מצוות מחיית עמלק, התובעת מלחמת חורמה בעם שלם והשמדתו ללא רחמים, מציבה אתגר אמונתי והסברתי קשה לכל יהודי. מצווה זו עומדת בניגוד בולט למוסר האנושי הטבעי, באשר היא מחייבת ענישה קולקטיבית בגין מעשה שאירע בעבר הרחוק, והיא נראית זרה ומוזרה במיוחד בחברה המודרנית אשר רוממות זכויות האדם בפיה, וחוקי הגנה על כבוד האדם וחירותו בידה. יתירה מזו: מצווה זו אף סותרת, לכאורה, את הנורמות המוסריות של התורה, שהרי "אין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם, משנה תורה, הל' שבת ב', ג). עקרון זה בא לידי ביטוי גם ביחסה של התורה לעמים שהתנהגו בדרך שלילית כדוגמת מצרים, עמון ומואב. אף אם נצא מתוך הנחה שהעמלקים הרחיקו לכת ברשעתם יותר מכל אומה ולשון, עדיין לא ניתן להצדיק בעובדה זו את היחס לצאצאיהם, העומד בסתירה לכלל שקבעה התורה: "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד, טז), שהינו תקף גם כלפי אומות העולם (ראו: שו"ת אבני נזר או"ח, תקח).
המסורת היהודית התמודדה עם השאלות המוסריות שמעלה הציווי על מחיית עמלק בכמה דרכים: בספרות ההלכה היו פוסקים שסברו שמצווה זו אינה קיימת עוד הלכה למעשה, אם משום שהיא נדחתה לימות המשיח (כדעת הסמ"ג, המבי"ט ובעל הג"מ), אם מפני שכבר עלה סנחריב ובלבל את העולם (כדעת המנחת חינוך) ואם משום שזרע עמלק כבר נמחה מן העולם (ר"א בן הרמב"ם, ר"ח הירשנזון). בספרות המחשבה, הקבלה והחסידות הוצעו שלל הסברים שהעבירו את המצווה לנתיבים רוחניים, נפשיים וסימבוליים שונים, ובכך יצרו הפשטה של המצווה ועיקרו את המשמעות הריאלית הממשית של ביצועה בעולם המעשה (ראו על כך מאמרי ב'שמעתין' 129-130, תשנ"ז,עמ' 148-134).
בניגוד למצווה למחות את עמלק, המצווה לזכור את מעשה עמלק היא מצוות עשה מהתורה אשר היא שרירה וקיימת לכל הדעות גם כיום. מצווה זו מתקיימת במלוא הדר וברוב תשומת לב בשבת שלפני פורים מידי שנה בשנה, וברצוני להציע לה משמעות ערכית-מוסרית חיובית הרלוונטית מאוד לזמננו.
שאלת המוצא שלי היא מה גרם להיווצרותו של הרוע העמלקי? האם היה זה כורח המציאות שייווצר עם בעל מגרעות חסרות תקנה ומדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש שנקבע בגזירה קדומה, או שעצם קיומו של עמלק הינו מקרי (קונטינגנטי), והיה ניתן למנוע אותו? על פי דברי חז"ל נראה בעליל שהרשעות העמלקי לא היתה מחויבת המציאות כלל ועיקר, והאחריות על היווצרותה מוטלת במידה רבה על אבותינו.
התורה מספרת במפורש על לידתו של אבי האומה העמלקית: "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לאליפז את עמלק" (בראשית ל"ו, יב). חכמינו ז"ל מלמדים אותנו כי "תמנע בת מלכים היתה… ורצתה להתגייר. באה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשיו…יצא ממנה עמלק שציער את ישראל, ומה טעמו של הדבר? משום שלא היה עליהם להרחיקה" (סנהדרין צ"ט, ב, בתרגום לעברית). לדברי חז"ל הסיבה לכך שעמלק הפך לרודפם של ישראל נעוצה בעובדה שאבותינו הרחיקו את תמנע, בעת שזו רצתה לבוא לחסות בצל כנפי השכינה. היא התאמצה וניסתה כנראה, שוב ושוב במשך שלושה דורות להתקרב ליהדות, אך אברהם, יצחק ויעקב, כל אחד בתורו דחה אותה בשתי ידיים. עמלק בנה, הפנים, אפוא, את רגשות העלבון והתסכול על הדחיה שדחו את אמו, וגמר אומר בליבו לא לשכוח ולא לסלוח, כי אם לנקום את עלבון אמו. פתגם אנגלי ידוע מייעץ: "אם אינך יכול להכות בהם – הצטרף אליהם", עמלק אמר לעצמו: "אם אינך יכול להצטרף אליהם – הכה אותם". בדרך צחות ניתן להוסיף טעם ומשמעות לדברי המדרשים שעמלק היה חותך עורלות וזורקם כלפי שמים (תנחומא י. ספר הזוהר קסו, ב, קסז, א ועוד). יתכן שעמלק ביקש למחות בכך על כך שמאבותיו נמנעה האפשרות לעבור את ברית המילה ולהתגייר.
באותה תמנע, אמו של עמלק, אני נזכר כל אימת שבאים לפני איש או אישה המעוניינים בגיור. לא אחת מדובר באדם שפיו וליבו שווים, ולמרות זאת הדרך להצטרפות לעם ישראל הפכה עבורו לטיפוס בהר גבוה שבו, ככל שמתקרבים אל הפסגה כן זו הולכת ומתרחקת. יש רבנים שהולכים בדרכי האבות ונוקטים במדיניות גיור קשוחה. הללו עושים כמיטב יכולתם להרחיק את הבא להתגייר בלך ושוב, לבדוק בציציותיו, לתבוע ממנו ידע מקיף, דקדוק בקלה כחמורה והבאת המלצות על כך שכבר הפך לבן תורה. בקהילות בגולה, יש מדינות רבות בהן הרבנים נמנעים לחלוטין מעיסוק בגיור, וכך רק מי שהממון מצוי בכיסו יכול לעבור אל מעבר לים ולהתגייר. בארץ יש שקידשו את המאבק בגיור בשם שמירת טהרתו של עם ישראל, תוך שהם אוטמים אוזניהם משמוע את מצוקות הפרט, ומתעלמים מהיבטים הנוגעים לאחריות כלפי ישראל.
סוגיית הגיור מציפה נושאים עקרוניים רבים שעומדים על הפרק כיום, כגון הגדרת הזהות היהודית, שאלת הסמכות ההלכתית, מעמדם של רבנים שונים ושל זרמים אחרים ביהדות ועוד. אולם במקביל לדיון בבעיות הרעיוניות וההלכתיות יש לתת את הדעת גם על המציאות המיוחדת של זמננו. קרוב לארבע מאות אלף עולים מחבר העמים שאינם יהודים על-פי ההלכה חיים כיום בישראל, ומספר זה גדל והולך בטור הנדסי בדורות הבאים. עולים אלה הנם ישראלים לכל דבר, המשתלבים בחברה הישראלית ובאים בקשרי זוגיות עם כל חבריה. לנוכח מציאות חדשה זו אי אפשר להפטיר כדאשתקד, ולמחזר מדיניות גיור שהיתה נהוגה בעבר כלפי המתגייר הבודד בקהילה בגולה. חשוב לזכור שהעולים בימינו אינם צאצאי מצרים כמו תמנע בת עשיו, אלא הגיעו לכאן על-פי חוק השבות, והם מזרע ישראל. חלקם אף היה מזוהה כיהודי לפני העלייה ארצה, ואף סבל בשל כך.
רבנים רבים עמדו על כך שצריך להיות יחס ייחודי לבאים להתגייר, וכי יש לנקוט בזמננו בגישה מקילה ומכילה בסוגיית הגיור כיום. אציין שניים מהם ששימשו כרבנים ראשיים בישראל. הרב אונטרמן עמד כבר באמצע המאה שעברה על הצורך לגייר עולים חדשים וציין כי "הדחיפות שבדבר היא מפני החשש שכל אלה עלולים להתערב בין הציבור במשך זמן קצר, ולא ידוע מוצאם כלל… בשעת דחק כזו שאי אפשר בשום אופן למנוע שיתערבו עולים גרים בין בני ישראל, יש לגיירם כדין של תורה, כדי להסיר מכשולים ממשפחות ישראל שיתערבו בהן". הרב עוזיאל הדגיש "שמותר ומצווה לקבל גרים וגיורות אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות, משום שסופם יבואו לידי קיומם, ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה, ואם לא יקיימו את המצות הם ישאו את עונם ואנו נקיים".
תוך עיסוק בפולמוס ההלכתי והאידיאולוגי על הסמכות והקריטריונים לגיור, נדחקות לקרן זווית מצוקותיהם של הנפשות בהם מדובר ויוצאי חלציהם. רבנים ואנשי ציבור רבים דואגים לעקרונות ומדברים בשמם, אך בה בעת אין הם מציעים כל פתרון לבעיה החמורה שמתפתחת בחברה בישראל, ואין הם מעניקים כל מזור לאלה שמבקשים להצטרף לעם ישראל. רבנים המוכנים לקחת על כתפם את כובד המשא ההלכתי, מוצאים עצמם מותקפים חדשות לבקרים ומוקעים כמי שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה על-ידי האוחזים בעמדה השמרנית שימינם דוחה ואף שמאלם אינה מקרבת.
אכן קל מאוד להסתמך על עמדות מחמירות בהלכות גיור שתובעות לדקדק עם הבא להתגייר על קוצו של יוד. אולם ישנה עובדה מעניינת נוספת לענייננו שניתן ללמוד מעמלק בעניין הגיור. חז"ל אמרו שאין מקבלים גרים מזרע עמלק (מכילתא סוף בשלח), ולמרות זאת מצאנו שמבני בניו של המן האגגי, העמלקי הגרוע מכולם, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב. סנהדרין צו, ב). על מדוכה זו כבר ישבו ראשונים ואחרונים, וניסו ליישבה אם בסברה ואם בשינוי גרסה (ראו: ציץ אליעזר חי"ג, סי' עא). אינני בא להציע הסבר נוסף, אלא להצביע על התופעה המעניינת שבנושא הגיור שרר מקדמת דנא פער מסוים בין הדרישות ההלכתיות התיאורטיות ובין יישומן בפועל. במישור התיאורטי היו חכמים רבים שגיבשו מדיניות קשוחה המסתייגת מקבלת גרים, בשעה שבפועל אף מהעמלקי הנורא מכל הגיעו להתגייר והתקבל, ומעז יוצא מתוק. צאצאי המן שלימדו תורה בבני ברק הקדומה, של תקופת התנאים, היו בוודאי נדחים בתקיפות ובשאט נפש בבני ברק בת זמננו, תקופת הקנאים.
הציווי של זכירת עמלק אינו חייב להתפרש אפוא כנושא מסר של שנאה ונקמה. אדרבא הוא מכיל מסר הומאני חשוב הרלבנטי כאן ועכשיו בדבר הצורך להתנהג במשנה זהירות ביחסינו כלפי הזר והאחר. יש לדאוג לכך שכאשר באים אנשים שמעוניינים בהצטרפות לעם ישראל, כפי שבאה תמנע בשעתה, הם לא יתקלו במתרס של אטימות ונוקשות אלא בהארת פנים ובנכונות לקרבם בעבותות אהבה ולהכניסם תחת כנפי השכינה.
פורסם בעלון מסביב לשולחן, שבת זכור תשע"ה. גרסה קודמת פורסמה בהצפה י' אדר תשנ"ח.
