"ותקע בשופר והזהיר את העם" (יחזקאל ל"ג ג') פרשת שופטים, תשפ"ב
כבר ראינו לדעת כי לפי מנהג אשכנז (ואף במקצת מקהילות ספרד) חודש אלול הוא חודש שבו תוקעין תקיעות (כל יום). ואולם עדיין עלינו לברר מהו זמנן של תקיעות אלה, בוקר או ערב, או שמא אף שניהם. והנה הב"ח באורח חיים תקפ"א א', בהתייחסו למקור שהובא בטור שם מפרקי דר' אליעזר (פרק מ"ו), כתב בזה הלשון: ומה שכתב רש"י בסדר כי תשא (שמות ל"ג י"א): … בראש חודש נאמר לו [למשה] "ועלית בבוקר וגו'" (שם ל"ד ב'), הרי פירושו, בליל ראש חודש אמר לו "היה נכון לבקר" (שם), והוא שיהא מזמין עצמו בלילה בעניין שיהא בבוקר בראש ההר. וזה שאמר, "היה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני" (שם), וכן עשה. בלילה היה בשיפולי ההר, ובבוקר עלה אל ההר, ולא תקנו לתקוע בעם אלא בשחרית בל' של אב, כי אז עלה אל ראש ההר… כי באותה שעה העבירו שופר במחנה… ולכן התקינו שיהו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה. ולפי שעדיין לא ידענו למה תוקעין כל החודש, אמר [בפרקי דר' אליעזר] שהוא להזהיר על התשובה… וכו'. וביאר הפרישה שם (אות ב'): וכל החודש וכו': פירוש, ואם תאמר ואכתי קשה, מכל מקום [למה] תוקעין כל החודש? היה לו לפסוק [להפסיק] מיד אחרי ראש חודש. ומשני, כדי להזהיר… וכו', ועושין בכל החודש כן לעורר על התשובה, דכיון דהוי עת רצון למשה בעלייתו ללוחות אחרונות, כמו שכתב אחר כך, ומשום הכי קיימי מראש חודש אלול, ומרבים בתחנונים עד יום הכיפורים מהאי טעמא וגו'. ומה שכתב הב"ח שתוקעין רק בבוקר, הוא לשיטתו, שתקיעתו של משה רבינו ע"ה הייתה אך ורק בבוקר בעת עלייתו להר.
והנה כבר הערנו כי מסקנתו של הב"ח מבוססת היא על לימוד המקור שבפרקי דר' אליעזר המובא בטור שם, דשם איתא: בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה, "עלה אלי ההרה", שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה… לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בראש חודש אלול… וכו'. ברור איפוא כי תקנתם זו של חז"ל מותאמת הייתה, ככל האפשר- כולל זמן התקיעה- למה שאירע בזמנו של משה רבינו ע"ה. ובמדבר, לפי הנחתו של הב"ח, תקעו פעם אחת בבוקר, ועל כן עלינו לתקוע פעם אחת בבוקר.
ואולם במנהגים דק"ק וורמייזא, לר' יוזפא שמש, (מהדורת ב"ש המבורגר וי' זימר, ח"א, ירושלים תשמ"ח, עמ' קל"א-קל"ב) כתוב:… ותוקעין כל ערבית ושחרית אחר התפילה תשר"ת ג' פעמים… וכו'. וכן הוא במנהגות וורמייזא, לרבי יודא ליווא קירכום (מהדורת י"מ פלס, ירושלים תשמ"ז, עמ' פ"ז).
ומעניין לציין את אשר מצינו שם בהגהות אות ג'. על פי ספר המהרי"ל, מהדורת רש"י שפיצר, עמ' רס"א; משל למלך כשבא לצור על עיר, וכן הצופה על מגדל כשרואה חיילות באים על עיר, דרכם להריע לתקוע, להחזיר העם שיהיו עומדים על משמרתם. (והשווה אורח חיים סי' תקפ"א, ד"ה להחזיר…, ואולם המשל ליתא שם. וראה בהערה הנוספת שם ס"ק ב', שראויה לדיון בפני עצמה, ואכמ"ל.) ויתכן שראה המהרי"ל דברים כאלה בימי צעירותו, כאשר היה ב"ארץ הדמים", דהיינו אושטרייך, שכן נקראת אחרי הגזרות שהיו שם בשנת ק"פ, 1420, וביתר דיוק לבעיר וינא, של "גזירת וינא". (וראה שו"ת המהרי"ל, מהדורת ר"י סץ, ירושלים תשל"ז, עמ' קפ"א [רי"א] , ועמ' רצ"ו הערה 1: ועוד שם סי' ק"מ עמ' רל"ז; ובשו"ת מהרי"ל החדשות, מהדורת ר"י סץ, ירושלים תשל"ז, עמ' קמ"ו סי' קט"ז, והערה 18 שם; ובספר מבוא והוספות לספרי מהרי"ל, מאת י"מ פלס ורש"י שפיצר, ירושלים תשע"ו, עמ' 97.)
ועוד מצינו לו לרבינו ירוחם הפרובנסי שכתב (נתיב שישי ח"א 48א'): נהגו בכמה מקומות לתקוע מראש חודש אלול בכל בוקר ובכל ערב לעורר דרכי תשובה. וכן נהגו באשכנז אחר תפילה בכל בוקר וערב, וסמכו על פרקי דר' אליעזר, עכ"ל. ואכן כך נהגו בכל קהילות אשכנז, כפי שמצינו במנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג, עמ' 37; טור ושלחן ערוך סי' תקפ"א; מנהגי ק"ק פיורדא סי' ע"ט; דברי קהלת עמ' 120, וכו', (וכפי שציין המהדיר למנהגי וורמייזא, שם עמ' קל"ה, הערה 4).
אך במנהגי אמסטרדם, מהדורת יהודה ברילמן, ירושלים תשס"ג, עמ' ע"ח סעיף ח' איתא: תוקעים בשופר בתפילת שחרית, ותפילת מנחה, ועוד שם בסעיף ו': מתחילין לתקוע מתפילת מנחה של יום ב' דראש חודש אלול וגו'. הוי אומר, שלשונו של הרא"ש (ראש השנה פרק ד' סי' י"ד, מ' ע"ב), דכן נהגו באשכנז בוקר וערב אחרי התפילה, וכן במנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג עמ' 37. ואף בטור סי' תקפ"א, אינה מבוררת כל צורכה, כי לא הובהר מה הכוונה בערב. אמנם ברמ"א כתב דיש מקומות שתוקעים גם בערבית, כך שהוא הבין ש"ערב" פירושו ערבית.
והנה בפרקי דר' אליעזר המקורי, שכביכול כולם הסתמכו עליו, אין לאמיתו של דבר כל זכר לכך שתקעו בוקר וערב, שהרי שם כתוב (בפרק מ"ו) שהעבירו שופר בכל המחנה- ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה. אלא שהמנהג הזה של התקיעות כל החודש, בוקר וערב בא על פי הנוסח של בעל התוספת שמצינו בטור, "כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה", תוספת שנמצאת גם אצל בעל המאור (סוף ראש השנה, ובפסקי הרשב"ץ שם. ודומה היא ללשונו של רבינו ירוחם, "לעורר את דרכי התשובה"). טעם נוסף מחודש זה, שאינו נזכר כלל בפרקי דר' אליעזר, אך הוצמד לו אצל רבים נוספים מראשוני אשכנז, כגון הראבי"ה, הרא"ש , הטור וכו', דהיינו לעורר את התשובה, די היה בו בכדי להצדיק תקיעות בוקר וערב.
אך בספר המנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג [מהדורת אלפנביין עמ' 37], ב"סדר ריינוס לערב ראש השנה", מצאנו טעם חדש לגמרי, והוא בעל נימה פדגוגית יותר מאשר מוסרית, וזה לשונו: נהגו לתקוע שופר בכל בוקר וערב אחרי יציאתו מבית הכנסת מראש חודש אלול… כדי ללמוד ולחנך במצוות, דאמר מר: שואלים בהלכות הרגל קודם הרגל ל' יום… וכו'. (ראה תוספתא מגילה ג' ה'; ירושלמי פסחים א' א', כ"ז ע"ב; בבלי שם י' ע"א; מגילה כ"ט ע"ב, ל"ב ע"א; סנהדרין י"ב ע"ב; עבודה זרה ה' ע"ב; בכורות נ"ח ע"א וכו', ועיין במה שהעיר הר"ש ליברמן, בתוספתא כפשוטה, חלק ה' נויארק תשכ"ב, עמ' 1168-1167.) הרי לנו שהתקיעות שבחודש אלול הן בכדי להתלמד בהן לקראת התקיעות של ראש השנה, ומתחילים בהן ל' יום לפני המועד. הוי אומר שמנהגם של בני ריינוס מסתמך, או על כל פנים מתבאר, על יסוד סברה, יותר מאשר על פי יסוד מקור ספרותי כלשהו. ומאחר והסברה גברה לפעמים על ההצמדה למקור הספרותי, נתרבו חילוקי המנהגים, כל אחד לפי סברתו. ועל כן מצאנו כי בסדר התקיעות של אלול לא היה מנהג מוסכם על כל הקהילות. כי יש מקומות שתקעו תשר"ת פעם אחת בלבד, (עיין ר"ד גינצבורג דברי דוד האחרונים, פרנקפורט ד'מיין תרכ"ז, עמ' 72, ר"א אונא ממנהגי יהדות אשכנז ג', ב', ו'; מנהגי ק"ק האג שם). ואילו בפרנקפורט עצמה היו מנהגים שונים בעת ובעונה אחת (ראה דברי קהלת עמ' 473, שברוב בתי הכנסת תוקעים תשר"ת ג' פעמים, ועיין שם עמ' 120, 204, שבבתי הכנסת הגדולים תוקעים סדרי תשר"ת, תש"ת ותר"ת פעם אחת או פעמיים, ראה מנהגי וורמייזא שם, עמ' קל"ב הערה 5).
ראינו שכאשר הגיעו מנהגים אלה למקצת קהילות ספרד, לא היה בהם דבר מוסכם. ועל כן מצינו במנהגי אלג'יר שבתפילת שחרית קודם "ובא לציון" תוקעין תשר"ת, ובנחלת אבות-מנהגי יהדות לוב שכתב: נהגו רבים בסליחות בכל פעם שאומרים "ויעבור העם" ולפני "תענו ותתערו" שתקעו בשופר. אך בטוניס, לא תקעו כלל בחודש אלול, כפי שציין ר' דוד סבטון בספרו על עלי הדס, על מנהג ק"ק טוניס ירושלים תשס"ג, פרק ג' סעיף ג', עמ' 442. ובכן זו הסברה גרמה לכך שנהרא ופשטיה (חולין י"ח ע"ב, נ"ז ע"א).
ראינו אם כן, מכלול של מנהגים וחילוקיהם המתייחסים ומשתלשלים מן המקור שבפרקי דר' אליעזר. וכתב רבנו תם בתשובתו המפורסמת נגד ר' משולם (ספר הישר, חלק התשובות, מהדורת ש"פ רוזנטל, ברלין תרנ"ח, סי' מ"ה ס"ק ג', עמ' 81, ועיין במנהגי ישראל ח"א, עמ' ר'): וכל שאינו בקי בסדר רב עמרם גאון ובהלכות גדולות ובמסכת סופרים ובפרקי דר' אליעזר ובדרבה (=מדרש רבה) ובתלמוד ובשאר ספרי אגדה, אין לו להרוס דברי הקדמונים ומנהגם. כי יש עליהם לסמוך דבריהם שאינם מכחישין תלמוד שלנו אלא שמוסיפין. והרבה מנהגים בידינו על פיהם, עכ"ל. אך צדקו דבריו של רבינו תם; הרבה מנהגים מבוססים על מדרשי חז"ל ויונקים מהם. יש שעיקר יניקתם מן המקור המדרשי: כלומר שמתוך קריאת המקור נתעצב המנהג על פרטיו. ויש אשר תלו מנהג רווח במקור ספרותי מתאים, ו"תליה" זו והסתמכות זו נתנו את אותותיהן בהמשך בעיצוב אופי המנהג, לפרטיו ולחילוקיו. וכך נתחברו גם יחד מעשה העם וחכמיו והעיון הספרותי ביצירת המנהג המוגמר.
ואם גם נתחבר לפרשת השבוע, נביא את הפסוק שבדברים י"ט י"ד, "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים… וכו'. וכתב הטור, בחושן משפט סו"ס שס"ח:… חייב כל אדם לבלתי שנות המנהג, דאמרינן: מניין דמנהג מילתא היא? דכתיב, "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים". וכן הוא בתשובות הגאונים שערי צדק, חלק ד' שער א' ס"ק כ'. ובתורה תמימה שם ל"ב העיר: והלשון "דאמרינן" משמע דהוא מלשון חז"ל מאיזו ברייתא, אבל לא מצאתיו, וגו'. אך על הפסוק במשלי כ"ב כ"ח, "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך", איתא בילקוט שמעוני (חלק ב', עמ' 994 למשלי שם): "אל תסג גבול עולם"- א"ר שמעון בר יוחאי: אם ראית מנהג שעשו אבותינו, אל תשנה אותו… שלא תאמר, אף אני אוסיף אחרת. תלמוד לומר "אשר עשו אבותיך". אמר ר' יוחנן: לא עשו אלא לכל הדורות. והוא ממדרש משלי כ"ב כ"ח (ועיין במהדורת רח"ז פינקל, ירושלים תשפ"ב, עמ' ש"ח-שי"ד.) ונראה לומר כי אף אלה שיסודם בסברה, גם הם תקפים ולא נסיג מגבולם, גבול אשר גבלו רבותינו הראשונים, ע"ה.
ראינו כי אף שמנהג זה אין לו יסוד ברור ואחיד במקורות הקדומים, התפשט הוא כמעט בכל קהילות ישראל. התפשטות זו יכולה אולי להעיד על כוחו של מנהג העונה על צורכי היחיד והקהילה. חודש מיוחד זה הבא לפני הימים הנוראים, עורר צורך נפשי להכנה רוחנית, אשר קיבל את ביטויו בתקיעות השופר המבטאות את רחשי הנפש והרצון להתכונן לשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה ולברכה בע"ה. ונזכה לקיים את תקיעות השופר ולהתעורר לתשובה, כל אחד לפי מסורת אבותיו וקהילתו. אכי"ר.
