זריקת מרץ לרבנות

סיכום השבוע בכנסת – זאב קם

 

 האם המודל הקהילתי יחליף את רבני הערים והשכונות: הימים הם ימיה הראשונים של הממשלה החדשה. ימים שבהם עדיין לא ברור מהם הכיוונים החדשים אליהם מתכוונים השרים לנווט את משרדיהם. אחד המשרדים שבהם יתכן שינוי כיוון דרמטי בשנים הקרובות הוא משרד הדתות. איש עדיין אינו יודע לאן מועדות פניו של סגן השר החדש (שהוא למעשה השר בפועל), הרב אלי בן דהן (הבית היהודי). האם פניו לשינוי משמעותי במגוון התחומים שנמצאים תחת אחריותו (או לפחות לשינוי חלקי), או שמה שהיה הוא שיהיה? ימים יגידו. אחד הנושאים המרכזיים בהם נטען כי דרוש שינוי הוא כמובן נושא הרבנות הראשית. מדובר בנושא שחולש על תחומים רבים, ולכן בחרנו להתמקד רק באחד מהם – רבני הערים והשכונות. נכון להיום, המינויים השונים ביישובים כוללים רבני עיר, רבני מועצות אזוריות, רבני שכונות ורבני יישובים. לשר הדתות ישנה השפעה דרמטית ביחס לאותם מינויים. למעשה, במקרים בהם אותה מפלגה מקבלת לידיה גם את משרד הדתות וגם את משרד הפנים (כפי שהיה בשנים האחרונות), השליטה בנושא מינוי הרבנים היא מלאה. הליך בחירת הרבנים כולל את מינויו של גוף בוחר, שמייצג את בתי הכנסת באותה עיר, המועצה הדתית והעירייה. שר הדתות הוא שותף מרכזי בהחלטה מי יהיו בתי הכנסת שיכללו בגוף הבוחר של אותה עיר. במילים אחרות, אם אתה רוצה להיות רב עליך לפנות לשר הדתות. בשנות השבעים, כשהמפד"ל של פעם שלטה במשרדי הדתות והפנים, היא גם היתה זו שקבעה מי יהיו הרבנים. בשנות השמונים החלה התחרות בין המפד"ל וש"ס. בשנות התשעים גבר כוחה של ש"ס, כשבמקביל המפד"ל הלכה ונחלשה. זה התחיל בממשלת רבין, בשנת 92, כאשר אריה דרעי דחק את המפד"ל מחוץ לקואליציה, ואיפשר לש"ס להשתלט על משרד הדתות, לאחר שמשרד הפנים כבר היה בידיה עוד קודם. בהמשך הדרך, מעמדן של המועצות הדתיות החל לרדת (מסיבות רבות, שלא זה המקום להיכנס אליהן). מאחר והמועצות הדתיות הן חלק מהגוף שבוחר את הרבנים, העובדה שהיו מועצות שלא ממש תפקדו (ועקב כך לא ניתן היה לבחור רבנים) הובילה לירידה במספר הרבנים בישראל (רבני עיר ורבני שכונות), בעוד האוכלוסייה היהודית דווקא עלתה פי שניים. 

 

בתנועת נאמני תורה ועבודה מגדירים את מה שתיארנו מקודם כקריסה של כל שירותי הדת – גם של המועצות הדתיות וגם של הרבנות הראשית. זו הסיבה שהגו שם בשנים האחרונות את המודל הקהילתי. אחד המשווקים הבולטים של המודל הוא ד"ר הדר ליפשיץ, שמרצה בחוג לפוליטיקה וממשל במכללה האקדמית אשקלון, ואיתו גם ישבנו לשיחה ארוכה על המודל הקהילתי. אם ננסה לתמצת את המודל בכמה משפטים (ואח"כ כמובן נרחיב לגביו), עיקרו הוא העברה של תקציבי שירותי הדת ישירות לקהילות. במילים אחרות, במקום שהמדינה תמנה רב, ואז תשלם לו משכורת, התקציב יועבר לקהילות עצמן (כל קהילה על פי גודלה), והן יחליטו מה לעשות עם הכסף. הקהילה עצמה היא גם זו שתבחר את רב הקהילה. בארה"ב, לדוגמה, בכל בית כנסת יש רב שנבחר על ידי הקהילה, וגם ממומן על ידה. המודל למעשה אומר שהמדינה תממן והקהילה תבחר את הרב. מוצע גם להטיל מס דת וולנטרי. מס דומה קיים גם בגרמניה ובחלק ממדינות סקנדינביה. מי שמעוניין ישלם את המס, ובדיוק כמו בקופת חולים, יבחר לאיזה בית כנסת הוא משתייך. בתי הכנסת עצמם יקבלו מימון מהמדינה לפי מספר החברים בהם. המס בעצם נועד לסמן (את בית הכנסת בו בחרתי) ולא לממן. המדינה תעביר את התקציב שלה, והמס ששולם ינחה אותה באיזה בתי כנסת אנשים בחרו ולאן צריך לשלוח את הכסף. הדבר צפוי ליצור מנגנון של תחרות, כשכל שנה ניתן יהיה לעבור בית כנסת, הכל בהתאם לשירותים שיינתנו בכל בית כנסת. "זה אמור להעיר את כל המערכת", מסביר ליפשיץ. "זה יחייב את הרבנים להיות רלוונטיים ומחוברים לציבור. בית הכנסת הוא הקהילה וחברי בית הכנסת בוחרים את רב הקהילה שלהם". המודל גם מבטל את תפקיד רבני השכונות. במקומם יבואו רבני הקהילות, שיגיעו מתוך הקהילה עצמה. היום, בלא מעט מקומות, תושבי השכונה כלל אינם מכירים את רב השכונה שלהם. בהרבה מקרים רבנים כלל אינם מתגוררים בשכונות שעליהן הם אחראים. המודל מבקש לשנות זאת. הרב יבוא מתוך הקהילה, וכדי להיבחר שוב, וגם כדי להביא אנשים לבית הכנסת, עליו להיות מעורה ופעיל בתוך הקהילה. הוא זה שיצטרך לשכנע את התושבים להיות חברים באותו בית כנסת.

 

המודל הקהילתי הוצע על ידי תנועת נאמני תורה ועבודה כבר בשנת 2005, כחלק ממסקנות שהגישה ועדה בראשה עמד ד"ר ליפשיץ, שכללה דמויות מעולם התורה, המשפט והמנהל. כניסיון לבחון את הרעיון בצורה הדרגתית, הומלץ לעשות ניסוי של המודל הקהילתי ביישוב אחד. אך בסופו של דבר מסקנות הוועדה נגנזו. מאז הלך והתדרדר עוד יותר מעמדן של המועצות הדתיות. לאחר פירוקו של משרד הדתות בשנת 2003, והקושי להקים הרכבים חדשים של מועצות דתיות (לאור דרישת הרפורמים להיכלל בהן, בגיבוי בג"ץ), הוחלט כי במקרים בהם אין הסכמה על הרכב מועצה דתית, שר הדתות ימנה שני אנשים שמוגדרים כממונים על המועצה הדתית. למעשה, נכון להיום, כשליש מהמועצות הדתיות מתנהלות על ידי אותם ממונים (שמקבילים לוועדה קרואה בעיריות). גם מועצות דתיות בערים מרכזיות כמו ירושלים מתנהלות על ידי ממונים. שקיעתן הגוברת של המועצות הדתיות הובילה בחודשים האחרונים לתמיכה מסיבית במודל הקהילתי. סגן שר הדתות, אלי בן דהן, התבטא לאחרונה בעד רבנות קהילתית ובעד תחרות בשירותי הדת. גם הרב הראשי של ר"ג, הרב יעקב אריאל, הציע להחליף את רבני השכונות ברבני קהילות. "הסיבה היא אותה הבנה שצריך להיות מחובר לציבור", מסביר ד"ר ליפשיץ. "ולא יכול להיות שיהיה גורם מרכזי (הרבנות הראשית, ז"ק) ששולט על הכל". ליפשיץ מוסיף כי הגורם המרכזי שיעמוד עכשיו למבחן הוא מפלגת הבית היהודי. "הפיתוי יהיה בדמות הרבה אנשים שלוחצים לקבל מינוי של רב עיר", מדגיש ליפשיץ. "רב עיר מקבל מינוי לכל החיים, עד גיל 75 (עם אפשרות הארכה ל- 85), והרבה אנשים מהמפד"ל מעוניינים בתפקיד".

 

בעניין הזה, של רבני ערים, מציע המודל הקהילתי הקפאה לשנתיים של מינויי רבני ערים, במטרה לבחון את מהות תפקידו של רב עיר. "לרב עיר יש שלושה תפקידים", מציין ליפשיץ. "הוא נשיא בית הדין הרבני המקומי, וכן עוסק בענייני נישואין וכשרות. לגבי התפקיד הראשון, יש הצעה, שנתמכת על ידי סגן שר הדתות, שנשיא בית הדין ייבחר מבין הדיינים, וללא קשר לתפקיד רב העיר. בנוגע לתחום הנישואין, ההצעה לפתוח את אזורי רישום הנישואין נתמכת גם היא על ידי סגן השר. כלומר, שניים מתפקידיו המרכזיים של רב העיר מוצעים לביטול. גם בנוגע לתחום הכשרות יש הצעות שונות לרפורמה. כך שכלל לא ברור מהי משמעותו של תפקיד רב העיר. ולכן אין הגיון למנות רבני עיר לפני החלטה עקרונית ביחס לתפקיד רב העיר". נאמני תורה ועבודה מציעים, כאמור, להקפיא לשנתיים את המינויים של רבני ערים, ולהשקיע במקום זה את התקציבים בניסוי של המודל הקהילתי. ליפשיץ עצמו אינו פוסל אפשרות שבהמשך יגיעו למסקנה שיש צורך ברבני ערים, אך דווקא שרבני הקהילות יבחרו את רב העיר (שיהיה אחד מהם) ושזה יהיה מינוי לתקופה, ולא לכל החיים.

 

בשונה מסגן שר הדתות בן דהן ומהרב אריאל, הרב דוד סתיו, שמועמד לתפקיד הרב הראשי, דווקא הודיע כי הוא מתנגד למודל הקהילתי. לב המודל הוא פיזור – להעביר את הכוח לציבור הרחב, ולהוביל לכך שמוקד הפעילות הדתית והתורנית יהיה בקשר שבין הרב והקהילה. הרב סתיו, בראיונות שהעניק, דווקא מדבר על חיזוק הרבנות הראשית, כגוף מרכזי שצריך להוביל את התחום הדתי. מה שכמובן מנוגד למודל הקהילתי. על פי המודל, רב הקהילה חייב דין וחשבון לציבור שבחר בו, ולא למוסדות השלטוניים. על פי גישתו של הרב סתיו, רבני הקהילות יחויבו להיות כפופים הלכתית לרבנות הראשית. זה כמובן נוגד את העיקרון הבסיסי של המודל הקהילתי. "גוף מרכזי שמוביל ומנחה את הקהילות בארץ זה רעיון ישן ולא נכון", טוען ליפשיץ. "בכל התחומים הביזור גובר. הגישה של הרב סתיו תחזיר את הגלגל אחורה הרבה שנים". בנאמני תורה ועבודה מתכוונים להציע לסגן שר הדתות את המודל הקהילתי כבסיס להצעת חוק ממשלתית. "הרי שר הדתות אמר בעצמו שמי שרוצה להתחתן לא יודע היום למי לפנות", מזכיר ליפשיץ. "המודל יאפשר למקם רבני קהילה בכל מקום, וכל אדם יידע לפי מקום המגורים שלו מי הרב של אותה קהילה. שלא יובן לא נכון. למדינה עדיין יהיה תפקיד רגולטורי – כגון, מה יוגדר כקהילה? האם רק בית כנסת שפועל בשבת? מהו המספר המינימלי של חברים לכל בית כנסת? איך לוודא שנותנים שירות גם למי שאינם חברי קהילה? איך מתקצבים באופן יותר מוגבר בתי כנסת מבודדים? איך סופרים ילדים? את כל זה כן יעשה משרד הדתות, מטעמה של המדינה".

 

[מאת: זאב קם]