השדולה לכשרות בעסקים, בראשות חברי הכנסת רחל עזריה (כולנו) ואלעזר שטרן (יש עתיד),התכנסה באחרונה בכנסת לישיבה ראשונה. השדולה קמה בעקבות העדויות ההולכות ומצטברות לכך שמערך הכשרות בישראל כשל.
אם עד היום התרגלנו, לצערנו, לסיפורים הרגילים של שחיתות, העסקת מקורבים, העדפת בד"צים מסוימים על פני אחרים מתוך אינטרסים עסקיים, ניגודי עניינים בין המשגיח לעסק המושגח ועוד כהנה וכהנה, הרי שבאחרונה נחשף עוד טפח משמעותי בכשל המערכתי – עלויות מונופול הכשרות למשק.
טיוטה של דו"ח חיצוני שהזמין משרד האוצר, שעוסק בניתוח עלויות הכשרות ומונופול הכשרות למשק הישראלי, שפרטיו פורסמו באחרונה, מספר לנו קצת מהסיפור הכולל. הדו"ח קובע כי עלויות המונופול למשק – לא עלויות הכשרות עצמה, אלא המונופול הלא הכרחי שסביבה – הן כ–600 מיליון שקל.
וזה רק קצה הקרחון; הדו"ח עוד לא הושלם וצדדים מסוימים במערך הכשרות עדיין לא נבדקו לעומק. כך למשל, הדו"ח מציין כי יש עלויות עקיפות למונופול הכשרות. עלויות אלה כוללות דרישות מופרכות כמו חיוב מלונות לאפשר למשגיח ולמשפחתו ללון לאורך כל סוף השבוע בבית המלון, גם אם מדובר במלון שנמצא בלב העיר ולא במיקום מבודד. עלויות אלה עדיין לא תומחרו, ועל כן יש להבין כי מדובר בהערכה שמרנית ולא מקיפה, ולפי נתונים של התאחדות המלונות יש עלויות נוספות. לפיכך סביר להניח שעלויות המונופול גבוהות בהרבה מהמצוין בדו"ח.
אבל כל זה לא מעניין כהוא זה את הרבנות ונציגיה. הנה, אף נציג מטעם המשרד לשירותי דת או הרבנות לא טרח להגיע לדיון בשדולה אף שהוזמנו לשאת דברים. לא זו אף זו – העומד בראש המחלקה לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות ברבנות הראשית, הרב רפי יוחאי, סבור כי הניסיונות לטעון שמערך הכשרות תורם ליוקר המחיה וייקור מוצרי המזון הן דמגוגיה. כדי לחזק את עמדתו הוא מביא דוגמה מהשטח, ואומר שלא שמע שמנת פלאפל הנמכרת במקום שיש לו תעודת כשרות עולה יותר ממנת פלאפל הנמכרת במקום ללא תעודה.
כמובן שטענתו של יוחאי היא במקרה הרע דמגוגית ובמקרה הטוב מעידה על בורות. העלויות הלא הכרחיות של המונופול של הרבנות על הכשרות, שהיא מוצר צריכה וולונטרי, נובעות משלל סיבות: חסמי בחירה בין ספקים, דרישות שאין להן ולכשרות דבר וחצי דבר כמו איסור על קיום טקסים מסוימים, דרישה לכפל השגחה מטעם הרבנות ומטעם בד"ץ, החמרה הלכתית ביחס לגופי כשרות בחו"ל והיעדר נהלים מחייבים. כל אלה עלויות ישירות שמגולגלות על הצרכן ומביאות לכך שעסקים רבים בישראל שוקלים פעם ופעמיים אם לבקש תעודת הכשר מהרבנות המקומית, למרות הביקוש הגדול לכשרות. ושוב, לא מדובר בעלויות הכשרות למשק, אלא בעלויות הלא הכרחיות שנובעות מהדרישות המונופוליסטיות והכשלים המבניים במנגנון. זאת לא הכשרות, זה המונופול, טמבל.
ודאי שבשוק תחרותי כמו שוק המסעדנות לא יהיו הבדלים במחיר הסופי לצרכן של מנת פלאפל. אבל חסמי המונופול מביאים לכך שהמוצר הכשרותי המסופק לציבור לא איכותי מכיוון שבמסגרת המונופול משגיחים מרשים לעצמם לא להקפיד על הנהלים, אם קיימים כאלה. גרוע מכך, הם מביאים לכך שבפועל הביקוש לכשרות אינו משתקף בכמות המסעדות ובתי הקפה הכשרים. המשמעות: הרבה עסקים בישראל אינם כשרים בגלל הרבנות.
כל זאת הביא את משרד האוצר למסקנה הברורה: יש כאן נטל כלכלי שאינו מוצדק ואנחנו מוסיפים על כך – הוא אף אינו משרת את הציבור כראוי. זה מה שהניע את מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, לצאת בהכרזה הברורה במסגרת הדיון בשדולה – יש לפעול לצמצום מונופול הכשרות ולהגברת התחרותיות בתחום. הצעת תנועת נאמני תורה ועבודה מבקשת לעשות בדיוק את זאת: להפוך את הרבנות מגורם נותן כשרות לרגולטור שיפקח וייתן רישיונות לתאגידים ללא כוונת רווח. בכך יצומצמו העלויות המיותרות וירבו המקומות הכשרים בישראל.
הכותב הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.
פורסם ב the marker
