ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים? (סנהדרין ל"ט ע"ב), שביעי של פסח, תשפ"ב

התקופה האחרונה הצטיינה בריבוי פיגועים, בהם נפגעו ואף מתו קדושי ישראל. וכאשר כוחות הביטחון מצליחים לתפוס את המפגעים, לעוצרם ואף לפעמים להורגם, אך טבעי הדבר שננשום לרווחה. כי החכם השלם אמר, "ובאבוד רשעים רנה" (משלי י"א י'). הכאב הנורא על אובדן נפשות והזעם על רצח חפים מפשע, מעוררים רגשות רווחה ואף שמחה במות המרצחים. נשאלת השאלה האם ראויה שמחה זו, והאם נכון  שיהיה בנו אף שמץ של צער על אובדן נפשות של בני אנוש. האם אכן  שמחה זאת שלמה ותמימה, או שמא יש מקום לכאב על מות הרשע אשר איבד את צלם האלוקים שבו ונטל חיים, ואולי עצם שורש העצב שחשים לעיתים מקורו בכאב ובצער על  השנאה שבנפשם של אויביי ישראל המביאן לעשות נקמה בישראל.

שאלה מורכבת זו כבר הועלתה אצל גדולי חכמי ישראל. כך שמצאנו שבמנהגי ישראל יש לנו מחלוקת האם בתפילתנו של שביעי של פסח יש לומר "זמן חרותנו" או "זמן שמחתנו". במנהגי ר' אברהם קלויזנר [המהא"ק] (קכ"א א', עמ' ק"ב) איתא: ובשני לילי הפסח האחרונים [בחוץ לארץ] אומרים… את חג המצות הזה זמן חרותנו… וגו'. ותלמידו המהרי"ל (בהגהותיו, עמ' 19) כותב בשם המאה"ק: יש אומרים בימים האחרונים של פסח זמן שמחתנו, משום שמחת טביעת מצרים בים, עכ"ל. אבל בימי המהרי"ל לא שמעתי שום שינוי- כלומר מן הנוסח זמן חרותנו. ואולם בהשיירי כנסת הגדולה (לטור אורח חיים תפ"ז) איתא: וקושיא [ של המהרי"ל, שהביא המנהג לומר זמן שמחתנו, אף שדחה אותו], אם הלל הגדול לא אמרינן [ בימי הפסח מלבד ביום הראשון] משום מעשה ידיי טובעין בים, איך נאמר שמחתנו על טביעתם? ולפי שיטה זו קבע ר' אייזיק טירנא, מתלמידיו, זמן חרותנו. ובבית יוסף (לאורח חיים ת"ץ) כתב: ושבלי הלקט כתב בשם מדרש הרנינו [בסופו] שהטעם שאין אומרים הלל [השלם] כל ימי הפסח [מלבד ביום הראשון] הוא לפי שנטבעו המצרים, וכתיב: "בנפול אויבך אל תשמח". וכן הוא בט"ז (שם ס"ק ג'): אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה!

ובפסיקתא דרב כהנא כ"ט: אבל בפסח אין אתה מוצא אפילו שמחה אחת. ולמה? … בשביל שמתו המצרים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג [בסוכות] אנו קורין בהן את ההלל [ השלם], אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל [השלם]. אלא ביום טוב ראשון של לילה. ולמה? כדאמר שמואל: "בנפול אויבך אל תשמח".

ואולם לבעל חק יעקב (שם ס"ק ט') לא היו קשות שתי הנוסחאות השונות, כי כתב: ובאמת לא קשיא מידי, דדווקא ההלל לומר שירה לפני הקב"ה כאילו יש שמחה לפניו אין אומרים, משום מעשה ידיי הטובעין בים, אבל אומרים זמן שמחתנו, שיש באבוד רשעים רינה… שכן אותן הנוהגין לומר כן [שמחתנו] אין למחות בידן. אבל מנהגנו לומר כאן חרותנו… וכו'. ולראיה הביא מן המובא בסנהדרין ל"ט ע"ב, דשם איתא: [ על המשנה שם ל"ז ע"ב]: ומי חדי קב"ה במפלתן של רשעים? והא כתיב,"… בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב', כ' כ"א). ואמר ר' יוחנן: מפני מה לא נאמר בהודאה זו "כי טוב"? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, דאמר ר' שמואל בר נחמן א"ר יוחנן: מאי דכתיב, "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות י"ד כ') ? באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה.

אמר להם הקב"ה: מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי! אמר ר' יוסי בר חנינא: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. דיקא נמי דכתיב "ישיש"- [ "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם" דברים כ"ח ס"ג.] כלומר, הקב"ה אינו שש במפלתן של רשעים, שאף הם יצירי כפיו ית', אבל בני אדם, כאשר עוברת עליהם הסכנה ותמה, שמחים הם במפלתם של האויבים. והוא אשר למדים אנו בברכות ט'  סע"ב:… אמר ר' יעקב בריה דר' שמעון בן פזי: ק"ג פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר, "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה', הללויה" (תהילים ק"ד ל"ה).

ובדומה לכך בתנחומא, מהדורת בובר, בשלח י"ג: בשעה שהיו בני ישראל חונים על הים, באו מלאכי השרת לקלס [ פירושו: לשבח ולהלל] להקב"ה, ולא הניחן הקב"ה, שנאמר "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות י"ד כ'), ואומר, "וקרא זה אל זה ואמר, קדוש…" [ ולפי גירסה אחרת במדרש שוחר טוב: אל תקרא "ולא קרב זה אל זה" אלא ולא קרא זה אל זה.] אמר להם הקב"ה בניי נתונים בצרה ואתם מקלסין לפניי! וגו' ואם תשאלו, מי הם "בניי" שבדרשה זו, שתי תשובות לכך. שהרי בנוסח אחר על אותה דרשה נאמר: א"ר יוחנן: ביקשו מלאכים לומר שירה. אמר [הקב"ה]: לגיונות נתונים בצרה, ואתם אומרים לפניי שירה! הרי שבמצרים איירי, ואילו במדרש שוחר טוב ק"ב ב', איתא: וראו העליונים בצרתן של ישראל כל הלילה, ולא נתנו שבח והודאה ליוצרות, וגו'.

ולפום קושטא הייתה הצרה בשני המחנות כל אותו הלילה: למחנה ישראל שראו את לגיונות מצרים באים עליהם, ולמחנה מצרים שלא יכלו להתקרב לבני ישראל כל אותו הלילה, ואילו טביעתן של המצרים הייתה בבוקר, כפי שנאמר, "ויהי באשמורת הבוקר, וישקף ה' אל מחנה מצרים"… (שמות י"ד כ"ד) "… ויט משה את ידו על הים, וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו, וינער ה' את מצרים בתוך הים. וישבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, לא נשאר בהם עד אחד" (שם כ"ז-כ"ח). ורק "אז ישיר משה ובני ישראל…" (שם ט"ו א'). "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת…" (שם ט"ו כ'). כי שמחתם של בני ישראל הייתה אף בשעת צרתו של הקב"ה כביכול.

ואולי דומה הוא למה שמצינו שבראש השנה נוהגים לתקוע מאה קולות, אף שלכאורה די בהרבה פחות. וזה על פי מה שמצינו בספר המנהיג (נ"ג ע"ב, סי' כ"א), שבבבל עושים מאה קולות, והוא על פי הערוך, ערך פ"ע, דשם מבואר שזהו לזכרם של מאה פעיות [ של צער] דפעיא אימיה דסיסרא, (והשוה תנחומא אמור י"א), הוי אומר שבתקיעות אלה זוכרים אף בצערה של אמו של סיסרא, בשמעה על הריגתו של בנה על ידי יעל אשת חבר הקיני (שופטים ד' כ"א). כי היא נשקפה בעד החלון " ותיבב אם סיסרא בעד האשנב, מדוע בשש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" (שם ה' כ"ח, בשירת דבורה). ללמדנו שיחד עם שירת השמחה של דבורה, נזכרים אנו בצרתה של אמו של סיסרא. הוי אומר, שאף ששמחים אנו במפלתם של אויבנו וצרינו, שמחה זו אינה שלמה ותמימה, אלא מהולה היא בהכרתן של צרות של אחרים.

ויהי רצון שבקרוב בימינו לא נזדקק לעזרת מיצר ותבוסת צרינו (על פי תהילים ק"ח י"ד), ולא לנצח יריב (ע"פ שם, ק"ג ט'), אלא יברכו מלאכים ומשרתיו, ונוכל כולנו לקרוא זה אל זה ולשיר תהילתו (ע"פ שם ק"ו י"ב), "ברכי נפשי את ה' הללויה" (שם ק"ד ל"ה).