זכרונו- אתם החיים. מכתב מהאבא- ד"ר יחזקאל כהן

"זִכְרוּנוּ, אתם החיים"

קול קרא והלכתי,

הלכתי כי קרא הקול.

(חנה סנש, "בדרך",

קיסריה, דצמבר 1942)

 

נועם איננו. כבר כמעט ארבע שנים שהוא איננו. נשארו חפציו, נותרו מכתביו, שפורסמו בספר "מכתבים מנועם", נותרו תמונותיו ומעל לכל נשארו הזיכרונות. הזיכרונות שלנו בני משפחתו, הזיכרונות של חבריו בתחנות השונות של חייו והזיכרונות של שותפיו – חבריו למשימות הביטחוניות בסיירת מטכ"ל ובשב"כ.

הזיכרונות מורכבים מדמותו, מאישיותו, מאופיו, מהתנהגותו, מתוכניותיו, מציפיותיו, מחלומותיו וממרכיבים נוספים. הם כוללים פרטים גדולים ופרטים קטנים, חשובים יותר וחשובים פחות, דברים שאמר ומעשים שעשה. כמספרם של הזוכרים את נועם כך מספרם של הזיכרונות, והם, הזיכרונות, שונים זה מזה במעט או בהרבה. איש איש והזיכרון שהוא נושא עמו.

נועם קיים רק בזיכרון. הזיכרון הוא מה שנותר. החשש הגדול והנורא המקונן בלבם של אלו שהיו קרובים אליו הוא החשש מפני השכחה: החשש שבעקבות מותו יֹאבד גם זכרו, החשש מכך שנוסף לחלל הפיסי שנפער יפער גם חלל רגשי, החשש מהיעלמות מוחלטת.

המשורר ארצ'יבלאד מקליש סבור היה, שחשש זה הוא גם מנת חלקם של הנופלים עצמם:

החיילים הצעירים שמתו לא ידברו,

ובכל זאת ישמע קולם

בחלל הבתים שהִדמִימו:

יש להם דומיה המדברת בעצם בלילות

ובהכות האוֹרְלוֹגִין.

הם אומרים:

צעירים היינו ומתנו –

זִכְרוּנוּ!

…אומרים הם:

מתנו –

זִכְרוּנוּ, אתם החיים!

(ארצ'יבאלד מקליש, "החיילים הצעירים שמתו")

 

את הפחד של אוהביו ביטא שאול אביגור, מראשי ארגון "ההגנה", בדברים שכתב ביומנו שנתיים לאחר נפילת בנו: "היעמוד לי כוחי התיאורי הדל לתאר משהו במשהו ממנו?… ואף על פי כן אני מנסה… לא הייתי רוצה בשום פנים, שהדמות הזו תצלול כאבן במי הכנרת – אבן המסעירה כמה אדוות עגולות על פני האגם החוזר אחר כך לאשר היה מקודם" (שרה ושאול אביגור, עם גור, עם עובד, תל–אביב, 1981, עמ' 125-124).

פרופ' אפרים אורבך, ששכל את בנו אברהם, טען, שהמאחד את משפחת השכול הוא זכותה לעשות כל שבידה כדי שיקיריה ייזכרו, והוסיף: "השכול והיגון הם מנת חלקם של אלו שנפגעו… הזיכרון צריך להיות חלקו של הכלל" (ההנצחה ומשמעותה, במחלקה להנצחת החייל, משרד הביטחון, אגף השיקום, עריכה: אילנה שמיר, 1975, עמ' 13).

עיון בחלק מתוך השירה העברית החדשה העוסק בנופלים במלחמות ישראל, מלמד שלכאורה אין הצדקה לחשש שבו דובר עד כה. הכותבים, שלעיתים היו בעצמם לוחמים, מצהירים שיזכרו ולא ישכחו את הנופלים. להלן שתי דוגמאות מתוך שני שירים של חיים גורי, איש פלמ"ח ולוחם במלחמת השחרור, ואחת מתוך שיר של אהוד מנור:

באב–אל–ואד!

לנצח זכור נא את שמותינו,

…ואני זוכר אותם אחד אחד,

כאן לחמנו יחד על צוקים וטרש,

כאן היינו יחד משפחה אחת.

יום אביב יבוא – רקפות תפרחנה,

אודם כלנית בהר ובמורד,

זה אשר ילך בדרך שהלכנו

לא ישכח אותנו – אותנו באב–אל–ואד.

(חיים גורי, באב–אל–ואד)

 

כבר שנה, לא הרגשנו כמעט

איך עברו הזמנים בשדותינו.

…אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר,

כי רעות שכזאת, לעולם

לא תתן את לבנו לשכוח.

(חיים גורי, הַרֵעוּת)

 

אחי הצעיר יהודה,

האם אתה שומע?

האם אתה יודע?

כל חבריך הטובים נושאים דמותך עמם.

(אהוד מנור, אחי הצעיר יהודה)

לצערי הרב, הניסיון, שהצטבר במשך כשמונים שנים של מלחמותינו בארץ–ישראל, מלמד שהדברים שהובעו בשירים הללו נותרו, בדרך כלל, בגדר משאלת לב, בדומה להצהרה, הרווחת בשנים האחרונות בלוויותיהם של נופלים: "נזכור אותך לנצח". התמונה העגומה שמצייר ס' יזהר היא הרווחת:

שעה ושלושת רבעי השעה לשקיעה. השמש תשקע בחמש וחצי, בערך. והחושך יירד כחצי שעה אחריה. מסתכלים בעננים והוגים בְפִינִילֵה..

…בתחילה יהיה איום, כל מילה תהיה פוגעת, חצי ציבור וכולם גועים בבכי. וכעבור שנה מה?… ומה בשנה השנייה? כשיבואו ויהיה אולי יום חם כמו היום, יזיעו. אחדים ישימו על הראש מטפחת ואחדים יפרשו עיתון על הראש, וידברו כולם לפני האזכרה. יאמרו: "אהלן", יאמרו: "מה נשמע", יאמרו: "מה שלומך?" ויאמרו: "ראית אולי את מישהו בזמן האחרון?" וגם יצחקו ופתאום ישתתקו – האזכרה התחילה.

אבל בשנה השלישית הכל כבר גמור ומוגמר. יבואו רק מחצית הבאים, אם לא רביעיתם ואולי רק עשרים או עשרה. ונורא לא יהיה פנאי לאיש.

שלום לעפרך.

(ימי צקלג)

 

שיכחת המת מוזכרת במקרא: "נשכחתי כמת מלב" (תהלים, ל"א י"ג) וגם בתלמוד: "אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש, שנאמר 'נשכחתי' כמת מלב' " (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, נ"ח ע"ב). סתם החכם ולא פירש מיה הוא המת שמשתכח לאחר שנים עשר חודש, ומי הוא זה השוכח? האם מציאות זו, שמבאר חכם זה, מן הסתם מתוך ניסיון חייו, חלה על כל המתים לסוגיהם ועל כל מי שמתו עליהם קרוביהם וחבריהם?! האם דין אחד להורים שמת עליהם בנם ולבנים שמתו עליהם הורים זקנים ושבעי ימים?! נראים הדברים, שהמתים המדוברים בתהלים ובתלמוד הם כאברהם וכיצחק. על אברהם נאמר: "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע ויאסף אל עמיו, ויקברו א.תו יצחק וישמעאל בניו" (בראשית, כ"ה, ח'-ט'). על יצחק נאמר: "ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים ויקברו אותו עשו ויעקב בניו" (בראשית, ל"ה כ"ט). שניהם נפטרו זקנים, כדרכו של עולם, והובאו לקבורה על–ידי בניהם – בנים הקוברים את אבותיהם ולא להיפך. על כאלו חל הכלל שאפשר שישתכחו – לא שכחה מוחלטת – לאחר שנה.

הדוגמה ההפוכה מצויה אף היא בתורה בספור על יעקב ויוסף: "ויקרא יעקב שמל.תיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקמו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר: כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך א.תו אביו" (בראשית, ל"ז, ל"ד-ל"ה). המדרש מסביר את האבלות הארוכה רבת השנים והקשה בעובדה שיוסף היה חי ולא מת, אבל פשוטו של מקרא הוא שפרשת יעקב ויוסף היא עדות למת אחר ולאבלות אחרת. מת מסוג זה אינו משתכח לא לאחר שנה ולא לאחר שנים. אין זה דרך העולם שישתכח ולא ראוי שיקרה הדבר. המדרש עצמו מדבר על 22 שנים של אבלות קשה של יעקב, 22 השנים שחלפו עד שהתברר ליעקב שבנו יוסף חי. ואילו לא התגלה יוסף הייתה אבלותו של יעקב נמשכת עד יום מותו.

*

בזיכרון הקולקטיבי של מי שהכירו את נועם יש נועמים אחדים, כי לכל אחד יש זיכרונות משלו: המשפחה, השכונה, בית הספר, תנועת הנוער, הסיירת, השב"כ ועוד. בספר זה כונסו עדויותיהם של רבים שפגשו שאת נועם בתחנות השונות של חייו הקצרים. לפיכך מאפשר הספר לקורא בו להיחשף לחלקים בלתי מוכרים לו באישיותו של נועם ובביוגרפיה שלו. גם מי שהכיר אותו היטב והיה עימו במשך שנים יגלה בספר דברים חדשים.

הספר מיועד גם למי שרוצה לזכור את נועם גם בעוד שנים רבות. למי שאינו רוצה להשלים עם התעמעמותו של הזיכרון. העיון בו ידחוק וירחיק את השכחה המאיימת על הזיכרון, גם על הזיכרונות האישיים. הוא יאפשר לרענן אותם כמו את הזיכרון הקולקטיבי המוצג ומפורט בספר.

ועוד תפקיד מיועד לספר. הוא יאפשר למפקד לספר לחייליו על נועם, למורה לתלמידיו, למדריך בתנועת הנוער לחניכיו ולכולם לספר לילדיהם ולנכדיהם. לספר על האיש הצעיר, שהלך אל האש – מתוך אחריות ומתוך תחושת שליחות – ולא שב ממנה. לספר מי היה ומה היה ועל מה ולמה הלך כל שנותיו הצעירות אל האש.

חז"ל אמרו ש"אין עושים נפשות (=מצבות גדולות) לצדיקים – דבריהם הם, הם זיכרונם (תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, ב' ה). גם מיש סיפור חייהם היא העשייה, ולאו דווקא ההוראה והלימוד, אינם זקוקים למצבות אבן גדולות כדי שיזכרו אותם, כי מעשיהם החשובים הם זיכרונם.

סיפור חייו הבוגרים של נועם הוא סיפור העשייה אבל דווקא עשייה שהשתיקה יאה לה, אל הדיבור ולא הסיפור.

בראש הפרוכת שחבריו הקדישו לזיכרו כתוב קטע מהתפילה: "נועם שיח סוד". אני מפרשו – יותר נכון דורש אותו – שיחתו של נועם לא היתה בענייני סוד. כך בחייו וכך גם לאחר נפילתו.

שמונה שנים מתוך תשע וחצי השנים שבין גיל 18 לגיל 27 וחצי, בו נועם נפל, הוא שירת בשתי מסגרות ביטחוניות שהשתיקה לא רק יפה להן אלא היא הכרחית בהן – סיירת מטכ"ל והשב"כ. אנחנו – הוריו, אחותו, אחיו וחבריו הקרובים ביותר – יודעים מעט מאוד על פעילותו בשב"כ וכמעט לא כלום על פעילותו בסיירת מטכ"ל, ואת המעט הידוע לנו אנו מנועים מלספר. לכן, חבריו בסיירת ובשב"כ מספרים בספר הרבה על נועם – האדם, החבר והלוחם – מעט על נועם בסיטואציות של עשייה צבאית וביטחונית ולא כלום על העשייה עצמה. מאוד רצינו שיסופרו מעשיו – כי מעשיהם של העושים הם זיכרונם – אבל הם לא יסו0פרו בספר זה. אולי יבואו ימים שאפשר יהיה לספרם.

*

את הספר כולו כתבה, עיבדה וערכה יהודית, אמו של נועם. עבודה זו נמשכה יותר משנה. כל מה שיאמר על אם הכותבת ספר זיכרון לבנה לא יביע ולו במעט את שמתחולל בנפשה לפני הכתיבה, בעת הכתיבה ולאחריה.

בשעה שמחזירים את ספר התורה אל ארון הקודש, לאחר שסיימו לקרוא בו, אומרים תפיהל שכלולים בה שני פסוקים מספר משלי (פרק ג', פסוק י"ח ולאחריו פסוק י"ז). הפסוקים, ששמו של נועם כלול בהם, מדברים בגורלו הטוב של מי שמקיים את הכתוב בתורה: "עץ החיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאֻשר. דרכיה דרכי נ.עם וכל נתיבותיה שלום".

הפסוקים מצהירים שקיום התורה מבטיח למקיים אריכות ימים ושהוא יובל בדרכים שהשלום שורר בהן. בלשונו של בעל "מצודת דוד" – בעבורה ישיג חיים". אף על פי ששמו של נועם נזכר בספקו דברים אלו לא התקיימו בו.

אחד הפסוקים שבעיני מתמצת את אישיותו של נועם הוא פסוק מספר תהלים (ל"ד י"ג): "מי האיש החפץ חיים, א.הב ימים לראות טוב". הפסוק מדבר באדם האוהב מאוד את החיים המשתוקק לחיים טובים, לחיים ארוכים. בחיי פגשתי מעט אנשים שהיו כה חפצי חיים, מלאי חיים, מלאי שמחת חיים, מלאי אהבת חיים כפי שהיה נועם. הוא היה בעיני סמל של חיים תוססים, ניגוד מוחלט למות. בכל פעם שאני שומע פסוק זה מושר בפיה של שולי נתן אני רואה מול עיני בבהירות רבה את נועם – האיש החפץ חיים האוהב ימים, האוהב לראות טוב ובשרי נעשה חידודים חידודים.

*

בעיני, תמצית ספר זה ותכליתו מבוטאות בכותרת שבראש דברי:

"זִיכְרוּנוּ, אתם החיים"

יחזקאל כהן