא לעורר אותנו לתשובה, וכדברי הנביא עמוס (ג' ו'), "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". ותהי חרדה זו חרדת קודש בהתבוננות ברחשי הלב וארשת הנפש, שיביאו אותנו לימי תשובה ונזכה שתתקבלנה תקיעתנו לרצון, אמכי"ר.