"ושמעת וסלחת" (מלכים א' ח' ל'; דברי הימים ב', ו' כ"א) על מנהגי סליחות בחודש אלול, פרשת כי תצא תשפ"ב

בחודש אלול נוהגים במקצת הקהילות לומר סליחות. מניין בא מנהג זה? ובכן מצינו במנהיג, הלכות ראש השנה סי' כ"ה, (מהדורת רפאל ח"א, עמ' שפ"ט) שכתוב: מנהג כל ישראל להשכים ולומר תחנונים מראש השנה ועד יום כיפור שהם ימי רחמים, כדאמרינן בראש השנה (י"ח ע"א), "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נ"ה ו') – אימתי? בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ויש מקומות בספרד שמתחילין מראש חודש אלול, ויש לי סמך למנהגם. מפני שעלה משה למרום בראש חודש אלול לקבל לוחות אחרונות, וירד ביום הכיפורים, לכן הוקבע לדורות מחילה וסליחה, שנאמר לו "סלחתי כדברך" (במדבר י"ד כ'). בפנינו עדות על אמירת הסליחות לפי שני מנהגים שונים. האחד מתחיל אחרי ראש השנה, והשני, שבעל המנהיג מייחס ל"מקומות שבספרד", לפיו מתחילים בראש חודש אלול.

המנהג הראשון שבו משכימים בבוקר לומר תחנונים בעשרת ימי תשובה, מצוי הוא לרוב כבר אצל הגאונים. כך למשל מוזכר הוא בסדר רב עמרם גאון (לרב עמרם בר ששנא, מישיבת סורא 871-853) , ח"ב סי' קי"ז (מהדורת גולדשמידט עמ' קמ"ה) בזה הלשון: ומשכימין בכל יום לבתי כנסיות קודם עמוד השחר ומבקשין רחמים- וכו', ואז מובא באריכות נוסח התפילות והבקשות (שם עמ' קמ"ה-ק"ס). וכן הוא באורחות חיים, הלכות ראש השנה סי' ב', בשמו של רב עמרם, וברבנו ירוחם, נתיב י' ח"ג, עמ' 49 ד, וברא"ש וטור שם, בשם רב עמרם גאון, ובאבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשי"ט, עמ' רס"א. וכן אף מצינו מסורת בשמו של הגאון הקדמון רב כהן צדק (הוא רב כהן צדק בר רב איבומאי, מישיבת סורא 848-838) ברי"ץ גיאת (הספרדי מלוסינה, שנפטר בשנת 1089). ח"א עמ' מ"ג. וברא"ש סוף מסכת ראש השנה כתב בלשון: אמר לי [?] רב כהן צדק. ובטור שם כתב בזה"ל: ואמר רב כהן צדק: מנהג בב' הישיבות [כלומר סורא ופומבדיתא] לומר תחנונים בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. משכימים בכל יום לבית הכנסת לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים ומתפלל שליח ציבור ואומר תחנונים, וכשמסיים אומר: ואנחנו לא נדע, קדוש. (וראה באוצר הגאונים, לרב"מ לוין, לראש השנה סי' כ"ז, עמ' 31).

וכן הוא אף בשמו של רב האי גאון, אחרון הגאונים, שחי בפומבדיתא 1039-938, שמובא ברי"ץ גיאת, רא"ש וטור, וכו'. (ואף במנורת המאור לר"י אבוהב, נר ה' פ"ב כלל ב' פ"א, מהדורת פריס חורב, עמ' 615), ובאבודרהם עמ' ר"ס, ואוצר הגאונים שם סי' ל"ג עמ' 32: מצינו תשובה לרבינו האי וזה נוסחה: ומנהגינו לומר תחנונים בהני עשרה ימים לחוד. ושמענו דבמקצת מקומות פרס מראש חודש אלול, [אף שלא מצאתי את זה באוצר מנהגי קהילות פרס: מנהגי אלול-תשרי, מאת ישי מזלומיאן, תשע"ז, עמ' 73 ואילך, וצ"ע], מראש חודש אלול, ואמרי דביה סליק [משה] להר זימנא שלישית [על פי פרקי דר' אליעזר פרק מ"ג מהדורת הרד"ל ק"ט ע"ב, וראה הערת רד"ל שם אות י"ג], ונחית בלוחות שניות ביום הכיפורים, וכל המוסיף לבקש רחמים ותחנונים זכות הוא לו.

הרי"ץ גיאת הספרדי הוסיף שם לדברי רב האי גאון, "ואנו מנהגנו כהנך דקיימי מראש חודש אלול, שהוא מנהג "מקומות שבספרד" בלשון המנהיג. עוד נראה שדייק הרי"ץ גיאת בלשונו של רב האי שכתב "ולמנהגינו… כהני עשרת ימים לחוד", בתיאורו של המצב הרווח בפומבדיתא. ואף שלא ביקש לשנות את מנהג מקומו, בכל זאת הורה בדבריו לדורות כי מצא חן בעיניו מנהגם של אלה המתחילים בראש חודש אלול.

ועל פי זה כתב "וכל המוסיף… זכות הוא לו", ובכך נקבע המנהג בספרד שהביא הרי"ץ גיאת. ומלשון האבודרהם שכתב "ויש מקומות שנוהגים להשכים מראש חודש אלול… וכו'". מתקבלת ההשערה שטרם נתפשט מנהג זה בכל קהילות ספרד, וכלשון המנהיג שהבאנו לעיל, שכתב "ויש מקומות בספרד שמתחילים מראש חודש אלול… וכו'".

ובאמת מצאנו באבודרהם (שם) שמביא מנהג נוסף, וזה לשונו: נהגו כל ישראל להקדים מחמישה עשר יום באלול להשכים ולומר תחנונים ולשאול רחמים מהשם עד יום הכיפורים, שהוא יום חתימת הדין, וגו'. נראה כי מקור חילוקי המנהגים הוא במה שמצינו בפסחים י' ע"א (ובמגילה כ"ט ע"ב):… כדתניא: שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלושים יום. ר' שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות. מאי טעמא דר' שמעון בן גמליאל? שהרי משה עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח, שנאמר, "החדש הזה לכם…" (שמות י"ב א'). וכתב רש"י שם ו' ע"ב: ודורש להם בהלכות פסח שני, דהיינו ל' יום שהוא י"ד אייר וגו'.ומעניין שמצאנו באוצר מנהגי עדן לר' משה מנחם, ירושלים תשע"ג, עמ' קט"ו : המנהג לתקוע בשופר מיום ט"ו באלול ואילך מתקנת מו"ז יהושע נ' ע"ג, אב"ד דק"ק עדן. וכן הוא בתכלאל עץ חיים למהרי"ץ, כפי שהובא שם.

והקשר עם "דין שואלין ודורשין" נמצא אף בדברי המאירי, בחיבור התשובה שלו עמ' 260. שכתב:….על צד אמרם (במגילה שם): דורשין הלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, וכן בכולם ( פירוש בכל החגים) ראוי להקדים ולדרוש בעניין היום זמן אחד קודם ליום, כדי לעורר על ענייני היום. ועל זה הצד התפשט המנהג בהרבה מקומות, להקדים ולהרבות בתפילה מראש חודש אלול ולהעיר השחר בסליחות, כדי שיהיו מחשבותיהם זכות ונקיות בהגיע היום… וכו'. (וראה בספר המנהגות, לר' אשר ב"ר שאול, אצל ספרן של ראשונים, לר"ש אסף, ירושלים תרצ"ה. עמ' 148, ובסדר היום עמ' 81.)

ושם בעמ' 250 מצינו עוד כי:… ומזה נהגו במקומות לקום בלילות ולקבוע תפילה בבית הכנסת בכל שני וחמישי של אלול כדרך שעושין הכל בעשרת ימי תשובה בתחנונין ובדברי כיבושין.

וישנו עוד מנהג שמצאנו אצל מנהגי אשכנז, והוא אשר הובא בלבוש לאורח חיים סי' תקפ"א, וז"ל: ונוהגים כן (שמקדימים לעמוד באשמורת הבוקר ביום א' שלפני ראש השנה… וכו'), שמשום שמנהג רוב העולם שיתענו עשרה תעניתים עם יום הכיפורים, כנגד עשרת ימי תשובה, ולעולם יחסרו ד' ימים מראש השנה עד יום הכיפורים שלא יכלו להתענות בהם, דהיינו: ב' ימי ראש השנה ושבת תשובה וערב יום הכיפורים. לפיכך כשחל יום הכיפורים ביום ה', אז יכולים להתענות ד' ימים קודם ראש השנה וה' ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, ויום הכיפורים הוא הי', מה שאין כן כשחל בב' או בג', שלא יוכלו להתענות ד' ימים באותו שבוע. לכן מתחילים בשבוע שלפניו. וכדי שיהיה לעולם יום קבוע, שלא יטעו, קבעו להתחיל ביום א', ואז יוכל להפסיק בין תעניתים ולהשלים י' ימי תענית בימים מדולגים, עכ"ל. (וראה מרדכי ראש השנה סו"ס תש"ז.) כאן רואים אנו כיצד קשרו את הסליחות בתעניות. (על התעניות בעשרת ימי תשובה, ואלה שבחודש אלול, דן בהרחבה י' גרטנר, בסדרת מאמרים, בהדרום ל"ו תשל"ג, עמ' 162-125; ושם ל"ח, תשל"ד, עמ' 77-61, ובסיני ק"ג, תשמ"ט, עמ' רפ"א-רע"ב, וכו'. ואכמ"ל.)

אם נבקש לסכם, נוכל לומר כי המנהג הקדום אצל הראשונים, מסורא ומפומבדיתא, היה לומר סליחות בעשרת ימי תשובה בלבד, אלא שמאוחר יותר, ובעיקר על פי המקור שבפרקי דר' אליעזר, במקצת מקומות הרחיבו את המנהג הזה, לכלול אף את ימי חודש אלול (כבמנהג פרס וכו'). ונתנו טעמים שונים להרחבה זו. וכבר רב האי גאון עצמו חיבב הרחבה זו, שנתקבלה ברוב הקהילות והעדות, אלא שנחלקו חכמים בשיעורי ההרחבה. וכך נתפלגו ונתפצלו ענפי המנהגים על פי טעמים שונים ומגוונים.

ועיקר הטעם (המוסרי) להרחבות אלה מוסבר היטב בספרו של ר' משה בן יהודה מכיר, סדר היום, ירושלים תשל"ח, שכתב:… ועל כל אלה העניינים צריך לאדם לעורר את ליבו ל' יום קודם ראש השנה, והוא מראש חודש אלול, לבער את החמץ שיש בתוך קרבו בחורים ובסדקין, ולא יניח ממנו לא מעט ולא הרבה שכבר חל עליו חובת ביעור, ובהיות כי הענין רב מכל ימות השנה ואין המלאכה לא ליום ולא ליומיים, צריך להתחיל ולבער ל' יום קודם לקיים "מעט מעט אגרשנו" (שמות כ"ג ל'), וכולי האי, ואולי נוכל לטהר עצמנו באלו הל' יום, ומפני זה נהגו להרבות סליחות ותחנונים… וכו'.

ויפה העיר החיד"א בברכי יוסף, אורח חיים תקפ"א ט': יש מקומות נוהגים מראש חודש אלול שאחר מנחה מכריז השמש "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג' י"ד, כ"ב), ומנהג יפה הוא; וכו'. וכן נהגו בפרס ובכורדיסתאן להעיר את הציבור בחצות לילה לבוא לבית הכנסת להתפלל ולבקש רחמים וסליחה. (ראה אוצר מנהגי קהילות פרס, מנהגי אלול-תשרי, מאת ישי מזלומיאן, תשע"ז, עמ' 75-74), וכן הוא במנהגי יהודי בבל (לא' בן-יעקב ח"א ירושלים תשנ"ג, עמ' 153), וכמנהג מקצת קהילות אשכנז (ראה מנהגי הקהילות, לר"י גולדהבר, ירושלים תשס"ה אלול-תשרי, עמ' י' סימן ז' והערה ו' שם).

וגם אנו חצות לילה נקום ונתוודה על פשענו, כי קראנוך קל עליון… ואל תבזה בחסדך ענות עני ואביון, כי תבוא לפניך אנקת אסיר, צפה והבט בני תמותה להתיר. ומחול וסלח כל חטא וזדון, לא תתן חסידיך שאולה ואבדון, כי בידיך כל הרוחות לפקדון.