וקרב נדחינו, פרשת שלח לך, תשפ"ג

 

אפתח הפעם במעשה שכך היה: אבי ז"ל במשך שנים רבות היה מקיים שיעור בביתנו שבלונדון- ולאחר מכן בירושלים- בחומש, שיעור שהיה משתרע על פני כל התנ"ך, ספרות חז"ל והראשונים, ספרי מוסר וחסידות וכו'. לשיעור זה בא מעין ערב רב, תלמידי חכמים יחד עם פשוטי העם, אנשי אקדמיה ואנשי עמל כפיים, דתיים ואלה אשר לא היו כל כך…, נשים וגברים גם יחד. וכל אחד היה מבין את דברי אבא לפי דעתו ומעלת ידיעותיו. כלומר, השיעור התקיים בו-זמנית ברבדים שונים של העמקה והבנה, וכל אחד הבין לפי דרגתו.

אחת המשתתפות הקבועות הייתה אישה אצילה ועתירת נכסים, אשר ישבה בפינה בהשקט ובהקשבה דרוכה, ללא כל אומר. פעם אחת הבחינה אמי ז"ל שמעיני האישה הזאת זלגו דמעות, ומאחר ואבא ז"ל, שהיה מאד קצר ראייה, לא יכול היה לראות את המראה הזה, על כן אמא, שישבה לידה, לחשה לו בסוף השיעור, שלאישה עצובה זו בוודאי דברים בגו. ביקש אבא ממנה להמתין קמעא עד אשר יצאו שאר האנשים בתום השיעור, בכדי לברר פשר עצבון לבה.

סיפרה האישה שכל חייה נדמה היה לה שהיא יהודייה לכל דבר, עד כי פתאום לפני שנים מספר נתברר לה שזקנתה מצד אמה יהודייה לא הייתה. ועל כן גם היא אינה מבנות ישראל. והיא מרת נפש, כי כבר קרוב לעשר שנים מבקשת היא להתקבל בבית הדין שבלונדון לגיור, ואולם, מאחר ובעלה אינו שומר מצוות, דוחים אותה שנה רודפת שנה, ועל כן דמעתה על לחיה.

לאבא ז"ל היה שיעור קבוע באמצע היום יחד עם הרב הגאון ר' יחזקאל אברמסקי ז"ל, שהיה אז אב בית הדין שבלונדון, וסיפר לו אבא על אודות מר נפשה של אותה אישה מיוחדת. ואכן הרב סידר לה במהרה גיור, אך בתנאי שתעתיק המשפחה את ביתה מפרברי לונדון, למרכזה. מקום שיש שם בית כנסת אורתודוקסי. וכן שיבוא לשם מדי שבת בשבתו, ושיהיה הבית כשר ושתהיה בו שמירת שבת וכו'. ואכן כך היה: האישה נתקבלה לכנסת ישראל בשמחה ובטוב לבב, והייתה מפזרת צדקה ביד רחבה לנזקקי הקהילה, וכל מעשיה בצדקה וחסד, וברחמים לעניים רצוצי מטה.

שנים לאחר מכן נפלה בחלקי לעיתים מזומנות להיות מלווה לעזר כאלה אשר מבקשים להתגייר בבתי הדין הרבניים שבארץ. וזכורני שהיה ה"שמש" שבבית הדין צועק בקול רם לאנשים הרבים המצטופפים בפרוזדור בית הדין, "פלוני או פלונית לגיור- בחדר כך וכך", והייתה זו לבושה וכלימה לעיני הבאים. סיפרתי דברים לרבה של ירושלים דאז, הרב יצחק קוליץ זצ"ל. שהיה מידידי משפחתנו, ומיד ניתנה ההוראה לתקן את דרכי הזימון.

כלפי מה הדברים אמורים? לא ניכנס כאן לעובי קורתן של הלכות גרים וגרות, ונבכי השיטות הנוגעות בהן. אך נשרטט בקצירת האומר את עיקר דברים ומגמתם. כי הנה מצוה היא על בית הדין לקבל מי שאינו יהודי הבא להתגייר כדין, (זוהר הרקיע לרשב"ץ, עשין ט', על פי יבמות ט"ז ע"ב, שלדעתו ראויה היא מצוה זו להימנות כמיוחדת במניין המצוות, אף כי לא נתקבלה דעתו על ידי מוני המצוות.) ויש מן הראשונים אשר כללו עניין זה כמצוות עשה של אהבת הגר (ר"י פרלא, בפירושו לספר המצוות של רב סעדיה גאון, עשין י"ט). ועוד כי בין האחרונים היו כאלה אשר אמרו כי מצוה זו נכללה בכלל אהבת השם, על פי מה דכתיב, "ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו' ה')- אהבתו על כל הבריות כאהבת אביך, שנאמר "את הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב ה'), מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה (ספרי דברים שם). הוי אומר שמצוה היא זו (פרלא, שם). (וראה באנציקלופדיה תלמודית, חלק ו', ערך "גרות", תכ"ו ואילך, ושם חלק א' ערך "אהבת הגר", עמ' צ"ו.) והנה במקרה דידן לא הייתה זו גרות לשם איש- דהיינו שנתנה עיניה בבחור ישראלי, שלדעת ר' נחמיה אין מגיירים אותה, ולחכמים גיורה גיור, והלכה כחכמים, אלא כל עניינה היה לשם שמיים. ואכן, כאמור, זכתה היא להיות לה ולמשפחתה לשם ולתפארת לעם ישראל בצדקה וחסד ומעשים טובים. (וראה בשו"ת אחיעזר, לגאון ר' חיים עוזר גרודזינסקי, ח"ג סי' כ"ו, ובשו"ת מים חיים [וקידושין] יורה דעה סי' ק"ח עמ' קצ"ו, וכו'.)

איני בקיא ומודע כעת לנעשה בבתי הדין הרבניים בישראל, אף שבאות אליי לעיתים שמועות קשות ועצובות על דחיה אחר דחיה, עד כי נאלצים לפנות לבתי דין של החרדים, שספק אם החלטתם תתקבל על ידי משרד הדתות. ובמקרים האלה אין בידי להיטיב. ואולם עומדים בפניי גלויים ובולטים אותם פסוקים שבפרשתנו, (קרי במדבר ט"ו י"ד-ט"ז) דשם כתיב, "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם… הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדרתיכם ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". ובמכילתא דרשב"י יתרו פרק כ"ו איתא: "הקהל חקה אחת לכם ולגר ..",  אם בגר צדק הכתוב מדבר וגו',  גר תושב זה הגר בתוככי קהילות ישראל, הוא אשר מבקש להיות גר צדק, שעליו נאמר, (במדרש דברים זוטא) : שלושה גרים הן… וכו'. הגר השלישי זה שנתגייר לשמו של הקב"ה.

אמר הקב"ה: הוא שקול עליי כאחד מכם, שנאמר, "הקהל חקה אחת וגו", "תורה אחת לאזרח וגו'…" (שם). ולא עוד אלא שהוא שקול עליי כלוי, שנאמר, "ובא הלוי כי אין לו [חלק ונחלה עמך והגר"], (דברים י"ז כ"ט). אמר משה לפני הקב"ה: הגר הזה כלוי לפניך? אמר לו: גדול הוא לפניי שנתגייר לשמי, וגו'. (וראו בתורה שלמה לבמדבר עמ' קמ"א אות מ"ז ובהערות שם.)

ומאחר והבית יוסף (ביורה דעה שם) כתב: דהכל לפי ראות עיני הבית דין, וסמכינן על הא לקבל גרים בכל מיני אופנים, וכדאמרו רבותינו ז"ל שכל מי שהוא מקרב את הגר כאילו בראו, על דא כתב סבי הגאון ר' דוד שפרבר זצ"ל, בספרו אפרקסתא דעניא סי' קצ"ה: הרי דרבותינו הקדושים כולם היו מלאכתם מלאכת הקדש להכניס גרים תחת כנפי השכינה… ועוד יש ללמוד מדרך הקודש של אברהם אבינו ע"ה שהיה מכניסן לביתו ומאכילן וכו', ואחר כך מכניסן תחת כנפי השכינה, דיש לעשות כך כדי למשוך לבם על ידי הנאות גשמיות ועל ידי דיבורים טובים, כדי לחבב עליהם את הדת הקדושה, וגו'.

ועוד הביא שם שבזהר הקדוש פרשת בשלח איתא: למה נקרא בית הכנסת הר? להורות שכשם שההר הפקר לכל, וכולם נכנסים בו, כך ישראל הם הפקר לקבץ לכל הבאים להתגייר. ודומים הדברים למה דאיתא במכילתא יתרו, פרשת בחדש השלישי:..  לפיכך נתנה [תורה] במדבר וכו', וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל, וגו'. ועל זה העיר הסבא זצ"ל:… אלא דהזהר הקדוש טובא, קא משמע לן, דאילו למכילתא סד"א דזה דווקא עד שלא באו לארץ ישראל, ובנו בית הבחירה. אבל משבנו בית הבחירה שוב אינו הפקר שכל הרוצה לקבל, קא משמע לן דלכך נקרא בית המקדש הר, וגו'. ( ע"ש באריכות דברים.) ובעיקר כאשר עדים אנו לכך שעיניהם דומעות, הוי אומר, מצוה עלינו לקבלם ולחבקם בזרועות פתוחות, וכהא דאיתא בויקרא רבה ב' ח': גר שבא להתגייר פושטין לו יד להכניסו תחת כנפי השכינה… וכו'. כי השתא עת לחבק ולא עת לרחק מחבק. ונזכה לפנים מאירות מאת בתי הדין הרבניים גם לכלל וגם לפרט, עד כי נקבצו אלינו כל הנידחים והובאו כולם יחד אל הר קדשו כעם אחד ובלב אחד. אמכי"ר.