הקדמה:

בימינו קיימות שתי דעות מרכזיות בשוק לגבי חברה מעורבת, השוללים והתומכים, כמובן שביניהם קיימת קשת רחבה של גישות. לצערי כי רב לא נותנים לשתי הדעות להישמע, כראוי לדיון מעמיק וחשוב שמעסיק רבים.

לאור זה, חקרתי את הנושא ולדעתי ריכזתי את רוב דעות התומכים בחברה המעורבת ואת נימוקיהם ההלכתיים והחינוכיים. לצדם הבאתי תקציר של דעות המתנגדים.

דעתי הבלתי אובייקטיבית לאחר חקירת הנושא היא כדלקמן: אני תומך בחברה מעורבת בימינו.

כפי שניתן לראות בחוברת, חברה מעורבת אפשרית מבחינה הלכתית ולכן איסור גורף על חברה כזו יהיה לא מוצדק. הדיון צריך להיות ברמה החינוכית ועל פי שיקולים של יתרונות וחסרונות.

חברה מעורבת בימינו היא לא פשרה אלא הדרך הטובה ביותר למימוש ייעודינו בתור יהודים בימינו. כיום אנו זקוקים לאנשים שיתמודדו עם הבעיות הבוערות ולא יברחו. מדיניות ההפרדה בוחרת בבריחה מהבעיה במקום בהתמודדות, וכך, בהכללה בוטה הציבור המתחנך לברוח, יברח ממטלותיו ויעקוף את הבעיה ע"י הסתגרות, ובכך הוא לא יותר טוב מאשר אלה העוזבים את עולם התורה.

לענ"ד בימינו הכפייה לא מועילה ואפילו מזיקה, כי "כאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ". לכן, צריך לחנך לצניעות פנימית, אמיתית. אורך השרוול לא יותר משמעותי מהמותג שבצווארון, הכיתוב שעל החולצה הרבה פחות חשוב מהרצונות החומריים שכולנו שקועים בהם.

בנ"ע בראשית דרכה חרטה על דגלה לשנות את העולם ולהיות בכול מקום ששם יזדקקו לה. בשנים עַבָרו השאיפה הייתה "הגשמה" וגרעינים חלוציים, הקמת יישובים והפרחת השממה. ברוך ה', היום הארץ מיושבת ולצערנו בנ"ע הפכה לתנועת ילדים, שמסתובבת סביב עצמה, ללא הגשמה וללא גרעינים. היום השאיפה העיקרית היא להיות מדריך ולאחר מכן נעלמים מהסניף, כי פשוט אין מה לחפש שם. כך מכיוון שאין כיוון נוצר מפגש חברתי סתמי בו מתעוררות ועולות כל בעיות הצניעות.

ברגע שיתעסקו באידיאלים במקום בוויכוחים. ברגע שתהיינה מטרות ברורות, שתנועת הנוער לא תהיה מפגש חברתי בלבד אלא תנועה עם כיוון, עם ייעוד, ברגע שאנחנו נהיה בכול מקום שצריכים אותנו. הבעיות תפנינה את מקומן לעשייה וחינוך.

אני מציע להפסיק לטחון מים על הנושא ולעסוק בחינוך.

הבעיה המרכזית היום בתנועות הנוער היא מחסור חמור באידיאלים ובחינוך.

כידוע על אף שהיצר הוא אחד הכוחות החזקים שמניעים את האדם לטוב ולרע ניתן לשלוט עליו שהרי כתוב: "ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו"[1] וכן בקידושין: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו"[2]. מאידך התורה היא לא הפתרון היחיד להתמודדות עם היצר כפי שניתן לראות במסכת ע"ז: "בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם".[3] מקורות מעין אלו קיימים לרוב ומוכיחים שהפתרון הטוב ביותר לבעיות הצניעות הוא לא תקיפה ישירה אלא עקיפה, דרך היצר הטוב[4], בבחינת סור מרע – ועשה טוב!

הרב קפאח ז"ל כותב: "האיסור הסתמי מגרה את הסקרנות בבחינת "מים גנובים ימתקו", לפיכך יש להעמיק את תודעת התיעוב שבגירויים חיצוניים בזויים כאלה, לפתח את הצד המוסרי שבדבר, את החן והיופי שבצניעות, את האדמיות שברצינות."[5]

מטרתי בהוצאת חוברת זו היא להוכיח שהפסיקה שאוסרת הלכתית חברה מעורבת ניתנת לערעור. הדיון על חברה מעורבת צריך להיות ברמה החינוכית ובהתייחסות ליתרונות ולחסרונות שבכול שיטה. אפילו הרב אבינר כתב (בתשל"ט) "שפשיטא ופשיטא שהן (ההלכות) שייכות וניתנות לקיום אף בחברתינו [6] (שהייתה מאוד מעורבת באותו זמן).

ככל שנתקדם בחינוך לצניעות אמיתית ככל שנתמקד "בתורה ובגמילות חסדים"³ – בחינוך לערכים ולאידיאלים ובעשייה למען החברה, כך יגברו היתרונות על החסרונות.

"לפיכך, החברה המעורבת הצנועה היא הדרך הראויה לחיות בה במציאות ימינו".[7]

ובעז"ה נעלה על דרך של עשייה, הגשמה, ותרומה בכל מקום בו יזדקקו. שחר רפאל (ישיבת ההסדר נתיבות)

__________________________________________________________________________________________________________________

ב"ה שבט תשס"ד                        עם המהדורה הרביעית

תשובה לחברים השואלים על

"חברה מעורבת",

 

            מאת ד"ר אמנון שפירא,  חבר ההנהלה הארצית 

            של תנועת "בני-עקיבא" (ולשעבר מזכ"ל בנ"ע)

"בני עקיבא" כחברה מעורבת

בבטאון המועצה הדתית מטה בנימין (גליון מס' 55, תמוז תש"ס), התפרסם מאמרו של הרב שלמה אבינר על "בני עקיבא", והנפתח במלים: "כולם יודעים שאין שום היתר לתנועת נוער מעורבת, שעירוב המינים הוא איסור גמור וחמור".

על דברים אלה יש להתפלא: נהוג ומקובל בהלכה, כי מזכירים ומפרטים את כל הדעות, לכאן ולכאן, השוללים והמחייבים; וכשמניחים על שתי כפות-המאזנים את כל הדעות, אז אפשר גם להגיע לידי הכרעה. אבל כשמזכירים רק בעלי דעה אחת, ומעלימים ומשמיטים את בעלי הדעה השניה, איך אפשר להגיע למסקנה תורנית?

ובכן, ברעיון של "חברה מעורבת צנועה" בימינו, שהיא האידיאל של "בני עקיבא", תומכים גדולי עולם, גדולי תורה, ראשי ישיבות, פוסקים ורבנים חשובים.

אפתח בגאון-ישראל הרב גורן זצ"ל. לפני כעשרים שנה, כשהרב אבינר שליט"א פרסם לראשונה את איסוריו החמורים במסגרת מאבקו בתנועת בני עקיבא כמות שהיא, שימשתי אז מזכ"ל התנועה. כשעיינתי בנימוקיו ההלכתיים התפלאתי להיווכח, שהם אינם משכנעים, וכי את המקורות שהביא, אפשר וראוי ללמוד בדרך אחרת לגמרי.

הכנתי אז את החוברת שלפניכם, שיצאה כחוברת הדרכה מיוחדת למדריכים ולקומונרים ("תשובה לחברים השואלים בענין חברה מעורבת בבני עקיבא", ההנהלה הארצית, תשמ"א), והמצאתי אותה, לפני פרסומה, לרבנות הראשית לישראל, לידי הרב גורן זצ"ל, שהיה אז הרב הראשי, לשם קבלת חוות דעת.

היות, וכל החוברת הוקדשה לסתירת הטענות ההלכתיות שהביא הרב אבינר מצד אחד; ולבניית תשתית תורנית אחרת, חיובית,  לחינוך הנוער הדתי-לאומי, מצד אחר, הבין הרב גורן היטב את מלוא המשמעות שלה. הוא עיין בחוברת זמן רב, ולבסוף הזמין אותי אליו למשרדו ברבנות הראשית בירושלים, ובחותמת המלכות ("מאן מלכי – רבנן"), כתב ברכה חמה הן לחוברת שחיברתי, והן לדרכה החינוכית של תנועת בני עקיבא.

למהדורה השלישית של החוברת צירף את חתימתו ואת ברכתו החמה, במכתב מפורט, הרב צפניה דרורי שליט"א, ראש ישיבת ההסדר, ראב"ד ורב העיר קרית שמונה (ראו בשער החוברת, כאן).

בדומה, גם עמדתו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, שייסד לפני עשרות שנים את ישיבת רמב"ם בבוסטון, בנשיאותו. בישיבה מתחילים ללמוד בגיל 4 ומסיימים בגיל 18. כל הכתות בישיבה הן מעורבות, בנים ובנות, וכל השיעורים, כולל שיעורי הגמרא וה"סדרים" ניתנים ע"י הרמי"ם לבנים ולבנות במשותף.

סדר היום בישיבה, כולל תפילת שחרית ומנחה (אין בישיבה פנימיה), מחייב את כל התלמידים, בנים ובנות, בשווה. ה"חברותא" בזמן ה"סדר" מורכבת מבן ובת היושבים ביחד, "והעיקרון המנחה את הישיבה בכלל ואת הרמי"ם בפרט, הוא חינוך קפדני לשמירת מצוות, על כל סייגי ההלכה" (כדברי בני ברמה, שליח בנ"ע לבוסטון, בוגר המחזור הראשון של ישיבת ההסדר "הר עציון", ובשעת כתיבת הדברים היה מנהל הישיבה; עמ' 76 בחוברת, כאן).

כאן אעיר, שבארץ לא אימצנו את שיטת ה"ישיבה המעורבת", אלא רק את "החֶברה המעורבת"; ובבנ"ע חשבנו שהאידיאל הוא, שהבנים ילמדו בישיבת בנ"ע, והבנות באולפנא; ובערב ייפגשו לפעילות משותפת בסניף בנ"ע, שכך יאה וכך נאה. אבל, האם מישהו מעלה בדעתו שגאון-ישראל וגדול הדור, מרן הרב זצ"ל, בעל "איש ההלכה"; האיש שעמד בראש ישיבת ר' יצחק אלחנן ובראש עולם התורה בארה"ב, יעשה משהו בניגוד להלכה? הוא, שכל חייו היו קודש לתורה ולשמירת ההלכה בקפדנות, כפי שמעידים מאות הרבנים, תלמידיו ומוסמכיו, הפזורים בכל העולם! ואם הרב סולובייצ'יק נהג כך במשך עשרות שנים (הישיבה ממשיכה לפעול על פי שיטתו גם לאחר פטירתו), משמע, שעצם הדבר ייתכן ומותר על פי ההלכה.

את עמדתו החיובית בעד "בני עקיבא" כתנועת נוער מעורבת "מלכתחילה" הביא הרב חיים דרוקמן שליט"א (כיום ראש ישיבת ההסדר "אור עציון", וראש ישיבות בנ"ע) באופן ברור (עמ' 73 בחוברת), ובחוברת מופיעים עוד הרבה מאמרים מנומקים של הרבנים הבאים: הרב מנחם לויטס, שהיה חבר "המרכז העולמי של המזרחי", וראש "המכון לספרות הפוסקים" שע"י "אוצר הפוסקים" בירושלים, המסתמך על ראיות מן התלמוד ומנמק, מדוע "ההיפגשות בין בן לבת היא בלתי נמנעת, ומוטב שפגישות כאלה תעשינה במסגרתו של ארגון דתי ובהשגחתו – מקום בו היצר הטוב מקבל עידוד ותמיכה כדי להתגבר על היצר הרע" (עמ' 82); הרב אליעזר ברקוביץ, שהיה מראשי ישיבת סקוקי בשיקאגו, ופוסק ידוע  (בין ספרי ההלכה שפירסם: "תנאי נישואין בגט", "כוחה של הלכה"); שנימק חוות דעתו התורנית בכותרת: "חברה מעורבת כאידיאל חינוכי" שמלכתחילה (עמ' 85); הרב אליקים ג' אלינסון, הידוע כרב קפדן ודקדקן בכתיבתו ההלכתית, ומחברם של הרבה ספרי הלכה בענייני אישות, כמו "האשה והמצוות", שהוא ספר לימוד יסודי בארץ ובתפוצות (ושכל ספריו קיבלו הסכמה נמרצת מהרב עובדיה יוסף), כתב על: "חברה מעורבת בימינו בתור 'מלכתחילה' – לאלה המשתדלים לחיות על פי דקדוקי ההלכה"; ומנמק, בשורה של שיקולים תורניים קפדניים, על פי השו"ע, מדוע החינוך הדתי בימינו דורש "מערכת חברתית משותפת" (ולאו דווקא של בי"ס מעורב), ומדוע טוב עשה כאשר כל בניו שלו התחנכו דווקא בחברה המעורבת, "על כל הסיכונים שבה" (עמ' 90); הרב דניאל שילה, כיום רב הישוב קדומים ופעיל בבנ"ע, הסביר במפורט, מדוע "בני עקיבא, על מתכונתה הנוכחית, כחברה מעורבת, מכינה טוב יותר לקראת האתגרים הדתיים של החברה בימינו, ומכשירה את הצעיר הדתי לחיי המעשה אליהם הוא עומד להיכנס" (עמ' 96).

אעיר, שרשימה זאת, ובה גדולי תורה, ראשי ישיבות, פוסקים ורבנים ידועים, היא רק הקצה של רשימה ארוכה יותר של רבנים התומכים בשיטת החברה המעורבת של "בני עקיבא", ואני מצטער על שהרבנים המתנגדים לבנ"ע מוחקים את כל בעלי הדעות האחרות בהבל פיהם. האם המחיקה של בעלי דעות חולקות היא בשם התורה? האם בבית המדרש היהודי הביאו רק את בית שמאי, ומחקו את בית הלל? יש להצטער על שהרבנים האוסרים מציגים את עמדתם בלבד, ומשמיטים ומסתירים את הדעות החולקות עליהם.

הרב אבינר מביע עמדות קיצוניות, ביניהן כאלה שאיש בעולם התורני אינו תומך בהן. למשל, הוא תובע, כחוות-דעת תורנית, כי נשים לא תשתתפנה בהצבעה לכנסת, וטוען, כי האשה תשב ביום הבחירות בבית – מטעמי צניעות – "והבעל יצביע בפתק אחד, בשביל שניהם". למיטב ידיעתי, אף פוסק בעולם, גם לא החרדי, לא קיבל את דעתו זאת, שאין רוח חכמים נוחה הימנה.

אמנם נכון, שהראי"ה קוק זצ"ל תמך בה לפני 80 שנה, אבל כל הפוסקים לא קיבלו את עמדתו המחמירה; כמו עמדת בן-זמנו, הרב הראשי לישראל והראשון-לציון ב"צ חי עוזיאל זצ"ל. הרב עוזיאל תמך בעיקרון של מסגרות ראויות משותפות לגברים ונשים, למטרות של "כנסיה רצינית, ושיחה מועילה: שיחה של ויכוח בעניינים חשובים [של גברים ונשים] "לא מצאנו לשום אחד מגדולי הפוסקים הראשונים שיאמר כן" (כלומר, שאוסר על "התכנסות מעורבת" כזאת) והוא מתיר אותה מלכתחילה).

ולבסוף, שיטת ההסתגרות שמציעים הרבנים המחמירים מתאימה מאד לעולם החרדי, שם הבנים אינם משרתים בצבא, הבנות אינן הולכות לשירות לאומי (כשבמוסדות החינוך יש כמובן מורים), וכולם אינם לומדים באוניברסיטה – וכל המוסדות הללו מעורבים. הנוער הדתי-לאומי אינו רוצה, אינו יכול וגם אינו צריך, לקבל עליו את גזירת ההסתגרות הקיצונית שתובעים ממנו רבנים אלה. שאם יקבל אותה, לא יהיו לו יותר רופאים, עורכי דין, כלכלנים, מהנדסים ומדענים, שכולם לומדים באוניברסיטאות, וכולם חיים בחברה מעורבת.

חוקרים דתיים ויר"ש טוענים, שאחת הסיבות המרכזיות לחילון הפושה והכואב בנוער הדתי בימינו (= ה'דתלשי"ם'), נובעת מן המרה השחורה שרבנים קיצוניים (ה"קיצוניות" שלהם היא בזה, שהם מפרסמים רק את עמדתם האישית, ומסתירים את הדעות החלוקות) זורקים בו, ואומרים עליו שהוא חי "באיסור חמור", ושהוא כולו "בדיעבד" גמור; ובכך, במקום לעודדו ולחזקו, הם מחלישים אותו בעליל. נוער, שרגיל לשמוע בכל יום ממוריו ורבותיו (למרבה הצער, יש רמי"ם רבים המטפטפים את המסר השלילי הזה לאוזניו בוקר וערב), כי הוא חי "באיסור גמור" וכי הוא "נוער נחות, מסוג ב'", מתנהג בהתאם לציפיות של רבניו, והתוצאות הן בהתאם לכך (הרי הנוער 'המשובח' הולך, כידוע, ל"אריאל", תנועה שהוקמה כדי להזיק לבנ"ע; אבל בגלל ההפרדה בין הבנים לבנות היא לא הגיעה, אחרי 20 שנה, להישג חינוכי של ממש, וזאת לפי עדות ראשיה שלה). אותם רבנים מסתכלים על 5% מהבנים ה'טובים' (בעיניהם) ו'הנפרדים', ומתעלמים מ95%- מהבנים האחרים, שמדיניותם של רבנים אלה מזיקה להם מאד מבחינת המודעות התורנית העצמית שלהם).

לאחרונה פירסם הח' יהודה פרוידיגר, מזכ"ל תנועת "עזרא" ("הצפה", כו במרחשוון תשס"ג), כדברים הבאים:

"…אנו שמים דגש מאוד גדול ומרכזי בפעילות שלנו עם הנוער על נושא ההפרדה. אנחנו הפכנו את נושא ההפרדה לנושא המרכזי עליו מדברים, והוא הפך למעין "דתומטר" של הנוער הדתי. ככל שאתה מפריד יותר – כך, לכאורה, אתה דתי יותר, ולהיפך.

דבר זה לא רק שאיננו נכון, הוא גורם לעיוות. ביישובים רבים ובקהילות שבהם נהוגה ההפרדה בתנועת הנוער, חוטא הנוער בחטאים כבדים בהרבה. יש תופעות שליליות של צפייה בווידאו או שיטוט באתרי אינטרנט. ישנן תופעות של ונדליזם, של ביזוי התפילה, לשון הרע וכו'. כשמתמקדים בדבר אחד בלבד ומשדרים שהוא חזות הכל, מזניחים בהכרח דברים אחרים. אנחנו מתמקדים כאן בחששות דרבנן, ומוותרים על המהות, על הדאורייתא.  אמר לי ראש "ישיבת הסדר" שמשיב לבעיות הצעירים באינטרנט, שישנו גל של שאלות בנושא הפרדה בין בנים לבנות, ולכאורה היינו מצפים, שתהיה עלייה רוחנית מתמדת בכלל  הנוער, אך לצערו הבעיות רק מחמירות".

ועוד מדבריו שם: "אנחנו מחנכים את הנוער החשוף לכל העולם החיצוני ולא סוגרים אותו בגטו. אנו מחנכים להשתלבות בכל תחומי העשייה  במדינה, על מנת שכל בוגרינו יפעלו במסגרות מעורבות. אין אנו יכולים מצד אחד להפרידם לגמרי, ומצד שני לדחוף אותם לסוג של פעילות מעורבת, שלעולם לא יחוו במעורב, כגון לינה מעורבת. דרכנו – כלומר פעילות משותפת תוך הבחנה בסוגי הפעילויות – היא כיום, ה"לכתחילה" לנוער, ועל כך מסכימים רבני התנועה ואחרים מקרב רבני הציונות הדתית. דרך זו מכינה בצורה נורמלית לחיים, מלמדת יחס נכון לבני המין השני – מהו".  עד כאן חלק מדבריו החשובים.

יש לחזור ולהביע צער רב, על הרבנים האוסרים את בנ"ע ומציגים, כאילו רק הם מבטאים את האמת התורנית היחידה, ואין בלתה; ומעלימים באופן שיטתי מחברי "בני-עקיבא" את הדעות האחרות, ומוחקים בכך את עמדת הרבנים החשובים, שהם בעלי גישה אחראית כלפי העיקרון (התורני) של "כלל ישראל". גישה כזו, של מחיקה, ההעלמה והשמטה, של בעלי דעות תורניות אחרות, אינה דרכה של תורה, ואף מנוגדת לה. מילא, שהחרדים נוקטים בשיטה זו, כבר התרגלנו; אבל גם במחנה הציונות הדתית נוהגים כך? האם רבנים מסויימים לבדם מייצגים את תורת ישראל, והרבנים גדולי ישראל –  גורן וסולובייצ'יק זצ"ל; כמו הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי ודניאל שילה, שיבדל"א (יחד עם שורה ארוכה מאד של רבנים, צעירים וזקנים, ראשי ישיבות ופוסקים גדולים נוספים, התומכים בדעתם), אינם מייצגים את תורת ישראל?

אני מציע לחברים, למדריכים ולקומונרים המגלים עניין בנושא, כי תעיינו היטב בחוברת "חברה מעורבת" זו שלפניכם, ותשפטו בעצמם. אלוקים חנן אתכם בשכל ובבינה, ובודאי תוכלו לפלס בעצמכם את דרככם אל האמת.

ולבסוף, לאחרונה פורסם תשובה הלכתית ('רשו"ת הרבים', תשובות שניתנו באינטרנט, בענייני אמונה, הלכה ושאלות מתחדשות), של רב חשוב בישראל, ראש ישיבת ההסדר  בפ"ת, הרב יובל שרלו שליט"א, התומך ברעיון של "בני עקיבא" כתנועת נוער צנועה מעורבת דווקא, משיקולים תורניים וחינוכיים כאחד.

אביא כאן את דבריו, המדברים בעד עצמם:

נושא הדיון: החברה היהודית לכתחילה בנוגע ליחסי גברים-נשים

על שאלה זאת עונה הרב י' שרלו כדלקמן (עמ' 58-57 בספרו הנ"ל):

"זו אכן שאלה כבדת משקל, ואנסה לפרוש את הדברים בעזרת הלכות לשון הרע: הרמב"ם פוסק להלכה כי לשון הרע חמור מגילוי עריות, משפיכות דמים ומעבודה זרה  [הלכות דעות בספר המדע, פ"ז, ה"א-ה"ג].

כיוון שכמעט  שאין מפגש חברתי ללא לשון הרע, ראוי היה לכאורה כי ההלכה תאסור מפגש חברתי כזה, שכן אפשר לחיות בלעדיו. אף על פי כן ההלכה לא אסרה את הדבר. סיבת הדברים עמוקה מאד: ההלכה אינה באה לבטל את החיים, כי אם לקדשם ולטהרם. יש דרך ארץ טבעית של נורמליות החיים הקודמת להלכה, והלכה בנויה על גביה ומטהרת את החיים. חלק מהדברים היא אוסרת; חלק היא דוחפת לעשות; לחלק היא מוסיפה תנאים וגדרים, אך ביסודו של דבר היא בנויה על גביהם.

סוגייה זו דומה מאוד לסוגיית החברה המעורבת. ההלכה בשולחן ערוך אבן העזר סימן כ"א אסרה להתבונן התבוננות של עריות. עקרונית ניתן להיפגש ללא התבוננות זו (בדיוק כשם שניתן להיפגש ללא לשון הרע), אך אין זה סביר. לפיכך הסיקו חלק מהפוסקים כי חברה מעורבת אסורה בתכלית, לא רק לבני נוער אלא לכל גיל. ברם, עובדה היא, כי אין אנו חיים כך, ואף בחברה החרדית נערכות פגישות בין גברים לנשים בתנאים מסוימים. זה נובע מהעיקרון שכתבתי קודם לכן –  החיים הם בסיס ההלכה. העובדה כי כך עושים אינה הסיבה חס ושלום (שכן ההלכה נקראת לעצב את המציאות ולא להיכנע לה), כי אם סימן שזאת הנורמליות של החיים מלכתחילה.

השאלה היא עד כמה, וכאן אין לי תשובה ברורה. ברור לי כי הנורמליות של החיים היא מפגש בין המינים, וברור לי כי המצב היום הוא נורא ואיום גם בחברה שלנו. ברם, מתיחת קו ברור "עד כמה" אינה אפשרית, שכן לא ניתן להגדיר בדיוק מהי הנורמליות של החיים.

בשל כך אני סבור כי יש לעשות את הדברים הבאים: את החינוך – להשאיר נפרד לחלוטין ואת תנועת הנוער – להשאיר מעורבת, אך להשקיע השקעה של ממש להתמודד בה עם שאלות הצניעות לא בעזרת שינוי המסגרת, כי אם בעזרת החתירה המתמדת לצניעות הולכת וגוברת בתוך החברה המעורבת. כך לאט לאט יתברר היכן יעבור קו הגבול".

דברים אלה של הרב י' שרלו, המציע, מתוך שיקול תורני מעמיק ועקרוני, להשאיר את בני עקיבא כתנועת נוער דתית מעורבת, מדברים בעד עצמם, והם עולים בקנה אחד עם הרשימה הארוכה לעיל של רבנים וגדולי ישראל התומכים ברעיון זה.  לצערנו, הנוער הדתי מכיר היום בעיקר את עמדת אלה השוללים את החברה המעורבת, ולכן מן הראוי שהעמדות החיוביות המוצגות כאן, לא יוסתרו מעיני הנוער. כמה רבנים השוללים את בנ"ע מוסיפים, כי "אין אף רב המתיר חברה מעורבת". אימרה זו אינה נכונה, ויש להצטער על הרבנים המשמיעים אותה.

נמשיך בדרכנו, אותה סללו לפנינו ראשונים, ולא נרתע בפני המכשולים. נחתור להמשך פעילות תנועת "בני-עקיבא" כחברה מעורבת צנועה, שבנתה עולמות רבים בישראל, ותבנה עוד יותר מכך, בעתיד, כשתאמין בעצמה ותאזור את הכוח.

ב"ה, טבת תשס"ג

תריסר שאלות ותשובות בענייני חברה מעורבת ו"בני עקיבא"

(מאת ד"ר אמנון שפירא, לשעבר מזכ"ל בנ"ע)

                                   (מספרי העמודים להלן הם לפי החוברת המקורית)

1) מהי "חברה מעורבת"?

"חברה מעורבת" היא חברה של צעירים ומבוגרים, אנשים ונשים יהודים, הלומדים באותם מוסדות, כגון סטודנטים באוניברסיטאות; הגרים בנפרד, אבל לומדים תורה ומדע באותן כיתות לימוד; או העובדים ביחד, כגון במכוני מחקר באוניברסיטאות, במוסדות הממשלה, במפעלי היי-טק, בחברות כלכליות, בבתי חולים (כמו רופאים ורופאות), במשרדים (רואי-חשבון או עורכי-דין), או ביישוב הארץ (חקלאים בכל צורות החקלאות), או בעיסוק פוליטי וציבורי (כגון בכנסת, במועצות מקומיות ובעיריות, ובתנועות פוליטיות וכדומה). וכל זאת, כדרך העולם והחיים; שתורתנו, תורת חיים היא, ולכן תובעת מאתנו מעורבות בחיי העם והארץ, וכמובן מעורבות חברתית (עובדה, שהחרדים אינם מעורבים, לא בחברה, לא בצבא, לא באקדמיה ולא בחיי הכלכלה בצורה רצינית, כי הם בורחים מאחריות); ראו דברי הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (עמ' 66-61), והרבנית נעמי כהן, תדל"א (עמ' 70-67).

2) מהו ההבדל בין "חברה מעורבת" ל"חינוך מעורב"?

בנ"ע תמכה בהקמת ישיבות לבנים ואולפנות לבנות, כחינוך נפרד; אבל חייבה פעילות "חברתית מעורבת" של כולם במסגרת התנועה, בסניפים ובמפעלים הארצים.

3) האם חברה מעורבת מותרת או אסורה על פי ההלכה?

כמו בהרבה שאלות ציבוריות בימינו (כגון: ש"ל לבנות, גיוס שווה של כל הבנים לצבא, גילוח ותפילת "הלל" ב"יום העצמאות" וב"יום ירושלים"), גם שאלה זו נמצאת בוויכוח בין רבנים:

יש השוללים, ויש המחייבים. בחוברת זו עולה בבירור קולם של אלה, והם קצת מהרבה, המתירים והמחייבים חברה מעורבת בבנ"ע, כעולה מהתשובות לשאלות הבאות.

4) חברה מעורבת המותרת על פי ההלכה; האם היא גם רצויה משיקולים חינוכיים?

כן, ושורה ארוכה של רבנים הסבירה, פרט היטב, מדוע "חברה מעורבת" לא רק מותרת על פי ההלכה אלא גם רצויה משיקולים חינוכיים; וכי רצוי, דווקא בעת-משבר רוחני כמו היום, שנערים ונערות יתחנכו בתנועת-נוער משותפת בה תהיה אפשרות להדריך אותם להתנהגות הולמת ביחסי שני המינים; כמו הרב ויינברג (עמ' 39), הרב מונק (עמ' 42), הרב בר אילן (עמ' 43), הרב בר-שאול (עמ' 43), הרב יוסף דב סולובייצ'יק (עמ' 57), הרבנית נעמי כהן (עמ' 67), מוטי ברייאר (עמ' 71), הרב לויטס (עמ' 81), הרב ברקוביץ (עמ' 83), הרב אלינסון (עמ' 88), הרב שילה (עמ' 94), הרבנית מרים שילה נ"ע (עמ' 96), הרב ח' דרוקמן (עמ' 53), הרב יובל שרלו (כאן, מבוא), יחיאל אליאש (עמ' 51), ש"ז שרגאי (עמ' 52), טובה סנהדראי (עמ' 53), הרב יצחק ניסנבוים (עמ' 54).

5) האם ישנה תמיכה של גדולי הדור ברעיון של חברה מעורבת?

כן, כמה מגדולי הדור תמכו ברעיון זה: הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, גדול הדור, שהקים עולם שלם של תורה בארה"ב ובעולם, וייסד בבוסטון ישיבה מעורבת של בנים ובנות, מכתה א' ועד כתה יב', בנשיאותו ובהנהגתו התורנית האישית (פירוט מלא בעמ' 59-57); הרב הראשי שלמה גורן זצ"ל, שתמך באופן נחרץ בחוברת "חברה מעורבת", ובדרכה של בני "עקיבא" כתנועת נוער מעורבת (פרטים בעמ' 3-2); הרב ב"צ עוזיאל, "הראשון לציון" זצ"ל, שהתנגד לעמדת הראי"ה קוק זצ"ל, ששלל זכות בחירה מנשים מטעמי צניעות; בסוברו, "שכנסייה רצינית" של גברים ונשים מעורבת היא דרך העולם הרצויה, ואין לשלול אותה (עמ' 9) ועוד.

6) אם כל כך הרבה רבנים תומכים בשיטת בנ"ע, מדוע לא שמענו עליהם עד כה?

מפני שיש מגמה מכוונת להסתיר אותם מחברי בנ"ע. המאמץ נעשה הן ע"י רמי"ם חרדליי"ם, והן ע"י כמה מאנשי התנועה עצמם (חרדליי"ם בעצמם). דרך זו מנוגדת לדרכה של תורה: בבית המדרש תמיד היו "בית שמאי" ו"בית הלל", ואיש לא צינזר, או הסתיר, דעה של אף חכם אחד. כשם שהחרדים מעלימים את קיומם של גאוני עולם, כמו מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ומרן הרב סולובייצ'יק זצ"ל (שניהם נמחקו לחלוטין מכל הוצאות הספרים החרדיות, בארץ ובארה"ב), כך עושים רבנים חרדליי"ם, כשהם מעלימים באופן שיטתי את עמדות החכמים בגמרא, בפוסקים הראשונים והאחרונים, המביעים דעות תורניות הפוכות משלהם.

7) האם רבני התנועה תומכים ברעיון של חברה מעורבת?

כן; כך עולה מעמדתם של רבים מרבני התנועה, המחייבים את בני עקיבא כתנועת נוער מעורבת, ביניהם אף מלכתחילה; ראו אצל הרב ח' דרוקמן (עמ' 53), הרב צפניה דרורי (עמ' 1), הרב דניאל שילה (עמ' 95-94); הרב יובל שרלו (כאן, מבוא), ורבנים ופוסקים אחרים, כמו: הרב מנחם לויטס (עמ' 82-81), הרב אליעזר ברקוביץ (עמ' 87-83), הרב אליקים אלינסון 93-88) ורבים אחרים.

8) האם מליאת ההנהלה הארצית על רבניה תומכת בחברה מעורבת?

כן, זוהי החלטתה המפורשת של מליאת ההנהלה הארצית, השרירה וקיימת עד היום (עמ' 98); ואותם מחברי בנ"ע הפועלים להפרדה, פועלים נגד עמדתה המוצהרת של התנועה.

9) האם ניתן להתייחס לחברה מעורבת בימינו בתור "לכתחילה"  – לאלה המשתדלים לחיות על פי דקדוקי ההלכה?

כן; ושלוש תשובות מרבות בחוברת, הן: תשובת הרב א' אלינסון, שחיבר שורה של ספרי הלכה מובהקים שעסקו בשאלות האשה; ספרים, שקיבלו את הסכמתו הנמרצת של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א (אין להבין מכאן, שהרב עובדיה יוסף הוא חסיד של בנ"ע; אלא זאת, שהוא תומך בספרי ההלכה הרבים והמדוקדקים שפירסם הרב אלינסון במשך שנים; ומכאן יש להסביר, מדוע ראוי הרב אלינסון שיעיינו בדבריו בקשב רב). הרב אלינסון מנמק, מדוע דווקא החינוך המעורב, בו גם גדלו בניו (כולם בני ישיבה בחינוכם), הוא נכון ורצוי יותר מאשר חינוך נפרד

(עמ' 88); תשובת הרב א' ברקוביץ, שהיה פוסק חשוב ומחבר של כמה ספרי הלכה המסביר, מדוע חינוך נפרד אפשרי רק בישיבה, אבל החיים בארץ מחייבים חינוך מעורב דווקא, "כפי שהתורה דורשת מאתנו" (עמ' 88); ותשובת הרב ח' דרוקמן, המכיר היטב את המציאות של חברה מעורבת לאורך שנים, ומסכם אותה, "שבמציאות שלנו היא לכתחילה" (עמ' 53).

10) האם בעתיד הרחוק תהיה החברה היהודית נפרדת, או מעורבת?

אין לדעת; ייתכן, שבעתיד היא תהיה אמנם נפרדת (כהצעת הראי"ה קוק, ונשים תשבנה בבית ולא תצבענה לכנסת); אבל גם ייתכן להיפך, שהיא תהיה עוד יותר מעורבת (כהצעת הרב סולובייצ'יק, ונשים תעמודנה בראש הציבור, כמו דבורה). ההלכה פוסקת על סמך ניתוח ההווה, ולא על סמך השערות התלויות על בלימה לגבי העתיד, וחכם עדיף מנביא. איש אינו יודע לענות על שאלה זו, הואיל ואיש איננו נביא, לכן היא איננה רלוונטית.

11) האם חברה  נ פ ר ד ת  היא מ"לכתחילה" או "בדיעבד"?

חברה נפרדת היא שחיה "בדיעבד" גמור: נוער חרדי אינו יכול להיות שותף רציני בבניין הארץ: לא בצבא (כי הצבא מעורב); לא במדע (כי האוניברסיטאות מעורבות); לא בכלכלה (כי חיי הכלכלה מעורבים); ולא בחיים הציבוריים (כי כולם מעורבים); ודחיקת הנוער הדתי-לאומי לשוליים היא הרת-אסון, ותגרום נזק חמור לתורה, לעם ישראל, ולארץ ישראל.

12) מהי החברה היהודית האידיאלית?

כמו שבנ"ע כיום, עם שאיפה מתמדת להישגים נוספים.

אבל תלמידי חכמים שונים אומרים לנוער, שעומדות בפניו אך ורק שתי ברירות: א) לחיות בחברה נפרדת, וצנועה; ב) או לחיות בחברה מעורבת, ולא צנועה, וזו אמירה טועה ומכשילה. מתוך המון מקורות הלכתיים בחוברת, ומתוך עמדותיהם המפורשות של רבנים גדולים וראשי ישיבות עולה, שהרחקת הבנים מהבנות עלולה לגרום, וכבר גורמת היום בפועל, לקילקולים חינוכיים רבים (מסיבות המפורטות בחוברת), וכפי שקורה למעשה היום בבנ"ע. וזה קורה, למרבה הצער, בגלל שהתנועה מאבדת במהירות את בטחונה העצמי, ואת האמונה בצדקת דרכה. כאשר התנועה מותקפת ללא הרף ע"י רמי"ם חרדליי"ם, האומרים להם בוקר וערב, כי תנועת נוער מעורבת היא בדיעבד; כי לימודי חול הם בדיעבד; כי כל מה שהם עושים במסגרת הפנאי (אפילו ספרות-חול טובה ובילוי תרבותי חיובי), שהכל הוא בדיעבד (ובעצם, אסור), אז הנוער – שממשיך בכל זה – מאבד את בטחונו ואת אמונתו, וזורק את הדת בכלל; וזו אחת הסיבות לדתלשי"ם למיניהם. כי מי שמשננים לו יומם ולילה שהוא הבן הנחות, מהסוג הלא-טוב של המשפחה (= "בדיעבד"!), אז הוא מתנהג בבגרותו בהתאם לציפיות אלה, והתוצאה – קילקול, ההולך ופושה בימינו כספחת. לכן המסקנה, שבנ"ע צריכה להמשיך את דרכה החינוכית, שזכתה עד היום להישגים כבירים, ולחתור להיות חברה מעורבת וצנועה, כעולה משלל המקורות שבחוברת.

 

תנועת בני עקיבא בישראל

ההנהלה הארצית

תשובה לחברים השואלים בעניין

חברה מעורבת

(בנים ובנות)

בבני עקיבא בימינו

מאת: אמנון שפירא

בס"ד טבת תשמ"א

מהדורה רביעית תשס"ד

	תשובתו של אמנון שפירא לרב שלמה אבינר בעניין בני עקיבא –         נמסרה לעיונו המפורט של ראש הרבנים לישראל, הרב הגאון ר' שלמה גורן שליט"א להלן תשובתו

תשובה לבני עקיבא

תנועת הנוער בני עקיבא, הקיימת ופועלת כתנועת נוער דתית ארצית ועולמי, זה למעלה מיובל שנים, היוותה ומהווה מנוף להשרשת אמונת האומן של תורת ישראל וארץ ישראל בקרב בני נוער בארץ, בארצנו הקדושה ובתפוצות ישראל. מי ימלל פעולותיה, הישגיה ומסירות נפשה של תנועה זו למען קרב הלבבות של צעירי הצאן לערכי התורה וקיום המצוות.

לזכותה של תנועת בני עקיבא הארצית והעולמית, יש לזקוף הצלת רבבות בנים ובנות ישראל מהתבוללות ופריקת עול, עול תורה ומצוות. על תנועה יקרה וטהורה זו יש לקרוא את דברי המדרש בבראשית רבה: "אומרים לפרת למה אין קולך הולך? אומר להם איני צריך, מעשי מודיעים אותי, אדם נוטע בי נטיעה והיא עושה לשלושים יום. זורע בי ירק והיא עומדת לשלושה ימים. אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם הולך? אומרים להם אין אנו צריכים, פרותינו מעידים עלינו".

כך תנועת בני עקיבא, פרותיה הברוכים מעידים עליה והם שני דורות של שומרי תורה ומצוות, ושל לוחמים ומוסרי נפש למען ארצנו ותורתו, שגידלה וחינכה והעלתם לציון ברינת אלוקים. עברתי ארצות ומדינות בכל קצבי תבל ובכול מקום שתנועת בני עקיבא הכתה שורשים, שם מצאתי מסירות נפש לתורה ולארץ ישראל.

על תנועת בני עקיבא אפשר להחיל את דרשת הברייתא במסכת יומא דף פו. :"ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמיים מתאהב על ידך. וכן שם שמיים מתאהב זה למעלה מיובל שנים על ידי בניה ובנותיה של תנועה זו. בכול יחידה צבאית, בכול עמדה, מוצב ומעוז, בכול מלחמות המצווה של עם ישראל בארצו ובכול קהילה יהודית בתפוצות, חברי בני עקיבא מאהבים את שם ה', עליהם ועל כיוצא בהם התנבא הנביא ישעיה ואמר: "ונודע בגויים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כל רועיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'".

ואם קמו עליה ועל דרכה החינוכית עוררין ובאים כנגדה בתביעות, שאין התנועה יכולה לעמוד בהם, אין בהם כדי לשנות במאומה את דעתנו החיובית ודעת רבותינו הגדולים, נוחי נפש, בניהם גאון ישראל מרן הרא"יה קוק זיע"א, בכול הנוגע לחשיבתה של תנועה קדושה זו. כמוה ירבו בישראל.

ראיתי את מחקרו החשוב של יקירינו הדגול ר' אמנון שפירא הנושא את דיגלה של בני עקיבא ברמה עשרות בשנים ויכולים דבריו ומחקרו להאיר את הדעת בסוגיה מסובכת וקשה זו. ועוד חזון להאריך בנושא ההלכתי הזה, בבוא מועד.

ויהי נועם ה' עליכם, על רבבות החברים המדריכים והמנהיגים הנושאים בעול ארגונה, קיומה ושגשוגה של בני עקיבא בארץ ובתפוצות הגולה, עליך אנו מתפללים, בלשונו של הנביא:" כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבד ה' וצדקתם מאתי נאום ה'".

ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם.

ב"ה, כ"ד שבט תשמ"ב

לאמנון שלום!

קראתי בעניין את החוברת על חברה מעורבת. נהניתי מן העובדה שנכנסת להתמודדות עם דברי רבותינו ועשית בדבריהם כתלמיד חכם. יש לי הערות על דרך הניתוח ודומני שנדחקת בתירוצים כשאין הכרח בדבר. אמנם, עצם גישתו של הרב אבינר שליט"א לא נראית לי. אין כל טעם להכניס לגדרי הלכה נושאי הליכות, ודבריו מגיעים עד קיצוניות שאינה מקובלת. השמעת על שולחן שבת שבו יפרידו גברים מנשים? עם ישראל ידע בחושו הטבעי לשמור על הפרדת מסגרות בענייני פרהסיה. אך בחוגים היותר קרובים, להבדיל מהערבים, לא העלו על הדעת הפרדות והרחקות בתוך הבית והחברה הסובבת בו.

במיוחד בדורנו יצרה תנועת "תורה ועבודה" קשרים חיוביים וערכיים בחברתה, כששותפים בהם נשים וגברים, וקשרים אלו עידנו מאוד את היחס בין המינים. אמנם, הסכנות אורבות ואי אפשר לומר שגסי הרוח לא מקלקלים את השורה. וצריך על כן לדאוג לשמירת המסגרת מתערובת יתירה, ובעיקר להדגיש שמפגשים חייבים להיות סביב תכנים, שאם לא כן, ההפקרות מקלקלת את השורה.

כשתבוא לסניף בנ"ע תבחין בהפרדה טבעית בעת הישיבה יחד ובעת הריקוד. הצניעות הטבעית של בנות ישראל יצרה גם בבנ"ע הבדלות שלא הוגדרו מעולם. אבל הם מאשרים את צדקת הגישה שלנו בחינוך הדור שהוכיחה את עצמה, וממנה ובגללה צמחו ישיבות ועולם שלם של תורה המקדים בואו של משיח.

בב"ח לתו"ע

הרב צפניה דרורי

רב העיר קרית שמונה

וראש ישיבת ההסדר בה

ב"ה, יום לסדר: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם", תש"מ

להרב שלמה אבינר – שלום עד העולם!

נזדמן לי לאחרונה לעיין בתשובה שלך בעניין הצטרפות לתנועת נוער מעורבת והדרכה בה (בקובץ "קדושים תהיו" עמ' 246-249 ); העליתי כמה השגות לאותה תשובה ואפרוש אותן לפניך.

שאלות

1.       האם התארגנות מעורבת של בנים ובנות מותרת?

1. האם קיום תנועת בני עקיבא ועזרא הוא דבר טוב או לא?

3.       מה יש לייעץ למי שפונה בשאלה האם מותר להצטרף לבני עקיבא?

תשובות

1.       היא (=ההתארגנות) "אסורה בהחלט ואין כאן צל של ספק".

1. בני עקיבא ועזרא הם תופעה של קידוש ה' ברבים!
2. (בקיצור) – הרוצה להצטרף לבני עקיבא – יעשה שאלת חכם.

כיוון שאני חבר בתנועת נוער מעורבת ופעיל בה במשך הרבה שנים, עוררו אותי דבריך החמורים לברר את הנושא מיסודו. בדיקתי זו העלתה כמה וכמה שאלות, הן על עצם המקורות שהבאת, והן על הדרך בה פירשת אותם.

ברשותך אפרוש בפניך בפרוטרוט השגות אלה. השאלה הנדונה היא מן הקשות והמורכבות ביותר לחינוך הדור הצעיר כיום, וצריכה בירור אמיתי מתוך זהירות וחרדת קודש.

• אפתח בתמיהה: הרי תשובה מס' 1 שענית – אינה מאפשרת כלל תשובה מס' 2, שהרי אי אפשר "לקדש ה' ברבים" ע"י עשיית איסורים!

מאידך, אם נחוץ על פי דין לקדש את ה' בעשיית איסור, אין האיסור איסור אלא היתר גמור!

אציין דוגמא ידועה.

יש איסור דאורייתא בחילול שבת, אבל, אם לצורך הצלת נפשות יש לחלל שבת, הרי זו אינה יותר בגדר איסור, אלא אדרבא, מצווה גדולה!

(השאלה אם שבת "הותרה" או "דחויה" אינה רלוונטית בנקודה זו. עי' יומא פ"ד, ודברי הכ"מ ריש פ"ב בהל' שבת להרמב"ם).

כדברי השו"ע (או"ח ס' שכט): "כל פיקוח נפש דוחה שבת, והזריז ה"ז משובח. מצווה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם"; ואילו שתי תשובותיך הסותרות יוצרות יחד משוואה הלכתית, שהמסקנה ההכרחית שלה היא: "מצווה הבאה בעבירה"! (וידועה הסוגיא התלמודית בנ"ד בכגון לולב הגזול, סוכה ל., שהמברך עליו הוא מנאץ ה' – מלאכי א' ועוד).

רבני דורנו הקרובים לנו ראו תמיד בחיוב רב את קיומה של בני עקיבא; החל מראש הרבנים לא"י דאז, מרן הרב קוק זצ"ל, שליווה בחיבה את ארגון בני עקיבא מאז היווסדו; ועד ראש הרבנים בדורנו, הרב שלמה גורן שליט"א, ואילו מדבריך נראה שאתה היחיד מכל רבני התנועה הקרובים לנו החותך את דיננו לאיסור "מוחלט".

עם זאת ראויים דבריך לדיון עניני מתוך כובד ראש.

————————————————

אעבור עתה לניתוח תשובתך העניינית.

להלן הצילום של כל החלק הראשון של התשובה עם מראי המקומות (מהספר קדושים תהיו), ואתחיל קודם באותם מקורות שהם יחידאיים, דהיינו הערות מס' 2,4,6.

2)      להוכחת הטענה שאסור, כביכול, לאנשים ונשים להתערב זב"ז "אף במעמד רציני" – מובא בהערה 2, תרגום יונתן בן עוזיאל לדברים לב, 25.

דומני שיש להיזהר בלימוד הלכה מתרגום יוב"ע (יונתן בן עוזיאל) לתורה! אמנם תיוב"ע הולך, בדרך כלל, לפי ההלכה, אבל פעמים הרבה פוסק שלא כדין, וחכמים לא נמנעו מלהסתייג נמרצות מהמתרגם לפיו ואף לנזוף בו!

למשל,

• המשנה במגילה (פ"ג מ"ט) מציינת" האומר מזרעך לא תיתן להעביר למולך (ויק' יח, 21): "ומזרעך לא תיתן לא עברא בארמיותא – משתקין אותו בנזיפה" – והנה זוהי בדיוק לשון התיוב"ע עה"פ!

• התלמוד הירושלמי (ברכ' פ"ה ה"ג) מביא בשם ר' יוסי בר ר' בון כי אלה המתרגמים: "עמי בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמים כך תהיין רחמנין בארעא… לא עבדין טבאות (=אינם עושים טוב), שהן עושים מידותיו של הקב"ה רחמים ("ואינן אלא גזרות") ; והנה זוהי ממש לשון התיוב"ע על עניין "אותו ואת בנו". (ויק' כב,28)!

• ויק' יט, 24: "ובשנה הרביעית…" – התיוב"ע קושר את פדיון הנטע רבעי מן הכהן, בעוד שלפי ההלכה (כגון רמב"ם פ"ט מהל' מעש"ש) מטע רבעי נפדה ע"י הבעלים בירושלים ואין לכוהנים כל חלק בו.

• דבר' כד, 5: "כי יקח איש אישה חדשה…"; תיוב"ע: "איתא חדתא בתולתא…" וזה בניגוד לברייתא בגמרא (סוט' מד.) שגם באלמנה וגרושה מדבר. וכך נפסק להלכה (רמב"ם, פ"ז מהל' מלכים ה"ז).

• שם, כה,12: "וקצותה את כפה" – התיוב"ע: "ותקטעון את פיסת ידה" , וזה בניגוד להלכה שמשלמת ממון ולא ממש. (ראה רש"י עה"פ)

אלו דוגמאות מעטות שנמצאו לי אגב אורחא, ויש עוד רבות וכיוצא באלה.

עלי לציין שגם אילמלא דוגמאות אלא ודומיהן יכול המעיין בתרגום על הפסוק המסוים הנ"ל להבין שאין להסיק ממנו מסקנה כלשהי.

דברים פרק לב פסוק כה

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה:

נכון שמילים "גם בחור גם בתולה" מתורגמים ל: "לחוד עולימיהון ולחוד בתוליהון", אך נשים לב שהמילה "ומחדרים" תורגמה על ידו ל: "בגו קיטוני מדמיכיהון", דהיינו: בחדרי משכבם\ בחדרי מיטותיהם. (קיטון הוא מילה יוונית, שחדרה לשפות שמיות כמו ערבית ועברית ראה ערך "קטן" בהערוך).

עכשיו כיוון שהתיוב"ע תרגם כך את ה"חדרים", היה מוכרח להוסיף ולתרגם גם "לחוד", כדי למנוע ממישהו טעות כאילו הבחורים והבחורות נמצאים יחד בחדרי המיטות!

ברור לכל שאין לתרגום פסוק זה ולא כלום עם שאלת החברה המעורבת; ובודאי שאין להפיק מתוך דרשה נחמדה זו שאסור ב"איסור מוחלט" להשתייך בימינו לבני עקיבא, "ואפילו במעמד רציני"!

3)      איסור "עבודה בעירבוביא" מבוסס (הערה 4) על שו"ת הרידב"ז, ח"ג ס' תפ"א.

נעיין במדוקדק בשאלה ובתשובתה.

שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תפא

(תתקיט) שאלת ממני על מה שנהגו במצרים שהולכות הנשים לעשות מלאכה בבית העכו"ם ועומדות שם ג' או ד' ימים ולילות ולפעמים יש בהן נשי כהנים אם יש חשש איסור אם לא:

תשובה יש במעשה זה פריצות גדול לא ישוער וכבר נעשו הסכמות מידי הנגידים על זה ומקצתם פירשו ונמנעו ומקצתם לא יכלו לעמוד כי הן עניות ובעליהן עניים ולא יתנו להן לא לבוש ולא כסות בקרה ולא לבניהן והן צריכות לבקש מחייתן והולכות ברשות בעליהן ומה שיכולנו לתקן הוא שלא ישבו על שלחן אחד לעשות מלאכת הרקום אנשים ונשים כאשר היה בתחלה אלא שהאנשים לעצמן והנשים לעצמן ועוד שלא תלכנה אלא הזקנות ממ"ם שנה ומעלה. ומ"מ לענין הדין אין כאן חשש איסור לאסור אותה על בעלה. חדא שהולכות יותר משלש נשים ואין כאן יחוד דהכי תנן לא יתיחד איש עם שתי נשים משמע הא עם ג' או ד' מותר לדעת רש"י ז"ל. ואע"פ שיש חולקים עליו הנ"מ לכתחלה אבל בדיעבד לא. ותו דאיכא אנשים הרבה וא"כ נשים הרבה עם אנשים הרבה מותר אפילו לכתחלה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' כ"ו מהלכות איסורי ביאה. ותו דפתח פתוח לרשות הרבים. ותו דבעלה בעיר ואמר רבא בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד וא"ר יוסף פתח פתוח לרה"ר אין חוששין משום יחוד. ואע"פ שרש"י ז"ל פי' לענין מלקות אבל איסורא איכא. התוספות והרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ורוב המפרשים הסכימו דאפילו איסורא ליכא. אע"פ שלפעמים ישנות שם בלילה ואיכא למיחש ל"ק שהרי אותן הישנות בלילה אין עושות מלאכה עם אנשים כלל שאין אנשים נכנסים במקום השרות ואם הם במקום שנכנסין שם אנשים הרבה ונשים הרבה מותר כדכתיבנא.

נשים לב: השאלה הייתה בדבר נשים יהודיות ההולכות לעבודה למספר ימים ולילות לבתיהם של עכו"ם! עוד לפני קריאת התשובה ניתן לומר שאפילו מי שסבור שחברה מעורבת בימינו היא צורך השעה גדול ומותר לכתחילה, יאסור ללא פקפוק עבודה בתנאים שכאלה! וכי המותר ללמוד מתשובתו זו של הרידב"ז ג"ש על "עבודה מעורבת" בימינו, כגון ברמת מגשימים או בלביא?

נעיין גם בתשובה.

בתשובתו של הרידב"ז שני יסודות הנוגעים לענייננו:

• ערבוביא של אנשים ונשים בעבודה מותרת לכתחילה!
• לשאלה המיוחדת של נשים יהודיות ההולכות לכמה ימים ולילות לבתי עכו"ם

ולכן מתשובת הרידב"ז אפשר ללמוד היתר לעבודה מעורבת כיוון שיש "נשים הרבה עם אנשים הרבה", ואין חשש ייחוד, ו"רוב המפרשים הסכימו דאפילו איסורא ליכא"

לחיזוק מסקנה זו מדברי הרידב"ז ראה גם בשו"ת "חוות יאיר" סימן ס"ו (תשובה מהרב מאיר שטרן), ותשובתו של בעל "חוות יאיר" בס' ע"ג, שם.                         (ראה נספחים)

4)         האיסור לקיים "אסיפות וישיבות" מעורבות מבוסס כולו על ה"אגרות משה" (הערה6)

להלן העתק מלא של תשובת הרב פיינשטיין.

שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קט

במיטינגען של סאסייטע ותיקנו שילמוד

אחד איזה דין אם רשאות הנשים

להשאר שם לשמוע

כ"א מנ"א תש"כ.

שגם הנשים משתתפות בכל הדברים, אף שאין ידוע הטעם שמקילין במדינה זו בפשיטות אבל כיון שמקילין אין שום טעם שיצאו בשעת הלמוד כי גם נשים צריכות לידע דיני התורה וטוב להן שישמעו דברי תורה דינים ומוסר כדאמרו חז"ל בהא דמצות הקהל ריש חגיגה נשים באות לשמוע. וכן טוב שישמעו בכל מקום דברי תורה. אבל אם יגיע זמן תפלת מנחה או מעריב וירצו להתפלל שם יצטרכו הנשים לצאת לחדר אחר ולא בחדר שמתפללין שם האנשים. ידידו, משה פיינשטיין

מע"כ הנכבד ר' יוסף בראון שליט"א. הנה בדבר המיטינגען של הסאסייטע שבאין לשם אנשים ונשים לשוחח ולהווכח ולהחליט בעניני חול של הסאסייטע, ותיקנו שבכל מיטינג ילמוד אחד מהחבורה איזה דבר תורה בפסקי דינים משלחן ערוך או בדברי מוסר ויראה, הוא תקנה טובה ויישר כחכם. ובדבר הנשים אם יכולות להיות שם גם בשעת הלמוד כמו שהן נמצאות שם בשעת השיחות ודיונים בעניני חול, או שצריכות לצאת לחדר אחר, הנה דברי תורה ומוסר לא גרעי מעניני חול וכיון שאין אתם מחמירים עליהן שלא לבא להמיטינגען כמו כל הסאסייטעס שבמדינה זו

המעיין בתשובה יראה כי היא בנויה על היסודות הבאים:

• גברים ונשים הנפגשים בפגישות של חברה ועוסקים ביחד בענייני חול ובענייני קודש – מותר להם לעשות כן. (אמנם הוא אומר בשפה רפה כי: "אין ידוע הטעם שמקילין במדינה זו בפשיטות…", אבל להלכה הוא פוסק שההתכנסות יחד מותרת לגמרי).
• מותר גם ללמוד תורה עם הנשים בצוותא ("טוב שישמעו בכול מקום דברי תורה").
• ההיתר להתכנסות מעורבת של גברים ונשים היא לעסקי חול או ללימוד תורה. אבל לא לתפילה. עם הגיע זמן המנחה "יצטרכו הנשים לצאת לחדר אחר".

לענ"ד קשה מאוד להשתמש בתשובה מתירה זו, שהיא מן הבולטות בפסיקה להיתר קיום חברה מעורבת בימינו, כדי לאסור בשמה "איסור מוחלט", וללא "צל של ספק" כל "אספות וישיבות" של תנועת בני עקיבא בימינו.

(המקור השני המובא שם מה"אגרות משה", מאו"ח ס' ל"ט, מ"א, עוסק כולו בדיני גובה המחיצה בבית הכנסת, ואין נושא זה בתחום דיוננו). (ניתן לעיין בנספח)

עד כאן הובאו אותם מקורות המובאים כיחידאיים; נבחן עתה עוד שתי תשובות מהנ"ל, ולאחר מכן נדון בפוסקים הראשונים.

5)      כאחד המקורות לאיסור הטיול המעורב מוזכר שו"ת "אבקת רוכל" (ס' ר"ו)(בהערה מס' 5)

לכאורה – אשלי רברבי: מרן ר' יוסף קארו בעל השו"ע! אבל, נעיין נא בתשובה, שהעתקה מובא בזה. מסתבר, שה"אבקת רוכל" אינו מדבר כלל, בשום צורה, בענייני חברה "מעורבת" או טיול "מעורב".

שו"ת אבקת רוכל סימן רו

נמנו וגמרו לתקן תקנה והסכמה אחת שיש בה מיגדר מילתא והוא שראו בעונות הדור פרוץ ומצד שהבחורים ונערים הולכים לטייל בשבת מחוץ לעיר במקומות מיוחדים שם עושי' עבירות קשות ורעות הסכימו שלא יוכלו לטייל בשבת מחוץ לעיר באותם המקומות המיוחדים לטייל והכריזו ההסכמה בכל קהלות עפ"י החכם שהוא היה המכריז וקבלוה עליהם כל הקהלות:

ובשבת שנית קצת מבני ק"ק טולידו עברו ההסכמה והלכו לטייל ואמרו שהם לא שמעו כי אם במקום אחד מיוחד ולא במקומות שהלכו לטייל והחכם עם הממונים אמרו שבכל המקומות היתה ההסכמה והתרו בהם ואמרו שמאחר שהם אומרים שלא שמעו עברו בשוגג אבל מכאן והלאה שיהיו נזהרים שלא ילכו שאם ילכו יעברו על ההסכמ' ויהיו נכשלים בחרם ח"ו וקצת מהקהל היו אומרים שלא היו רוצים לקבלה והחכם ענה בם ואמר שלא היו יכולים להפטר מאחר שכבר קבלוה עליהם ונכרזה ההסכמה והיו מרננים ועברו ב' או ג' שבתות ולא הלכו לטייל בשום מקום וביום שבת זכור יצאו בני בליעל ואמרו החכם נתן רשות שנוכל לטייל חוץ ממקום פלוני שהוא אותו המקום המיוחד הנזכר ונגררו אחריהם רבים מהבחורים ונערים יחדיו ואנשים רקים ופוחזים והלכו לטייל ועברו ההסכמה והממונים והגזברים נוסדו יחדיו ליסרם ולנדותם ואותם שהיו מק"ק לורקא קבלו תוכחה ויצאו מבית הכנסת ושאלו מחילה והתירו להם על מה שעברו אבל אותם שהיו מק"ק טולידו לא רצו לקבל תוכחה באומרם שלא עברו הסכמה ויד הממונה והגזבר שלהם עמהם כדי שלא להוכיחם:

העובדה:     בקהילת טולדו היו הבחורים והנערים (זכרים עם זכרים) הולכים "לטייל בשבת מחוץ לעיר במקומות מיוחדים שם עושים עבירות קשות ורעות". (לא ידוע טיב המעשים הרעים שהיו עושים שם).

התגובה:      "… הסכימו שלא יוכלו לטייל בשבת מחוץ לעיר באותם המקומות… והכריזו ההסכמה… וקיבלוה עליהם כל הקהילות".

התוצאה:    "… ונגררו רבים מהבחורים ונערים יחדיו (זכרים עם זכרים!) ואנשים ריקים ופוחזים והלכו לטייל ועברו ההסכמה…".

הערה: השוויתי את התשובה במהדורת שאלוניקי ולייפציג. כידוע, רק שתי מהדורות אלה הם בגדר דפוסים ראשונים של ה"אבקת רוכל". ההוצאות שבימינו הן מהדורת צילום של הראשונים, ובייחוד של דפוס לייפציג. ההשוואה מלמדת שאין הבדלי נוסחאות ביניהם בנידון, ואין כאן טעות סופר. שמא המקור שהיה לפניך משובש היה?

6)       כאסמכתא לאיסור שיעורים משותפים מובא ה"משפטי עוזיאל" (חו"מ ס' ו')

אתמהא, שהרי זוהי ראיה לסתור! לפי שהרב בן ציון עוזיאל זצ"ל, הרב הראשי הספרדי לא"י, הראשון לציון, מתיר בהיתר גמור ולא אוסר!

כדבריו:

שו"ת משפטי עוזיאל חו"מ ס' ו'

ד' ההלכה והמוסריות

אולם עדין נשאר מקום לפקפק ולומר, שאמנם מצד ההלכה מועלת הקבלה ויכולים לבחור בה מדין קבלוה עליהם, אבל מצד המוסר וגדר הצניעות, אולי יש איסור בדבר. ויפה כתב הרה"ג המחבר יצ"ו כי המוסר והתורה הם דבר אחד וגם בזה יש לומר שאחר שלמדנו שלא אסרה תורה אלא בדרך מנוי, מזה יוצא שאין לאסור משום פריצות, ולו היה מקום לאסור מפני הצניעות לא היתה התורה מתרת. ובכל זאת כדי להיות מתונים בדין נתבונן על הדבר גם מנקודת השקפה זו, ונראה, אם בכגון זה יש חשש לפריצות.

הסברא נותנת לומר דבכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האישה (אבות א' ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עון, אבל לא שיחה של וכוח בענינים חשובים וצבוריים; ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הצבור, שהיא עבודת הקדש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר. ואל תשיבני ממה שאמרו חכמים: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, והתקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה (סוכה נ"א), שלא נאמר זה אלא בכנסיה המונית גדולה של כשרים ופרוצים יחד, ובכגון זה חוששים למעוטא דפרוצים, וביותר בהיותם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם, אבל בכנסיה של נבחרים לא נאמר דבר כזה לעשות את נבחרי העם לפרוצים בעריות, ולא תהיה כזאת בישראל.

ובהמשך שם, כלשונו:

"… כל הזדמנות חברותית שהיא לצורך ולתועלת דבר חשוב, ומכל שכן דבר ציבורי ולאומי, לא מצאנו לשום אחד מגדולי הפוסקים הראשונים שיאמר כן" !! (דהיינו: שיאסור על התכנסות מעורבת; והוא, הרב הראשי, כמובן מתיר בתור גדר של "לכתחילה" גמור!).

————————————————

7)       נעבור מכאן לפוסק הראשון שממנו נלמדו כמה הלכות לעניין ההפרדה, והוא הרמב"ם.

אתה כותב: "וכן ברמב"ם, שחייבים להעמיד שוטרים כדי שלא יתערבבו אנשים ונשים בגנים או בבית". (הטור ושאר הפוסקים הולכים בעקבותיו, ולפי ניסוחיו).

כיוון שיש המסתמכים על הרמב"ם הזה, הבה נלמד אותו כפשוטו וכפי שראוי ללמוד אותו; שהרי דברי תורה פתוחים לכל אדם; אם סברותיי אינן מחודדות, אפשר להשיב עליהן, בבחינת: "ניתי ספר וניחזי".

אביא להלן את העתקתן של הלכות כ' וכ"א מהל' יו"ט פ"ו.

יש חשיבות מרובה לדיון מדוקדק ברמב"ם זה, כיוון שהוא משמש לרבים יסוד לטענה כאילו יש בדבריו אלה תביעה עקרונית להפרדה בין גברים ונשים.

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה כ

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה כא

חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה.

יש קודם כל לשים לב לעובדה שהרמב"ם לא מביא הלכה זו בספר "נשים", אלא בספר "זמנים", ולא בהלכות אישות אלא בהל' יום טוב! יש להסיק מכך שלא עצם הערבוביא אסורה, אלא התוצאות הנובעות ממנה בתנאים מסוימים (שעיקרם: התקהלות המונית ממושכת וחשש שיכרות).

אדרבא, בהל' איסורי ביאה, (פכ"ב הל' ח') מציין הרמב"ם בפירוש כי: "נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחוד".

הרמב"ם בהל' יו"ט הנ"ל, מקדיש את כל הלכה כ' לתוצאות החמורות הנובעות משתיית יין מופרזת ברגל, והן: שיכרות, שחוק רבה, קלות ראש, הוללות וסכלות. ומתוך אלה, מציין הרמב"ם, אי אפשר לעבוד את ה'! ומיד לאחר מכן ממשיך הרמב"ם וכותב כי "חייבים בי"ד וכו' ".

ונא לדייק. הרמב”ם לא אוסר את עצם ההתכנסות המעורבת, אלא קובע גדר וסייג להוללות המונית ומטיל תפקיד על בית הדין למנוע התקבצות אנשים ונשים לאכול ולשתות (יין) "… ויבואו לידי עבירה". ואף בבתיהם כך: "שלא יתערבו… לשמחה ולא ימשכו ביין – שמא יבואו לידי עבירה". אמור מעתה שהעבירה כשלעצמה היא אסורה, לדעת הרמב”ם, ולא התערבבות.

המציאות של הרמב”ם אינה של תנועת נוער דתית בימינו, ולא לגביה פסק. המציאות של הרמב”ם היא של חינגא והילולה המונית הנמשכת שבע יממות, מעין ה"מימונה" הנערכת בימינו. (ומי שראה את הזלילה והשתייה יחד עם ריקודי הבטן וכיוצא באלה ב"סחנה" – יבין היטב מדוע יש לאסור מעיקר הדין התכנסויות פרוצות כאלה בימינו; אבל מה לזה ולמציאות של תנועת נוער דתית בימינו?)

והנה ראיתי שכתב על זה הרב הענקין (נכדו של הרב הענקין ז"ל, שהיה מחשובי הפוסקים בארה"ב, ומצוטט לא אחת  בתשובות "אגרות משה") – רב אזורי לבית שאן והגליל ("שנה בשנה", הוצאת "היכל שלמה", תש"מ).

הרב הענקין נזקק לשאלה של "ישיבת אנשים ונשים יחד בחתונות", ולאחר שהוא מביא את הרמב”ם הנ"ל, הוא כותב: "והנה על כורחך אינו בא לאסור כל תערובת, שהרי כתב בהל' איסור ביאה פ' כ"ב הל' ח': "נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחוד". עכ"ל. ויחוד עצמו איסורו מפני שמביא "לגלות ערוה", כמו שכתב שם בהל' א', ואם כן בתערובת הרבה אנשים ונשים אין חוששין לעבירה, ובהל' יו"ט מדבר… אלא צריך לאמר ששונה הרגל, ששמחים הרבה במאכל ובמשתה והיין מביא לידי שיכרות, וזהו שסיים: "ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה, שהוא הגורם… שתלה יין בשחוק וקלות ראש שמרגילין לערוה… אבל בודאי ציבור של אנשים ונשים בלא משתה ושמחה אינו אסור לדעת הרמב”ם."

בהמשך, שם: "… יש לומר שהיום שכרות אינה מצויה, ולכן לא חשוב לזה"

(=תערובת בחתונות).

וכן לעניין ההספד לעתיד לבוא, בדרשת הגמרא בסוכה נב, "… נראה לענ"ד שאין קרא דזכריה עוסק אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שיש בהם קדושה, ולא בשאר מקומות…" (ומביא שם כמה ראיות לזה).

היסוד לפסיקתו הנ"ל של הרמב”ם היה, ככל הנראה (ועיין בנושאי כליו על "אחר") בדברי אבין שבמס' קידושין (דף פא.): "סקבא דשתא – ריגלא".

לדעת הערוך "סקבא" – לשון פצע וחבורה, דהיינו: החבורה של כל השנה היא הרגל: "כיוון שאוכלין ושותין ובטלין ממלכתן – מתייחדים ובאים לידי עבירה" (אבל השוה שם רש"י). כלומר, בולטת פה מגמת הסייג; כיוון שהם עוסקים כל החג באכילה ושתייה בעת בטלה ממלאכה, יש חשש שיבואו לידי יחוד, ומתוך כך יש חשש שיבואו לידי עבירה. וברוח זה אמנם מתקן הרמב"ם את התקנה המטילה על בית הדין למנות שוטרים מיוחדים לצורך מניעת דבר זה.

ומסיים הרב הנקין:

"דברי הרמב”ם הם בהל' יו"ט… ואינו ראיה משם לשאר הימים, כמו שכתב "כלבו" ס' ס"א, שהוא עניין שבעת ימי הרגל דווקא".

(ולשון ה"כלבו" היא כדלקמן:

"נהגו כל ישראל להתענות שני וחמישי אחרי הפסח… משום דאמרי: 'סקבא דשתא – ריגלא', כלומר – שברגל אוכלין ושותים שבעה ימים יותר מדי ומרוב אכילה ושתייה והשמחה פוחזין וחוטאין ומנאפין וצריכין להתענות לכפר עליהן". ע"כ. ראוי לציין שה"כלבו" מציין את אורך ההילולה והשכרות – "שבעת ימים יותר מדי" – כסיבה מרכזית לחשש החטא).

והנה מצאתי כי שנים מחשובי המשיבים בדורינו, פוסקים באותו כיוון, והם: בעל ה"משפטי עוזיאל" וה"אגרות משה".

כותב הרב עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל, חו"מ, ס' ו' ס"ק ד')

"…ואל תשיבני ממה שאמרו חכמים: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, והתקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה (סוכה נ"א), שלא נאמר זה אלא בכנסיה המונית גדולה של כשרים ופרוצים יחד, ובכגון זה חוששים למעוטא דפרוצים, וביותר בהיותם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם, אבל בכנסיה של נבחרים לא נאמר דבר כזה לעשות את נבחרי העם לפרוצים בעריות, ולא תהיה כזאת בישראל. ע"כ

הרי לנו שאין ללמוד ג"ש כלל מדין הרמב”ם למציאות של תנועת נוער דתית בימינו, וכדברי הרב עוזיאל שם, בהמשך:

אבל כל הזדמנות חברותית שהיא לצורך ולתועלת דבר חשוב, ומכל שכן דבר צבורי ולאומי, לא מצאנו לשום אחד מגדולי הפוסקים הראשונים שיאמר כן, ובאמת שגם חשש זה של רש"י אינו מקובל להלכה. וכמו שמוכח מדברי הרמב"ם והשו"ע בדין זה שלא הזכירו חשש פריצותא אלא באיכא בהדייהו עבדים משום פריצותא דעבדים.

אגב הוא מגיע שם למסקנה שיש "זכות גמורה" לאישה על פי דין תורה לבחור ולהיבחר לכנסת ולמוסדות הציבור, בהם פעילותן של הנשים היא בשותפות ובמעורב עם הגברים, כלשונו:

שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מד ד"ה הרי ברור

"הרי ברור שאף לדברי הספרא שרי לקבלה בתור שופטת. כלומר: מנהיגה, ודנה כדרך שמותר לקבל אחד מן הקרובים, ולכן במנוי של בחירות שהוא קבלת הנבחרים עליהם, לאלופים, מדינא יכולים לבחור גם בנשים ואפילו לדעת הספרי והרמב"ם. ולא מצאנו בדברי הראשונים שום חולק על זה. "

(וכן הרב פינשטיין, לענין מינוי נשים לשררה ("המאור", כסלו תשכ"א)

"וברור שאם יזדמן באיזה מקום שרוצים למנות איזה מינוי, רק או איש שהוא כופר… או אישה כשרה, …שודאי צריך לסייע שימנו האישה הכשרה… ואין בזה אף נדנוד של מכשול…". הרב פינשטיין פרסם גם ב"אגרות משה", יו"ד, ס' מה).

{מדובר על משגיחת כשרות כמדומני (ש.ר)}

 

לדיוק זה ברמב”ם שהבאתי (דהיינו – שהתקנה לגבי השוטרים הייתה כך לעניין התכנסות המונית, ממושכת ופרוצה, נוטה (לפענ"ד) בעל ה"אגרות משה". וכן הוא כותב (או"ח ס"ס ל"ט): "ובלא קיבוץ (=דהיינו, במקום שאין התכנסות המונית) אף במקדש מותר (=לנשים להיות במחיצת הגברים) שהרי חנה התפללה סמוך לעלי (=כזכור משמואל א' א': "והיה כי הרבתה להתפלל… ועלי שומר את פיה… וחנה… רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע…"; בניגוד למנהג הנשים להתפלל בקול דווקא! כזכור לי, יש בימינו כאלה הדורשים מקור זה להפך מפשוטו…).

ממשיך הרב פינשטיין: "וכהא דדחקא ונכנסה", בקידושין דף נב ולתוספות שם מותרות נשים להיכנס בעזרה גם בלא דוחק". ע"כ.

(הגמ' בקידושין, שם, מביאה שאלה "קנטרנית" של תלמיד רבי מאיר: "המקדש (איש את האישה) בחלקו, בין קודשי קודשים ובין קודשים קלים – לא קידש. כעס ר' יהודה עליהם… וכי אישה בעזרה מנין? (שהרי ק"ק אסור להוציא חוץ לעזרה!) ואומרים בעלי התוספות שם (ד"ה "וכי אישה") שלא מצאנו בשום מקום שאסור לנשים להיכנס לעזרה; ועוד, שהשחיטה כשרה כנשים, "אם כן – יכולה להיכנס בעזרה" (אם כי למעשה ה"ז מילתא דלא שכיחא).

בצורה מפורשת יותר אומר ה"אגרות משה" (או"ח, ס"ס מ"א) כדלקמן:

ובמקום קבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא חשש יחוד ויותר נוטה שליכא לאיסור זה דהא אשכחן באכילת הפסח שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית אחד, והיו שם כמה משפחות שאין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה כדאיתא בפסחים דף ס"ד, ובמדרש רבה איכה איתא תני ר"ח אפילו מ' ואפילו נ', בר קפרא אמר אפילו ק', דלר"ש אין הפסח נאכל בשתי חבורות ואם יעשו מחיצה ביניהם הרי יחשבו כשתי חבורות כדאיתא בפסחים דף פ"ו ומדר"ש נשמע שגם לר' יהודה אף שנאכל בשתי חבורות לא חייבו שהנשים יאכלו בחבורה אחרת. וגם בדף צ"א /פסחים/ תנן ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים אף למאי שמפרש רבא שאין עושין נשים ועבדים בחבורה אחת משום תפלות משמע שנשים עם אנשים ישראלים מותר, ולמה דהיה סבור ר' עוקבא בר חנינא לא עבדינן לנשים לבדן אלא דוקא עם אנשים עיי"ש. חזינן שגם לר' יהודה דאיירי אליביה רשאין לאכול בחבורה אחת שהוא בלא מחיצה. וגם הא דהכלה הופכת פניה שפרש"י ע"מ שארחב"א א"ר יוחנן מפני שהוא בושה לאכול לעיני האנשים ע"י שמסתכלין בה שאין שייך בפני אביה ואחיה אלא בפני אנשים אחרים, א"כ מפורש שלא היה מחיצה ביניהם.

וכן ה"משפטי עוזיאל" כדלקמן:

וראיה גדולה לדבר ממ"ש: הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים לא תקרא אישה בצבור מפני כבוד הצבור (מגילה כ"ג) ופירוש כבוד הצבור הוא שלא יאמרו: שאין בין האנשים מי שיודע לקרא בתורה אבל לא אמרו משום פריצות.   וכן יש להוכיח ממאי דפסקינן בדין זימון: לא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנים משום פריצותא דעבדים, ונשים מזמנות לעצמן, אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבים ויוצאות בזימון שלנו (או"ח סי' קצ"ט סעיף ו' ז') ומזה מוכח מפורש דאפילו במסיבה של סעודה לא חיישינן לפריצותא, ודוקא באיכא עבדים בהדייהו חיישינן לפריצותא דעבדים.

נחזור לתשובתו של הרב אבינר הנ"ל המצטט את הרמב"ם כך:

"וכן ברמב”ם שחייבים להעמיד שוטרים כדי שלא יתערבבו אנשים ונשים בגנים או בבית", ונשווה אותם לדברי הרמב”ם עצמו כפי שהבאנו, בהל' כ-כ"א בפ"ו מהל' יו"ט.

ובכן דברים אלה אינם דומים כלל זה לזה.

דברי הרמב”ם בנויים, כפי שראינו, מארבעה יסודות:

• תיאור מפורט של התוצאות החמורות הנובעות משתיית יין מופרזת: שכרות, שחוק רבה, קלות ראש וכד'
• חובת בית הדין להעמיד שוטרים ברגלים –
• כדי למנוע התקבצות אנשים ונשים יחד –
• כדי שלא יבואו לידי עבירה.

בציטוטו של הרב אבינר את הרמב”ם הושמטו:

יסוד א', הסיפא של יסוד ב' ויסוד ד'.

ונראה, כי השמטות רבות אלה מערערות את הלגיטימיות של הציטוט ("וכן ברמב”ם…")

הערה דומה ביחס לדרך ההבאה את בעל "ערוך השולחן"

בתשובת הרב אבינר מן הרמב”ם מובאים (בהערה מס' 3) כאסמכתות נוספות גם: הטור, השו"ע וערוך השולחן. המשווה את הנוסחאות יראה שלשונו של הרמב"ם עברה, כמעט בשלמותה, דרך הטור אל הפוסקים האחרים.

אבל ב"ערוך השולחן" יש תוספת קטנה כדלקמן:

"וחייבים בי"ד בזמן הבית להעמיד שוטרים וכו'". (בנוסח הרמב”ם המקורי: ברגלים)

ואילו בגרסה המובאת ע"י הרב אבינר, בשם הרמב”ם, כביכול, מופיע הנוסח: "שחייבים להעמיד שוטרים". ומשמע מכך, שהחובה היא תמידית ואינה תלויה בזמן.

ציטוט זה מעורר שתי שאלות:

• כיוון שבעל "ערוך השולחן" פוסק במפורש כי תקנה משטרתית זו נועדה לזמן הבית בלבד, מה ראה הרב אבינר להביא (בהערה מס' 3) כאסמכתא לטענתו כי החובה להעמדת השוטרים היא מוחלטת, כביכול ובלתי תלויה בזמן?
• ושאלה על בעל "ערוך השולחן".

אם נכונה טענת אלה הסבורים כי קביעתו של הרמב”ם בענין השוטרים היא עקרונית, מה ראה להוסיף את המילים: בזמן הבית? וכי בעניין צניעות יש נפקא מינה בין זמן הבית לבין הזמן הזה?

התשובה לשאלה השניה היא פשוטה. בעל "ערוך השולחן" הבין את הרמב”ם כפי פשוטו, וכפי שה"משפטי עוזיאל", וה"אגרות משה" הרב הנקין ואחרים הבינוהו, דהיינו: שאין דבריו אלא בגדר תקנה משטרתית במקרים של התקהלות פרוצה בנתונים סביבתיים חריגים. כאשר בית המקדש היה קיים ויהודים היו עולים לרגל, ושבעה מים (ולילות) ברציפות היו אוכלים ושותים ושמחים: "אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין" – אז היה קיים החשש של שיכרות ופריצות, ואז התקין הרמב”ם את התקנה הנ"ל.

אבל לאחר חורבן הבית – כשנתמעטה, לדאבון לב, השמחה; והפסיקו יהודים לעלות לרגל; ופסקו ההתקהלויות ההמוניות; וקטן ביותר חשש השכרות והפריצות עקב כך- אין חובה להעמיד שוטרים בפרדסים ובנהרות, כיוון שאיננו חוששים מעצם ההתערבבות של גברים ונשים: ומשום כך אין גם ללמוד מהרמב”ם הנ"ל לגבי השאלה של חברה דתית מעורבת בימינו.

לגבי השאלה הראשונה אין בידי תשובה, ועדיין היא נשארת בצריך עיון (גדול).

8)       האסמכתות שהובאו מ"ספר חסידים" קשה להתייחס אליהן כאל הלכה פסוקה, בגלל מעמדו של "ספר חסידים", הכולל חומרות רק למי שמוכן לקבל אותן על עצמו.

אזכיר כאן (שניים מתוך רבים) את דעת בעל "הנודע ביהודה" (אבהע"ז, מהדורה תנינא, סימן ע"ט) "… אנו מוצאים לרבינו יהודה החסיד בצוואה שלו דברים שכמעט אסור לנו לשמעם… אבל האמת… כי החסיד לזרעו  אחריו צווה לדורי דורות…

" אמנם דברי הנוב"י מתייחסים לצוואתו של ר"י החסיד ולא לעיקר ספרו.

אך גם "ספר חסידים" גופו כולל כמה וכמה מנהגי חומרות יתרות שאינם נוהגים כלל, או רק ליחידי סגולה.

למשל:

• איש שלקח אישה וכשפו אותן שאין יכולים ליזקק יחדיו, ועסקו בשביל רפואה שנה… או שלוש ולא הועיל, עוון להם שיהיו יחדיו.
• מי שמכושף אין לו תקנה אלא שיצא מן העיר…
• אל יקבל אדם בביתו נשים פן יהרהר אחריהן… ולא ידור אדם במקום שיש משפחות מקובצות (כלומר – גדולות), כי אין מקבלים תוכחות…
• ואם אדם רואה מאורות לוקים כגון לבנה – צריך להתענות. (דבריו אלה הובאו במג"א בשו"ע או"ח ס' תק"פ)
• שני אחים הנשואים לשתי אחיות, אחד מהם ימות, או לא יצליח, לכן לא יינשאו, או יגרש אחד מהם את אשתו…

(אבל למה לי להאריך בזה?)

ואלה דברי הרב הנקין (שם, עמ' 209): "…שעל כורחך אין אנחנו נוהגים כספר חסידים, שמנה עוד הרבה עניינים… ואין מי שמדקדק באלה שלא אומר אצלם שהשמחה במעונו, ואם כן גם באנשים בין הנשים הוא כן."

9)       לגבי הציטוט מן הב"ח על הטור (אבהע"ז ס' ס"ב) האוסר ישיבה בחתונות מעורבות, כיוון שאין לומר ש"השמחה במעונו" בחבורה מעורבת. אבל יראה המעיין את לשונו הדייקנית של הרב הנקין (שם, עמ' 206) הדן בדבר ומגיע למסקנה הפוכה מהאיסור "המוחלט" שהגעת אליו, והוא מסיים: "ועל כורחך שהראשונים לא חשו לישיבה בחתונה, לאנשים ונשים באותו חדר, שבמהרי"ל הלכות נישואין כתב: "והיה מנהג הקדמונים לייחדם בחדר אחד בזמן אותה סעודה, ויצאו כל העם… ואין שם רק אישה אחת מקרוביה המשרתת…" הרי שהיו אנשים ונשים בחדר אחד, שמאותן נשים נשארה המשרתת…"

הערכתו זו של הרב הנקין כי "על כורחך שהראשונים לא חשו לישיבה בחתונה לאנשים ונשים" מתאימה לקביעתו של הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, ב"צ עוזיאל זצ"ל שהובאה קודם, כי: "לא מצאנו לשום אחד מגדולי הפוסקים הראשונים שיאמר כן" (איסור התערבבות של גברים ונשים).

ובהמשך הרב הנקין, שם: "לגבי אמירת "שהשמחה במעונו" יש לאמר שסומכים היום על סברת הלבוש  … מ"מ לפי טעמו שמאחר  שרגילין לראות אלה את אלה לא שייך בזה הרהורי עבירה כל כך וכיוון שדשו דשו ("שדמיין עליו כקאקי חיוורא") ממילא הוא הדין היום לאלה שרגילים לשבת כל יום בעירבוביא. שכיוון שהורגלו אין שייך בהם הרהורי עבירה כל כך. וכמו שכתב בערוך השולחן לגבי ק"ש מול שערות מגולות, באו"ח ס' ע"ה אות ז', עי"ש. (ומשווה ב"אגרות משה" או"ח ס' לט המסכים לדברים אלו: "וכבר הורה זקן בעל ערוך השולחן שבזמן הזה בעוונותינו הרבים יש הרבה כמותן ומותר להתפלל כנגדן…").

(כמובן שבזמן הלבוש לא היה שייך בזה הרהורי עבירה "כל כך", כיון שהיו רק קצת "רגילין לראות אלה את אלה". היום, שרגילין בכך הרבה נתמעט החשש עוד יותר!)

————————————————

{עיין בתשובתו של הרב שרלו בנושא שמצורפת בנספח. ש.ר.}
מובא כאן העתק השאלה של הב"ח (שו"ת הב"ח, ס' נ"ח) שנשאל על מנהג מסויים בעיר קראקא, ששם נהגו לא לומר בסעודת חתונה "שהשמחה במעונו", בליל שני של חתונה.

שו"ת ב"ח החדשות סימן נה

  בסעודת  חתונה ליל ב' דהמנהג

בקראקא שאין אומרים שהשמחה

במעונו אי שרי לאבל לאכול באותו סעודה:

בתשובתו המפורטת מביע הב"ח את דעתו כי היה זה מנהג מקומי, בעיר קראקא, בהשפעה מאוחרת של ספר חסידים, ושנתפשט אח"כ למקומות אחרים.

הב"ח רחוק מאוד מלראות בזה מנהג – איסור כללי, ואומר "שיש לתמוה טובא על מנהג זה בקראקא"; ובין השאר טוען כי מנהג זה בקראקא היה מקובל רק לגבי נשים נשואות (בנוכחות גברים) אבל לא בפנויות, לפי שאין הרהורי עבירה במסיבת בחורים ובתולות יחדיו (!) וכלשונו:

וכן בסעודה בליל שבת ובשבת שחרית אין סועדין לשם בקראקא כי אם בחורים ובתולות אין בו הרהורי עבירה אלא דוקא כשסועדין נשים בעולות בעל בליל ב' לפיכך א"א שהש"ב

(השו"ת במלואו בנספחים).

קשה להבין איך משמשת עמדתו זו של הב"ח כאסמכתא (בהערה מס' 1 בתשובת הרב אבינר) לטענה כי תנועת בני עקיבא (המורכבת מבנים ובנות בלתי נשואים) אסורה באיסור "מוחלט" ו"ללא צל של ספק" ואפילו בהתערבבות בסעודות משותפות.

מאידך, יש דמיון מפתיע בין תשובת הב"ח (כי בסעודה של "בחורים ובתולות אין בו הרהור עבירה"), לבין התשובה של בעל שו"ת עזריאל הילדסהיימר (ועוד רבים כמוהו, עי"ש) המובאת לקמן.

בעל שו"ת עזריאל הילדסהיימר נזקק להסבר ההלכה לפיה שערן של נשים פנויות אינו בגדר ערווה, ומנמק: "הרהור תלוי באיסור, ומים גנובים ימתקו ומשום דמותר לבתולות לילך – על כן ליכא איסור בזה"!

(ניתן לעיין בנספח)

גלגולו של מנהג

 

מעניין לציין כי המנהג שלא לומר "שהשמחה במעונו" בחתונות מעורבות לא נזכר בהלכה בספרות הפוסקים עד לדורות האחרונים (חוץ מהב"ח הנ"ל המביאו בהסתייגות). המעיין בטור ונושאי כליו ובשו"ע ובנושאי כליו (אבהע"ז סב) ימצא שכך הוא.

אפילו בעל "ערוך השולחן", המאריך הרבה בעניין שהשמחה במעונו, אינו מזכיר איסור זה אף ברמז, ומנמק זאת מסיבות אחרות לגמרי:

"כל זה הוא מדין הגמרא (שמברכים שהש"ב לחתן במעונו תוך 30 יום ולעיתים עד י"ב חודש! אם מזמינו לאכול בשביל החופה) אבל האידנא ועוה"ר (עוונותינו הרבים) ערבה כל שמחה ואין אומרים "שהשמחה במעונו" אלא בשבעת ימי המשתה…"

ואילו ה"בית מאיר" על השו"ע דוחה את טענתו ה"דחוקה" של הב"ח להסבר מנהג ה"תימה" שראה בק"ק קראקא (שלא אמרו שהש"ב בליל ב' של סעודת החתונה. כזכור, טען הב"ח שאין זה מהנימוק של סעודת בחורים ובתולות – שהרי אין בהם הרהורי עבירה – אלא של נשים נשואות וגברים)

לדעת ה"בית מאיר" הסיבה היא, בעקבות הגמרא, "שאין השמחה במעונו אלא יום אחד" (ולא ביום השני). והסיבה לדחייתו של הב"ח היא "שבלי ספק אצלי שבלילה ראשונה אמרו (=שהש"ב) אף כי היו נשים בבית (=נשים נשואות בחברת האנשים!), וכדבריו:

בית               סימן סב               מאיר

דהנהיגו הגאונים  למנוע מלומר שהשמחה במעונו אחר ז' כי במקומן היה נראה להם טעם ד"ערבה כל שמחה"  שלא לומר מיד מיום ב' ואילך וזה נמי לע"ד טעם מנהג ק"ק קראקא שמביא הב"ח סי' זה ושם בי"ד שנהגו מיד בליל ב' להפסיק מלומר שהש"ב וסמכו עצמם על הנאמר במ"ק עיקר שמחה חד יומא ולא כב"ח ז"ל שדחק בטעמם מפני שנשים בבית יותר מבלילה ראשונה שבלי ספק אצלי שבלילה ראשונה אמרו אף כי היו נשים בבית והעד שהעיקר אמירות שהש"ב מבואר בטור בשם הרא"ש שהוא במקום עיקר ישיבות חתן וכלה ומסתמא הכלה עם השושבינות וגם מה לי חדא אישה ומה לי ארבה במקום שאין ייחוד ולא פריצות שעליו הזהיר הב"ח

לאור האמור לעיל, האם מותר להסתמך על הב"ח כדי לאסור בשמו באופן "מוחלט" את הסעודות המשותפות בבני עקיבא?

10)     לפני שננקוט עמדה עקרונית בנושא נזכיר עוד לבסוף את האיסור "המוחלט" ללמוד תורה במעורב.

לצורך "איסור" זה מובאים ארבעה מקורות (הערה 7): המרדכי, השו"ע, שו"ת חת"ם סופר ושו"ת משפטי עוזיאל, ונראה כי כולם כאחד אינם שייכים לאיסור זה.

 

– משפטי עוזיאל    – כבר ראינו שאינו אוסר, אלא – אדרבא – מתיר בשופי. ועדיין יש  תמיהה גדולה מה ראית להפוך את דבריו.

– החת"ם סופר      – אינו מתייחס כלל ללימוד תורה אלא לשירת נשים. מצורף בנספח.

– השו"ע               – (או"ח, שטו, סעיף א') בהג"ה מצטט את המרדכי כלשונו.

ואילו המרדכי (שבת, פ"ג אות שי"א) במקום זה אינו אומר מה שאתה מביא בשמו, (ושמא הסתמכת על דברי המרדכי במקום אחר?); המרדכי מתייחס לשאלה של הקמת מחיצת קבע בשבת בחדר שבו יש ספרי קודש וצריך בו אדם להפנות לנקביו, ואומר: "… לפי שבשבת… אבל מחיצה שעושה לצניעות בעלמא מותר, כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשות בשבת".

המונח: "לצניעות בעלמא" עבר כמות שהוא מן המרדכי אל הטור ואל הגהות הרמ"א. מובן מאליו שיש בביטוי חוזר זה "לעלמא" (= "סתם", "לעולם") כדי לבטא גדר או מנהג או חומרא יתרה. אך לא דין בסיסי; והראיה (אחת מתוך הרבה) שאחד מגדולי הפוסקים בדורינו הרב פינשטיין, מתיר לגמרי לימוד קודש משותף, יחד עם פעילות חברתית של חול בחברה מעורבת של גברים ונשים יחד וללא כל מחיצה ביניהם. (ר' לעיל)

גם הרב וינברג  ("שרידי אש" ח"ב סימן ח') הבין כך את המרדכי, ולאחר שמצטטו הוא אומר: "ונראה שזו מידת חסידות ולא מצד הדין, ומעולם לא ראינו בארצות ליטא ופולין שידקדקו בזה…".

יתר על כן:

המרדכי מדבר על "הדרשה" בשבת. דרשה ציבורית זו תמיד הייתה בבית הכנסת; ואמנם שם יש מקום להעמיד מחיצה, אפילו שהיא בגדר צניעות "בעלמא". ואילו לימוד תורה מעורב בתוך חדר סתם, אף במחיצה "בעלמא" אין צורך! (ולכן פסק ה"אגרות משה" מה שפסק).

הארכתי במקום שהייתי צריך לקצר

הרי אין שום קושי למצוא ספרות הלכתית מהדורות האחרונים האוסרת כל דבר, שהרי אין גבול לאיסורים ולגדרים ולהרחקות.

דוגמא לאיסורים כאלה אוכל להביא מתוך החוברת "איכות החיים" שבהוצאת בני עקיבא, המועתקת לקמן.

בע"ה על קדושת ישראל בזמן האחרון כבר הורגלנו לעמוד על כל דבר בתורים, לקבל את מנות המזון ע"י העמדת בתורים ארוכים ע"י החנויות, וכן ע"י תחנות האוטובוסים וכו'. וכתוצאה מזה יצאה פרצה נוראה, שבשורה אחת נדחקים לקבל המנות אנשים ונשים ביחד רח"ל, וידוע כמה החמירו חכמינו ז"ל בדבר זה. עד שאמרו, אחורי ארי ולא אחורי אישה, ובפרט כשנדחקים ונוגעים אנשים ונשים זה בזה ובאים חס וחלילה לידי הרהורי עבירה רח"ל. הננו פונים אל כל מי שבידו לתקן זה וכן לבעלי החנויות של דגים ועופות וירקות לסדר תורים מיוחדים לאנשים ולנשים לחוד.   וכל אחד ישם אל לבו גודל העניין של הצניעות ובזכות הצניעות והקדושה נזכה לאור חדש של ציון במהרה – אמן. ועד משמרת הצניעות בעיה"ק ירושלים תובב"א

האמנם יש לתת בימינו אלה עדיפות לשיטת "נטורי קרתא" המפרידה גברים מנשים והנפרדת – כולה – באורח קיצוני מהוויות העולם הזה? האמנם נותנת שליטה זו תשובה טובה יותר לעם ישראל, לא"י ולתורת ישראל?

איסורים לא בהכרח מביאים תוספת תיקון, כדבריך: "יש חובה לפעול למען הכל יהיה ע"פ הדין החמור והגמור"; יש לפקפק ב"חובה" זו, הן מצד האמת והן מצד התועלת.

מצד האמת, בהתחשב בכל מקורות ההלכה המובאים פה והמצדדים בקיומה של חברה מעורבת וצנועה. חז"ל אינם מבטיחים לנו כי חומרות יתרות יבטיחו בהכרח שמירה על צניעות. ובתלמוד הירושלמי (כתובות פ"א סה"ח) מובא בשם רבי זעירא מדברי הברייתא ש"אפילו כשרין מזנין", ולכן" אפילו חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפוטרופוס על עריות".

(קרבן העדה :"חיישינן לזנות")

והן מצד התועלת המעשית.

אביא כאן שוב את דברי הרב הנקין ("המעיין", תמוז תשל"ח), הדן באסור "ולא תקרבו" בריקודי מעגל, ושואל: "האם מותר להפליג לאמר שהם אסורים מן התורה כדי להרחיק את ההמון?" ולאחר שהוא דן בנושא הסייג מבחינה מתודית חינוכית הוא מגיע למסקנה כי: "חלילה לאמר כן היום, שיש הרבה חששות, תחילה יש בדבר מכשול. גם לחרדים לדבר ה' שאינם עוברים על האיסור… הם יותר נכשלים בהוצאת לעז, שנאה וטינה האסורות מן התורה, מאשר האחרים הנכשלים באיסור שהוא מדרבנן. ולעוברים על האיסור – דרבנן יש מכשול אם ממשיכים לחטוא אחרי שהרב הגזים להם שהוא מן התורה, שאז נעשה עניין איסור תורה קל בעיניהם ויבואו להקל באיסור תורה אמיתי ובדבר העשוי להתגלות לרבים שהוא הגזמה – חמור לפי, שאז לא ישמעו לרב אפילו כשאינו מגזים…"

דברים ברוח זו מצאתי בתשובת מהר"ם אלשקר (שו"ת, סימן לה):

והשתא אם בדאוריתא ובדרבנן אמרינן הנח להם כל שכן בדבר המותר שנהגו בו היתר שכל המוכיחן בזה לא בדעת ידבר ונמצא מכשילן ח"ו ועתיד ליתן את הדין.

 

וכן ראויים כאן להישמע דבריו של בעל שו"ת "מלכי בקדש" (להרב חיים הירשנזון; ח"ב תשובה ד'. הספר שימש יסוד ובסיס לפסקיו של הראשון לציון, הרב הראשי לישראל ב"צ עוזיאל זצ"ל, בעניין ההיתר לנשים לבחור ולהיבחר למוסדות הציבור והמדינה – עיין שו"ת "משפטי עוזיאל", חו"מ, ס' ו', ראה מכתב תשובה והערכה של הרב קוק זצ"ל אליו: במלכי בקדש, ח"ד, עמ' 4).

ומכל אלה הדברים וביחוד מדברי הר"ן דמגילה שהבאתי שמתרץ שלא חיישינן לפריצותא כאשר לא משנים נוסח הברכה, ולפי דברינו גם בהשינוי אין פריצותא אם, לא הזכרת ברית ושנוי, ומכל הדברים האלה מתבטלים כל הני פטפוטי של מעוטי תורה אשר פריצותא פריצותא תפסי להני גברי, ולא יודעים שגם בגזירת פריצותא יש תורה ודינים וכללים קבועים ולא כל הרוצה לטול את השם לבזות בנות ישראל ובני אברהם יצחק ויעקב לחשוב אותם לשטופי זימה ח"ו וכל פגיעתן רעה להביא לידי פריצות, ולחשוד לכל אישי ישראל שלבם ריק מן החכמה ויצרן של עריות אורב עליהם, ותפלתן מלאה הרהורים רעים ח"ו ופגישת אישה בהם היא כאש בנעורת,  ויהי' אסור לנו לצאת לשוק בעת אשר ברחובות תשקקנה, לא ללכת בקרון ולא לנסוע במסילת הברזל, או שנשליך את נשותינו ובנותינו ההרמונה כאשר עושים הטורקים הפראים אשר בתיהם מלא זימה, חס לי' לאיש יראי אלוקים לחשוב כזאת על בני ובנות ישראל, וכמה טיילים וטיילתא מטיילים בשוק ולא בא להם הרהור חטא כלל אפי' בעמים שמנומסים ומכש"כ בישראל קדושים, והנבואה מייעדת לנו עוד ישחקו נערים ונערות בחוצות ירושלים בנותינו כזויות מחוטבות תכנית היכל בנינו כנטיעים אין פרץ פריצת המוסר ואין יוצאת כנפקת ברא ברחובותינו אשרי העם שככה לו. ובמצות הקהל היו הנשים באות לשמוע ונחשב להם לזכות ובשמחת בית השואבה תקנו תיקון גדול לעשות גזוזטרא בעזרת נשים אשר היו באים שם אנשים ונשים וחששו חכמים כי מתוך חדות ליבם יכולים לבוא לידי פריצותא ועשו גזוזטרא, אבל לא נמצא בשום מקום שהיה שער מיוחד לכניסתן לעזרה לעלית הגזוזטרא, כי ידעו חכמים את נפש בניהם ובנותיהם כי לא תעכסנה ברגליהן בהליכתן ובחזרתן משמחה של מצווה וכל עת אשר לא מתרגשים הרבה מרוב חדוה לא ישכחו את הנימוס, ולא מצינו בשום מקום איסור פגישת אנשים ונשים בהמון בעת אשר אין איסור יחוד ואדרבא אפי' במקום שיש לחוש להרגל עבירה חשבו להתיר היכא דאיכא דעות.

(שבת י"ג ע"א)

עוד אצטט פה משו"ת רבי עזריאל הלדסהיימר, שהיה מחשובי הפוסקים ביהדות אשכנז (או"ח ס' ח). הוא נשאל מפני מה התירו לנשים לא נשואות ללכת בגילוי ראש; שהרי אם "שער באישה – ערווה", לא צריך להיות הבדל בין נשואות לפנויות?!

תשובת הרב הילדסהיימר היא קצרה, כהאי לישנא: (מצורפת במלואה בנספח)

תשובה (א) ליכא קושיא דהרהור תלוי באיסור ומים גנובים יומתקו ומשום דמותר לבתולות לילך ע"כ ליכא איסור בזה.

התשובה מצריכה עיון רב, ואני מביא אותה למרות הפרובלמטיקה שלה (=שהרי אם כן, נתיר הכל, ולא יהיו כל הרהורים; חו"ש לעשות כן!).

ראוי לציין כי תשובת הרב הילדסהיימר אינה מציינת גישה "אשכנזית" דווקא. נביא כאן תשובה "ספרדית" מובהקת, הדומה לה להפליא. בשו"ת מהר"ם אלשקר, ס' ל"ה שנשאל שאלה דומה, על "אלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו…" והשיב כדלקמן:

"אין בית מיחוש לאותו שיער כלל, שנהגו לגלותו, ואפילו לק"ש; וההיא דשער באישה ערווה לא מיירי אלא בשער שדרך האישה לכסותו… ודבר שדרכו להיות מכוסה דמקפיד עליה ואתו ליידי הרהור… אבל  דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס עליו ביה, מותר ואפילו לק"ש… וכן כתבו המפרשים ז"ל וכן כתב רבי אבי"ה ז"ל כל אלו שהזכרנו לערווה דווקא בדבר שאי' רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן הסכים בעל המרדכי והרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות והמקומות"

וכן דברי בעל התוסיו"ט, "דברי חמודות", פירוש לרא"ש, ברכות פ' ג' ס' ל"ז.

רא"ש: טפח באישה ערווה – דבר שרגיל להיות מכוסה.

דברי חמודות: ברשב"א לא נתמעט אלא פניה, ידיה ורגליה. …ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו… דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערווה משום דלא אתי לידי הרהור דרגיל בזה, וכדלקמן גבי קול ושער".

וכן כתב הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יביע אומר" ח"ו ס' י"ג:

יביע          סימן יג         אומר

נשאלתי אם מותר לומר דברים שבקדושה כנגד אישה נשואה שרגילה לצאת לרשות הרבים בגילוי הראש, ואינה מקפדת כלל לכסות ראישה, האם גם באופן שכזה שייך דין שער באישה ערווה, או כיון שרגילה בכך אין לחוש שיבא ליד /לידי/ הרהור ע"י ראיית שערותיה.

(ב) ומעתה הבוא נבוא לנ"ד, כי לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' עו) דה"מ בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ). וכ"פ הרא"ש והטוש"ע לגבי שער בתולות. וכן פסק באמת הגרי"ח מבבל בספר בן איש חי (פר' בא אות יב) וזת"ד: שער של אישה שדרכה לכסותו אסור לקרות ק"ש או להתפלל כנגדו, ואפי' אשתו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר. ובספרי מקבצאל העלתי שהנשים של ערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות ק"ש כנגדן, כיון שכל הנשים דרכן בכך. ע"כ. והנה אין ספק שמודה הרב ז"ל שהנשים הללו איסורא קא עבדי, שהרי דין פרוע ראש בנשים נשואות אסור מדאורייתא, כמבואר בכתובות (עב) ובכל הפוסקים. ואעפ"כ סובר שלענין לקרות ק"ש כנגדן משרא שרי, שהואיל ודרכן בכך ליכא למיחש להרהור ולא מטריד בהכי, וכ"כ הגרי"מ עפשטיין בערוך השלחן (סי' עה ס"ז): שער באישה ערווה וכו'. ועתה בואו ונצווח על פרצות דורנו, שזה שנים רבות שנפרצו הרבה מבנות ישראל הנשואות בעון זה, והולכות בשוק בגילוי הראש וכו', ומיהו עכ"פ נראה לדינא שמותר לנו להתפלל ולברך כנגד שער ראשיהן, מכיון שעתה רובן הולכות כך, והו"ל כעין מקומות המגולים בגופה, וכמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה, דבבתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור, וכיון שאצלינו גם הנשואות הולכות כך ממילא דליכא הרהור. ע"כ.

(ד) ניהדר אנפין לנ"ד, כי מצאתי הלום בתשובה כת"י להגאון מהר"ם בן חביב, והובאה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ד' (סי' ט די"א סע"ב) שנשאל, אם יש לחוש בבתולות הבאות בקידושין שנהגו בערי פרנקיה ללכת בגילוי שער הראש, משום שער באישה ערווה, או מותר, והשיב, נראה לי פשוט שמכיון שכבר נהגו ללכת בגילוי שער, שאין לחוש לזה, וכמ"ש הרא"ש שבתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר, וכ"כ המרדכי והגמ"י בשם ראבי"ה, ואם נפשך לומר שאין מכאן ראיה, דהתם מיירי בפנויות, אבל במקודשות אסור, ליתא, דזיל בתר טעמא דאמאי התירו בבתולות משום דכיון דרגיל בהו ליכא הרהור ה"ה בנ"ד דשרי, וראיה לזה ממ"ש הראב"ד שנגד פניה ידיה ורגליה ושערה שמחוץ לצמתה אפי' באשת איש שרי, מפני שרגיל בהן ולא מטריד, וה"ה הכא.

וכן מצאנו בתשובת מהר"ם אלשקר.

להלן השאלה ועיקרה של התשובה:

שאלות ותשובות             סימן לה                 מהר"ם אלשקר

והמקומו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו והא דאמר רבי יצחק טפח באישה ערווה ואוקימנא באשתו לק"ש פי' הראב"ד ז"ל דאיפשר במקום צנוע שבה ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק מקום צנוע וערווה הוא אפי' לגבי בעלה אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דברה שאינו זמר ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד ובאישה אחרת אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ובשערה ע"כ. וכן נמי כתב בעל אורחות חיים אבל פניה ידיה ורגליה ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם ואין זה צריך לפנים דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל אדרבה שהתירוהו בפירוש ואפילו לק"ש והעידו שנהגו לגלותו ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל ואיפש' דאפילו בעודן על אדמתן בזמן שבית המקדש קיים כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים

שאלה שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו לפי מה ששמענו מי שהורה ואמר כי שקר נחלו אמותינו הנוהגות לגלותו כי הוא איסור גמור ובפי' אמרו ז"ל שער באישה ערווה ולכן ראוי להוכיחן ולהזהירן שלא לגלותו. תשובה איברא דאין בית מיחוש לאותו שער כלל כיון שנהגו לגלותו ואפילו לק"ש. ————— השתא דלדברי כולם אין באותו שער שום חשש איסור כלל דמאן דמוקים להו באשת איש אנן לאו באשת איש עסיקינן ומאן דמוקים לה באשתו לא נאסר אלא לק"ש ודבר שדרכו להיות מכוסה דמקפיד עליה ואתי לידי הרהור. אבל דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה מותר ואפי' לק"ש כדפרישית וכן כתבו המפרשים ז"ל וכן כתב רבי' אבי"ה ז"ל כל אלו שהזכרנו לערווה דוקא בדבר שאי' רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכא הרהור ע"כ. וכן הסכים בעל המרדכי הרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות

ועוד דוגמא לענין ההרגל.

בשולי הערה מ' 9 מביא הרב אבינר כי: "… כל מי שעיסוקו עם נשים, דיני יחוד יותר חמורים לגביו, ועוד ועוד."

כמדומה היה מקום להביא דברים אלה בשלמותם ולא במקוטע.

אמנם הערה זו נכונה היא, אבל רק לשיטת רש"י בפירוש המשנה; ואילו לשיטת הרמב”ם והשו"ע היא הפוכה!

 

ברמב”ם (הל' איסורי ביאה, פ' כ"ב ה"ח) נפסק כי "אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים, אסור לו להתייחד עם הנשים"! מהתוספת "אפילו" יש לדייק שהרמב”ם חולק על רש"י ומדבריו "משמע שיש סברא שזה שעסקו תמיד עם הנשים יותר חסון מפני הסכנה מאשר זה שרחוק מהן תמיד" ( הרב מונק ב"אספקלריה של התורה", עמ' 93).

מלשון הרמב”ם נמשך בעל השו"ע; והבית שמואל (אבהע"ז, ס' כ"ב סק"ז) מציין כי: "לדעת רש"י מי שעסקו עם הנשים גרע טפי… אבל הרמב”ם ס"ל מי שעסקו עם הנשים עדיף טפי… דהוה אמינא דמותר להתייחד, הואיל ועסקיו עם נשים; קמ"ל!"

והחלקת מחוקק (שם): "אפילו איש…" – לשון הרמב”ם שם, ונמשך אחר דעת ר"ח דבעסקו עם הנשים היה ראוי להתיר טפי… אבל לדעת רש"י… שאסור, לפי שלבן גס בו וכולן מחפות עליו".

הרי לפנינו מחלוקת הראשונים לגבי הסברא אם יש להחמיר בדינו של מי "שעסקו ומלאכתו עם הנשים", או שיש להקל בו.

לפי סברת רש"י יש מקום להחמיר, לפי "שלבו גס בהן"; ואילו הרמב”ם סבור להפך, שיש מקום להקל בו; ובעל הטורי זהב (שם, ס"ק ג) מנמק את סברת הרמב”ם כדלקמן:

"אבל הרמב”ם סבירא ליה דנקט "עסקו עם הנשים" לרבותא, דאע"ג שהורגל עם הנשים – אסור בייחוד, כל שכן אחר"! כנ"ל מנמק הט"ז גם את סברת השו"ע, שנמשך מלשונו של הרמב”ם (שם, ס"ק ו': "ואפילו איש…"), כדלקמן: "… ולא תימא, דזהו שרגיל עם הנשים אין לו הרהור כ"כ"!

מן הראוי להדגיש שאין נפקא מינה לדינא בין רש"י לרמב”ם לגבי עצם הייחוד – שאסור! המחלוקת היא אך ורק לגבי סברת ה"הוה אמינא" בעניין מי שעיסוקו עם הנשים; האם היה ראוי להחמיר בדינו או להקל בו. סברא זו חשובה מאוד, לפי שיש להוציא ממנה מסקנות חינוכיות בענייננו!

מ"מ האם לא היה נכון להביא, בצד רש"י – המביא סברא להחמיר – גם דעות הרמב”ם והשו"ע, אליבא דשיטת הט"ז, המוצאים כאן סברא ישרה להקל "ולהתיר טפי"?

והאמת, שיש לפנינו בימינו בעיה חמורה והיא המתירנות המינית וההפקרות המושפעת ישירות מהניהיליזם ומהשחיתות המוסרית שפשו בעולם המערבי כלו: בתרבות, בספרות, בסרטים, בלבוש ובהתנהגות בין המינים.

מציאות חיים זו גורמת לרבים בתוכנו תחושת צער ורוגז, ומעוררת אינסטינקט של הסתגרות; כניסה פנימה לתוך חומות מגן, כביכול; כדרך השבלול, החש בסכנה המתקרבת.

אבל שיטה זו, עם כל ההבנה לגביה, איננה נכונה ואיננה יעילה; היא לא מתמודדת, אלא בורחת; והיא מעידה על חזרה לגטו, מכל הבחינות – אישית, השכלתית, חברתית ולאומית. ואין כאן המקום להאריך בזה.

שיטת "תורה ועבודה" ההיסטורית גורסת שאפשר – וצריך – להתמודד. והיום בודאי שיש לנו הכוח יותר מבעבר. אפשר לקלוט את החלקים החיוביים של התרבות המערבית (ויש כאלה!) ולזרוק את הפסולת.

את הבדלי הגישות הנ"ל מותר לאבחן בהתאם למחלוקת הסברא שראינו בין רש"י לט"ז.

רש"י סבור שיש להחמיר דווקא לגבי אדם הרגיל עם נשים לפי "שלבו גס בהן", דהיינו: ההרגל התמידי של גברים ונשים יחד מטשטש מחיצות מוסריות ומקל על עוברי העבירה.

ואילו סברת הרמב”ם ובעל השו"ע, לפי הט"ז, מתפרשת בדרך הפוכה: ההרגל ממעט את הרהורי העבירה, ולכן "זה שעיסוקו עם הנשים יותר חסון מפני הסכנה מאשר זה שרחוק מהן תמיד" (כהגדרת הרב מונק).

לפענ"ד, לסברא חשובה ויסודית זו של בעל הט"ז, נוטה בבירור דעתם של כמה מהפוסקים החשובים המובאים בתשובתנו כגון ערוך השולחן, אגרות משה, שו"ת עזריאל הילדסהיימר, הלבוש, שו"ת מהר"ם אלשקר, הראבי"ה, המרדכי, הרא"ש התוספות יו"ט, המהר"ם שי"ק ועוד.

————————————————

מכל האמור לעיל מובן, איפה, היטב לאיזו גישה מן השתים הנ"ל נוטה אהדתו של הרב אבינר.

אבל לא מובן למה לא הזכיר את קיומה של הגישה ההפוכה מדעתו: וכי סברת רש"י – תורה היא; וסברת הט"ז (וההולכים בעקבותיו) – אינה תורה?

המסקנה מתשובות אלה היא כי לא תמיד תוספת איסורים מביאה, בהכרח, לתוספת קדושה. אדרבה, לעיתים היא הגורמת לתוספת הרהור יצה"ר. יש צורך בתבונה רבה של הפוסקים כדי להגיע לשביל הזהב; ושביל זה רחוק מאוד לפי ענ"ד מהדרך הנ"ל המוצעת למדריכים צעירים השואלים עצה והדרכה.

מה צר לי על שמוליק כץ בכך שהכניס דבריך לתוך ספרו: "קדושים תהיו", ולא חש לטעויות כאלה; ובכך נגרם קושי חמור גם לחברי בני עקיבא הקוראים מתוך הספר הנ"ל וסבורים שכל הכתוב שם הם דברי אלוקים חיים; ולא כל אחד מהקוראים בקי באותיות הקטנות ויש ספרי ראשונים ואחרונים תחת ידו ומצוי לו הזמן לחפש ולבדוק כל מקור.

ומה חבל שלא חשת לדברי חכמים, שאמרו (יבמות ס"ה ע"ב) "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה (לפי דעה אחרת שם – חובה) על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

ודבריך אלה האוסרים "בהחלט" את "בני עקיבא" – אינם נשמעים!

הרב אבינר: הרשה לי לציין כי אין ספק בלבי בכנות דבריך ובכוונותיך הטובות. יודע אני אותך משכבר הימים ובטוחני שכל דבריך הם לשם שמים. מי ייתן והיו לנו הרבה תלמידי חכמים כמוך שמעשיהם קודש לשם הכלל ולטובת ישראל.

ואע"פ כן עלי לומר לך שככל שכוונותיך הן רצויות – מעשיך בנידון אינם רצויים.

וכה צר לי שאתה, בתור פרי לתפארת מגידוליה של תנועת בני עקיבא מצרפת ומארצנו הקדושה – עם שאתה מתכוון לטובת התנועה, משלם לה – למעשה – רעה תחת טובה בהגדרותיך אותה כאיסור "מוחלט" ללא "צל של ספק"; ובכך מחליש אותה מיסודה. וגורם לה למבוכה, רפיון ותסכול; ובור ששתית ממנו – אל תירק לתוכו.

אני יודע שדברים אלה הם קשים כגידים. אך עליך לשאת באחריות לדברים שפרסמת. אין פה שאלה אישית של כבוד, אמיתי או מדומה, של הדיוט (כמוני) או של רב (כמוך). יש פה שאלה שעניינה גורלה של תנועת "בני עקיבא" ואף של הדור הצעיר, ובכלל זה החברה בישראל, המושפעת מדמותה ודרכה של תנועת בני עקיבא. משום כך ראויים הדברים לעמוד במלוא רצינותם ומשמעותם.

————————————————

התיזה של תנועת "בני עקיבא" בפעולתה החינוכית צריכה להיות מבוססת על ההנחות הבאות:

• מגופי תורה שתשמר צניעותה של האישה; ומגופי תורה שישמרו הדינים המיוחדים לאישה; בהלכות אישות, נידה וכיוצא בהם; ובהתרחקות הראויות בין שני המינים, כדברי חז"ל " שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה…"

• אבל אין זה מגופי תורה שתהיה החברה היהודית, בתור שכזאת, נפרדת; ויכולים גופי צניעות להישמר גם בחברה המעורבת!

• סיגים שונים השייכים ל"מעמדה" של האישה בדורות עברו – אינם יכולים להמשיך ולשמש כיום בסיס, לא לכתחילה ולא בדיעבד, לפי שנשתנה מעמדה של האישה בימינו מבחינות שונות, ויש צורך כיום, לפיכך, בסייגים וגדרות ההולמים לאישה בימינו, ולמערכת היחסים בין איש לאישה בימינו, ובין האישה לעולם הסובב אותה בכלל.

אני מודע לרגישות המתעוררת למקרא השורות האחרונות, ועל כן אסביר דברי מתון מתון כדי שיובנו הדברים על בוריים.

————————————————

דיו הרבה נשפך וקולמוסין הרבה נשתברו על הסוגיא שלפנינו, ולכן אבור לי רק דוגמאות אחדות, מעט מהרבה, להבהרת עמדתי.

ללא צל של ספק שהמציאות ההיסטורית- חברתית שהייתה מקובלת בישראל (לפחות מאז תקופת התנאים) היא של חברה נפרדת בין גברים לנשים, בה האיש הוא הפעיל העיקרי, ואילו האישה – סבילה.

עם זאת, ניתן להבחין הבחנה ברורה בהתפתחות הלכתית לטובת יתר עצמאויות האישה, תוך התחשבות בפעילותה הגוברת בחיי המשפחה והחברה.

• למשל; כידוע, נקנית אישה בשלוש דרכים: בכסף , בשטר ובביאה, "ביאה" היא הדרך היחידה הנזכרת בתורה, ואילו שטר וכסף נלמדים ממנה. והנה אנו מוצאים שרב, דור ראשון לאמוראי בבל, אסר לקדש אישה בביאה (יבמות נב.), והיה מלקה מי שעשו כן.
• אותו רב תיקן (קידושין פ"א:) שאסור לו לאדם לקדש את ביתו כשהיא קטנה עד שתגדל (ותאמר: בפלוני אני רוצה) שלא כדין המתיר לאב לקבל קידושין לבתו הקטנה אפילו שלא בהסכמתה.
• לפי דין תורה מותר לגרש אישה נגד רצונה. אין גם צורך בנימוק רציני לשם כך (גיטין דף צ. במשנה: ב"ה אומרים: אפילו הקדיחה את תבשילו. ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה!). את הגט אין צורך למסור לאישה; מספיק לזרוק אותו לחצרה (הזורק גט לאשתו – ריש פ"ח דגיטין) שלא בנוכחותה ("היא בצפורי וחצרה בטבריא") – והיא מגורשת!

ברם מאז תקנת רגמ"ה מקובל על כל פוסקי ההלכה שאסור לגרש אישה נגד רצונה (ראה שו"ע אבהע"ז ס' קי"ט ס"ו. המחבר פוסק: "יכול לגרשה בלא דעתה". ואילו הרמ"א מציין: "אין לגרש בזמן הזה שלא מדעתה" (בשם הסמ"ק), דהיינו: יש כאן הבחנה הלכתית מפורשת בין דיני האישה המיוחדים לה "בזמן הזה" דווקא.

• לפי דין תורה מותר לאדם יהודי לקחת לו פילגשים ונשים הרבה. מאז חרם דרגמ"ה אין לו לאדם רשות אלא לישא אישה אחת; תהליך היסטורי הלכתי ממושך שנבע ישירות משוני במעמדה של האישה: לא עוד אחת בין רבות; – צרות או פילגשים – אלא אישה אחת לאיש אחד, כפי שבעצם מתבקש ממעשה בראשית: חוה אחת ל"אדם" אחד.

(יש להעיר שחרם דרגמ"ה אסר על שתי נשים, אך כנראה לא ביטל לגמרי את מוסד הפילגשות. הרמב"ן, בתשובה ששלח לרבינו יונה מגירונדי כותב בפשיטות כי: "… בעניין הפילגש… לא ידעתי במה יסתפקו בה, דודאי מותרת היא כיוון שייחדה לעצמו…". ועיין על זה בתשובות הרמב"ן, מהדורת הרב שעוועל, סימן ק"ה, עמ' קנ"ח)

• לפי הלכה קדומה יש איסור לאישה ללמוד תורה.

רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה פ"ג מ"ד), וכן נפסק להלכה ברמב”ם(*) (הל' ת"ת פ"א הי"ג):"… צוו חכמים שלא ילמד אדם את ביתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן…"

ואילו בימינו נפסק, שמותר ומצווה לנשים ללמוד תורה, הן זו שבכתב והן זו שבע"פ.

(*יש לציין, כי אף לפי הרמב"ם (פ' א' הל' י"ג) לימוד תורה  שבכתב לנשים מותר ואף יש להן שכר על כך [ש.ר.])

רוב ההיתרים בדורות האחרונים היו בגדר של "בדיעבד" גמור (כמו ה"חפץ חיים", ליקוטי ברכות, סוטה כא ועוד הרבה); ואילו בשנים האחרונות מתפרסמות חוות דעת הלכתיות על בסיס של "לכתחילה" כגון: שו"ת מקווה המים, ח"ג יו"ג סימן כא:

וכן ראה אצל הרב הלוי (עשה לך רב, עמ' קצ"ג) הפוסק על יסוד השינויים במציאות החברתית בימינו, כדלקמן:

"כי נראה שבזמנים הראשונים כאשר הייתה האישה עקרת בית גרידא והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכלה חכמה… תגרום אולי לנזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת, ולא התירו ללמדן אלא דינים הנחוצים להן בלבד; אבל בזמנינו, שלומדות הנשים לימודים כללים בכול הרצינות הראויה, למה יגרעו דברי תורה.

ולכן, בנות הרוצות ללמוד תושב"ע בבתי ספר תיכוניים… מותר ללמדן…". דהיינו: נשתנתה חזקת הנשים. בעוד שלדעת הרמב”ם "רוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד" – קובעים פוסקים בימינו כי חזקת הנשים היא אחרת, ולכן גם הלכה בדידן היא אחרת".

וכן הרב דוד קרליבך ("הליכות הקודש", פרקי דינים, עמ' 40): מצדיק את חובת האישה ללמוד תורה מהנימוק הבא: "ולא תהיה ידיעתה בתורה פחותה מידיעותיה בחכמות העולם ולמטה ממדרגתה הרוחנית".

דהיינו: כאשר השכלתה המדעית-כללית של האישה היא נמוכה ובשפל המדרגה, יש חשש ללמדה תורה. אבל עם התרבות ידיעותיה של האישה בחכמות כלליות – בודאי שעליה ללמוד תורה בהרחבה ("ולא תהא כהנת כפונדקית"!), דהיינו: השוני בנתוני השכלתה של האישה בדורותינו הביא לשוני בהלכה על האיסור ללמדה תורה.

הרב דוד אוקט (בהקדמה לספר "האישה והמצוות" להרב אילינסון, ירושלים תשל"ה) עמד על כך שקיים "שוני מהותי במעמד האישה" בימינו, וכדבריו:

"מסימני ההיכר הבולטים של תקופתנו מבחינה תרבותית- חברתית, העובדה של כניסת האישה למעגל הכול והרחב של העיסוקים והלימודים. עובדה זו לא פסחה גם על החברה היהודית ואותותיה קיימים גם בחברה היהודית הדתית… הוכחה לכך, הקמת מוסדות השכלה ממשיכה, ודווקא במגמה תורנית, הרחק מעבר להשכלה יסודית."

6)      לפי השו"ע (או"ח פ"ח בהג"ה) "אין לאישה נידה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל…": והבית יוסף על הטור, שם מביא בשם ראבי"ה דין זה, ומוסיף: "וכן ראיתי בדברי הגאונים…" אבל מאידך מובא בשו"ע בשם פסקי מהרא"י המתיר להן ללכת "לביה"כ כשאר הנשים כי הוא להן עיצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו בחוץ".

אפרט את דברי המהרא"י (הלא הוא גאון ישראל ר' ישראל איסרלין, בעל תרומת הדשן) בפסקיו, ס' קל"ב:

" ועל הנשים בעת נדותן, אמת התרתי להם בימים הנוראים וכה"ג שרבות מתאספות לבהכ"נ לשמוע תפילה וקריאה, שילכו לבהכ"נ, וסמכתי ארש"י שמתיר בה' נדה משום נחת רוח לנשים, כי היו להן לעצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בצבור והמה יעמדו חוץ. ואשכחן נמי דשרינן להו סמיכה בזוקפן ידייהו…

תמצא שהגיה מא"ז גדול בשם הגאונים דמשמע דאיסור גמור הוא, ובא"ז קטן כתב רק דיש נשים שנמנעות ויפה הן עושין…"

בעקבות בעל "תרומת הדשן" הלך תלמידו, בעל שו"ת לקט יושר (לר' יוסף ב"ר משה) שהתיר לנשים ללכת לביה"כ בשעת נידתן "כי היכא דלא חלשה דעתייהו, דהא אמרינן נשים סומכות רשות, אע"פ שנראה כעבודה בקודשים, משום טעמא דלעיל" (חלק או"ח עמ' 131).

מסתבר שבדורות עברו השלימו נשים, אשכנזיות כספרדיות עם העובדה שהן תשארנה בחוץ בשעה שבני הקהילה, הגברים, מתאספים בבית הכנסת לתורה ולתפילה. אבל בדורות האחרונים אין הנשים מוכנות יותר להשלים עם היותן בחוץ אפילו באופן זמני, והן רוצות להיות בפנים, כחלק אינטגרלי של הקהילה; שאם לא כן, יש להם "עיצבון רוח" מעמדן בציבור – הביאו גם את הרבנים הראשיים הספרדיים בימינו לפסוק מפורשות כי מותר ומתור לבנות, ספרדיות כאשכנזיות, לבקר בביה"כ בימי נידתן למרות איסור המובא בגאונים ובפוסקים ובשולחן ערוך.

התחשבות דומה בשינוי שחל במעמדה של האישה אפשר למצוא גם בתשובת הרב וינברג (שו"ת "שרידי אש" ח"ג, סימן צז) המתיר לקיים חגיגת בת מצווה לנערות בימינו כיון ש"הפליה זו שעושים בין הבנים לבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגמת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת".

————————————————

מי שיבדוק את כל הדינים והסייגים לגבי האישה ברשימה החלקית דלעיל, יתברר לו שיש קו מנחה עיקרי לכולם, והוא: הרצון להגיע להתחשבות גוברת והולכת במעמדה של האישה ובאישיותה.

העובדה הפשוטה שהיה מותר לאבותינו להחזיק בפילגשים או לשאת כמה נשים (הרמב”ם: "נושא אדם כמה נשים אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב" – הל' אישות, פי"ד ה"ג), ואילו לנו, בימינו, אסור בתכלית האיסור לעשות כן, היא בלבד ראיה שאין עליה תשובה לקו המנחה הנ"ל וכן לשאר הראיות.

התוספות  (בברכות מה ע"א, ד"ה "שאני") דנים בשאלה אם מותר לנשים לזמן לעצמן, ואמרים: "ויש מביאין ראיה שיוצאות, מדאמר לקמן: סופר מברך ובור יוצא, מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו".

אבל התוס' שם דוחים ראיה זו על הסף בטענה שאי אפשר; פשוט לא מתקבל על הדעת להשוות בין האישה לבור שהרי: "…בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת  מאי קאמר, אבל אינו יודע לברך: (לעומת זאת) אבל נשים שאינן מבינות כלל…"!

יש לציין כי הביטוי הנ"ל מתייחס להבנה בלשון הקדש. אבל, אם ידיעת הנשים בלה"ק הייתה כה אפסית, עד שלא הבינו את שלושת משפטי הזימון הקצרים, בודאי שלא הייתה להם ידיעה יסודית בחומש, במדרש ובמקורות היהדות, הכתובים כולם עברית וארמית. הן היו, אמנם, צדקניות, אבל בורות גמורות בהשכלה יהודית ובודאי כללית.

הרמב”ם, (פכ"א מהלכות אישות) דן בחובות האישה כלפי בעלה ובמלאכות שעליה לעשות עבורו. מלאכות אלה משתנות בהתאם למעמדה הכלכלי ולרכוש שהביאה עמה מבית אביה (למשל, אם היא עשירה והכניסה לו כמה שפחות, אינה מחויבת לטחון או לכבס עבורו), אבל יש חמש מלאכות שכל הנשים חייבות לבעליהן, והן: "טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, מוזגת את הכוס, ומצעת את המיטה ועומדת ומשמשת בפניו". ומסכם הרמב”ם (שם ה"י): "כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חיית לעשותן – כופין אותה ועושה אפילו בשוט".

הראב"ד חולק על דרך כפיה זו ומציע במקומה שיטה אחרת: "דממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתיכנע".

ובמילים אחרות:

אישה, המסרבת לרחוץ רגליו של בעלה, כפי הנדרש ממנה עפ"י הרמב”ם הנ"ל, מחלוקת הפוסקים היא אם צריך לכפות זאת עליה ע"י הלקאה בשוט או שיש, לשם השגת אותה מטרה, להרעיב אותה עד שתיכנע.

הטור (אבהע"ז ס' פ') מביא להלכה דעת שניהם ואינו מכריע.

האם ידוע מי מרבני ארצנו בדורנו נוהג כך? והרי הדבר ברור שסייגים מסוימים שהיו קיימים בדורות עברו – אינם יכולים להמשיך ולשמש כך גם היום, בגלל המציאות המשתנה ומתוך ראיה מקפת של התורה.

בודאי לא נתעלמו ממני דברי הרמב”ם (שם, פט"ו הי"ט) המזכירנו כי "צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אישתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ויהיה דבורו עמה בנחת וכו'"; אבל יחד עם זאת קובע הרמב”ם (שם פי"ג הי"א) כי "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אישתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש לפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא ליישב בזוית ביתה…".

ופה ברצוני להעיר:

אין בכוונתי כלל לטעון כאילו האישה בדורות הקודמים הייתה מקופחת תמיד ובדורנו שלנו "השתחררה" עם הקידמה.

ה' יצילנו מה"קידמה" המודרנית ומהמונה!

מה שאני בא לטעון הוא שיש לבדוק כל עניין לגופו, ואת הנושא בכללותו. הרבה נוהגים בזמן אבותינו היו טובים; אך לא כולם.

מאידך, בימינו יש הרבה ירידה וקלקול, אך לא כל דבר הוא לשלילה. אין לדון את עצמנו בבחינת "הראשונים כמלאכים…", אלא לעשות את הנכון ביותר שיש לעשותו היום, בלי רגשות תסכול כלפי ההיסטוריה שלנו, ובלי לבכות על לשעבר.

ניתן לומר כי אחד היתרונות הגדולים של תקופתנו המודרנית (בצד חסרונות גדולים לא פחות) הוא בכל שניתנה בה אפשרות לרוב הנשים המעונינות בכך להגיע לפיתוח רב יותר – הרבה יותר מבעבר – של כשרן האינטלקטואלי ואישיותן הרוחנית ע"י רכישת השכלה תורנית וכללית ע"י מתן אפשרויות רחבות יותר לפעילותן התרבותית היוצרת; ממילא יש בכך משום העשרת צלם האלוקים שבקרבן, שנא': "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם"; כל פיתוח האישיות באופן חיובי הוא – ממילא – גם פיתוח צלם האלוקים שבאדם, וע"י כך גם השלמת מעשה הבורא ומעשה בראשית

מסתבר, שנשתנו הזמנים, ונקבעו סייגים חדשים בהתאם כדלקמן.

בעל שו"ת "כתוב ישר דבר אמת", ח"ג, סוף אות י"ב, מציין: "בימינו אלה כל אישה, ואפי' הרבנית היותר צנועה וחסודה מדברת עם כל אדם ועם בחורים ואפי' בשוק. … לפי שעתה כן הוא המנהג, ואחזיקי אינשי ברישעי ובפריצי לא מחזקינן".

וכן הרב הנקין: "…בכשרונותיה הטבעיים של האישה בכוחה להיות יוצאת מביתה כמו האיש, ששניהם נתברכו. ואם מצליחה אישה לצאת לפעול ולהגשים, ובאותה מידה להשאר "אישה יראת ה'", הרי היא תתהלל, ולא רק שאינה מגונה בכך, אלא שהיא יכולה להגיע לדרגת אשת חיל אשר שבח אותה שלמה המלך".

וכן פסק בית הדין הרבני הגדול לערעורים בי-ם. (בהרכב הדיינים הרבנים י. י. הרצוג, ב"צ עוזיאל, יעקב קלמס) בעניין תביעתו של בעל לחייב את אישתו לקבל גט עקב התנהגותה הבלתי מוסרית. לטענת הבעל, היא טיילה לעיתים קרובות עם ידיד שלה, גבר נשוי, ולטענת האישה הייתה התנהגותה כמקובל אצל ידידים.

בית הדין הגדול לערעורים קיבל את טענת האישה ודחה את טביעת הבעל.

בנימוקי פסק הדין כותב בית הדין בין השאר:

"… לדעת הרוב של בי"ד אין בהתנהגותה של הנתבעת משום פריצות העלולה לחייב אותה בדין עוברת על דת יהודית. הטיולים שטיילה עם הגבר ג', הרי הם היו ברובם ברחובות בפומבי… הביקורים בבתי קפה עם גבר זה, דברים כאלה אינם לפי מנהג החברה הנוכחית ולפי ההשקפה הכללית השוררת בזמנינו מעשים של פריצות יתירה, אם גם הם מראים לפעמים על חוסר טקט… כל ההתנהגות הזו מראה רק על יחסי ידידות, אבל לא על כיעור או פריצות… בימינו אין זה מן המוזר שאיש ואישה כשנפגשים במקומות נופש ומכירים זה את זה מכבר, אוכלים על שולחן אחד ויוצאים לטיול…"

וכן פסק בית הדין הרבני באזור י-ם. (בפני הרבנים: א. ולדנברג, עובדיה יוסף, י. קפאח)

בעניין תביעת אישה נגד בעלה לצו הפרדה ותשלום מזונות… והכחשת הבעל כנגדה על התנהגות בלתי צנועה…"

במשפט הובאה עדותו של מר ד. … שהעיד שראה את האישה באחד הערבים בשעה 6-7 אחרי השקיעה, עומדת ברחוב עם עוד שתי בנות ושני בנים… ומשוחחים… אחת מהבנות הייתה לבושה מכנסיים ואתם עמד גם חייל…"

בפסק הדין נקבע כי: "אין בעדות זאת כלל וכלל כדי להטיל פגם באישה, דאם כן לא הנחת בת אברהם אבינו יושבת תחת בעלה, דלא אחת פוגשים נשים נשואות כשרות הנעמדות ברחוב לשוחח עם נשים וגברים בלתי דתיים על עניני העולם וכדומה".

וכך הביא בעל "הנודע ביהודה" (מהדורה קמא, אהע"ז ס' ס"ט):

"…דאי לזה חיישת, לא הנחת בת בחזקת כשרות, שכבר הורגלו כל הנשים ליסע אפילו בדרך עם שני אנשים וכהיתרא דמיא להו…"

וכן כתב על זה חבר בית הדין הרבני הגדול הרב ש. ישראלי ("התורה והמדינה", ד' עמ' רכו):

"ועוד נראה שגבולות ה"כבודה של בת מלך פנימה" תלויים במנהגי מקומות ורק במקום שדרכן של נשים שלא לצאת לגמרי מבתיהן יש בזה משום פריצת גדר, ואך בדורותינו עובדות בנות ישראל כשרות במשרדים שונים, בבתי חולים, בגני ילדים ובתי ספר –ואין פוצה פה ומצפצף".

והרב א. בינה (שם, כרך ה-ו עמ' ע') מסכים לקביעתו של הרב ישראלי כי דין "כל כבודה" "תלוי במנהגי המקום".

ועוד כתב הרב ש. ישראלי. (בנושא גיוס בנות ושירות לאומי, שם):

"… יש למצוא צורה מתאימה שלא תפגום במושג "כל כבודה"… כדרך כל מיני תפקידים דומים שאישה ממלאה בחיי החברה האזרחית כיום הזה. אין מקום לפוטרן ממילוי תפקידים אלה במלחמת מצווה".

ואלה דברי "הפרישה" (טור אבהע"ז, ס' קטו ס"ק י') על ההלכה המובאת בטור בשם הרמב”ם בעניין "אלו יוצאות בלא כתובה, העוברת על דת משה ויהודית". וכותב הטור:

"… כיוון שאין עליה רדיד ככל הנשים – תצא בלא כתובה".

וכותב "הפרישה": "ככל הנשים" – ר"ל שדרכן בכך באותו מקום, אבל אין ר"ל ככל הנשים שבעולם…".

דברים אלה שכתב "הפרישה" לגבי "רדיד" (צעיף) של אישה, כתב הרב פינשטיין (אגרות משה אבהע"ז ס' סט) לגבי הנורמה הכללית בציבור בעניין לבוש, והשפעת נורמה זו על מושג הייסוד: "דת יהודית".

אך יש איסור אחר בנשים מדין דת יהודית שלא להתנהג בפריצות בכתובות דף ע"ב אבל מצד זה הוא רק כשהיא עצמה עושה כך אבל כשדרך כל הנשים בעירה כן אין שייך להחשיב זה לפריצות ואין חלוק מה שנעשה דרך הנשים שבעיר היה משום פריצות דעכ"פ כיון שכן הוא דרך לבישתן והלוכן אין להחשיב זה למעשה פריצות ולאסור עליהן אלא מדרך חסידות לצניעות יתירא ותע"ב,

ידידו,

משה פיינשטיין

ועוד נביא דוגמאות מהראשונים.

מצאנו כי רב מתתיהו גאון (פומפדיתא, במאה ה-9 למניינם) ור' משה ב"ר ברוך (מראשי חכמי ספרד מאה-10 למנינם) פטרו אשת איש משבועה, בנימוק שאין לבזותה ע"י הוצאתה לשבועה, כדי שלא תתגנה על בעלה.

חכמים אלה החילו את האמור בבבלי, גיטין מ"ו, ע"א, לענין קפידתו של בעל שאשתו לא תלך לבית דין להישאל על נדרה, גם על שבועה.

 

אולם, הראשונים התנגדו להעברה זו (מנדר לשבועה). למשל, דברי הראב"ן בב"ק, סימן קט"ו, ו':

והדברים הועתקו ב"אור זרוע" פסקי ב"ק, סימן שמ"ט, ובתשובת מהר"ם מרוטנברג (פראג, סימן תי"ד ואילך): וראה גם המרדכי לב"ק (פ' ח' ס' פ"ז), המצטט את הדברים בשם הראב"ן.

כאשר קבע הראב"ן, אחד מגדולי הפוסקים הראשונים כי: "בזמן הזה שהנשים אפוטרופסות וחנווניות ונושאות ונותנות ולוות ופורעות ונפרעות ונפקדות ומפקידות"

 

איזו מציאות חברתית נשתקפה בדבריו אלה? האם לא נראה היה בעליל כי הנשים בזמנו נטלו חלק פעיל בכול מערכות הכלכלה והחברה והיו בעלות מעורבות משקית- כלכלית אינטנסיבית בחברת הגברים? האם לא נראית מגמתם הבולטת של הפוסקים, עפ"י "תקנת השוק", לתת לגיטימציה גמורה ו"מלכתחילה" לתופעה זו?

האם קביעתו-פסיקתו זו של הראב"ן עולה בקנה אחד עם פסק דינו של הרמב”ם כי אישה לא תצא אלא "פעם או פעמיים" בחדש מביתה, "שאין יופי לאישה אלא לשבת בזוית ביתה"? האין לראות ביציאתה של האישה מהבית עניין יחסי התלוי במנהגי מקומות והזמנים? האם ישיבתה המתמדת של האישה "בזוית ביתה" – כדעת הרמב”ם – היא המצב הרצוי והאידיאלי? ואולי דווקא הצעתו של הרב הנקין היא המצב האידיאלי!!

וכדבריו:

: "…בכשרונותיה הטבעיים של האישה בכוחה להיות יוצאת מביתה כמו האיש, ששניהם נתברכו. ואם מצליחה אישה לצאת לפעול ולהגשים, ובאותה מידה להשאר "אישה יראת ה'", הרי היא תתהלל, ולא רק שאינה מגונה בכך, אלא שהיא יכולה להגיע לדרגת אשת חיל אשר שבח אותה שלמה המלך".

 

וכן כתב חבר בית הדין הרבני הגדול הרב עובדיה הדאיה: (שו"ת ישראל עבדי, ת"ה, או"ח, סי' נ"ה אות ג'): "הרי זה פשוט דיש חילוק בין הזמנים…

וכדבריו:

לנו מכל זה דבכול זה וכיוצא בזה אין לדיין אלא לפי מה שעניו רואות לפי העת והזמן, והמקום. הרי אפי' באיסורים חמורים ענין הצניעות, ענין עדות ענין ביטול  עירוב, וכדומה, דנו בזה כפי העת והזמן,  מכ"ש  בנדוננו זה שהוא איסור קיל כמ"ש בחיים שאל ת"ח סי' ו' והרדב"ז ח"ב סי' תרפ"ז והזרע אמת ז"ל שהובאו בדברי הפו' נר"ו, דבודאי דעלינו לדון בו לפי העת והזמן, ומכ"ש דאין להעליבו ולהורידו מגדולתו, ששימש בה ימים ושנים.

(וכדאי לעיין על נושא זה באריכות בכגון דבריו של מהרי"ץ חיות ח"א, פ' רביעי וחמישי של דרכי ההוראה. עי"ש.)

לאור כל  הפסקים האחרונים שהבאתי מגדולי ההוראה שבדור, ניתן לומר כי קביעתו הנ"ל של הרמב”ם, כי אסור לאישה לצאת יותר מפעם או פעמיים בחודש מביתה, כיוון "שאין יופי לאישה אלא ליישב בזוית ביתה" – אינה מקובלת כיום בהלכה, כיוון שנשתנה טבעה של האישה ונשתנה מעמדה עפ"י "מנהגי המקומות".

האם יש צורך בראיות נוספות לשם כך?

 

אזהרה

 

ברצוני לציין ולהדגיש כי – חס ושלום, ועוד פעם חס ושלום, אין בדעתי לטעון לשבירתן של גדרות צניעות בימינו.

אדרבא, מחויבים אנו כמה פעמים יותר מאשר בדורות הקודמים להתאמץ בגדרי הצניעות,  כיוון שההפקרות והמתירנות השוררים כיום בעולם כולו, ולדאבון לב גם בישראל, לא היו מעולם פרוצים כפי שהם בדורנו.

אבל, הגדרות שלנו צריכים להיות מותאמים לתנאי הדור, אשר חברה פתוחה ומעורבת, ורכישת השכלה לכל, הם מסממניו הבולטים.

 

 

אפשר, בצדק, לטעון שלמעשה הייתה החברה היהודית במשך דורות חברה בה הייתה הפרדה בין הבנים לבנות. אך אי אפשר להוכיח שזוהי הוראה מגופי תורה, או שזהו אידיאל נצחי.

אדרבא, צורך גדול בימינו וצו השעה להמשיך ולגדל דור צעיר, בריא בגופו ובנפשו, אמון על ברכי התורה והצניעות, אבל מעורב.

הרב מונק ז"ל, חניך ישיבות טלז בליטא וחברון בארץ, שהוסמך להוראה ע"י הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, ושהיה ממורי הנוער האגודתי ו"עזרא", ואח"כ מפקח ראשי על "עליית הנוער" בארץ, מעיד על עצמו כדברים הבאים ("באספקלריה של התורה" עמ' 75 ואילך , ואבקש לשים לב היטב לנאמר על ידו):

"אבי מורי זצ"ל היה ראש המועצה של הקהילה הנפרדת (=החרדית) שבקלן ומראשי צעירי אגודת ישראל בגרמניה. בקרתי בבי"ס יסודי ובבי"ס תיכוני של הקהילה הנפרדת הזו במשך י"א שנים, וכל הכתות היו מעורבות. הייתי חניך "עזרא" ונוער אגודתי אחרי פילוג התנועות, ושתיהן היו תנועות נוער מעורבות. בארץ למדתי בישיבת חברון, ובאותו הזמן הייתי ממדריכי תנועת "עזרא" המעורבת, ומעולם לא מחה אחד מרבותיי נגד פעולותיי בארגון מעורב. עד לפני זמן קצר לא רק חייבתי את החינוך-יחד, אלא הייתי אחד המרצים הראשיים של "עזרא" בסמינריונים למדריכים והוטל עלי להסביר את שיטת ה"עזרא" בחינוך-יחד על מגבלותיה וחיוביה."

ולהלן, (עמ' 85) אחרי שהוא סוקר את עמדת ההלכה, הוא מציין: "בכל זאת התקיים חינוך יחד בקהילות נפרדות חרדיות בגרמניה, ובכל זאת התקיימו קיבוצי פועלי אגודת ישראל חברות מעורבות של רווקים ורווקות לעיני גדולי ישראל, ולא רק שלא מחו גם עמדו לימין הקיבוצים האלה בסעד מוסרי ואפילו בתמיכה חומרית ( בהערה שם הוא מביא שני שמות מן התומכים: ר' חיים עוזר גרוז'נסקי זצ"ל וה"חזון איש" זצ"ל).

והרי בקיבוצים לא מדובר רק בחינוך- יחד – גם בזה כי הכתות היו מעורבות – ובכל זאת רוב גדולי התורה עודדו אותם וחזקו אותם, בקרו אותם לעיתים קרובות, שמע מינא דניחא להו. עובדות אלו בלבד – החינוך המעורב של היהדות החרדית במערב אירופה והחברה המעורבת בקיבוצים (אפילו אגודאיים) מוכיחה שאין להכריע להלכה כי חינוך יחד אסור בכל הנסיבות."

ולהלן, אחרי שהוא מביא את תשובתו הידועה של הרב ויינברג, בעל ה"שרידי אש", המצדד מאד בהקמת ארגון נוער מעורב, הוא חוזר: "הרי עצם החברה המעורבת איננה אסורה, והרב ויינברג מעיר שבחופות ובמסיבות מעולם לא הקפידו על הפרדה…"

(מן הראוי לציין שהרב מונק עצמו מגיע, על יסוד שיקולים חינוכיים וחברתיים למסקנה, כי בימינו יש לעבור מהשיטה של חינוך יחד להפרדה בין המינים: "בתימן גם בשבת לא הלכו הבנות לביה"כ, ובארץ התחנכו מיד בחברה המעורבת. האם מעבר פתאומי זה עשוי לחלוף ללא קשיים וסכנות?"

הרב מונק חושש שמא בתקופה רגישה זו של קיבוץ גלויות אין החברה המעורבת מהווה תשובה הולמת לדור הצעיר יוצא ארצות האיסלאם.

יש מקום לדון בדבריו אלה, כיוון שמסקנתה של תנועת בני עקיבא בפעולתה החינוכית בישוב "החדש" היא הפוכה לגמרי; בהיותה סבורה שחברה מעורבת דווקא היא הנותנת תשובה חינוכית ותורנית ההולמת את צרכי היחיד והעם בשעה זו. ראה בהמשך את מאמרה של הרבנית מרים שלה על: "הסכנות שבהקמת תנועת נוער נפרדת". הגם שדווקא שם יש צורך בזהירות בשאלה זו, וד"ל.)

————————————————

וכאן שואלים חברים צעירים:

ובכן מהו הגבול? איך נדע להבחין בין סייג שהיה מתאים לעבר לבין סייג ההולם את ההוויה?

יש להשיב להם בפשטות:

עלינו ללכת לפי ההלכה. על פי ההלכה עפ"י התבונה. שימוש בשני אלה, ההלכה והתבונה, מבטיח לנו את המשכיות קיום התורה, כפי שהיה מאז מתן תורה ועד היום, עם כל תהפוכות הזמנים.

הרי לנו שכל פעולותיה של תנועת בני עקיבא מונחים ומודרכים עפ"י ההלכה ועפ"י פוסקי ההלכה; יש לקוות שגם עפ"י התבונה.

נקודת המוצא היסודית של תנועת "בני עקיבא" צריכה להיות כדלקמן:

הכל      לשם     שמים

• הגמרא (קידושין פ"א ע"ב) מביאה את שמואל, שאמר דבר ותשובתו כאחת.

שמואל זה שאמר: "אין משתמשים באישה"!

ושמואל זה שאמר:" הכל לשם שמים"; והתוס' שם (ד"ה "הכל לשם שמים") מעירים כי: "ועל זה אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים".

מתוך כך נפסק בשו"ע בשתי דעותיו, הסותרות, לכאורה, של שמואל.

שו"ע אבהע"ז, ס' כ"א ס"ק ה':

המחבר:               אסור  להשתמש באישה כלל.

הרמ"א:               וי"א דכל שאינו עושה דרך חיבה. רק כוונתו לשם שמים – מותר, לכן נהגו להקל בדרכים אלו.

 

(הרב אבינר הזכיר, בהערה מס' 9, רק את דעת שמואל קמא, אך לא הזכיר את דעת שמואל בתרא, המופיעה באותו קטע שם, בגמרא; וכן הזכיר את עמדת "המחבר", אך לא את עמדת הרמ"א.)

הכלל של: "הכל לשם שמים" חוזר בכמה מגדולי הפוסקים, כמו הריטב"א בסוף קידושין, כפי המובא לקמן:

ולכן התירו בדורות האחרונים לרווקים ללמד ילדים (גם בחינוך העצמאי של "אגודת ישראל") למרות שיש איסור מפורש על כך, הן במשנה (קיד' פ"ד מי"ג: לא ילמד אדם רווק סופרים ולא תלמד אישה סופרים; ברטנורא: "…דהיינו: מורה לילדים") והן בשו"ע (אבהע"ז כב, ס"ק כ': "מי שאין לו אישה לא ילמד תינוקות… וכן אישה לא תלמד קטנים"). נשים שלימדו תורה לילדים, למרות הדין, היו כבר בזמן הרמב”ם. (ראה בתשובות הרמב"ם, מהדורות "מקיצי נרדמים" – בלאו, תשובה ל"ד)

וה"בית שמואל" מעיר כי: "ומזה נהגו לרקד עם הכלה לחבבה על החתן… ומשמע מתוס' כל שאין כוונתו לשם חיבה אלא לשם שמים – מותר".

וה"חלקת מחוקק", שם: בב"ח כתב בשם מהרש"ל כגון לרקד עם הכלה כדי לחבבה על בעלה… והיכא דנהוג – נהוג. והיכא דלא נהוג – איסורא.

וכן בשו"ת מהר"ם שיק (אבהע"ז ס' נג):

"שו"ע אבהע"ז פסק: אין שואלין בשלום אישה כלל. נראה, הא דאין העולם נזהרין בזה, הוא כמו שכתבו התוס' לענין הא דאין משתמשין באישה – סומכין על שמואל דאמר: הכל לשם שמים, ופסקו הרמ"א בהג"ה.

הוא הדין כל כיוצא בו סמכינן על זה, ובפרט כיוון דאורחא הוא (=דהיינו, שרגיל בזה) לית ביה משום חיבה והרהור. וכתב הריטב"א בסוף קידושין…"

וכן פסק בעל שו"ת "לקט ישר" :"ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר עמו, משום שבזמן הזה אין אנו מוזהרים כ"כ מלילך אחר אישה".

• ידועים דברי ריו"ח בגמרא (ב"ב צא:) : "נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטליתא בשוקא כבר שית עשרה וכבר שב עשרה, ולא הוו חטאין".
  (תרגום: זכורני, כאשר היו מטיילים (רשב"ם: משחקים) בשוק נער ונערה בכן שש עשרה וכבן שבע עשרה – ולא היו חוטאים).

כלומר עצם הטיול (או המשחק) המשותף כשלעצמם אינם אסורים, וחכמינו הראשונים נהגו לעשות כן; אלא, שנתקלקלו הדורות.

(יש, שם, בגמרא סדרה של תיאורי זיכרונות מהתקופה האידיאלית הקדומה, כגון אותו ריו"ח שזכר כי פעם, כאשר ילד היה בוצע חרוב, היה חוט של דבש נמשח על שתי זרועותיו – סימן של שפע. והמהרש"א, שם: "נהירא… שנתקלקלו הדורות מימי החורבן מיום ליום". בימינו שלנו אין ספק שנתקלקלו הדורות עוד יותר).

אבל השאלה שלפנינו אינה של עיקר הדין – שהרי מותר לבנים ולבנות לטייל ביחד, כמנהגם של חכמינו ז"ל עוד מזמן הבית, אלא של הסייג. והשאלה שלנו היא: אם אסור כליל טיולים משותפים של בנים ובנות; ויש לכאורה סברא טובה לאיסור זה; הן מצד המנהג של הרבה דורות בישראל והן מצד הסייג כשלעצמו: או להתיר טיולים משותפים, אבל בדרכים הולמות ובאופן כשר וצנוע; וזאת, מהנחה שאיסור מוחלט של הטיול המשותף – אינו נכון מצד עצמו בחברה המעורבת שלנו, וגם לא יוכל להתקבל על דעת רוב הדור הצעיר בארץ (שלו ושל הוריו גם יחד).

ואלה המטיילים- ממשיכים הם כפי שהיה נהוג לפחות בימי האמוראים הראשונים ואבותיהם!

וכבר כתב הרמב”ם בהל' איסורי ביאה (פכ"א ה"ג): "מותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו – ישאנה. אין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן".

כבר הבאנו קודם את דברי התלמוד הירושלמי לפיו אין שום ערבות שגדרות כשלעצמן יועילו תמיד. אדרבא, יש סברא טובה לטעון (מניסיון מעשי כיום אפשר גם להוכיח זאת) כי לעיתים יש בתוספת חומרות כדי להרבות הרהורי יצה"ר; ומאידך, דווקא שמירה על צניעות תוך פתיחות ומעורבות, בפעילות תרבותית וחברתית משותפת, יש בה כדי למעט את הרהורי העבירה! (בני ישיבה רבים וטובים, בישיבות תיכוניות וגבוהות הודו לי, בינם לביני, שכך הוא!)

• הרי ידוע היטב תשובתו של הרב וינברג ("שרידי אש" ח"ב ס' ח') להתיר פעילות מעורבת של בנים ובנות ואף לשיר שירי קודש יחדיו.

תשובה זו לבדה ראוי היה לה שתשמש יסוד רציני להצדקת פעולתה החינוכית המעורבת של תנועת בני עקיבא. האם המאבק עם הרחוב והסביבה והמתירנית בארץ כיום פחות חמור ממה שהיה בצרפת בזמנו של הרב ויינברג?

האמנם מותר לטעון במצפון שקט כי פסק דינו של הרב וינברג בצרוף כל נימוקיו ההלכתיים המרובים כי: "צו השעה הוא ליצור חוג של צעירים וצעירות דתיים, תנועת נוער עם התלהבות מדבקת וכוח משיכה חזק…"  – אינו תקף היום?

• האמנם יש לאסור במקום שה"חזון איש" התיר?

אצטט את הרב מונק ("אספקלריה של התורה", עמ' 86):

כללא דמילתא: לשם שמים התירו דברים שלכאורה הם אסורים בתחום המגע בין המינים, כמובן פרט לאיסור יחוד. הדבר תלוי במנהג, בכוונה ובמטרה, והרוצה להתיר חייב לבדוק שלושה דברים אלה, ועל כך עוד נדון. אין אני זכאי לפסוק הלכה, ולא עלה על דעתי דבר זה מעולם ח"ו, אבל מותר להיתלות באילן גדול בהרב ויינברג זצ"ל ובנוהגים שהכרתי אותם בגרמניה ובארץ שגדולינו לא מחו בהם, ואת המסגרות בהן קוימו חברות מעורבות, שהם עודדו אותן. כל בירורי מקורות ההלכה באו רק כדי לחפש אחר היסודות שעליהם ביססו גדולינו בגרמניה ובארץ את יחסם החיובי לתנועת "עזרא" (החזון איש זצ"ל עודד  מדריכי "עזרא", ששאלו בעצתו, להמשיך לפעול במסגרת זו, ולא מכיון שראה בכך את הרע במעוטו, ויש עדים לכך) והן אפילו לקיבוצי אגודת ישראל, וללמד זכות על בתי הספר של אגודת ישראל, שבהם קיים גם מעבר לגיל 7 חינוך מעורב בשעות הדחק ובהם מלמדים רווקים ורווקות. התנאי לכל היתר הוא בכוונה: הכל לשם שמים.

לפנינו עדות כי ה"חזון איש" עודד במפורש את מדריכי "עזרא" לפעול ולהדריך בתנועתם המעורבת!

(אגב, בספר "אספקלריה של התורה", שצילומו מובא לעיל, חלה כנראה טעות דפוס צ"ל: "ולו מכיוון", ולא: "ולא מכיוון". עי"ש)

הרב נריה מספר (זרעים, אלול תשל"ט) כי היה זה מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שעודד אותו מאוד להדריך בבני עקיבא. כאשר הרב מנקין הצעיר סיפר להרב קוק על יסודה של "בני עקיבא" ופעילותה, אמר לו הרב: "אין לך דבר קדוש מזה"; "ומדיבור זה" מספר הרב נריה, "שאבתי הרבה עידוד".

שנתיים אחרי זה (פסח תרצ"ד) נערך כינוס מדריכים ארצי בי-ם. ר' אליעזר אלינר ז"ל והרב מ.צ. נריה יבל"א, באו לבית הרב קוק זצ"ל בי-ם, ואז כתב להם הרב את מכתבו הנודע ל"יקירי לבבי בני עקיבא". "אגרת ברכה ארוכה, בת שלושה עמודים, שהיא יצירה נפלאה בעלת ערך רב, והמכתב המקורי הכתוב בכתב יד קדשו שמור אצלי עד היום הזה." מכתב זה התפרסם כשנה לאחר מכן ב"זרעים" ערה"ש תרצ"ו, ובו האריך הרב זצ"ל לספר בשבחה של תנועת בני עקיבא שנקראה ע"ש ר' עקיבא.

הרב בר שאול זצ"ל תאר אף הוא בהרחבה את חשיבות ערכה של תנועת בני עקיבא, (הדברים הובאו ב"זרעים" פסח תשל"ט) וקבע שאף שאיננו דומים כלל לר"ע בגדולה אישית, הרי ש"עצם התלכדותנו הציבורית מאפשרת לנו למלא תפקידים שהיחיד אינו יכול למלאם, והגלומים באישיותו של המנהיג, המחנך והגאון – רבי עקיבא! בדורנו זקוקים אנו לאופק רחב. לא יכול לבוא אדם ולומר: "אני את נפשי הצלתי" ודי. אנו אומרים בפירוש שברצוננו לכבוש את כל הארץ, ואת כל היהדות להכניס בעול תורה… לא לחינם דווקא בני עקיבא הם שחוללו את המהפכה הגדולה, "מהפכת הישיבות" ויצרו טיפוס בן הישיבה החדש של היום; לא לחינם זכינו אנו לכך שהכוח הדוחף של ההתיישבות החקלאית הדתית בארץ היה שלנו – כי לנגד עינינו עמד כוח התנופה של ר"ע."

והוא מסיים: "אין ספק, אין ר"ע מתבייש בבנים כבני עקיבא, ומי ייתן וירבו לו כאלה".

דברים אלה כתב הרב בר שאול זצ"ל בהסכמת הרב בר אילן זצ"ל והרב קוק זצ"ל, ובידיעה ברורה שתנועת בני עקיבא היא תנועה מעורבת לכל דבר!

ולתשומת לב: באותם ימים עדיין נהגו – בכל בני עקיבא – לרקוד ולהתרחץ במעורב; אלא שהרב בר שאול ידע להבחין יפה בין עיקר לטפל. הוא מעולם לא נתן, כמובן, את הסכמתו לריקודים מעורבים (הייתי קומונר ברחובות, מקום מושבו, לפני עשרות שנים, ויודעני זאת היטב), אבל ראה בחיוב גדול בפעילות חברתית ותורנית משותפת; כמובן שבא לסניף ולימד בשיעורי תורה משותפים לבנים ובנות.

אז – כאשר רקדו והתרחצו במעורב, אמרו עלינו גדולי תורה ועולם; "בני עקיבא – אין לך דבר קדוש מזה"; ו"הלוואי וירבו בנים כאלה לר' עקיבא"! ואילו כיום, כאשר "בני עקיבא" השתפרו ב"ה: יסדו רשת נהדרת של ישיבות בני עקיבא לסוגיהן, קטנות וגדולות; ועלו במעלות התורה והצניעות, – הנה דווקא כיום יש האוסרים אותה באופן "מוחלט", בעוד שרבנים אחרים, ביניהם – להוותנו – בוגרי התנועה, מפרסמים ברבים בחוצות ירושלים העתיקה כי תנועת בני עקיבא היא "חולה"; "טמאה"; "פורצת" את "חומת הקדש וגדרי ההלכה"; "מכפישה" את "קדושת ישראל להוציא מבת ציון את כל הדרה"; וחשודה על "אבזרייהו דגלוי עריות" – בעצם מהותה וקיומה!

 

האינכם יראים מפני יום הדין?

ופה ברצוני להעיר.

אע"פ שבמכתבי זה אנני דן בהנמקות לעצם הצורך בקיומה של חברה מעורבת; אלא רק בלגיטימיות התורנית שלה, לא אמנע מלסכם כמה נקודות לגבי ההכרח, ומתוך כך את החיוב העקרוני, שבתנועת נוער מעורבת.

• בנ"ע, בארץ ובעולם, שאבה את כוחה מעצם קיומה כתנועת נוער רחבה, המאמינה בייעודיה ומנסה להגשימם, תוך פעילות משותפת של בנים ובנות.
  הפרדה בין הבנים לבנות, תגרום במישרין תוך זמן קצר להתפלגות התנועה. רובה המכריע ימרוד בהפרדה כזו, ויקיים לו מסגרת חדשה משלו, שבה עלולים ח"ו להתעורר – כחלק מהמרד נגד ההפרדה – הרבה תופעות "אנטי" גם בדברים האסורים באמת עפ"י ההלכה, וד"ל (ודי למבין).       ואילו המיעוט יעלם – תוך פרפורי גסיסה ממושכים – בזרועות האנטי ציוניות ואנטי לאומיות של ה"אגודה".

• הפרדה מוכרחה להביא לשינויים מפליגים ולנסיגה במעמדה של הבת. בנות דתיות שוב לא תורשנה ללמוד כל מקצוע שתבחרנה, ולא לעסוק בכל דבר שתרצנה. הרי האוניברסיטאות מעורבות והמכללות לבנות לעולם לא תספקנה את כל הנחוץ להשכלה כללית רחבה של הבת. בנות רבות ביותר תיראינה בכך – בצדק רב – פגיעה באישיותן היוצרת וברצונן להשתלב במעגלי החברה בישראל.

אשתמש פה כמוטו לדברי בעל "תרומת הדשן" שהבאתי קודם, בהיתרו לבנות בנידתן להתפלל בביה"כ, כיון שהנשים בזמנו רצו להיות ב"פנים" ולא "בחוץ" צורך נפשי וחיוני זה גדול היום מאה מונים מכפי שהיה בזמנו של בעל "תרומת הדשן" (מאה 15 למניינם).

סוג מסוים של איסורים, מובילים את הבנות להיות "בחוץ", מכל הבחינות; קודם כל פיזית, ועם זה גם חברתית, השכלתית-תורנית; וכתוצאה ישירה מתהליך זה, גם "בחוץ" מבחינה לאומית וציונית – זהו כלל ברזל שניתן להוכיחו בכל מקום!

יש לטעון כי, אדרבא: כיון שנשתנתה היום חזקת הבנות ונשתנה טבעם, רוצות הן להתנהג בצניעות ועפ"י תורתנו הקדושה – אבל בפנים. בתוך. כחלק בלתי נפרד של החברה היוצרת. ורק שיטת בנ"ע הנוכחית מאפשרת להם זאת!

• רוב חברי בנ"ע כיום הם מ"היישוב החדש". יצירת שתי תנועות נפרדות, אחת לבנים ואחת לבנות, תהרוס את כל המפעל הנהדר בעיירות הפיתוח. אולי מפעל קטן ביחס למה שהיינו צריכים לעשות שם. אבל יפה כשלעצמו. לא לחינם נזעקה הרבנית מרים שילה וביקשה לפרסם ברבים את דבריה על הסכנה שבהקמת תנועת נוער נפרדת בכלל וביישובי הפיתוח בפרט. שהרי לא הפרדה נחוצה לנו שם – מטעמים ידועים של מציאות חברתית ואידיאל חברתי – אלא מעורבות עמוקה דווקא, מכל הבחינות!
• תנועות נפרדות יפגעו, כמובן, ישירות בהמשך מפעל ההתיישבות שלנו. ההתיישבות בנויה על חברה מעורבת. (אומנם, יש ניסיונות דון קישוטיים אחדים בכיוון אחר, אבל עדיין זקוקים אנו להרבה שנים של קיום כדי להוכיח את צדקת קיומם).

 גם כל חלקנו בכל פינות היישוב: במדע, בחקלאות ובתעשייה, בשירותים ובחברה ובכל מקום, הרי הוא בנוי על השכלה כללית-מדעית, על מעורבות ועל פעילותן היוצרת ושוות הערך של בנות כבנים.

שיטתך היא, איפא, אנטי-אינטגרטיבית, אנטי-חברתית, אנטי-לאומית; ומתוך כל אלה גם אנטי-תורתית.

(יש עוד כמה נימוקים טובים בעד קיומה העקרוני של החברה המעורבת ויש צורך לפרסם לשם כך קונטרס מיוחד.)

עלינו לחזור אל דברי הרב ויינברג שכתב לפני עשרות שנים, ולשנן אותם ביתר תוקף כיום לומר:

שו"ת שרידי אש חלק א סימן עז עמוד ריט

צו השעה הוא ליצור חוג של צעירים וצעירות דתיים, תנועת נוער עם התלהבות מדבקת וכוח משיכה חזק, אשר בהיותם מושרשים בקרקע היהדות הדתית יסתגלו להכניס זרם חדש בקרב היהדות, זרם של להט נפשי, של רוח רענן וחי, שבכוחו לכבוש את הלבבות ולרומם את הנפשות הנחשלות.

אמנם, אם נחזור לדבריו הקודמים של הרב מונק עלי להודות שאינני משוכנע שכל מעשינו הם תמיד לשם שמים, שהרי אנו רק בשר ודם שיסודו מעפר. גם אינני משוכנע שיצרנו שלנו הוא תמיד "כפוף ונכנע לנו", וכי דומה הוא עלינו כ"קאקי חיוורי".

(כידוע, מקור הביטוי הוא בגמרא ברכות כ., במעשה המסופר על ר' גידל שהיה יושב בשערי המקווה בשעה שנשים היו באות לטבול לטהרתן והיה מורה להן הלכות טבילה. לכששאלוהו חכמים אם אנו מתיירא מהיצר הרע, השיב :"דומה הוא עלי כקאקי חיוורי", =אווזים לבנים; דהיינו: שאין ליצר הרע שליטה עלי.)

הלוואי ויכולתי לטעון כר' גידל כי אין יצה"ר שליטה עלינו. והנכון, שהשאלה של חינוך מעורב היא כבדה ורבת אחריות מעין כמוה. אלא שאסור לנו להתעלם (=במובן של נאיביות והעמדת פנים).

ההיתממות יכולה להיות לשני הכיוונים, ושניהם לא רצויים.

כיוון אחד הוא השיטה האוסרת הכל "ללא צל ספק", תוך כדי התעלמות מהאמת של המקורות, אלה שהבאתי ורבים אחרים שלא הבאתי, הדנים בשאלה הזאת. שהרי במקורות, מן הגמרא ועד לפוסקים האחרונים יש יסודות חשובים וברורים של היתר, כפי שראינו; ותוך התעלמות מכך שהנוער הדתי בימינו לא יקבל ייסורים אלה, וסופו שלא יקבל חלילה את הייסורים גם בדברים האסורים באמת.

(ולא לחינם הרי אמרו חז"ל שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע…)

גם הכיוון המיתמם ההפוך, כאילו יצה"ר הוא עלינו כ"קאקי חיוורי" גמור ואין אנו יראים אותו כלל – גם הוא אינו נכון. למרות שאין ספק שיש גם צד חיובי בהתרגלותם ההדדית של שני המינים זה לזה, כלשונו של "בעל הלבוש" (בסוף או"ח) :"… ואין נזהרים עכשיו בזה

(= בישיבה נפרדת בסעודת נישואים) משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ, שדומין עלן כ"קאקי חיוורי", מפני רוב הרגלן בינינו וכיון שדשו- דשו".

דברים אלה כתב הרב מרדכי יפה "בעל הלבושים", מגדולי הפוסקים בעולם במאה ה-16 למניינם שכתב חיבוריו החשובים מיד לאחר הופעת השו"ע.

ואם לפני 400 שנה(!) יכול "בעל הלבוש" לומר כי: "עכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים", ומזה יש נפקא מינה לדינא – ק"ו לימינו אלה.

תנועת בנ"ע צריכה להמשיך דרכה כפי שסללו לה הראשונים – באמונה, באומץ וברוח איתנה.

נמשיך לפעול יחד כחברה מעורבת למען התורה: למען הרבות מצוות; למען עם ישראל וא"י.

שלושה אלה יחדיו: תורתנו הקדושה, עמנו בכל מקום שהוא, וארצנו האהובה הדורשת את יישובה המהיר מאיתנו – שלשה אלה תובעים מאתנו להמשיך ולהתחזק בדרכנו. הפרדה ופירוד יביאו, ח"ו, להחלשה ולניכור.

אין אני יודע מה ילד יום בעוד דור או עשרה דורות. אינני מחפש תשובות לעתיד אלא של ההווה. זוהי גם דרכה של ההלכה, העונה תשובה לשאלות קונקרטיות המתעוררות בחיים. והיום – זוהי תשובתי וזוהי תשובת "בני עקיבא". ואם זוהי התשובה, זהו גם האידיאל.

מה יהיה בעתיד? אינני יודע. אולי נגיע אז למסקנה שיש להפריד הפרדה קיצונית; ואולי גם נגיע למסקנה הפוכה – שיש לקרב עוד יותר לפי צרכי השעה דאז.

יפסקו רבני הדורות הבאים לבני קהילותיהם כפי שיפסקו. אנו; פה והיום, נמשיך ונלך בדרך הסלולה לנו בה הלכנו עד כה.

כדי להמשיך את הווייתנו כחברה מעורבת אנו נחוצים לשני תנאים הכרחיים:

• שנכיר במלוא האחריות והרצינות כי דרישת התורה וחכמינו ז"ל להתחזק בקדושה – היא נצחית ולא בת חלוף; ומאמרם, "שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערווה אתה מוצא קדושה", צריך להיות המוטו היסודי בחינוכנו; לא מן השפה ולחוץ, אלא כתוכן פנימי אמיתי ומחייב.

• שנכיר מאידך, כי החברה המעורבת בימינו היא לכתחילה גמור. לא בדיעבד. לא "רע הכרחי", אלא טוב בעצם. שכך הם סדרי העולם הנחוצים והראויים בזמננו.

רק המזדהים בכל ליבם ונפשם עם שני סעיפים אלה – יוכלו להיות המחנכים והמדריכים בבנ"ע; שהרי אי אפשר – פשוט בלתי אפשרי – לחנך בתנועת נוער מתוך עמדה יסודית של "בדיעבד", דהיינו : מתוך עיקרון שבעצם אינך ראוי ואינך "בסדר". יש בזה קלקול ולא תיקון. יש בזה גמגום גדול וקשה. ותנועת נוער אינה יכולה לגמגם! וצריכים לומר דברים ברורים. גם בשאלת א"י אמרנו דברים ברורים, ולא גמגמנו. זה סוד כוחה של תנועת בנ"ע, ולא נוותר עליו. לא אני המצאתי את המונחים: "לכתחילה" ו"בדיעבד", ולא אני יזמתי את השימוש בהם בבנ"ע.

אותם אנשים, חלקם מתוך התנועה וחלקם מחוצה לה, אשר זרקו מונחים אלה לחלל העולם התנועתי שלנו לפני שנים אחדות, וכן אותם המסייעים להפיץ אותם כיום הלכה למעשה בפעילות כיתתית – המה אשמים בתסכול שפשה בקרבנו ובכך שאנו עוסקים בניסוח הגדרות במקום בחינוך.

אבל כיוון שנכפתה – לדאבון לב – מלחמת ההגדרות עלינו, אין לנו ברירה אלא להשיב ולהגדיר בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים:

תנועת בני עקיבא היא מעורבת מלכתחילה,

וזו מצוות עשה דרבים שאין לה שיעור!

ומשום כך, כבוד הרב אבינר, הריני דוחה בשתי ידיים את כל תשובותיך שענית בנידון, ומציע במקומם – לכל השואלים – את עיקרי הדברים שכתבתי לעיל שאינם משלי אלא משל גדולים וחכמים ממני.

אני מרשה לעצמי להביא דברים אלה בשמי ובשמם של אלפי ורבבות הזוגות שנוצרו במרוצת יובלה של תנועת בני עקיבא, בארץ ובעולם, ואשר בנו בתים כשרים בישראל; הקימו דור יהודי נפלא וזכו לראות צאצאים וצאצאי צאצאים, – וכולם הכירו זה את זו לפני נישואיהם במסגרת החברה המעורבת שחינכה אותם לתורה ולמצוות ומתוך לימודי הקודש משותפים ותוך כדי הטיולים המשותפים המחנות ושאר "השעשועים הכשרים" (כלשונו של הרב ויינברג).

ואני תפילה מעומק לבי לה' שייתן בלב כל חברי בנ"ע, בארץ ובתפוצות, העוז והכוח להתייצב ולומר: "הן" מפורש לדרך בנ"ע ההיסטורית, המבוססת על אדני התורה והמצוות.

בב"ח לתו"ע

אמנון שפירא

מזכ"ל

 

פירוט בבליוגרפי לספרי הפוסקים

(שהובאו בתשובת אמנון שפירא)

אגרות משה –            שו"ת, לר' משה פיינשטין, מנהיג היהדות החרדית בארה"ב

ב"ח (בית חדש) –       פירוש על הטור לר' יואל סירקיס (פולין, מאה 17)

בית מאיר –               שו"ת על אבן העזר לר' מאיר פוזנר (אשכנז, מאה 18)

בית שמואל –             פירוש לשו"ע , לר' שמואל פייבוש (פולין, מאה 17)

דברי חמודות –           פירוש על הרא"ש לר' יום טוב ליפמן הלר, בעל ה"תוספות יו"ט" למשנה (פראג, וינה, מאה 17)

חלקת מחוקק –           פירוש לשו"ע אבן העזר, לר' משה לימה (פולין, מאה 17)

חזון אי"ש –              ר' אברהם ישעיהו קרליץ (נפטר בארץ תשי"ד) – סמכות תורנית מובהקת בארץ ובתפוצות

ט"ז (טורי זהב) –        ר' יואל הלוי, מגדולי הפוסקים על השו"ע (פולין, מאה 17)

יביע אומר –              שו"ת, הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט"א

ישכיל עבדי –            שו"ת, להרב עובדיה הדאיה, חבר בית הדין הרבני הגדול בי-ם

כלבו –                     מהדורה מוקדמת של "אורחות חיים" לר' אהרון הכהן (ממגורשי פרובנס, מאה 14)

כסף משנה –              פירוש למשנה תורה של הרמב"ם לרבי יוסף קארו, מחבר ה"בית יוסף" על הטור ובעל ה"שולחן ערוך" (ספרד וא"י, מאה 16)

כתוב ישר דברי אמת – שו"ת, לר' יעקב זאב ברכר (פראג ופולין, מאה 16)

לבוש –                    פסקים, ר' מרדכי יפה, ממפרשי השו"ע (פולין, מאה 16)

לקט יושר –               שו"ת, לר' יוסף בר' משה, תלמיד בעל "תרומת הדשן)

מהרי"א –                 שו"ת ופסקים, לר' ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן" (אשכנז, מאה 15)

מהרי"ל –                 תשובות ומנהגים, לר' יעקב הלוי מולין (אשכנז, מאה 15)

מהרם אלשקר –         שו"ת, לר' משה אלשקר, מגדולי הפוסקים שבדורו (ממגורשי ספרד; מצרים וא"י מאה 15-16)

מהרם שיק –             שו"ת, לר' משה שיק, תלמיד ה"חתם סופר" (הונגריה, מאה 19)

מלכי בקדש –            שו"ת ופסקים, לר' חיים הרשנזון (א"י וארה"ב, ראשית המאה)

מקוה המים –             שו"ת לר' משה מלכה, רב העיר פתח תקווה וחבר הרבנות הראשית.

מרדכי –                   פסקים עפ"י מנהגי אשכנז להלכות הרי"ף, לר' מרדכי בן הלל הכהן, תלמיד המהרם מרוטנברג (אשכנז, מאה 13)

משפטי עוזיאל –         שו"ת, לראשון לציון, בן ציון חי עוזיאל, הרב הספרדי הראשי לא"י (בשנים תרצ"ט – תשי"ג)

נודע ביהודה –            שו"ת לר' יחזקאל לנדא (םראג, מאה 18)

סמ"ק (ספר מצוות קטן) – באור של תרי"ג מצוות לר' יצחק מקורביל (צרפת, מאה 13)

עזריאל הילדסהיימר – שו"ת, מגדולי הפוסקים ביהדות אשכנז (מאה 19), תלמיד ר' יעקב אטלינגר, בעל "ערוך לנר"

ערוך השולחן –          הרחבה לרוב חלקי השו"ע לר' יחיאל מיכל אפשטין (רוסיה, סוף המאה הקודמת)

פרישה –                  פירוש לטור, לר' יהושע פלק; בעל הפירוש "מאירת עניים" לשו"ע חשן משפט (פולין, מאה 16)

קרבן העדה –             פירוש עיקרי לתלמוד הירושלמי, לר' דוד פרנקל (גרמניה, מאה 18)

ראבי"ה –                 פסקים, לר' אליעזר בר' יואל הלוי, רבו של בעל ה"אור זרוע" (אשכנז, מאה 12)

ראב"ן –                   שו"ת ופסקים לתלמוד, לר' אליעזר בן נתן, מבעלי התוספות (אשכנז, מאה 12)

רא"ש –                   פסקים, רבינו אשר, אביו של ר' יעקב בעל הטורים (אשכנז וספרד, מאה 13-14)

רגמ"ה –                   פסקים, לרבינו גרשום מאור הגולה (צרפת אשכנז, מאה 10- 11)

רדב"ז  –                  שו"ת, לר' דוד בן זמרא (ממגורשי ספרד, מאה 16)

ריטב"א –                 חידושים לתלמוד, לר' יום טוב בן אשבילי, תלמיד הרשב"א (ספרד, מאה 14)

רמ"א –                    הגהות לשו"ע, לר' משה איסרליש (פולין, מא ה 16)

שרידי אש –              שו"ת, לר' יחיאל וינברג (ליטא, מניצולי השואה; נפטר בתשכ"ו)

תרומת הדשן –           לר' ישראל איסרלין (ראה מהרי"א)

נספחים א'

מפי ראשונים

תנועת בני עקיבא המעורבת – מלכתחילה גמור!

מה חשבו ראשוני "בני עקיבא" והפועמ"ז על החברה המעורבת בשעה שיסדו את ארגון "בני עקיבא" לפני חמישים שנה? (נכתב בתש"מ).

1)    יחיאל אליאש        (שיחה אישית, כ"ב תמוז תש"מ)

"בני עקיבא הוקם כתנועה מעורבת מלכתחילה גמור. היו עדות נפרדות, אבל שבטים היו מעורבים וכן הסניף. הנהגנו הדלקת נרות משותפת בליל שבת בסניף. השירה הייתה מעורבת. בתפילה – הפרדנו.

חוקת בני עקיבא, בה מצוין שהשבטים הם מעורבים, בנים ובנות (חינוך "קואדקציוני") – יש לה אופי עקרוני. ישבנו על זה ימים ולילות."

2)    מנחם חרובי          (שיחה אישית, כ"ב תמוז תש"מ)

"בזמן ייסוד בני עקיבא היו רק בנים. אח"כ ארגנו גם בנות,כי רצינו שגם בנות תהיינה בבנ"ע.

העדות פעלו בנפרד, אך השבטים במעורב. ראינו תמיד את המעורבות של הבנות והבנים כמשהו טבעי ומובן מאליו. לא ראינו בזה שום דבר שגורם להרהורי עבירה, וזה היה חיובי.

אני בדעה של אלה הסוברים, כי דווקא ההרגל של המצאות בנים ובנות ביחד בלימודים ובמשחקים הנהו תריס למניעת הרהורי עבירה, ולא גורם לכך (הרגל נעשה טבע שני).

בכיתות מעורבות (בנים ובנות) היו תמיד פחות בעיות משמעת למורים, ויותר למידה חיובית. כך ראיתי את הדברים כל הזמן."

3)    מנחם אגולסקי      (שיחה אישית, כ"ב תמוז תש"מ)

"אנחנו היינו המדריכים הראשונים. היינו בחורים צעירים, אז, כשסדרנו את הקבוצות הראשונות, זה היה ביחד. קבוצה מעורבת של בנים ובנות. ארגון אחד. ואנחנו הבינונו שזה ארגון אחד גם של בנים וגם של בנות. לא ראינו את זה כבדיעבד. לא ראינו שום פסול בחבורות יחד; כמו הפועל המזרחי עצמו. לא עלה על דעתנו שארגון נוער צריך להיות נפרד, בנים ובנות. הראשונים שהקימו את בני עקיבא כתנועה מעורבת – חשבו את זה חיובי מצד עצמו."

4)    ש.ז. שרגאי            (שיחה אישית, כ"ד תמוז תש"מ)

(מראשוני תנועת "תורה ועבודה" ומהוגי הדעות הבולטים של הפועל המזרחי)

"הרב ברלין סיפר בשם ר' חיים מבריסק (סולובייצ'יק) שפעם אחת באו אליו בעלי הבתים בוולוז'ין וסיפרו שבחורי הישיבה הולכים לטייל עם בחורות בחורשה ע"י העיר. ענה ראש הישיבה: "לא ידעתי שיש לי בישיבה בחורים כל כך טובים"! בעלי הבתים נדהמו מהתשובה, ושוב חזרו על הסיפור. והוא שב וענה את תשובתו. בפעם השלישית אמר להם: הרי גם בנו של יעקב מנדל הולך לטייל עם בחורות? ענו לו בעלי הבתים: אבל בחור זה אוכל טרפות. אמר להם ר' חיים: והרי בנו של פלוני הולך עם בחורות? ענו לו: בחור זה אינו שומר שבת. וכך הלך ומנה שמות כל הבחורים בעיירה.

לבסוף אמר להם: לכם לא איכפת כשבחורים הולכים עם בחורות; אלא לכם אכפת שהולכים בחורי הישיבה שלומדים תורה! ובכן, את ה"חטא" הזה, שהם לומדים תורה – אני מקבל על עצמי!

והנה בשנת תרפ"ו הוזמנתי לוועידת המזרחי וצעירי המזרחי בפולניה. ושם יצא הח' פרבשטיין נגד הפועל המזרחי שהם סוציאליסטים וכד' וכן נגד זה שהם בחורים ובחורות ביחד.

רציתי לענות מיד, אבל הרב יצחק ניסנבוים, מנהיג המזרחי, שהיה יו"ר הישיבה, אמר לי: שרגאי, אתה תענה אחרון. תן קודם לאחרים לענות.

ואז דיבר ראשון הרב רמיגלסקי (שהיה אחד מגדולי התורה בפולניה) והוא חזר על הסיפור של הבריסקר. ואח"כ פנה אל פרבשטיין ואמר לו: "לא שמעתי ממך שאתה טוען נגד אלה שאינם שומרי שבת ואוכלי טרפות שהם בחורים ובחורות יחד. אלא מה כואב לך? שהולכים עם הבחורות אלה הפועלים ששומרים שבת… (=כנ"ל)… את ה"חטא" הזה  – שהם שומרי מצוות ומתפללים בבית כנסת – אני מקבל על עצמי."

ולבסוף דיברתי גם אני וג"כ חזרתי על אותו הרעיון."

בהתייחסות לבנ"ע אומֵר כי אני דוחה את הרעיון שעצם ארגון בנ"ע נוסד "בדיעבד".

אין זה עניין של "בדיעבד" וגם לא של "לכתחילה", אלא של מציאות. אני נגד כל הקצנה לכאן או לכאן. עלינו להיאחז בשורשים, ולא בענפים לכאן או לכאן.

"בדיעבד" זה מוסד הלכתי שישבו ודנו; זה מותר מלכתחילה, וזה מותר בדיעבד. אנחנו אף פעם לא דנו בזה מבחינה עקרונית. כך גדלנו במציאות.

5)    טובה סנהדראי      (שיחה אישית, כ"ב תמוז תש"מ)

(עלתה ארצה ב- 1934 ומאז עומדת בראש תנועת האישה הדתית לאומית – "אמונה"; חברת כנסת מטעם המפד"ל בשנים 59-73 וסגנית נשיאה בתנועה העולמית – "אמונה").

"הבנו שהחברה המעורבת, גברים ונשים, היא מלכתחילה מצב בריא במסגרת "המרד הקדוש". זה היה טבעי לגמרי שבתנועת נוער דתית צריכים ויכולים להיות ביחד הבנים והבנות והם מתחנכים לפי רוחנו. זוהי הדרך הנכונה, ודרך אחרת רק תהרוס אותנו, או – במקרה הטוב ביותר תקטין את ההיקף גם בארץ וגם בחו"ל. לפי הניסיון שהיה לנו בגידול נוער דתי, אני מחייבת את השיתוף. כל השנים הבנתי שתנועת נוער היא מעורבת מלכתחילה. גם אין כל סיבה להפריד ביניהם."

6)    הרב אברהם צוקרמן          (שיחה אישית, כ"ה תמוז תש"מ)

"בנ"ע הוקמה כתנועת נוער מעורבת – זה היה טבעי לגמרי כי גם חברת המבוגרים של הפועמ"ז הייתה מעורבת."

7)    הרב חיים דרוקמן               (דברים שנאמרו במליאת ההנא"ר, בדיון בתאריך: 1.5.80)

במשך הרבה שנים נזדמן לי לשוחח עם חברים בנושא החברה המעורבת. וזה הוסבר שבמציאות שלנו זה מלכתחילה. כי אם אני מסתכל על מאזן של 50 שנות בנ"ע – ברור לי שהדרך שהלכנו בה היא נכונה.

קווים לשיטתו של הרב הגאון ר' יוסף דב הלוי סולובייצ'יק

בהנהגת ישיבת הרמב"ם בוסטון, ארה"ב

מאת: בני ברמה

(הכותב הינו בוגר "נתיב מאיר"; בוגר המחזור הראשון של ישיבת ההסדר "הר עציון"; סגן מנהל מכון גולד – מכון להכשרת מורות לגולה, י-ם; שליח של בנ"ע בבוסטון ומורה ללימודי קודש בישיבת הרמב"ם, שם; כיום (תש"מ) – מנהל ישיבת "הר עציון" שבאלון שבות.)

ישיבת "רמב"ם" בבוסטון נוסדה לפני כארבעים שנה ע"י הרב סולוביצ'יק, כאשר בניהול היומיומי של הישיבה טיפלה אישתו, הרבנית טוניה.(לאחר פטירתה משמשת בתה, הרבנית טברסקי שתאריך ימים, כיו"ר הועד החינוכי של הישיבה, הכולל בתוכו מנהל ביה"ס ברה דוד שפירא; סגן המנהל ד"ר שטין; וכן הרמי"ם).

עם יסוד הישיבה טבע הרב סולוביצ'יק כמה עקרונות להנחיית השיטה החינוכית שלה; ועקרונות אלה נשמרים בקפדנות עד היום, זה 40 שנה, כמו:

• התלמידים נכנסים לישיבה בגיל 4 ומסיימים בגיל 18, וכל המערכת החינוכית מסתופפת תחת קורת גג אחת (כמקובל למעשה בכול רשתות החינוך האורתודוכסי בארה"ב).
• בביה"ס פועלת מועצת תלמידים: מועצה זו אחראית על החינוך הבלתי פורמלי בישיבה.
• תכנית הלימודים בישיבה משלבת לימודי קודש ע"י הרמי"ם; היסטוריה של עם ישראל; לימודי השואה; יחד עם לימודי הקודש והשכלה כללית (ובכלל זה אומנויות, מעבדות משוכללות, לימודי מחשב ולימודים קלאסיים).
• כל הכיתות בישיבה הן מעורבות, בנים ובנות, וכל השיעורים, כולל שיעורי גמרא ו"הסדרים", ניתנים ע"י המורים והרמי"ם לבנים ולבנות במשותף.
• סדר היום בישיבה, הכולל תפילת שחרית ומנחה, (אין בישיבה פנימייה) מחייב את כל התלמידים, בנים ובנות, בשווה.
• הכיתות עצמן מחולקות לכל המקצועות ( כולל לימודי הקודש) לפי רמות למידה והישגים אישיים. וכך תמצא שיעורים בגמרא – במסכת הנלמדת – אשר בהם ה"חברותא" בזמן ה"סדר" מורכבת מבן ובת, אשר רמתם האינטלקטואלית היא שווה.
• העיקרון המנחה את הישיבה בכלל, ואת הרמי"ם בה בפרט, הוא חינוך קפדני לשמירת מצוות, על כל סייגי ההלכה, יחד עם לימודים כללים ומדעיים ברמה גבוהה, – תוך מעורבות אינטנסיבית בחיי הקהילה, במצוות שבין אדם לחברו, בעזרה לזולת וכד'.
  שאלות לבני ברמה

ש:     מהי היכרותך האישית עם הקהילה האורתודוקסית בבוסטון בכלל ועם ישיבת רמב"ם שם, בפרט?

ת:     הייתי שליח בנ"ע בבוסטון בשנים תשל"ח – תשל"ט, ומעורה היטב בכל חיי הקהילה. לימדתי לימודי קודש בישיבה בתקופה זו, וכמובן מכיר היטב את חיי הישיבה מבפנים.

ש:     אתה גדלת בארץ במסגרות לימוד נפרדות (ראה לעיל) ואף לימדת בעצמך במוסדות חינוך נפרדים; בתור שכזה, איך אתה מסכם את ניסיונך בהוראה של בנים ובנות במסגרת משותפת בישיבת רמב"ם?

ת:     יש כאן שתי שאלות:

• האם הימצאותם של בנים ובנות ביחד באותה כתה בלימודי קודש, מפריעה לקיום אווירה רצינית ולהעמקת הלימוד?
• מאידך, מה תורם אותו חינוך מעורב לעיצוב האישיות מבחינה אישית ומוסרית – של התלמיד והתלמידה, ולאווירה הכוללת של הישיבה?

לשאלה א': – בהחלט לא!

לשאלה ב':        דווקא החינוך המעורב גורם לפחות מתח מיני וחברתי, ומביא – הן בתוך הישיבה וביה"ס והן מחוצה לה – לחיי חברה עשירים יותר ובריאים יותר.

במיוחד על רקע הפריצות המינית והמתירנות המבהילה השוררת בכל רחבי ארה"ב, בולטת לחיוב גישתו החינוכית של הרב הגאון ר' יוסף דב סולובייצ'יק שבישיבת הרמב"ם בבוסטון, כפי שצוינה לעיל.

רק ענק מחשבה והלכה כמוהו, אשר השכיל להבין כי אין לברוח מן המציאות הקיימת בעולם, אלא יש להתמודד אתה, – היה יכול לייסד ישיבה בשיטה חינוכית כזו.

אני יכול לציין מתוך שיקול דעת מעמיק; וכבעל ניסיון אישי בהוראה בישיבה זו כי השיטה נחלה הצלחה חד משמעית. השיטה תורמת רבות לעיצוב האישיות המוסרית והתורנית של כל תלמיד ותלמידה, מתוך אווירה בריאה וברמה מוסרית גבוהה בין הבנים לבנות.

על ההפרדה בין בנים לבנות בתנועת "עזרא"

מאת: מוטי ברייר

(הכותב הינו חניך ומדריך, לשעבר, בתנועת "עזרא" בי-ם ובוגר יב"ע "נתיב מאיר"; כיום תלמיד ישיבת ההסדר "הר עציון" ופעיל בתנועת "עזרא".)

הסיפור מתחיל בועידה האחרונה של "עזרא" (פסח תשל"ז), בה הוחלט כי תנועת "עזרא" תמשיך לפעול במעורב, בנים ובנות, בלית ברירה, כאשר השאיפה היא לנסות ולהפריד בין הבנים לבנות בכל סניף או קבוצה בה ההפרדה אפשרית.

ההחלטה הנ"ל הייתה והנה שגיאה חמורה, שפגעה פגיעה קשה ב"עזרא" וספק אם תוכל להירפא ממנה, אם לא תחזור להבהרת דרכה, שהרי נוער אינו מוכן להגדיר עצמו כ"בדיעבד", ושום תנועת נוער לא תוכל להזדהות עם "בדיעבד" ולא תוכל להתפתח עם הגדרה מתסכלת כזו.

בזמן הועידה למדתי ב"נתיב מאיר" והייתי מדריך קבוצת בנים מכיתה ח' שלמדו ב"חורב" (כמו קבוצת הבנות המקבילה) והמשיכו אח"כ ברובם ב"נתיב מאיר".

הייתה זו קבוצה נהדרת של חניכים, ברמה גבוהה מאוד – דתית, חברתית ואנושית; וכן הבנות, שעוד עלו על הבנים.

(בתנועת עזרא מקובל כי החניכים נמצאים במסגרות נפרדות לפי המינים עד כיתה ז' לערך, ואז מערבים אותם למסגרת קבוצתית אחת. מהלך זה נראה בעיני גרוע ביותר מבחינה חינוכית, כי דווקא בעיצומה של תקופת ההתבגרות המינית מבצעים מהלך היוצר מתח לא רצוי ולא בריא; אני אומר את הדברים כביקורת על "עזרא" בתור פעיל בעבר ובהווה המעונין בכל ליבו בטובתה של התנועה ובשגשוגה. מתוך מבט של טובת התנועה וחינוכה אני בדעה שיש הכרח לערב אותה, בנים ובנות, מראשית צעדיהם ב"עזרא", ולא להמתין לתקופה מאוחרת יותר.)

כאשר קבוצתי הגיעה לכיתה ח', והתחילו לדבר על עירוב הבנים והבנות (כדרך כל הקבוצות בגיל זה בעזרא) – היו הבנות מאוד בעד, ואף לחצו בכיוון זה ; ואילו הבנים היו נגד.

מה גרם להתנגדות הבנים?

האווירה הכללית במוסד הנקרא: "יב"ע נתיב מאיר" (וכן ב"חורב") היא אנטי תנועה מעורבת.

לאחר שהבנים התנגדו לערוב בטענה ש"אסור", התייעצתי עם הר"מ שלי ב"נתיב מאיר" שהיה בוגר "עזרא"  ו"כרם ביבנה" (והיחיד שחבש כיפה סרוגה ב"נתיב מאיר"), והוא מאד השפיע עלי כדי לחזק את ידי הבנים בכיוון ההפרדה.

לשיטתו, ההפרדה בין הבנים לבנות היא תחילת תהליך גדול של כל הדור, שראשיתו ב"עזרא", ואחריתו בבנ"ע ובדור כולו.

קיבלתי את עמדתו.

בשל כך נכנסתי לעימות עם מדריכת קבוצת הבנות שתמכה בדרישת הבנות לעירוב הקבוצות.

ואז ביקרתי עם המדריכה אצל אחד מרבני בני עקיבא הנודעים, הרב חיים דרוקמן והוא יעץ לנו לערב את הקבוצות. לא קבלתי את עמדתו, לא מבחינה עיונית ולא מבחינה מעשית (הבנים סרבו), וקיבלתי את עמדתו של הר"מ שלי מ"נתיב מאיר".

לפיכך הקבוצות לא עורבבו, והמשיכו בפעילותן הנפרדת.

כיום, בפרספקטיבה של שנים, אני מודה שטעיתי בהכרעתי וגרמתי בכך נזק לחניכי, ומשום כך כותב את הדברים כדי למנוע טעויות כאלה בעתיד.

מה קרה בקבוצה?

במשך התקופה של השנתיים הבאות – הנושא המרכזי שהעסיק את הבנות והבנים – בנפרד – הוא עובדת היותן קבוצות נפרדות… אצל הבנים עוד בלטה נימה של גאווה על היותם "חלוצים" בשטח זה של הפרדה מינית.

(לצערי, עלי לציין כי הייתה זו גאווה מכוערת מאד, שבאה לידי ביטוי בשטחים שונים, וזכתה לביקורת מצד קבוצות אחרות בסניף י-ם.)

באמצע כיתה ט' הבחנתי בסערת לב אצלם באותו נושא, דהיינו: שנושאי היחסים שבינו לבינה העסיקו אותם מאוד, בסרעפיהם ובהרהוריהם שבסתר (שהרי נאסר עליהם לבטא זאת בגלוי, מכח המתחים והלחצים שבהם היו שרויים).

עדיף שלא לפרט כיצד הבחנתי אצל הבנים בסימנים אלה.

אמנם, היה מספר קטן של חניכים שביקשו ממני לפעול במעורב, אך הפנייה אלי הייתה בסתר, תוך בקשה שלא לגלות את שמם ברבים.

בדור שבו גם הבית וגם ביה"ס אינו מתמודד דיו עם בעיות הבגרות של הנוער, רצוי שבתנועת הנוער תהיה אווירה פתוחה וחופשית, דבר שחסר היה במקרה דנן.

ביחס לבנות – עמדתנו החינוכית כלפי הבנות הייתה לרסן אותן מבחינה מחשבתית, באמרנו כי: "ההלכה אוסרת ערבוב, ואם אנו דתיים, עלינו לקיים את הדין". הלחץ המתמשך עליהן "הועיל", והבנות לאט לאט קבלו את הדין. (למדריכה עם כאריזמה לא יקשה לסחוף חניכות לכיוון "חלוצי" זה).

באותה תקופה (סוף ט') הפסקתי את ההדרכה בקבוצה, לאחר שלוש שנות הדרכה – עם סיימי את לימודי התיכוניים וערב היכנסי ל"הסדר". אבל המשכתי לשמור על קשר אישי חזק עם הקבוצה, עם הבנים כמו עם הבנות.

מפנה מפתיע חל באמצע כיתה י', כאשר חלק גדול מהבנים נכנס להדרכה בתנועה.

לפתע גילו שיש הרבה מן היופי והתרומה האישית למערכת היחסים שבתוך צוות ההדרכה המעורב; נראה לי ככלל, כך גם נראה באותו מקרה, כי צוות מעורב של מדריכים ומדריכות רציניים הפועלים במשותף, יש בו כדי לתרום רבות לפיתוח האישיות, מעבר לבעיות חינוכיות ספציפיות של קבוצות ההדרכה.

בעייתם העיקרית של המדריכים הצעירים – הייתה – ראשית להשתחרר מן הטאבו וה"איסור" לפעול בצוות הדרכה מעורב, וככל שהעמיקו להכיר בכך ש"האריה לא נושך", אלא – אדרבא – מוסיף לאישיות הפרטית, התורנית והמוסרית ובונה אותה, אז הבנתי את הקטנות שבדרך ההפרדה.

נראה לי שאותם שנים שחיו בנפרד גרמו נזק להתפתחותם האישית של החניכים. הרגשתי שחייהם הרוחניים היו מאוד מצומצמים. אמנם הקפידו על קיום הרבה מצוות,אבל היה בזה מן הראוותנות; והצמצום המחשבתי בלט בתחומים רבים; למעשה, לא היה כאן אלא תהליך של הדחקה נפשית שהביא לעיוותים אנושיים ומוסריים.

בסקירה לאחור נראה לי שנגרם מכשול רציני בנושא הצניעות, באשר נתפש מצדו החיצוני (גרביים) גם אצל הבנים וגם אצל הבנות, מבלי שהייתה להם בשלות רוחנית לכך, והתוצאה – מתחים שליליים.

מאידך, החניכים – המדריכים הנמצאים היום במסגרת מעורבת חשים היטב בתרומה החיובית שמסגרת זו מעניקה להם.

זאת ועוד.

עם ישראל חי היום בחברה מעורבת ופתוחה, ואי אפשר להתמודד עם מציאות כזו ע"י הסתגרות.

ברי לי שאותם חניכים שגדלו במעורב יגיעו לצבא ורובם ככולם יעמדו בכבוד בכל המשימות שיוטלו עליהם, הן בשירות הצבאי והן בהמשך החיים שלהם במדינת ישראל.

מאידך, חניכים שגדלו – ועדיין גדלים – במסגרות נפרדות, ימצאו את דרכם לישיבות "שחורות"; גם לישיבות "הסדר" "שחורות" (ויש כאלה! כיוון ש"הסדר" נתפש אצלם כ"בדיעבד") – ומסלול זה ישפיע לשלילה על כל מערכת החיים שלהם בעתיד, מבחינת הערכים החברתיים והלאומיים שהם עתידים לייצג.

אני רואה את ההשפעה השלילית שיש להפרדה בין בנים לבנות, הן במסגרת התנועה והן לאחריה, כמכשול לפיתוח הנוער הטוב הגדל בשורותינו, ושכה חסר לנו כיום לשם הגשמת ייעודינו החינוכיים הכלל- ישראליים.

כאמור, גדלתי בתנועת "עזרא" ואני פעיל בה עד היום.

אני כותב שורות אלה במיוחד לחברי בנ"ע בארץ כדי למנוע מהם את ההרס הצפוי לתנועתם אם יחדירו את חיידק ה"הפרדה" אליהם, כפי שהדבר שובר את תנועת "עזרא" כיום; ומתוך תקווה כי נוכל להמשיך ולפעול בצוותא ע"מ לשמור על תנועותינו, כל תנועה עפ"י דרכה ומסורתה, למען המשך החינוך שלנו בעתיד עפ"י העקרונות הבסיסיים והטובים שלנו שהנחו אותנו בהצלחה עד כה. "הישן – יתחדש ויתקדש"!

"בן דתי נפגש עם בת דתית"

מאת הרב מנחם לויטס

(הרב מ. לויטס הוסמך לרבנות בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק, ושימש שנים רבות ברבנות במונטריאול, קנדה.

עם עלותו ארצה נתמנה לראש "המכון לספרות הפוסקים" שע"י "אוצר הפוסקים" בי-ם; והנו חבר "המרכז העולמי" של המזרחי).

המאמר פורסם ב- Mizrachi World  (תשרי תשמ"א) ותורגם לעברית ע"י א.ש. באישורו של המחבר.

————————————

השאלה של הפרדה בין בנים לבנות בפעילות של "בני עקיבא" הנה אספקט אחד של הבעיה הכללית בנושא ההפרדה בין המינים בכול שטחי הפעילות החברתית – בעיה שחז"ל היו  מודעים אליה וטופלה על ידם בכמה דינים ותקנות (ראה קידושין פ-פא).

חז"ל הכירו בקיומו של המתח הטבעי הקיים בלבו של האדם, הנתון לפיתוי היצר; אבל גם בכוח הרצון שהוענק לו ע"י הקב"ה כדי להתגבר על יצרו.

מתוך כך אמרו חז"ל שה' ברא את האדם בשתי נטיות: היצר הטוב – המפנה אותו לעשות את הטוב ; ויצר הרע  המטה אותו לעשות את הרע (ברכות סא:): והם מדריכים את האדם לערנות מתמדת כדי להתגבר על יצרו.

עם זאת לא יעצו חז"ל לדכא לגמרי את היצר הרע, כיוון שבלעדיו האדם לא יוכל להוליד, או להיות מעורב בפעילות פרודוקטיבית אחרת (בראשית רבה, ט,ט).

(ראה גם במס' יומא סט: – כאשר היצר הרע נכלא לשלשה ימים – לא יכלו למצוא ביצת תרנגולת בת יומא בכל א"י.)

מאידך עלינו לעבוד את ה' בשני היצרים: ביצה"ר כמו ביצר הטוב (משנה ברכות פ"ט מ"ה)

אמנם התורה בעצמה מכירה בכך שלעיתים יש לעדות וויתורים ליצר הרע, כמו בדין של אשת יפת תואר (דברים כא). עם זאת הכירו חז"ל בצורך למנוע – ככל האפשר – כל מצב העלול לעורר את היצה"ר.

לכן הם קבעו גדרים כדי למנוע ערבוב המינים במקרים של התכנסויות המוניות (קידושין פא.). כאן הם המשיכו את המסורת של זמן בית המקדש, כאשר בזמן חגיגת שמחת-בית-השואבה, נעשה בחצר המקדש תיקון גדול כדי להפריד בין המינים (סוכה נא.)

אחת מתקנות החובה שנקבעו ע"י חז"ל כדי להקטין את גירוי היצה"ר היא בשטח הלבוש, וזה בעיקר באחריות האישה.

האישה שאינה מתלבשת בצניעות מוגדרת כעוברת על דת יהודית = הנורמות של התנהגות יהודית (משנת כתובות, פ"ז מ"ו).

למעשה אסור לאיש לקרוא ק"ש בנוכחות אישה החושפת חלקי גוף אשר כרגיל הם מכוסים (ברכות כד. ; שו"ע או"ח ס' ע"ה).

מה יכולים אנו ללמוד מהמקורות הנ"ל כדי להדריך את תנועת "בני עקיבא"?

בתחום זה, כמו ברוב התחומים של ההלכה, אין תמימות דעים מוחלטת של דעה ופרקטיקה.

כמה מחמירים יותר וכמה נוטים להקל. דוגמא רלוונטית לחלוקה כזו, היכולה לשמש כעקרון כללי, נמצאת בסיפור הבא (קידושין פא.)

רב אחא בר אבא ביקר אצל חותנו, רב חסדא; נטל שם את נכדתו הקטנה והניחה בחיקו. רב חסדא הביע התנגדות למעשה, בצטטו את שמואל, שאמר: "אין משתמשים באישה" (רש"י: "שלא ילמדנה להיות רגילה בין אנשים").

רב אחא השיב: "אני מסכים עם דעתו האחרת של שמואל, שאמר: "הכל לשם שמים" (רש"י: "ואין דעתו אחריה לחיבת אישות, אלא לחיבת קורבה, ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את ביתה").

עלינו לקבל את הנחת היסוד שהפרדה מוחלטת  בכול הפעילויות כדי לדכא אינסטינקטים נורמליים הנה לא רק בלתי רצויה ובלתי נחוצה, אלא גם לא תשיג לעולם את מטרתה המוצהרת.

ידוע הסיפור על בתו של שלמה המלך אשר אביה ניסה לשמור אותה מבודדת מכל מגע עם בחורים, אבל ללא הצלחה. מכאן יש ללמוד כי ההיפגשות בין בן לבת היא בלתי נמנעת, ומוטב שהפגישות הללו תעשינה במסגרתו של ארגון דתי ובהשגחתו – מקום בו היצר הטוב מקבל עידוד ותמיכה כדי להתגבר על היצה"ר.

(ראה גם את היחס הקיצוני של רבי יוסי מיוקרת, אשר הביא לטרגדיה – תענית כד.).

יש להביא עדות גם מההפרדה הקיצונית של נשים ערביות; ואמנם התלמוד מציין (קידושים מט:) כי "תשעה קבין של זנות שירדו לעולם – נטלו ערביא".

אין ספק שהפעילות של תנועת "בני עקיבא" מונחה ע"י העיקרון של "לשם שמים"; לשם חיזוק החיים הדתיים, כפי שהובנו ע"י תנועת המזרחי, והכוללים פעילויות בהן הבנים והבנות נפגשים באופן חופשי.

כמובן שבכל מקרה יש הכרח לשמור על התקנות הראויות של חז"ל בנידון, כמו צניעות בלבוש ואיסור "ייחוד".

התכנסויות חברתיות מעורבות יובילו במרוצת הזמן למוסריות יותר בריאה וליסוד חיי משפחה יותר מאושרים – וזוהי ההבטחה הטובה ביותר שהמשך קיומו של דור שומר תורה ומצוות.

 

חברה מעורבת כאידיאל חינוכי

מאת: הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ

(הכותב הוסמך לרבנות בבית המדרש ע"ש הילדסהיימר בברלין, וכן הוסמך ע"י הרב הראשי של קלויזנבורג, ר' עקיבא גלזנר, וע"י ראש ישיבת מיר, ר' לייזר יודה פרנקל : שימש רב בברלין לפני השואה, ואח"כ היה רב בלידס (אנגליה) ובבוסטון. עשרים שנה עמד בראש המחלקה למחשבת היהדות בבית המדרש לתורה בסקוקי, שיקאגו, – אחת מן הישיבות הגדולות בארה"ב; ב – 1975 עלה ארצה.

חיבר שורה של ספרים ומאמרים בענייני הלכה ומחשבה. ספרו: "תנאי נישואין בגט" הנו מן היסודיים בתחום זה.)

שתי שאלות להרב ברקוביץ

• האם יש סברת "הוה אמינא" לפי ההלכה לומר – שקיומה של חברה מעורבת, בנים ובנות, הוא בגדר של היתר "לכתחילה" בימינו?
• גם אם נאמר שיש יסוד להיתר כזה בהלכה, האם רצוי לקיים בימינו חברה מעורבת?

תשובות

• לשאלה הראשונה. התשובה היא חיובית.

אביא לכך כמה אסמכתות ספורות.

• יש ראיה מפורשת שיש "הוה אמינא" ושהייתה מציאות כזו של חברה מעורבת.

דווקא מאותה משנה ממנה למדו שיש להפריד בין גברים לנשים, והיא משנת סוכה, פ"ה מ"ב, בה נאמר: "במוצאי יו"ט הראשון של חג ירדו לעזרת נשים, ומתקנים שם תיקון גדול". והגמרא: "מאי תיקון גדול?. … שתיקנו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה…"

זה היה התיקון.

אבל מה היה המצב לפני התיקון? היו גברים ונשים במעורב, וזה היה מצב שנמשך מאות שנים. כי עצם הדבר שעשו "תיקון" משמעו שהרבה דורות קודם לכן לא היה תיקון כזה. אלא מאי – שזה הרי אסור; כיוון שכבר עשו את התיקון; ומשמעו שמאותו זמן ואילך יש לאסור את הערבוביא.

אלא, שעלינו להבחין היטב בין מה שנזכר במשנה לבין מאמץ חינוכי בתנועה דתית בימינו, וזה לא אותו הדבר.

במשנה מדובר על התכנסות המונית צפופה וגדולה בבית המקדש; חגיגה לאומית שיש בה חשש לשמחה יתרה ולפריצות, ומתוך כך באו חכמים לתקן "תיקון גדול" ולהפריד בין גברים לנשים.

אחרת לגמרי המצב בבנ"ע.

בנ"ע היא תנועת נוער חינוכית עם אידיאלים; עם אמונה דתית; ועם כוונה לפתח מטרות חיוביות בין חבריה. והרי זה שונה לגמרי מכל הנתונים של החגיגה ההמונית שבמשנה. ולכן אין להביא ממנה כל ראיה.

בכלל, איננו מוצאים בשום מקום שיש יסוד לאסור עשיית מאמץ חינוכי; או יצירת מסגרת חינוכית; לשם הדגשת אידיאלים של התנועה – תוך כדי פעילות משותפת של בנים ובנות.               אין יסוד לאיסור כזה בשום מקום

• ידועה המשנה (תענית פ"ד מ"ח), לפיה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים… יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרים? בחור, שא נא עינך וראה מה אתה בוחר לך…". מה היה שם? ה"ז ענין של תערובת!

הרי לא הלכו שם לשדכנים. אלא יצאו במחולות.

ואם זה  היה אפשרי – על אחת כמה וכמה שיש מקום לתנועה מעורבת עם אידיאלים חינוכיים-דתיים.

• עלינו לדעת שכל המצב החינוכי של הבנות בזמן המשנה והתלמוד היה שונה בתכלית מהמצב בימינו.

מה היה מצב החינוך לבנות באותם ימים?

ובכן, השכלה כללית לא הייתה קיימת. הייתה כמובן מצוות תלמוד תורה; אלא שמצווה זו נועדה רק בשביל הבנים והיה אסור ללמד תורה לבנות.

ז"א שרוב הבנות היו ללא שום חינוך פורמאלי; לא כללי ולא תורני.

ואם זה היה המצב, אפשר היה להבין את החשש מפני פריצות בחגיגות המוניות, כמו זו של שמחת בית השואבה.

ואילו היום – המצב שונה לגמרי. בימינו מקבלות הבנות חינוך פורמאלי כמו הבנים – השכלה כללית – מדעית, וכן חינוך לתורה ותלמוד תורה. ולכן אי אפשר כלל להשוות את המצב של אז להיום; הן מבחינת הנתינים הכלליים של הבת והאישה בחברה; והן מבחינת השכלתן הכללית והתורנית.

• לגבי הדין של הרמב"ם לעניין "כבודה של בת מלך פנימה" (הלכות אישות, פי"ג ה' י"א), הרמב"ם כותב: "אבל גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אישתו מזה, ולא יניחנה לצאת, אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמיים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאישה אלא ליישב בזוית ביתה, שכך כתוב: "כל כבודה של בת מלך פנימה".

 

האם ידוע מי מבין החרדים ביותר שנוהג ככה בימינו?

 

מסקנה – שעקרון הצניעות תלוי גם במציאות ובמנהגי הזמן.

בענייני הצניעות יש כלל גדול, שמצא את ניסוחו בתשובת אחד בפוסקים הספרדים החשובים: "שו"ת מהר"ם אלשקאר, סימן ל"ה, כדלהלן:

"… אבל פניה ידיה ורגליה וקול דברה שאינו זמר ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד… ובודאי כי כן נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואיפשר דאפילו בעודן על אדמתן בזמן שבית המקדש קיים…" – והכלל: "הכל כפי המנהגות והמקומות".

• הגמ' בערובין דף ק: , מדברת על קללת חווה: "עשר קללות נתקללה חווה", וביניהן: שהיא "מנודה מכל אדם וחבושה בבית האסורין". ומפרש רש"י – שהרי: "כל כבודה של בת מלך פנימה".

האמנם "כבודה של בת מלך פנימה" היא כמו להיות "חבושה בבית האסורים", ועוד מכח הקללה? האמנם חובת הרחיצה של רגלי הבעל היא בגדר: "כבודה של בת מלך פנימה"? וכי איזו "בת מלך" היא שיש לה התחייבות כזו לרחוץ את רגלי בעלה?

אמנם, זה היה המצב אז, כיוון שכך היה מצבה הסוציאלי של האישה; ואז היה זה בגדר "כבודה" של האישה.

ואילו בימינו נשתנה הרי בתכלית המושג "כבודה" של האישה.

אין בזה חומר שאנו חולקים כל הגדרות הנ"ל לגבי האישה. אלא יש לומר שאלו הגדרים היו לפי המצב של אז. ואילו קיום, גדרים כאלה מתנגדים לגמרי למושגים של: "כבוד האישה"; וכן לכלל הגדול שבתורה: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

כאמור, אלו דוגמאות אחדות בלבד, ויש עוד לדון בזה הרבה.

• ובאשר לשאלה השנייה – תשובתי חיובית, ומשתי סיבות לפחות.
  • הרי אחד העיקרים של בני עקיבא הוא בנין הארץ.

והשאלה היא האם תורתנו רוצה בקיומו של עם ישראל ובקיומה של מדינת ישראל; או שמא אינה רוצה בעם ישראל ובמדינת ישראל.

אם הגענו למסקנה שהתורה רוצה במדינה ובתקופה כזו, אז יש לדעת שאי אפשר לחנך את הנוער במסגרות נפרדות.

מדוע?

שהרי מסגרות נפרדות יביאו מיד לפירוק כל ההתיישבות של בנ"ע – הקיבוצים והמושבים; הבנויים כולם על חברה מעורבת ועל חלוקת עבודה, אחריות ושיקול הדעת של אנשים ונשים.

יתרה מזו.

יהיה עלינו גם לפרק את המדינה.

כי בימינו הרי זה בלתי אפשרי להשתית את עסקי המדינה על יסוד הפעילות והאחריות של אחד משני המינים. גיוון המקצועות וכן כל הנחוץ לקיומה של המדינה מחייב את שיתופם המלא ועירובם של שני המינים. האם רק הגברים יוכלו להיות רופאים? האם תוכלנה עובדות סוציאליות לפעול בשדה החברתי ללא קשר מתמיד ורצוף עם גברים ובנים – של בני המשפחות?

ואם הגענו למסקנה שהתורה רוצה במדינה; עלינו גם להסיק שהתורה אומרת לנו להשתמש במתודות ובאמצעים הנחוצים בשביל כך.       זוהי כוונת התורה ומצוות התורה.

ואילו ממה שנעשה בתקופת הגלות – אין להביא שום ראיה למצבנו. מה שהיה אפשרי בקהילה גלותית – הינו בלתי אפשרי לחלוטין במדינה עצמאית!

זאת ועוד.

• חינוך נפרד אפשרי רק בתוך הישיבה.

בעולם הישיבה = "ישיבה וועלט".

אבל עלינו לדעת ש"ישיבה וועלט" אינו "וועלט"; שהרי עולם החיים המעשיים נמצא מחוץ לישיבה.

והמסקנה מכל מה שאמרו היא, שדווקא ע"י החינוך המעורב אפשר וחנך את הנוער לחיים יותר מוסריים לגבי היחסים שבין המינים.

בתנועה כמו בנ"ע, הרי אחד העקרונות הוא להורות לנוער את הדרך הנכונה להתייחסות הדדית: זו לזה וזה לזו. באופן מוסרי ודווקא עפ"י דרך התורה.

בלי חינוך כזה יעמוד הנוער שלנו בפני בעיות קשות כאשר יצא לעולם הרחב; ובנקל ייכשל כאשר ייפגש בנוער החילוני; בחורים ובחורות שבאו מעולם המנוכר לגמרי לערכי היהדות בענייני אתיקה של המין.

ומשום זה הייתי אומר שדווקא החינוך המעורב הוא שיוביל אותנו לחיים יותר מוסריים ויותר טהורים, כפי שהתורה דורשת זאת מאתנו.

 

האם ניתן להתייחס לחברה מעורבת בימינו

בתור "לכתחילה", – לאלה המשתדלים לחיות

 על פי דקדוקי ההלכה?

מאת הרב אליקים ג. אילינסון

(הכותב הוא מחברם של כמה ספרי הלכה בענייני אישות. ספרו "האישה והמצוות", חלק א', נחשב לספר לימוד יסודי, בארץ ובתפוצות)

אין כאן המקום לברור הלכתי מקיף בשאלות המסועפות הכרוכות בעניין עדין זה. לא באתי כאן אלא להשוות את שתי האפשרויות המעשיות העומדות לפני צעירים וצעירות הנאמנים לתורה ולמצוות, במה שנוגע לעצם קביעת צביון חייהם החברתיים, ולהצביע על סיכונים ומגרעות הקיימים בשתי הדרכים.

מדין התלמוד אין מקום לשאלה העומדת לפנינו. לא שייך "לכתחילה" או "בדיעבד", שהרי מתחילים להינשא בגיל 16-14 והגיל הסטנדרטי לנישואין הוא 18, בעוד שלאחר גיל 20 אף קיים איסור להישאר ללא נישואין; "כל ימיו בהרהור עבירה" (קידושין כט:). לדעת ה"חזון איש" (יורה דעה קנב, ב') אפילו לימוד תורה לא נחשב לסיבה מספקת לדחיית הנישואין אחרי גיל זה. במציאות החיים כיום של החברה הכללית, החברה השומרת מצוות ואף החברה ה"חרדית", בהן הגיל הממוצע של הנישואין גבוה בהרבה, כל פתרון הוא בגדר "בדיעבד". השאלה העומדת לפנינו היא רק זו: איזה  "בדיעבד" הוא יותר טוב, או פחות רע? למעשה, אחת מבעיות היסוד של הדור הצעיר היא במציאותו של פער זה של גילים, היינו בין הגיל בו קיימת בשלות רגשית ופיזיולוגית לנישואין לבין הגיל המאפשר נישואין מבחינת המוסכמות החברתיות. הרי הפוטנציאל הרוחני והגופני לקיום חיי משפחה קיים כבר בגיל 18, ואולי לפני-כן, בעוד שנמנע מהצעיר – מסיבות שהזמן גרמן – לחיות חיי אישות על טהרת הקודש. מתוך כך מתעוררות בעיות פסיכולוגיות ומוסריות חמורות.

השאלה הנכונה שיש להעמיד בפנינו איננה איפה, מהו האידיאל; אלא, אם נשקול – לאור המציאות שלפנינו – זו מול זו את שתי השיטות: זו של עירוב חברתי בין המינים בדרך גידולם וזו המפרידה ביניהם. איזו שיטה עדיפה? באיזו שיטה מן השתיים יש פחות מגרעות מבחינה הלכתית ומבחינת מוסר התורה?

החסרונות בשיטה הראשונה, המעורבת, ובכול זאת מושתתת על טהרת הקודש, ידועים לנו היטב.

הקושי העיקרי: קשה להתמיד בדרך הזאת בשמירה על כל הגדרים השייכים למערכת היחסים של "בינו לבינה", וכפי שאמרו חז"ל: "אין אפוטרופוס לעריות" (כתובות יג:), במיוחד, כאשר מגיעים לגיל בו יש נטייה להתקשרות זוגית ("חברות" בין בן לבת). האם אמנם ניתן לעמוד במשך תקופה ממושכת של חברות גם כשהיא בנויה על קשר רוחני-נפשי, מבלי לעבור על גדרות ברורים של ההלכה, כגון חיבוק ונישוק? עם שאמרנו שזה הקושי העיקרי, מחובתנו לציין כי ידוע לנו היטב שישנם זוגות צעירים יראי שמים שתוכם כברם והעומדים באתגר זה באופן נאות. חס וחלילה להכריז כי זוהי משימה בלתי אפשרית. ר' ישראל סלנטר היה אומר: "הייאוש הוא החבר הטוב ביותר של היצר הרע"; כלומר, שמסית את השטן וטוען: "הרי בין כך ובין כך תיכשל במשימתך, אז למה לך להתאמץ?"

לאלה מבין הצעירים שלמעשה חיים בחברה מעורבת, והתפתחו ביניהם יחסי "חברות", עלינו להעניק שתי עצות מעשיות:

• אם ברור הדבר שקשרי ה"חברות" רציניים הם, וקיימת ביניהם אהבה של קיימא – אז שימהרו להתחתן, למרות כל הקשיים החברתיים והכלכליים שיש בדבר, ולו רק כדי למנוע מהם ניסיונות מיותרים, וזאת, אף תוך כדי השירות הצבאי או הלאומי. דירה, פרנסה והמשך לימודים ימצאו את פתרונם, בסיעתא דשמייא, במשך הזמן.
• עליהם לדעת שכשלון אחד אינו צריך להרתיעם מהמשך השתדלותם לקיום יחסי החברות ביניהם על טהרת הקודש על בסיס רוחני-אישי, וחלילה להם מלומר: "הכל אבוד – לא נוכל יותר לשמור את הדין". חשיבה כזו היא מסוכנת הן מבחינת ההלכה והן מבחינתם האישית, שמא יבואו לידי חוסר כבוד הדדי ואולי אף לסיכון נישואיהם בעתיד. זאת ועוד, אנשים שואפים להתקשר עם אותם בני אדם המוצאים בהם את הפוטנציאל לטוב שבתוכם, ומאידך, בזים לאלה המוציאים את השטחי והשלילי שבתוכם. לכן, רק אם יעמדו באתגר זה, סופם שיוקירו כבוד של ממש זה לזו, הוקרה, שתוכל לשמש בסיס איתן לחייהם המשותפים בעתיד.

משל למה הדבר דומה? למי שנכשל בעברה חמורה של לשון הרע. האם יאמר: מכיוון שעברתי עכשיו, כבר מותר לי לספר לשון הרע כל היום כולו? מי שהתפלל ברכה אחת בתפילת שמונה עשרה ללא כוונה, האם יסיים, בשל כך, את כל תפילת שמונה עשרה ללא כוונה? על כגון זה אמר ה"חפץ חיים": אם תפש אותך השטן ב"שומע תפילה" – תפוש אותו ב"רצה". כמו כן בעניינינו; מחד גיסא, אין המשימה של קיום יחסי החברות המושתתים על אדני ההלכה בלתי אפשרית, אם כי היא מצריכה מאמץ נפשי תמידי. אך מאידך, אם לא עמדו פעם אחת בקיום הלכה אחת, אין עליהם להירתע מהמשך השאיפה ההדדית לשמירה מחודשת על גדרי ההלכה, ויש עליהם להתחזק ולהתגבר בדבר, ובמקום הצורך אף לגדור גדרים לעצמם (אולי כדאי שילמדו יחד הלכות הנוגעות לעניין).

אולם אין זה אומר שצריכים להתרחק עד הקצה האחרון ולהינתק לחלוטין מחברה כזאת.

משל למה הדבר דומה, לעיירה, בה החביא עשיר אחד מטמון של זהב מפני גנב ערוך לגונבו. המתין העשיר בדריכות לגנב כל הלילה, וכשהרגיש בבואו, ברח העשיר עם האוצר והתחבא בעליית הגג. למחרת, סיפר העשיר לחבריו על האירוע, וביקש לחגוג את נצחונו. אמרו לו רעיו: "אין בהישג שלך תפארה, שהרי הספקת רק לגלות פחדך מהגנב, ואם לא הצליח הלילה, הרי ינסה למחר שנית! אבל, אם היית ממתין לגנב על יד הדלת, וכבואו – הכהו בחוזקה בפטיש על ראשו ותפטר ממנו לתמיד, אז היית ראוי לתפארה". בדרך זאת יש לפרש את דברי חכמינו שדייקו בסגנונם, באמרם: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו". כובש ולא בורח! "גיבור" איננו זה המשתדל להתחמק מיצרו, אלה זה הנאבק אתו פנים אל פנים, כובשו ומנצחו.

נכון הדבר שאנו מתפללים כל בוקר: אל תביאנו לא לידי חטא… ולא לידי ניסיון. על אחת כמה וכמה, אל לו לאדם להכניס עצמו למצבים המזמינים הטרדת היצר, וזה בעצם יסוד איסור "ייחוד", כמבואר ברמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה). אולם, אין זה אומר שראוי לו לאדם ללכת כל היום ופניו כבושות בקרקע (ראה על כך שו"ת אגרות משה אבהע"ז א, נו; או"ח א,מ).

יש לציין, שלעיתים הסיכונים של "שב ואל תעשה" אינם נופלים מהסיכונים של "קום עשה". זאת אומרת, הסיכונים הנובעים מזהירות יתר אינם פחותים מאלה הנובעים מפעילות יתר. כבר העיר התנא רבי יהושע, בהתייחסו למה שהיה לדעתו בגדר חומרה יתרה: "בו ביום – מחקו הסאה" (שבת קנג:), פירש רש"י: "במידה מחוקה מדדו בו ביום. שהרבו לגזור יותר מדאי, ואין יכולין לעמוד בגזירתם, ומתוך כך עוברים על דברי תורה…"

ואשר לעניינינו.

בדרך האחרת, דהיינו לפי השיטה של הפרדה טוטאלית בין המינים, ניתן להצביע על סיכונים ומגרעות לא פחותים במשקלם מאלה הקיימים לפי של החברה המעורבת. בתור מי שחי בשתי המערכות ומכיר היטב את שתיהן עלי לציין שאינני משוכנע שאלה הצעירים החיים בחברה "נפרדת", חייהם אכן יותר קדושים וטהורים מחייהם של אלו הצעירים המצליחים להתמודד עם האתגרים המאפיינים את החברה המעורבת.

מן הראוי לציין ארבעה מהסיכונים האלה, מהם מעשיים ומהם ערכיים.

• המציאות שלפנינו:

אילו היה אפשר לבסס את שיטת החיים של החברה הנפרדת על הבדלה מתמדת בין שני המינים, למשל, אילו היה הצעיר נשאר כל ימיו במסגרת ה"כולל". או הישיבה – אז ניחא. ואכן, למערכת מעין זו התייחסו רובם הגדול של מורי ההוראה שראו בה אידיאל חינוכי. אבל, לא לאנשים מעין אלה אנו מתחייבים כאן. בימינו אנו, כל מי שיוצא מד' אמות של ההלכה, נתקל מיד בבן המין השני. למשל, כשבחור יוצא מבית המדרש באנטוורפן, ופונה לעיסוקו בשוק היהלומים, האם אינו נתקל בבנות העובדות במשרד? צעיר שיוצא מן הישיבה ופונה להשכלה גבוהה, האם אינו נתקל, ברציפות ובאינטנסביות, בבנות המין השני? האם דרך גידולו הכינה אותו למפגש הזה? וכידוע, כן הוא הדבר אשר לבחור ישיבת "הסדר" במרוצת שירותו הצבאי, וכן הוא הדבר לרובן ככולן של בנות השירות הלאומי במסגרת עבודתן בשדה. ומה היא התוצאה? הוא נפגש בבת הלא נכונה, על רקע לא נכון, בגישה מלאת תסביכים ונקיפות מצפון! לפתח חטאת רובץ, ואם לא במעשה, אז לכל הפחות בהרהור!

דבר יסודי זה למדתי מתלמיד תמים בכיתה י"א בישיבה תיכונית, שסיפר לי שיש לו חברה, אתה הוא נפגש מידי "שבת חופשית". שאלתי אותו: והאם זה לרוח הר"מ שלך? ענה לי התלמיד: אבל איך אוכל ללכת בדרכו? וכי מה הוא מצפה ממני, שהבת היחידה אותה אראה, תהיה זאת המנקה את הרצפה כאן בכיתה?

סוף דבר, אם כבר אנו פתוחים, במידה זו או אחרת, להשפעת החברה הכללית, הן באמצעות כלי התקשרות והן במישור ההשכלה הגבוהה והעיסוק המקצועי, ואם כבר אנו נתקלים בבנות המין השני – הרי מוטב שיפגוש הצעיר אותה הבת שהוא מתייחס אליה בהוקרה, בחברה שהוא יכול להזדהות אתה, בנסיבות שבהן יש לקשריהם ההדדיים משמעות רגשית ואינטלקטואלית ובמסגרת המושתת על כל כללי המצוות והצניעות. בנסיבות מעין אלה פתוחה בפניהם האפשרות לשותפות מלאה בחייהם העתידיים, ומפגש מסוג זה יקל על שניהם לרסן ולעדן את הדחפים הטבעיים שבקרבם.

• התלות בשדכנים

אין ספק ששיטת ההפרדה בין בנים לבנות מחייבת ביסוס מוסד ה"שדכנות" בצורה הקיצונית ביותר. וזאת למודעי, שאין כל פגם בשידוך כדרך מן הדרכים לשם התקשרות בין בני הזוג, הרי לא כל אחד מוצא בנקל את בת זוגו בחברה המצומצמת בה הוא חי. בכול זאת חשוב להבחין בין "שידוך" ל"שידוך". בכול מקום בו שיטת השדכנות מהווה את הגורם הבלעדי בזיווגים, ובהם ההורים הם הגורם הדומיננטי בקביעת בן הזוג, עוברת נקודת הכובד של הזיווג מן ההיכרות האישית וההתאמה ההדדית אל גורמים חיצוניים, כגון יחוס האבות, גורמים כלכליים, ואל נתבייש להזכיר, אפילו גורמים עדתיים. נכון הדבר, שגם בחוגים אלה מתחשבים גם עם הנתונים האישיים ומשיכתם של בני הזוג זה לזו, אבל מכיוון שאין לצעירים עצמם ניסיון של ממש, חסרים להם קני מידה להערכה מעמיקה, ובדלית ברירה הם מעניקים לגורמים החיצוניים חשיבות יתירה.

ידוע לי על משפחות שלא נתנו לזוג הצעיר להיפגש ולו פעם אחת, משום שקבעו שחסר לבחור "הבסיס". מיותר לציין איזה "בסיס" היה חסר. נתאר לעצמנו שגביר העיירה רצה לחתן את בתו. את מי יציע לו השדכן: את בנו של בעל העגלה, או את בן הגביר מהעיירה הסמוכה? מאידך גיסא, אם נפגשו השניים ב"סניף" הלב יעשה את שלו, וכל שאין בבחור פגם יסודי, ההורים בעל כורחם יענו "אמן".

זכור לי כשרבנית בשכונתנו ניסתה להציע שידוכין לבתי, שתחי'. אמרתי לה שילדיי יביאו בעצמם את בני זוגם הביתה, ואין דרכנו לקבל הצעות משדכנים. פנתה אלי הרבנית כשכולה תמיהה, ואמרה: "ומה תעשה אם בתך תביא הביתה איזה עיראקי…?"

• התבגרות נפשית

במשך השנים נתקלתי במסגרת עבודתי הן בנוער שגדל "בנפרד", והן בנוער שגדל "מעורב". דומני, שהסתמנה יותר בגרות ויותר בשלות נפשית באותו הנוער שהתנסה באתגרים התמידיים הנובעים מהמפגש עם בני המין השני. ניתן לעמוד על תופעה זו אם בוחנים היטב את רמת שיחות החולין, למשל, בקרב קבוצת בנות שהתחנכה מאז ומתמיד בחברה סגורה ונפרדת. ודאי שעניין זה משתקף גם בשאיפה לעצמאות ובמידת ההתגבשות של האישיות.

• הינך יפה רעיתי

ואחרון אחרון חשוב.

אני מאמין באמונה שלמה שתורתנו הקדושה דורשת אך ורק את טובתו של האדם. הרי לא נתן הקב"ה את המצוות אלא לצרף בהן את ישראל. בין הניסיונות המכריעים ביותר בקביעת דמותו של האדם, נמצאים ניסיונות האהבה, על שמחתם וכאבם. נכון הדבר, שעיקר האהבה היא במסגרת חיי הנישואין, היינו אהבה של קיימא בקשר של קיימא, וכמאמר הכתוב: "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאישה ויאהבה…"(בראשית כד). בכול זאת, כדי להגיע לאהבה בחיי הנישואין יש צורך להתחנך לרגשות אלה: אין לצפות שהם יתפתחו מעצמם, בשלבים המתקדמים של החיים, אם בשלבים הגורליים הקודמים מתחנכים להתעלם מכל רגש, לדכאו, ואף להתבייש מפניו.

מוזר הדבר, ובכול זאת נוכחתי שנכון הוא: במישור זה יש לעיתים יותר מדי מן המשותף בין מתירנים קיצונים למתנזרים קיצונים. מאלה, כמו מאלה, נשלל הניסיון של רומן של ממש.

לפנינו אפוא נקודת התורפה של השאלה העומדת בפנינו.

לא באתי בזה ח"ו לתת גושפנקא להתיר אף אחד מהדברים שנאסרו בשו"ע אבהע"ז סימן כ"א, וחלילה לנו מלומר שסימן זה או אחר של השו"ע אינו רלוונטי בתנאי ימינו אנו. באתי לציין שבחיי ה"בדיעבד" של החברה שלנו כולה, בה כמעט הכרחי להתחתן בגיל מבוגר, ונפתחות בינתיים שתי דרכים במסגרת ההלכה – לשתיהן חסרונות ולשתיהן סיכונים.

למעשה בחינוך ילדיי שלי, העדפתי להסתכן דווקא בסיכונים של החברה המעורבת. כיום, לאחר שעברו רובם את משבר גיל ההתבגרות, לא ניתנה לי סיבה לחזור בי.

(הערה בשולי הדף)

כל הטיעונים שהעלינו למעלה דורשים מערכת חברתית משותפת, אך לא מערכת לימודית משותפת; ואין לקשור את שאלת החברה המעורבת עם שאלת בית הספר המעורב, וזאת מתוך שיקולים שונים:

• בית ספר מעורב כרוך בשאלת תלמוד תורה לבנות, על כל סעיפיה, ואין אנו דוגלים בשיטה של לימוד תורה לבנות בדיוק כמו לבנים, וזאת גם לפי הפסיקה המקילה יותר של מורי ההוראה של הדורות האחרונים (ראה "האישה והמצוות א, יג)
• אין ההיתקלות במין השני התמידית, היינו במשך כל שעות היום, נחשבת לחיובית ביותר.
• יש גם שיקולים פדגוגיים בעלי משקל הדורשים הפרדה במסגרת הלימודים.

הערה:

הדברים דלעיל נרשמו מפי הרב אילינסון בעת הרצאה שנתן בחוג מדריכי. הנוסח שלפנינו קיבל אשורו של הרב.

תשובות לשאלות, בזכות החברה המעורבת

מאת: הרב דניאל שילה

(הכותב למד ביב"ע כפר הרא"ה; בישיבת "מרכז הרב" בי-ם וב"כרם ביבנה". כיום רבו של המושב נחלים.)

• האם לדעתך יש כיום צורך חיוני לבנ"ע כתנועה מעורבת, בנים ובנות?

תשובה: כתגובה למבוכה השוררת כיום ברצוני לחוות את דעתי כי תנועת בנ"ע על מתכונתה הנוכחית, כחברה מעורבת, עם שמירת כל גדרי ההלכה בעניינים שבין המינים – הנה חיונית וחיובית; ולפחות במציאות דורנו קיומה הוא לכתחילה; ואלמלא הייתה קיימת – צריך היה להקימה!

• למה אתה מעדיף את בנ"ע כתנועה מעורבת על פני תנועת נוער דתית שאינה מעורבת?

תשובה: תנועת הנוער המעורבת מכינה טוב יותר לקראת האתגרים הדתיים של החברה בימינו, ומכשירה את הצעיר הדתי לחיי המעשה אליהם הוא עומד להיכנס.

אני מאמין שהמפגש בין המינים יש לו ערך משמר, וגם יש לו האפשרות של העברה הדדית של מוסרים דתיים, חינוכיים ואידיאולוגיים; מסרים, שכל אחד משני המינים קולט במוסד הנפרד בו הוא מתחנך, ומעביר אותם לזולתו.

• האם אין חשש שעירוב חברתי בין בנים לבנות יביא לטשטוש הגבולות שבין המינים?

תשובה: לשם כך יש לנו הלכות צניעות וגדריהן, ואם הם נשמרים – אז הגבולות אינם מיטשטשים.

ברור שיש לתת את הדעת על עניינים שונים הנובעים ממצב זה כגון תופעת החברות, ויש להתייחס לכך בתנועה.

• במה אתה רואה את ההבדל בין מציאות החברה המעורבת כיום לעומת מציאות החיים של הדורות הקודמים?

תשובה: ההבדל בינינו לעומת הדורות הקודמים הוא בחינוך שקיבלו הבנות.

הבנות דאז לא קיבלו, בדרך כלל, מטען דתי רוחני, וחונכו לקיום מצוות בלבד. כיון שכך, לא יכלו להוות דוגמא חינוכית; ואכן היו מוציאות כל זמנן בדברי הבאי ככתוב בספרים.

בתנאים כאלה היה המפגש בין המינים נעדר כל תוכן רוחני, ורק המשיכה ההדדית יכלה לפעול שם, עם כל תוצאותיה השליליות.

בימינו כשהבנות מקבלות חינוך דתי מקיף, ויש אצלן צימאון לקיום מצוות מעמיק ולדעת אלוקים כמו אצל הבנים, ולפעמים אף יותר, עשויה חברתן לחזק את הבנים בהשקפתם ובקיום המצוות; וכן להוות לא רק כוח מקבל כי אם גם כוח תורם ודוחף לדבר מצווה ולמשימות לאומיות וחינוכיות שדורנו זקוק להם ביותר.

כל הדברים דלעיל היו ביסוד ההנחות להקמתה של תנועת נוער מעורבת לפני יובל שנים, וקיבלו משנה תוקף בימינו, לאחר הניסיון החיובי שהצטבר במרוצת שני הדורות שעברו, מאז ועד עתה.

הסכנות שבהקמת תנועת בני עקיבא נפרדת לבנים ובנות.

הרבנית מרים שילה ז"ל.

(מורה לתנ"ך בסמינר גבעת

וושינגטון ובמכללת "אורות")

זכינו להיות מרצים אורחים בשבת עיון למדריכי בנ"ע ביישוב החדש. גם לנו, המלומדים בשבתות של התרוממות הנפש בישיבות ובאולפנות, והיאחזויות ובשבתות עיון, הייתה זו חוויה שלא תישכח. ישבו בנים ובנות בטורים נפרדים ושרו שירי קדש, שהיה בהם מיזוג נפלא של לחני כל הגלויות. בתום הארוחה רקדו בהתלהבות – בנים במעגל לחוד, ובנות במעגל לחוד – אבל באותו אולם. ישבו אחר כל ועסקו בדברים העומדים ברומו של עולמנו: דברי תורה, עיון בדרכה החינוכית של תנועת הנוער הדתית באתחלתא דגאולה, ריסון רמת החיים החומרית כצורך השעה. התעורר רצון להביא את כל רבי המדינה ולהראות: ראו איזו דמות יכולה להיות לנוער היהודי בארצנו, אם רק ניתן להם החינוך הנכון!

האמנם נזכה לכל זה בתנועת נוער המקפידה על הפרדה מירבית בין בנים לבנות? כל המצוי בתוככי הווי החיים של עיירות הפיתוח, מושבים ושכונות של עולי ארצות האיסלאם יודע שהתהליך העובר עליהם ביחסם לתורה ולמצוות דומה להפליא לתהליך שעבר על יהודי אירופה לפני כמאה שנה, ושבעקבותיה באה ההתפרקות הנוראה. והנה, לכל אנשי החינוך המצויים בהווי החיים במקומות אלה ידוע מה רב כוחן של תנועת בני עקיבא ועזרא המעורבות להציל נוער זה מתנועות נוער חילוניות ולאחדם עם הציבור ההולך וגדל של שומרי תורה ביישוב הוותיק – אשר גם אותם הצילה, לפני קום המדינה ומאז הקמתה, תנועת הנוער הדתית המעורבת במתכונתה הנוכחית.

אם יעלה על הדעת לחשוב – כי לציבור שביישוב החדש נקיים, כצורך השעה, תנועת נוער מעורבת – תרבה הפליאה. האמנם יימשכו לפעילות בתנועה שבמהרה ייווכחו שנועדה רק ל"עמך" – בעוד ה"עיליתה" אינה לוקחת בה חלק? בתנועות החילוניות לא יפגשו תופעה זו. שם יוכלו להיפגש עם היישוב הוותיק על אותו מישור!

ולו רק מטעם זה – לצורך המצווה הגדולה ביותר של דורנו – מיזוג גלויות לקיום התורה בארץ ישראל – היה צריך להתנגד להפרדה.

כיצד יפעל הסניף של הרובע להצלת הקטמונים, הרומימות והמוסררות? ילכו לשם בנים לחוד ובנות לחוד ויצליחו למשוך אותם ולהרחיקם מהסמים והזנות? ניסיון של שלושים שנה מלמד שהחינוך הנפרד, שאגודת ישראל נקטה בו, הצליח הרבה פחות מהחינוך של בני עקיבא ביצירת הנכונות בבני נוער אלו לדבוק בדרך אבותיהם – ואסוננו הוא שלא הרבינו להקים ולחזק סניפים ביישוב החדש.

ויותר מכן האם בנות, שלא תיפגשנה עם בנים באופן חופשי בשום מפגש חברתי וחינוכי, תהיינה מוכשרות לצאת לשירת לאומי? האם תהיינה מסוגלות להחזיר מאות ילדים לספסל בית הספר במקומות בהם רבה העזובה? האם תוכלנה להיכנס לבתי חולים ולהציל חולים מהזנחה העלולה אף לגרום למוות? או לחזק יישובים חלוציים על ידי עבודה מסורה שלא על מנת לקבל פרס, כפי שעושות בנות המשרתות בשירות הלאומי? או שדרך חינוכן בהפרדה גמורה מן המין הגברי תהפוך כל יציאה שלהן לרחוב בישראלי לסיכון דמותן הרוחנית,  ובנות בי עקיבא יזדקקו אף הן ל"ייהרג ובל יעבור" על השירות הלאומי?

"הכיפה סרוגה"  על כל המסומל בה, קרבה עלינו את מיטבו של הציבור החילוני , וזיכתה אותנו בקולותיהם למען שר חינוך דתי. במשיכה ללכת בדרך זו לקירוב רחוקים ומתרחקים ובל נכניס פירוד במחנינו. זכינו , ברוח החלוצית ובהתלהבות של נוער המתחנך יחדיו, לייסד ישובים בכל רחבי ארץ ישראל , כולל יישובי גוש אמונים , שרוב בוניו הם חניכי בני עקיבא מקידמת דנא. בל נקטין את כוחנו ע"י ההפרדה; כוחן של התנועות המקפידות בהפרדה ניכר בעיקר בתוספת שיכונים לבני ברק ובשאר ריכוזים עירוניים בל נלך בדרכם.

כאישה , אני רואה בהפרדה המוחלטת , גם סכנה נוספת. רשאיות אנו לראות , ביכולת שהעניקה הטכניקה המודרנית לשחרר את האישה מהשעבוד לעבודות הבית ולרכוש השכלה תורנית וכללית רחבה, מסימני הגאולה. הפרדה קיצונית מביאה לקיפוח מחודש של האישה. בכתבה המבשרת את הפרדת הבנים והבנות בסניף שברובע, קראנו על הרצאות רבנים שנתנו לפני מאה חניכי הסניף. איפה ישבו הבנות באותה שעה? מי ידאג לכך שהן תשמענה תמיד דברים על אותה רמה – והרי אימותיהן עסוקות בעניין הבית? או שנחזור לרמת ההשכלה התורנית הנמוכה של הבנות , הידועה מימי הגלות? מניסיוני אני יודעת שבחוגים המקפידים על הפרדה מוחלטת באות הנשים לא פעם אל שמחות של מצווה כאל מסיבת תה – ממילא לא יזכו לשמוע את דברי התורה הנאמרים מפי רבנים ממקום מושבם שמעבר למחיצה. לא נותר להן אלא לשוחח ביניהן על דברים תפלים, ולהפנות את תשומת ליבן לאוכל וללבוש.

(והאם לא פגעה בחוגי הישיבות שלנו כבר משהו מרוח החומרנות שהייתה אופיינית לגלות, ומנוגדת כל כך לרוח בני עקיבא המקורית? האם לא הפכה הדירה שהורי הכלה ירכשו זה מכבר שיקול נכבד בשידוכים?)

אל נחזור על שגיאות העבר! נרבה לשמור על דינים מפורשים כגון איסור רחצה או ריקודים מעורבים . אך היתר, או אפילו המלצה, ללכת בדרך חכמי אשכנז בחינוך יחד על בנים ובנות מצוי בדברי הרב ויינברג.

"גדולי אשכנז היו מומחים ובקיאים בחכמת החינוך ולכן הצליחו במעשיהם להקים דורות שלמים של בעלי יראת שמיים והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גאוני ליטא ופולין שלא ידעו לכונן החינוך ע"פ תנאי הזמן". ועוד בהמשך דבריו: "גם ההכרה וההתיידדות ההדדית שהיא נשמרת במסגרת של צניעות יהודית וכן הטיולים והשעשועים הכשרים והצנועים יש להם כוח משיכה גדול. הם יוצרים סביבה ואוירה שכולה יהודית טהורה , שבתוכה סופגים ריח של אהבת תורה אהבת היהדות…". האם סכנת ההתבוללות ברחוב היהודי על הזנות , הסמים והפשע שבו , קטנה היום מסכנת ההתבוללות בצרפת דאז?

בל נוותר על הסיכוי למשוך רבים ככל האפשר מבני עמינו לדת ישראל! בל ניצור עוד כת של בדלנים קדושים בתוך עמינו! בל נאבד אותו "יחד" מופלא שהושג ומושג במפגשים כמו זה של שבת העיון למדריכים ודריכות ביישוב החדש שנתקיים ברמות שפירא.

"בני  –  עקיבא"  –  תנועה מעורבת

מליאת ההנהלה הארצית של "בני עקיבא" שהתכנסה לדיון מיוחד בנושא זה, ביום ט"ו אייר  ש"מ, 1.5.80 ,

ההחלטה כדלהלן:

• מתוך אחריות לעיצוב פני החברה בישראל, רואה תנועת בנ"ע הכרח בפעילות חינוכית משותפת של בנים ובנות בתוכה.
• אין התנועה יכולה לתת יד לכל נסיון של הפרדה בין "טובים יותר" ל"טובים פחות" בתנועה, ועל כל חבר בה לפעול בתוכה, מתוך שותפות מלאה, למען הגשמת רעיונותיו.
• בסניף שחבריו ירצו בכך, תוכל להיות הפעילות החינוכית בשבטים ( גם בחבריא ב') להיות נפרדת. אך הסניף יישאר אחד, בריכוז והנהלה אחת, ובקיום פעולות משותפות בחבריות ולכלל הסניף (טיולים, מסיבות, מפקדים, מחנות, חוגי הדרכה וכיו"ב).
• לא יוכל להשתייך לתנועה סניף שאיננו משתתף במפעליה הארציים – כולל טיולים, מחנות, סמינריונים ופעילות גרעינים.

{עד כאן חוברתו של אמנון שפירא}

 

 

{החלטה זו כמדומני לא שונתה עד היום תשס"ד}
נספחים ב'

חינוך הבת והבן

כפילות ביעוד

בלהה אדמונית

בשדה חמד תשס"ב 2-3

תוכן המאמר :

הפיכת היעוד הכפול של הבנות לגלוי

החלת הכפילות גם לגבי הבנים

שינוי ביחסים שבין המינים – מיחס היררכי ליחס סימטרי

קיומם של סולמות הערכה נוספים

בתחילה, ברצוני להעיר שתי הערות:

תיחום גיליון לנושא 'חינוך הבת' בלבד, מקורו בהנחה שהבן הינו הנורמטיבי ואילו הבת היא ה'אחר' שעל חינוכה יש לדון בנפרד. חינוך הבן הוא החינוך הרגיל ואילו חינוך הבת היא החינוך השונה. אין זה כך.

לפי התפיסה היהודית אכן קיימת מובחנות בין המינים הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בשוני מסויים בקיום מצוות, בלבוש יחודי ובקיום מערכת חינוך נפרדת. אולם, כל אחד משני המינים הוא רק 'פלג גוף', מחצית של האנושיות השלמה המורכבת מהנשיות והגבריות כאחד, ורק השילוב ביניהם, במישור המשפחתי ואף במישור החברתי, יכול לתת את התמונה הכוללת. לפיכך, אין זה נכון לדון בחינוך הבת במנותק מחינוך הבן. יש לדון בכל סוגיה חינוכית הן מנקודת המבט של צרכי הבת והן מנקודת המבט של צרכי הבן.

שנית, במשרד החינוך קיימות שתי יחידות נפרדות המטפלות ביחסים שבין המינים: היחידה לחינוך לחיי משפחה והיחידה לשוויון בין המינים בחינוך. חייב להיות קשר בין שני התחומים: אי אפשר לדבר על שוויון בין המינים ועל העצמת בנות ועידודן להשתלבות מלאה בתחומי העשיה החברתית בלי לשאול כיצד משפיע על המשפחה, ואי אפשר לחנך לחיי משפחה בלי להבין שהבנות היום שונות, שאיפותיהן הנוספות והאפשרויות הרחבות הפתוחות לפניהן משפיעות גם על המשפחה. הדיון החינוכי אמור לזהות את מרכיבי הקשר ואת ההשלכות לגבי החינוך של שני המינים בתחום זה.

בעבר, חינוך הבת היה בתוך הבית ולמען הבית. שם היא רכשה את הידע הבסיסי שהיה דרוש לה לתפקודה כרעיה ואם, שם היא ספגה את הערכים שעליהם מושתתת חברתה, שם היא למדה נורמות ודרכי התנהגות ראויות.

המאה ה20- אופיינה בהקמה רחבה של בתי ספר תיכוניים לבנות ובפתיחת שערי האוניברסיטאות בפני נשים. 'קו פרשת המים' היה בשנות ה80-, בהן מספר הסטודנטיות לתואר ראשון השתווה למספר הסטודנטים ובציבור הדתי לאומי – בשנות ה90-, עם הקמת המדרשות התורניות לבנות. כך, בנוסף לקניית ידע בסיסי, הבנות החלו לרכוש השכלה גבוהה באופן מסודר ונורמטיבי.

הידע הבסיסי חיוני לתפקוד היומיומי התקין (בכלל המישורים), ואילו ההשכלה הגבוהה מעצימה את האישיות. ההשכלה הגבוהה פותחת ערוצים למקורות ידע נוספים, מפתחת את חוש הביקורת ויכולת שיקול הדעת, ומאפשרת מגוון תעסוקות איכותיות המביאות לאי תלות כלכלית. היכולת לשיקול דעת עצמי והיכולת לעצמאות כלכלית נותנים תחושה של כוח. לבנות של היום יש כוחות שלא היו לבנות בעבר. תחושת הכוח משפיעה על הדימוי העצמי, תחומי העשיה הרצויים, ותפיסת מערכת היחסים הראויה בין שני המינים.

מערכת החינוך הדתית אמנם אינה מייעדת את הבת להיות 'תלמידה חכמה', אך היא מכשירה אותה להיות גם תלמידה וגם חכמה. משמע: להיות בעלת רצון ובעלת יכולת ללמוד, להרחיב את תחומי הדעת ולממש אותם בבחינת "הלומד על מנת לעשות".

ערכים ונורמות התנהגות שהיו מוסכמים, מקבלים כעת סימני שאלה:

האם מיקוד היעוד בבית הוא אכן מספק?

האם כל תחומי העשיה החברתית ראויים להפתח בפני הנשים?

האם השתתפות בעשיה חברתית גוררת השתתפות בהנהגה חברתית?

האם הפעילות בתחום החברתי הכללי מקרינה גם על התחום הדתי?

האם מערכת היררכית בין גברים לנשים, כזו שהיתה מקובלת בעבר, מתאימה גם להיום?

אלו מקצת מן השאלות שהבנות מתחבטות בהן.

ולא רק הבנות.

אין להניח, שסוגיות אלו משפיעות רק על חינוך הבת ולא נוגעות גם לחינוך הבן. אין להניח ששינויים אלו באורחות חייה של האשה משמעותיות רק לחייה שלה ולא משפיעות גם על האיש, בין אם הוא עמית ללימודים או לעבודה, ובין אם הוא בן זוג. מדוע, אם כן, תוכניות לחינוך לחיי משפחה על שמותיהן השונים ותכניהן השונים נלמדות כמעט רק בבתי הספר של בנות?

מבין הסוגיות הנגזרות מהשינויים החלים במעגל חיי האשה (בתחום הדתי, בתחום המשפחתי ובתחום החברתי), אתייחס כאן לסוגיית היעוד הכפול.

במשך השנים, בחברה המסורתית, הייתה חלוקה ברורה ביעוד שני המינים:

הבן – יעודו בחוץ

הבת – יעודה פנימה

הבן – יעודו בפיתוח רוחני, תרבותי וכלכלי של החברה

הבת – יעודה בטיפוח הקן הביתי וגידול הילדים.

שני המינים חונכו לקראת יעודם במסגרות הלימוד השונות, בתכני הלימוד המובחנים

ובדמויות ההזדהות שהיו מולם.

פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה (הן התורנית והן הכללית) בפני הבנות יצרה תנועה ביעוד המסודר והמתוחם. הנעה זו מתחילה עוד בשלב הלימודים בתיכון, במסר המועבר הן ע"י הבית והן ע"י בית הספר: השתדלות לקראת תעודת בגרות טובה ככל שניתן. תעודת בגרות מצויינת אינה מטרה בפני עצמה, מטרתה הגדלת סיכויי הקבלה למקצועות היוקרתיים באוניברסיטאות ובמכללות, ולמעשה להוסיף עוד שנים של השקעה אינטנסיבית בלימודים אקדמאים. לאחריהן באות תעסוקה (לעיתים תובענית) ופעילות מחוץ לבית בשנים של ראשית הקמת המשפחה.

הקמת המדרשות התורניות הוסיפה פן תורני לסוגיה: מחד – הקדשה של שנה למטרה שאין בה תגמול חברתי מוחשי (נקודות קרדיט לתואר, למשל), אלא לימוד לשם שמים, ומאידך – יצירת עוד מוקד התעניינות והזדהות עבור הבת (נוסף על הקמת המשפחה ורכישת מקצוע הקיימים  כבר), ורצון להמשיך הן בלימוד והן בעשיה דתית גם בהמשך

השנים.

הרחבת אפיקי השירות הלאומי תרמה גם היא את תרומתה למצב בו הבית כבר אינו היעוד היחיד עבור הבנות. ההתנסות המבורכת בפעילות מגוונת למען החברה מבהירה לבת על יכולתה לעסוק בהצלחה בתחומים רחבים, על הסיפוק האישי הרב שיש בעיסוקים אלו ועל החשיבות הרבה שלהם לחברה כולה. כך, בלי משים, אנו אומרים לבנותינו: מעתה יש לכן שני יעודים:

הראשון – כמו לדורות הקודמים, לטפח את הקן המשפחתי

השני – כמו לבנים, ללמוד ולהתפתח, לממש את הפוטנציאל האנושי לרווחתכן ולרווחת החברה. היעוד הכפול שאנו מייעדים לבנותינו גובה מחיר.

הבנות, חלקן כורעות: או תחת העומס של שני היעודים, או תחת התסכול של אי היכולת לעמוד בשניהם. את התערערות מוסד המשפחה בחברה הכללית ניתן לשייך בחלקה לכפילות זו. דרך אחת של התמודדות היא חזרה ליעוד הנפרד המסורתי. דבר זה אינו נראה אפשרי, ולשיטת חלק מאתנו גם אינו רצוי.

דרך שניה של התמודדות היא הבנה מודעת של השינויים והיערכות לקראתם:

1. הפיכת היעוד הכפול של הבנות לגלוי.
2. החלת הכפילות גם לגבי הבנים.
3. שינוי ביחסים שבין המינים – מיחס היררכי ליחס סימטרי.
4. קיומם של סולמות הערכה נוספים.

הפיכת היעוד הכפול של הבנות לגלוי

אמירה גלויה של המסר יש בה מימד של הכנה לקראת המורכבות ולקראת הקשיים. בצד הקשיים יש להראות את היתרונות האישיים והחברתיים הנובעים מהשילוב של בית ועבודה. דיונים מקדימים מסייעים בבחינת סדרי עדיפויות לאורך ציר הזמן. האמירה על חשיבות המשפחה ועל הכרח הנתינה והויתור אינם נתפסים כהטפה, אלא כהעמדה של ערכים שמשמעם: הצורך להכניס את הגורם המשפחתי בטווח שיקולי הדעת בבחירת מקצוע ואפיק תעסוקה.

החלת הכפילות גם לגבי הבנים

הפניית משאבים נשיים כלפי חוץ מחייבת, במקביל, הפניית משאבים גבריים כלפי פנים. לחינוך הבנים בדבר חשיבות לימוד התורה ורכישת מקצוע, יש להוסיף גם את ראיית הבית כאתגר משמעותי שיש להשקיע בו זמן ומשאבים אישיים. אם החידוש לפני כמה עשורים היה ביכולתה של הבת ללמוד ולהשכיל ולתרום לחברה, הרי המסר הנוסף צריך להיות, ביכולתו של הבן להשקיע בבית ובגידול ילדיו, ולהצליח בכך. האחריות לטיפול בילדים ולתחזוקת הבית תהיה אחריות משותפת של הזוג, בהתאם לאופיו ועיסוקיו, ולא אחריות של האשה בלבד. הביטוי: 'אמהות וקריירה' מן הראוי שיוחלף בביטוי 'הורות וקריירה' ויחול על האב והאם כאחד. אומר על כך הרב יעקב אריאל: "אשה העובדת מחוץ לביתה במשרה מלאה, זכאית לצפות מבעלה שיהיה  שותף לה במלאכות הבית, ובגידול הילדים. העול צריך להיות מוטל על כתפי שני בני הזוג, לפי יכולתו של כל אחד מהם. אם האשה עובדת יותר מהבעל, עליו מוטל עול הבית יותר, ואם הוא עובד יותר ממנה העול מוטל עליה יותר, אך בכל מצב העול משותף." (מסכת משפחה, מס' 2). בדברים אלו אין הכוונה להחלפת תפקידים, אלא להרחבת תפקידים.

הנכונות של שני בני הזוג להרחבת התפקידים וליצירת חפיפה ביניהם נרכשת במהלך ההתבגרות וההשתלבות בחברה הבוגרת, ותפקידה של מערכת החינוך לסייע בכך. לסוגיה זו של חפיפת התפקידים ישנה השלכה גם על חינוך הילדים. כאשר חלוקת התפקידים היתה מוגדרת ומתוחמת, היה ברור מה על הילדה לעשות בכדי שתחשב כאשה ומה על הילד לעשות בכדי שיחשב כאיש. עם הרחבת הפעילות הלגיטימית לשני המינים כבר אין תשובה ברורה. מה פירוש להיות להיות אבא או אמא, אם שניהם עושים הכל?

אלו סוגיות שמערכת החינוך חייבת להתמודד עמהן.

שינוי ביחסים שבין המינים – מיחס היררכי ליחס סימטרי

הדפוס ההיררכי שבין המינים היה הדפוס המקובל: האיש היה מבוגר בכמה שנים, המפרנס היחיד או העיקרי, המשכיל יותר. גם במשפחה וגם בקשרי עבודה האיש היה בעל המעמד הגבוה: הרופא והאחות, המנהל והמזכירה, הקצין והפקידה. לכל צד היה ברור מעמדו היחסי, ותחושת ודאות זו הקנתה הרגלים ובטחון.

השוואה מספרית של לומדות ולומדים במוסדות להשכלה גבוהה, השתתפות נשים בלימודים תורניים וכניסת נשים למקצועות שנחשבו גבריים יצרו אפשרויות של שינוי: בחיי הזוג, יתכן והיא המשכילה יותר, אפשר שהיא מרויחה יותר, אולי היא מעריכה עצמה כדתית יותר (מחקר ריץ' ולסלוי). בחיי החברה ניתן למצוא נשים בעמדת ניהול ושליטה כשגברים כפופים להן מנהלתית.

לאחר שנים רבות של מבנה חברתי היררכי, יש למערכת החינוך תפקיד חשוב בהבנה והטמעה של השינויים החברתיים ובהכנה לקראתם:

כיצד יחול השינוי ללא תחושת אובדן?

כיצד יקבלו שני המינים את הרחבת הגדרת הזהות המינית?

כיצד איש לא ירגיש מאויים גם בהיותו משכיל או מרוויח פחות מאשתו?

כיצד אשה לא תחוש שאיבדה את נשיותה עם כניסתה לתפקיד הנחשב גברי?

כיצד יתקבל בית בו האשה תקבע את הנורמה הדתית?

כיצד ניתן להמיר זוגיות המושתתת על ראש משפחה אחד בזוגיות המושתתת על ראיה שוויונית?

כיצד ניתן לנהל דיאלוג פורה 'בגובה העיניים', כאשר אין חלוקת כוח מוגדרת וברורה מראש?

קיומם של סולמות הערכה נוספים

כיום, אחד המדדים העיקריים להערכה חברתית וממנה לתחושת סיפוק אישית הוא עיסוק יוקרתי ו\או הכנסה גבוהה. שניהם דורשים השקעת זמן ומשאבים אישיים הבאים בחלקם על חשבון השקעתם בבית. מקצועות ה'הי-טק' מאד מבוקשים ומוערכים, אך ההתקדמות בהם כרוכה בעבודה ללא חשבון שעות. הביטוי 'יתומי ההי-טק' לא בא לעולם ללא כיסוי. המצב בו הכסף או היוקרה הינם המדד הכמעט בלעדי לאושר (האמא היהודיה והבן הרופא) מן הראוי שישתנה. פיתוחם של סולמות הערכה נוספים, ובהם: פניות נפשית, לימוד לשמו, טיפוח המשפחה, תרומה לחברה – יסננו מן המרוץ לקריירה את שאינם רוצים, ויקלו על נשים וגברים כאחד להקדיש מזמנם ומרצם למשפחה ללא תחושת החמצה. אשה שדחתה התקדמות מקצועית כדי  להיות יותר בבית, או איש שדחה התקדמות מקצועית כדי לאפשר לאשתו להתפתח בעיסוקה, יהיו יותר מפויסים עם בחירתם.

"מרבה נכסים – מרבה דאגה". חברת השפע החומרית והרוחנית בה אנו חיים מציעה לנו אפשרויות שלא היו בעבר. ראשית הדרך בדאגה על שאבד ובחרדה ממה שיהיה. מערכת החינוך יכולה לסייע בהפיכת הדאגה לרווחה.

 

חינוך יחד – היום

 

משה מונק

 

דעות כ"ו, אביב-קיץ תש

תמצית: המחבר סוקר את העמדות החינוכיות באשר לחינוך יחד ("חינוך מעורב") של

בנים ובנות, ומגיע למסקנה כי ראוי להפריד בין בנים לבנות במוסדות החינוך.

התוכן

1. טענות מצדדי החנוך המעורב
2. טענות שוללי חנוך-יחד.
3. תנאים אופטימליים לחנוך-יחד מוצלח.
4. הבעיתיות של חנוך-יחד בתנאי תרבות ומסורת שונים.
5. החנוך המעורב בהלכה.
6. חנוך מעורב במציאותנו החנוכית.

א. ברור הטענות החיוביות והשליליות.

ב. קיום תנאים אופטימליים לחינוך-יחד.

ג. התחשבות במסורת ובתרבות של ארץ המוצא.

ד. השקפת היהדות..

7.מסקנות

"אין כקואדוקאציה בעיה בחינוך, שעוררה בשעתה פולמוס כה נרגש וחריף בין שולליה ומחיביה. לאחר 1930 נדם הוויכוח שהצטיין בשעתו בערנות מרובה, ובשלשים השנים האחרונות חל שינוי בעמדות: בקורת הקואדוקאציה וההתנגדות לה נעלמו לגמרי, או שהן מובעות בקול רפה, ולמעשה עולה והולך מספר המוסדות הקואדוקאציוניים", – כך מכריז מר שמואל גולן מהמחנכים הוותיקים של "השומר הצעיר

אכן, יש להסכים למשפט הראשון – הוכוח בין המחיבים והשוללים היה חריף וממושך, אך המשפט השני הוא הטעייה, בשגגה או בזדון. בשנת 1939 היו בצרפת כ44.000 – בתי ספר יסודיים נפרדים, לעומת 25.000 מעורבים. רק פנימיה אחת היתה מעורבת. רק שני בתי ספר תיכוניים היו מעורבים. בבלגיה, 6700 בתי ספר יהודיים צבוריים היו נפרדים, ו1450 – מעורבים, 2500 בתי ספר יסודיים פרטים היו נפרדים וכ1000 – מעורבים. כל בתי ספר התיכוניים היו נפרדים, ואטו כי רוכלא ליחשיב וליזול כל הארצות.

בשנת 1955 כותבת הגב' דמנט, שהויכוח עוד נמצא בעצומו, ולעולם לא נחקרה השאלה באופן מדעי יסודי. היא מדגישה, שקשה להכריע בנושא זה רק ע"פ נתונים מדעיים כי המחייבים והשוללים של חנוך-יחד (קואדוקציה) מתבססים על השקפות ואמונות מנוגדות. משום כך יבורך המרכז לחנוך הדתי, אשר העלה נושא נכבד זה לדיון צבורי בכנוס על חנוך הבת שהתקיים בחנוכה השתא בירושלים.

נתכבדתי לפתוח סמפוזיון על חנוך הבת בחברה מעורבת, ומטבע פתיחה כעין זו, שיש לקצר ולמסור עיקרי דברים בצורת ראשי פרקים בלבד. חשתי חובה לפתח ולבסס יותר כמה  רעיונות שהשמעתי אותם באותו מעמד בצורה מקוטעת בלבד, מה עוד שנמתחה על דברי בקורת מחוגים שונים. אלה טענו, שחטאתי להלכה, כשלא רציתי לבסס התנגדותי לחנוך-יחד על פסקיה הברורים, ואלה שללו טענותי נגד חנוך-יחד בכלל.

נראה לי, שחייב אני – במקרה יוצא מן זה – להציג עצמי.

אבי מורי זצ"ל הכ"מ היה ראש המועצה של הקהילה הנפרדת בקלן ומראשי צעירי אגודת ישראל בגרמניה. בקרתי בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכוני של הקהילה הנפרדת הזאת במשך 11 שנים, וכל הכתות היו מעורבות. הייתי חניך "עזרא" ו"נוער אגודתי" אחרי פלוג התנועות ושתיהן היו תנועות נוער מעורבות. בארץ למדתי בישיבת-חברון ובאותו הזמן הייתי ממדריכי תנועת "עזרא" המעורבת, ומעולם לא מחה אחד מרבותי נגד פעולותי בארגון מעורב.

עד לפני זמן קצר לא רק חייבתי את חנוך-היחד אלא הייתי אחד המרצים הראשיים של "עזרא" בסמנריונים למדריכים והוטל עלי להסביר את שיטת "עזרא" בחנוך-יחד, על מגבלותיה וחיוביה. התנגדותי לחנוך-יחד כיום נובעת, אפוא, לא מתוך מסורת חנוכית (מבית אבא או ממקור מחצבתי החנוכי), אלא היא פרי המציאות החנוכית הישראלית הנוכחית. היא מסקנה מהשוואת תוצאות החנוך של מסגרות חנוכיות נפרדות ומעורבות שהנני עד להן, אם כי אין בידי חומר סטאטיסטי משווה.

ואמנם יהיה זו משום פזיזות וחוסר זהירות להציג מסקנות בנושא נכבד זה, על פי התרשמות סובייקטיבית בלבד, בלי לנסות לחדור לתוך תסבכת בעיה חינוכית מפורסמת זאת, על יסוד התאוריה החנוכית שהתגבשה מחד גיסא, ולאור מקורות היהדות מאידך גיסא. לא ייתכן להכריע לחיוב או לשלילה, כל עוד לא בדקנו יתרונותיו וחסרונותיו של חנוך-יחד, גם אם שקולינו יקרבו אותנו להכרעה זו או אחרת, לא נרשה לעצמנו לפסוק נגד ההלכה ונצטרך, אפוא, להעביר את דעתנו תחת שבט הביקורת של מקורות היהדות. גם לא נוכל להסתפק בתאוריה חנוכית ובדעת היהדות בלבד, אלא ננסה גם להכיר את המציאות החנוכית המיוחדת של תקופתנו ולהוכח מה מתחייב ממנה לגבי שאלת החנוך המעורב.

1. טענות מצדדי החנוך המעורב

האנציקלופדיה החנוכית מתארת ארבעה תחומים בהם יש יתרון לחנוך-יחד: בתחום ההשפעה ההדדית, בתחום הכתה, בתחום עצוב האישיות, ובתחום החנוך המיני. אנסה להציג את המעלות העיקריות שמנו חכמי החנוך בחינוך-יחד:

א. הכרת המין השני, או כדברי ד"ר וול, מנהל המחקר החנוכי באנגליה: "לבן, הבת איננה אוביקט רחוק ומסתורי. לבת, הבן איננו לא חיה פרימיטיבית ולא אביר רומנטי בשריון מבריק".

ב. חנוך-יחד מונע הומוסכסואליות. זו דעתו של גוסטב ויניקן, אשר נהל את המוסד המעורב בויקרסדורף.

ג. בטול המתיחות המינית. בגיל ההתבגרות קיימת המתיחות בכל אופן; תוך מגע רוחני מפרה מתבטלת או לפחות נחלשת המתיחות.

ד. חנוך-יחד מאפשר פתוח חיי חברה יותר שלמים ואורגניים.

ה. היחסים בין התלמידים בבית הספר טובים יותר בחנוך-יחד, והמשמעת טובה יותר.

ו. חנוך-היחד עושה את הבנים ליותר גבריים ואת הנשים ליותר נשיות.

ז. חנוך-היחד תורם לנשואים מאושרים ע"י מתן אפשרות של הכרה יסודית הדדית של בני הזוג.

בודאי לא מציתי את כל היתרונות, ולא אעסק פה בשאלות הלמוד המשותף (קואינסטורקציה). לדעתי, השאלה החנוכית ולא שאלת ההוראה, היא הקובעת. המצדדים בהוראה משותפת מסכימים שלא כל מקצוע יילמד במשותף – למשל התעמלות – ויש להתחשב בהבדלים בטיב האינטליגנציה. בתחומי התענינות סגוליים ובדרישות להכשרה מיוחדת לתפקידים השונים של האיש והאשה בחיים. אם נגבש דעת חיובית לעצם החנוך המשותף, אינני רואה בעיא מיוחדת בשאלת ההוראה המשותפת.

2. טענות שוללי חנוך-יחד

א. חנוך-יחד עלול להביא ליחסים מיניים מוקדמים שגם המחייבים מתנגדים להם.

ב. חנוך-יחד גורם להתחרות בלתי-בריאה בין בלתי שווים בתחומי הלמודים והחברה.

ג. חנוך-יחד יוצר חוסר מנוחה ומתיחות נפשית, ומסיח דעת מן הלמודים.

ד. חנוך-יחד מביא לידי השוואת תכונות שני המינים, בנגוד לטבעם ובנגוד למטרה חנוכית

המחייבת לחנך כל מין בהתאם לתכונותיו וליעודו המיוחד בחיים.

ה. הפסיכואנליזה סבורה, שחנוך-יחד מקשה על פתרון תסביך הסרוס של הבת מכיון

שהיא בהתחרות עם הבן. והבן, החייב לשתף בפעילויותיו הגבריות את הבת, איננו מוצא בהן

סובלימציה.

ו. חנוך-יחד מביא לידי אדישות מינית ומונע נשואים מאושרים.

ז. הבנים והבנות רוצים בפרטיות, הנמנעת מהם בחנוך-יחד.

3. תנאים אופטימליים לחנוך-יחד מוצלח

גם המצדדים בשיטת חינוך זאת אינם מתעלמים מסכנותיה, ובין תומכיה הנלהבים ישנם כאלה שהקיפו אותה בסייגים שונים. אינני בטוח, אם כל התנאים הנזכרים בהם Conditio sine  qua non.בכל אופן קיומם נראה למצדדי השיטה כמבטיח הצלחה ומונע סכנות, והרי הם רשומים:

א. רק מורים ומדריכים מאוזנים, שאינם סובלים בעצמם ממצוקה מינית, ידריכו את החברות המעורבות.

ב. יש להתחיל בחנוך-יחד בגיל מוקדם ביותר. ערוב המינים באמצע גיל ההתבגרות יביא נזק.

ג. חניכים מבית טוב ומאושר מצליחים יותר בחנוך-יחד, וקיים פחות חשש שיגיעו

בנסויהם המיניים מעבר לגדר המותר.

ד. אקלים לא חם ביותר מאפשר חנוך-יחד ללא סכון רב.

ה. יש למנוע גרוים מיניים ע"י סרטים פורנוגרפיים, ספרות קלוקלת, מאכלים ומשקאות

המעוררים את היצר, מוזיקה ארוטית וקוסמטיקה.

ו. מספר הבנים והבנות במוסד צריך להיות דומה.

4. הבעיתיות של חנוך-יחד בתנאי תרבות ומסורת שונים

שאלות חנוכיות אינן יכולות לזכות לפתרונות אחידים בכל אתר ואתר. תנאים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים שונים עשויים להכריע בבחירת שיטות חנוכיות. התעלמות ממסורת עמים ושבטים ועדות ומהווי חייהם, כפית דרכים חנוכיות שצמחו על רקע מנהגים ואורח חיים שונים לחלוטין על עמים וחברות אחרים, נידונה מראש לכשלון כי החנוך חומרו ולבניו הם בני בשר דם, תודעה ונפש. וכוח תיאורטי על מעלות ומגרעות חנוך-יחד, ללא התחשבות בחברה מסוימת, אשר בה חנוך זה צריך להתבצע, הוא חסר תועלת.

ודאי שבמדינת קבוץ גלויות עלינו לא רק לשאול עצמנו, האם חנוך-יחד מבחינה עיונית חיוב או שלילה, אלא עלינו לבדוק את התאוריה לנוכח המציאות החברתית של העדות ומסורותיהן החנוכיות.

האנתרופולוגית המפורסמת גב' מרגרט מיד מתארת את בעיות התפיסה המינית של אנשי סמוא ובאלי אשר דוקא מכיון שהמומנט המיני מודגש מאד (ההורים מרכזים אהבתם ותשומת לבם לגופי בניהם ובנותיהם וליעודם המיני), דוקא משום כך הילדים נסוגים מכל מגע דו-מיני בצעירותם עד אשר הם די מבוגרים לאהוב ולקיים יחסי אישות. גם בארצות הברית היא כותבת – נוצרה אוירה בלתי-בריאה בחנוך היחד ובחנוך המיני. המבוגרים מעודדים בני נוער להתנהגות חפשית בהחלט בתחום המיני, ברם אוי לבת שתהרה ללא נשואים. יחד עם זאת מתנגדת החברה להפלות מלאכותיות ולמסירת אינפורמציה על מניעת הריון. היא מאשימה את החברה האמריקאית בגישה בלתי הגיונית זו, המביאה את נוער במבוכה. אמנם, היא טוענת שלמרות זאת לא עלה מספר ההריונות בהרבה ב25 – השנים האחרונות. אך קראתי שבאנגליה מספר הלידות מחוץ לנישואין עלה בהרבה בשנים האחרונות.

נאמנה לשיטתה מתחה הגב' מיד, בבקורה בארץ, בקורת קשה על חנוך היחד לגבי עדות המזרח. דבריה שלא שמעתים מפיה, צוטטו באזני כך: אתם חושפים את הבנות, ואומרים לבנים: אל תגעו. משמעותם, שבן עדות המזרח אינו אמון על יחסי ידידות רומנטיים נוסח מערב-אירופה ותנועות-נוער. אם יתרחץ עם בת ילמד היתר לעצמו גם למגע מלא. מר פויירשטין ומר רישל מעלים סברא כעין זו ומפקפקים אם אמנם מותר ורצוי להגביר את חופש היחסים בין המינים בין ילדי צפון אפריקא. אב אחד, בן העדה הכורדית, הביע את התנגדותו לחנוך מעורב במלים אלה: אינני יכול לסמוך על הילדים שהרי הם רואים מה שאבא עושה ויודעים את הכל. הרי גם התנאים הפיסיים השוררים בבית הצר והצפוף, המאוכלס ילדים, וצניעותם או חוסר צניעותם של ההורים, בעקבות תנאים חיצוניים או מסורתיים, הם גורמים היכולים להכריע את שאלת חנוך-היחד לשלילה.

יותר מזה, החלפת שיטת חנוך אחת, שהיתה נהוגה בארצות מוצאם של הילדים, בשיטה חפשית יותר, פרי התרבות האירופאית, עלולה לגרום לפריקת עול ולמבוכה נפשית בקרב הילדים ולעקור מלבם את בטחונם העצמי. תוצאות מעבר זה בתחום המשמעת בבית הספר

תוארו ע"י מר אוריאל סימון, אשר בילה זמן רב בכפר המאוכלס בני עדות המזרח. דבריו אלה כוחם יפה לגבי נושאנו – המעבר מחנוך חד מיני במסגרת סמכותית לחנוך דו-מיני חופשי עלול להוליד הפקרות וחוסר רסון עצמי. בתימן גם בשבת לא הלכו הבנות לבית הכנסת ובארץ התחנכו מיד בחברה מעורבת. האם מעבר פתאומי זה עשוי לעבור ללא קשיים וסכנות?

שמא יגידו, שלמען הגשמת האידיאלים של חברתנו עלינו לקבל על עצמנו את הסכנות הכרוכות בבטול שיטתם החנוכית ובכפית שיטתנו החנוכית על בני העליות מארצות האיסלם. כך דעתו של פרופ' גוטיין. לא כן דעתו של פרופ' ע"א סימן, המבחין בין תכונות "ראשוניות" באורח חייהם לבין תכונות נחשלות. את הנחשלות שבפרימיטיביות יש לבטל אך את הראשוניות יש לשמור על מנת להעלותה במידת האפשר. אינני בטוח, אם פרופ' סימן מייחס את שיטתם החנוכית הנפרדת לנחשלות או לראשוניות, ונדמה שגם הוא מכיר בקושי להפריד בין הדברים. השאלה היא, אם החנוך המעורב מוביל להשגים חנוכיים כה חשובים ומקדם מטרות חנוכיות כה נכבדות, שהוותור עליו ועל יעדו מנציח את הנחשלות. עוד נשוב ונדון בכך, מה הן המטרות של החנוך המעורב כיום. ברור לנו לאור האמור לעיל, שהמחיר שידרש חנוך-היחד אצל עדות המזרח גבוה יותר והסכוי שיקדם אותנו למטרות רצויות, זעום יותר. מעטים ביותר הם בני עדות המזרח אשר החנוך המעורב בחברות הנוער של עלית הנוער השריש בהם את האידיאל הקבוצי עד כדי חשול רצונם להצטרף להתיישבות. לו היה, אפוא, הפלס בין החיוב והשלילה מאוזן ביחס לחנוך המעורב בחברות אירופאיות, הרי יטה לשלילה לגבי בני עדות המזרח.

אנו, שכולנו דוגלים במזוג גלויות ולא נצדד בארגוני נוער ובתי ספר נפרדים לבני עדות שונות, נצטרך אפוא, בבואנו להכריע בשאלה, לשקול את מדת ההשפעה של חנוך-יחד על אלה, שלא הם ולא הוריהם הסכינו לו מעודם, והוא מנוגד בהחלט למסורתם החנוכית.

5. החנוך המעורב בהלכה

אין כל ספק שהחנוך-יחד לא היה מקובל מעולם על היהדות. הרמב"ם פוסק: "חייבים בי"ד להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עברה וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה". (הלכות יו"ט, פרק ו' הלכה כ"א). כמקור לדין זה מציין ה"מגיד משנה" את הגמרא: אמר אבין, סקבא דשתא רגלא, ומפרש רש"י: רעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה, ונותנים ונושאים זה עם זה, אולם הערוך מפרש: כיון שאוכלים ושותים ובטלים ממלאכתם מתייחדים ובאים לידי עבירה (קידושין פ"א). וכן נפסק דין זה כלשונו של הרמב"ם בשולחן ערוך, ומפרש בעל משנה ברורה: הנה באמת דבר זה חיוב תמיד להזהיר ולמחות מי שיש בידו אלא שברגל מצוי הקלקול ביותר (או"ח תקכ"ט, סעיף ד' ובמשנה ברורה ס"ק כ"ב). הנה נתברר, שבין בחג ובין בחול, בין בזמן למוד משותף ובין בזמן בטלה ממלאכה יש להמנע מחברה מעורבת. ואין לטעון ששם מדובר באשת איש, כי כיום גם לכל פנויה יש דין נידה, וכל אסורי ערוה חלים גם על פנויות. כדי למנוע התערבות נשים וגברים בנו גזוזטרא מיוחדת בבית המקדש, ולמרות שאסור לשנות את תכנית הבנין של בית המקדש, מצאו היתר לכך בפסוק. (סוכה נ"א:, ורש"י מפרש: שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבואו לידי קלקול) ברור הוא פסק דינו של המחבר: צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד (אבן העזר סימן כ"א סעיף א').

בכל ספרי-תולדות-תקופת הגלות עד לזמן האמנציפציה לא מצאתי תקדים לבית ספר משותף לבנים ולבנות, ספר חסידים מצהיר בפירוש: אל תערב בנים ובנות פן יחטאו, תשמח בתולה במחול לבד, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה, ילדים לבד וילדות לבד.

בתקנות קהלת ניקלשבורג, הבנויות על תקנות יותר קדומות, נאמר: "מי שמחזיק בחדר שלו חמש בתולות, אינו רשאי ללמד חומש עם נערים". וכן כותב ר' יעקב עמדין: שאין ללמד בנות בין ילדים שמרגילים אותם לדבר עבירה. וכך גם דעתו של ר' אפרים חיות המוסיף שלא ילמדו זכרים ונקבות בבית אחד.

רק תשובה אחת בספרו של הרב אסף מעוררת את הספק, אם אמנם למדו בנים ובנות יחד, ורוח חכמים היתה נוחה מהם. אמנם משמעותה אינה ברורה, ואין להסתמך עליה כמקור להיתר חנוך-יחד.

כשכל המקורות היהודים האלה, בסגנון אחד ובשפה אחת מדברים, איך נוכל להוסיף ולהעלות שאלת חנוך-היחד? הלא ברור הוא, שאם יהיו כל מחנכי עולם בכף מאזנים אחד לטובת החנוך המעורב, וגדולי התורה נגדו, שהכף השני תכריע לחלוטין את הכף הראשונה! בכל זאת התקיים חנוך-יחד בקהלות נפרדות חרדיות בגרמניה, בכל זאת התקיימו בקבוצי פועלי אגודת ישראל חברות מעורבות של רווקים ורווקות לעיני כל גדולי ישראל ולא רק שלא מחו, אלא גם עמדו לימין הקבוצים האלה בסעד מוסרי ואפילו בתמיכה חמרית. והרי בקבוצים לא מדובר רק בחנוך-יחד – גם בזה, כי הכתות היו מעורבות – ובכל זאת רוב גדולי התורה עודדו אותם וחזקו אותם, בקרו בהם לפעמים קרובות, שמע מינא דניחא להו. עובדות אלו בלבד – החנוך המעורב של היהדות החרדית במערב אירופה והחברה המעורבת בקבוצים (אפילו אגודאים) – מוכיחות שאין להכריע להלכה כי חנוך-יחד אסור בכל התנאים והמסבות.

על מדוכה זו ישב הרב ויינברג שליט"א, בספרו "שרידי אש". הוא מקדים ואומר, שגדולי אשכנז התירו חנוך-יחד הם היו בקיאים ומומחים בחכמת החנוך, וכל כוונתם היתה להציל את הנוער מסכנת שמד, והם הצליחו לקרבו לתורה ויראת שמים, ולהקים דורות שלמים של בעלי יראת שמים והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גדולי גאוני ליטא ופולין. הוא מוסר, שר' ישראל סלנטר זצ"ל ראה איך מרצה הגה"צ ר"ע הילדסהיימר זצ"ל שעורים בתנ"ך לפני נשים צעירות ובתולות ואמר, אם יבוא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי יעבירו אותו מכהונתו, וכן הדין, מ"מ הלואי שיהיה חלקי בגן עדן עם הגה"צ ר' עזריאל הילדסהיימר. בצרפת הוא רואה בחנוך מעורב תריס בפני מגפת ההתבוללות, הטמעה ונשואי-התערובת, ומשום כך ארגון מעורב צורך חיוני הוא. אח"כ הוא מבאר את היסודות ההלכתיים להיתר זה והרוצה לעמוד על בסוס ההיתר, יעיין בתשובתו.

יסוד גדול להיתר בתחום זה משמשים דברי שמואל: הכל לשם שמים, ועל זה כותבים התוספות: ועל זה אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים. (קידושין פ"ב), וכך דברי הריטב"א המובאים בתשובת הרב ויינברג: הכל לפי דעת יראת שמים, וכן הילכתא, שהכל לפי שאדם מכיר עצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה אפילו להסתכל בבגדים צבעוניים של אשה, ואם מכיר עצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם האשה ולשאל בשלום אשת איש. והוא מוכיח דבריו מגמרות אחדות (סוף פירושו לקידושין) ואולי, כיהודה ועוד לקרא מותר גם לי להוסיף שתי ראיות מהגמרא לעיקרו של הריטב"א: אביי מספר שהלך אחרי איש ואשה – לא בעל ואשתו – שהלכו יחדיו כברת דרך, להפריש אותם מאסור, בסוף נפרדו, ואמרו זה לזו: אורחין רחיקין וצוותיא בסימא – ובפירוש רש"י: אלו היינו יכולים לילך בדרך אחד היה נעים צוות שלנו (סוכה נ"ב.) והמהרש"א מפרש: הלכנו דרך רחוקה ושלא היה הדרך רחוק כ"כ בעינינו ע"י הצותא. מהגמרא נראה בעליל, שאביי מאשים עצמו בהתגבר יצרו, אבל נראה שאין כל טענות כלפי האיש והאשה, ששוחחו יחד כדי להנעים את הדרך, וכן אנו שומעים מר' יוחנן: נהירנא כד הוו מטיילין טליא טלייתא בשוקא כבר שית עשרה וכבר שב עשרה ולא הוו חטאין (בבא בתרא צ"א:), אמנם מפרש המהרש"א: ר"ל שנתקלקלו הדורות מימי החורבן מיום ליום, והוא מוסיף, שלא נזכר גיל י"ח, כי בן י"ח לחופה.

הרי עצם החברה המעורבת איננה אסורה, והרב ויינברג מעיר, שבחופות ומסבות לעולם לא הקפידו על הפרדה, ואולי כל זה בנוי על סברת הריטב"א.

בכלל בתחום זה רבו הנוהגים השונים, וייתכן שמקורם באותה התיזה של הריטב"א. הנה אסרו חז"ל לרווק ללמד ילדים וזו משנה מפורשת (קידושין משנה אחרונה), וכן נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כ"ב, סעיף כ'). היום זה מקובל, גם בחנוך העצמאי, שרווקים מלמדים ילדים. ישנם שמבססים את ההיתר על כך שאין היום ייחוד, כי בתי ספר נמצאים בתוך עיר. אמנם בבית שמואל מובא בשם הפרישה, שמלשון המחבר משמע שהרווק מתגרה באמהות המביאות את הילדים. גם בימי הבינים הקפידו לפעמים על אסור זה ולעומת זה אחרים לא הקפידו. כן פוסק המחבר, בסעיף הנ"ל, שאשה לא תלמד קטנים. אמנם כבר מצאנו תשובה המתירה זאת, ואין היא היחידה, ואכן פוסק הרמ"א לגבי ענין קרוב: וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה רק כוונתו לשם שמים מותר, לכן נהגו להקל בדברים אלה (אבן העזר סימן כ"א, סעיף ה' בהג"ה). שם מביא הבית שמואל שנהגו אפילו לרקד עם הכלה כדי לחבבה על החתן, והוא מביא דעת הרש"ל, שמתנגד ודעת הב"ח שמתיר, והחלקת מחוקק מוסיף: דהיכא דנהגו נהגו, והיכא דלא נהגו אסורא איכא.

כללא דמילתא: לשם שמים התירו דברים שלכאורה הם אסורים בתחום המגע בין המינים, כמובן פרט לאסור יחוד. הדבר תלוי במנהג, בכוונה ובמטרה, והרוצה להתיר חייב לבדק שלשה דברים אלה, ועל כך עוד נדון. אין אני זכאי לפסוק הלכה, ולא עלה על דעתי דבר זה מעולם ח"ו, אבל מותר להיתלות באילן גדול כהרב ויינברג שליט"א ובנוהגים שהכרתי אותם בגרמניה ובארץ שגדולינו לא מחו בהם, ואת המסגרות בהן קוימו חברות מעורבות, שהם עודדו אותן. כל ברורי מקורות ההלכה באו רק כדי לחפש אחר היסודות עליהם בססו גדולינו בגרמניה ובארץ את יחסם החיובי הן לתנועת "עזרא" (החזון איש זצ"ל עודד מדריכי "עזרא" ששאלו בעצתו להמשיך לפעול במסגרת זו, ולו מכיון שראה בכך את הרע במעוטו, ויש עדים לכך) והן אפילו לקבוצי אגודת ישראל, וללמד זכות על בתי ספר של אגודת ישראל, בהם קיים גם מעבר לגיל 7 חנוך מעורב בשעת הדחק ובהם מלמדים רווקים ורווקות. התנאי לכל היתר הוא בכוונה: הכל לשם שמים.

6. חנוך מעורב במציאותנו החנוכית

עתה, נחזי אנן, אם לאור כל ההנחות שקבענו, יש לחייב את חנוך-היחד היום. נבדוק את טענות המחייבים והשוללים לאור מציאותנו המיוחדת, נראה אם קיימים התנאים האופטימליים לחנוך כזה, נשקל אם מזוג גלויות אינו מחייב שנוי המסגרות החנוכיות שעוצבו ע"י עולי אירופה, וניווכח אם אמנם המנהג הכוונה והמטרה שהיו מקור להיתר חנוך-יחד באירופה המערבית ובקבוצים הדתיים בארץ ובקבוצי הכשרה בחו"ל, שרירים וקיימים גם  כיום.

א. ברור הטענות החיוביות והשליליות

נראה, שאנשי החנוך אינם תמימי דעים, והם מעידים על תופעות הפוכות בשטחים מסוימים. טענה ג' של המחיבים – החלשת המתיחות המינית – עומדת בנגוד לטענה ג' של השוללים לפיה חנוך-יחד יוצר חוסר מנוחה ומתיחות נפשית. גם המחייבים מודים שהוא גורם להסחת דעת מן הלמודים. נסיונותי החנוכיים משתרעים על הסקטור הדתי בלבד, ושם קיימים מוסדות חנוך נפרדים ומעורבים. מוסד אחד בעל פנימיה, שהיה מעורב שנים רבות הופרד, והבנים והבנות עברו לשני מוסדות חד-מיניים. לדעתי רפתה המתיחות בהרבה, הלמודים היו מרוכזים ושלוים יותר, והאטמוספירה בשני המוסדות רגועה יותר. אני מכיר כיום מוסדות מעורבים ונפרדים, ולפי מיטב ידיעתי הבעיות החמורות יותר בתחום המיני קיימות במוסדות דו-מיניים.

נושא שני, אשר בו מעומתות עובדות לכאן ולכאן הוא תרומת החנוך לנשואים מאושרים. טענה זו של המחייבים סותרת טענה ו' של השוללים.

חושבני, ששתי הטענות תלויות על בלימה. כל עוד לא נערך מחקר מקיף, אין הצדקה לשתיהן. כולנו מכירים נשואים מאושרים ונכשלים גם של אלה שהתחנכו חנוך-יחד וגם של אלה שהתחנכו חנוך נפרד, גם של אלה שהכירו זה את זו בתנועת הנוער וגם של אלה שמעולם לא הכירו בן או בת לפני נשואיהם ונשתדכו ע"י הוריהם. טענות אלו אינן בנות משקל.

כן סבורני, שאין ערך לטענה שבחברה מעורבת המשמעת טובה יותר. בידי אין כל עדויות המאשרות טענה זו, ובארצות הברית, ארץ הBlackboard Jungle -, כל הכתות או רובן מעורבות. גם בארץ המשמעת לקויה בכתות מעורבות כמו בנפרדות. כמו כן יש לבטל את הטענה של השוללים,לפיה חינוך יחד יוצר התחרות בלתי בריאה בין המינים. מורה נבון יוכל למנוע זאת בנקל, ובדרך כלל מדביקות הבנות את רמת הבנים ברוב המקצועות ולפעמים קרובות עולות עליהם. לא על אלה נוכל לבסס את הכרעתנו

יש משקל לטענה, שחברה מעורבת מאפשרת פתוח חיי חברה. הבעיה היא – "לשם מה"?. התשובה המקובלת בארץ היתה: "לשם יצירת גרעין התיישבותי למען בנין הארץ ובנין חברה על מעמדית". זו היא תשובה נכבדת, ואין כל ספק שכל הנסיונות להקים קבוצים חד-מיניים, ונעשו כאלה, או לחנך לקבוץ בחברות חד מניות, והיו כאלה במחנה האגודאי, נכשלו לחלוטין. אם אמנם היינו יכולים להצביע על הישגים רציניים של תנועות הנוער בחנוך להתיישבות, היתה בכך הצדקה חשובה לשיטת חנוכם. פתוח ההתישבות וחזוקה חובה לאומית היא, ופתוח ההתישבות הדתית וחזוקה מצוה דתית היא, ובפרט שאין כמו המסגרת ההתיישבותית להבטיח את עתידם הדתי של בנינו ובנותינו. אלא שידוע לכולנו, שהצלחת תנועות הנוער בכלל, והדתיות בפרט, להגשים את ייעודן המוצהר, מצטמצמת והולכת. אם גם אולי אחוז קטן של בוגרי תנועות הנוער הדתיות נמצא בין המגשימים הרי אין בכח עובדה זו להצדיק את דרך חנוך-היחד בבתי ספר ובתנועות הנוער לצבור גדול, אם טענות השוללים תכרענה, בסוף דיוננו, את טענת המחייבים, כמו ששום רב בעל סמכות לא היה מוכן להסכים לחוק השרות הלאומי גם אם על ידי כך היתה מתחזקת ההתיישבות הדתית, כי רוב הבנות היו נשלחות לאו דוקא למסגרות הדתיות החנוכיות וההתישבותיות, והחזון איש זצ"ל העמיד עצמו בראש הלוחמים בחוק זה.

אמנם, אלה שצדדו בחנוך-יחד לשם פתוח חיי חברה לא לחנוך התיישבותי התכוונו. הם היו גויים, שלא ידעו על כגון דא. ערכם של חיי חברה עבורם היה בחנוך לחברה הדמוקרטית, בפתוח מדות טובות של עזרה הדדית והתחשבות בזולת, בהתכשרות לחיי חברה של המבוגרים. גם פה אין לבטל את ערכה של טענה זו, ואין ספק שחיי חברה בחנוך-יחד אינטנסיביים יותר. אמנם שאלה היא, אם גם בחוגים לא דתיים רציניים רואים כיום בחברת המתבגרים הצעירים כח בעל ערכים.

תנועת הנוער אבדה הרבה מכוחה החיוני, ונאלצה להשלים עם התפתחות חברתית שאינה לפי רוחה. אין בידי מחקרים בדוקים בשאלה זו, אם כי ידוע שתנועות הנוער מקיפות חלק זעיר מהנוער בארץ, ומתוך חולשתם אינם מצליחים לעמוד בפרץ, כשגם חבריהם וחברותיהם מתמכרים לרקודים סלוניים ופגומים בהתנהגותם החברתית בנגוד לתביעה התנועתית. אינני טוען שרקודים סלוניים אלה נפוצים בתנועות הנוער הדתיות. באתי להוכיח, שאותו פתוח חיי החברה הטובים שהיה מגמת תנועת הנוער בכלל רחוק היום מלהתגשם. כיום נפגש את החברה המעורבת בככר דיזנגוף, ואפילו ברחובות ירושלים עיה"ק, ופני הנערים והנערות מפיקים ריקנות ושממון, ואולי חלקם זוממים איזו הלולא מפוקפקת. הועם זהרם של חיי חברה מתוקנים בעולם ובמדינת ישראל, על אף – או על ידי חנוך-היחד.

לכך יש להוסיף שהיהדות הדתית איננה שואפת דוקא לחיי חברה מבוגרת מעורבת. כבודה בת מלך פנימה, ובבתים יהודים אין מתקימות מסבות חולין משותפות הכוללות רקודים ודברי נבלה. אינני חושב שהחנוך הדמוקרטי מזדקק דוקא לחברה מעורבת. האם אלה שהתחנכו בנפרד, פחות אמונים על תהליכים הדמוקרטיים, או האם הם פחות עוסקים במצות ואהבת לרעך כמוך, בעזרה הדדית ובגמילות חסדים? דומני שכיום אין לייחס משקל מכריע לטענת הפתוח החברתי.

נראה לי שיש אמת בטענת השוללים שהחברה המעורבת גורמת להשואת תכונות המינים. אמנם הוכחשה טענה זו ע"י המחייבים, ונמוקיהם עמם. בדרך כלל טענו השוללים הבנות מנסות להדמות לגברים בדבורן, בלבושן ובהתנהגותן, וראיתי תופעות כאלה בחנוך-היחד. אפילו בתספורת רצו פעם הנשים להדמות לגברים. (כיום בארצות הברית נצרכים הגברים לקוסמטיקה, מבשמים שערותיהם ומתקנים את צפורניהם כמו נשים ממש עולם הפוך). אין כל ספק שהבנות המתחנכות בחנוך נפרד דתי, יותר צנועות הן, בדבורן ובהתנהגותן. אני מדגיש את המלה "דתי". אינני מכיר מצבן של בנות המתחנכות בחנוך נפרד חפשי. אינני גם מאשים בנות דתיות המתחנכות חנוך-יחד בחוסר צניעות ח"ו. אני טוען, שבדרך כלל החנוך הדתי הנפרד מצמיח פירות טובים יותר בתחום ההתנהגות הנשית ההולמת.

אינני יכול להתיחס לטענה הפסיכואנליטית נגד חנוך-יחד, כי הנני בור בתחום זה ואינני מסוגל להטיל ספק בנמוקיהם של אלה, המתבססים על שקולים שבבלתי מודע או סתירתם ע"י אסכולות אחרות.

הטענה שהבנות רוצות לפעמים פרטיות, איננה פוסלת את חנוך-היחד, כי מחנך נבון ידע ליצור, בתוך המסגרת הכללית המשותפת, גם מסגרות נפרדות לכל מין, מועדון סגור בתוך מועדון פתוח. חושבני, שזו תביעת מינימום לתנועות נוער מעורבות – לקיים גם פעולות נפרדות לשני המינים ולהפגישם בקבוצות מיוחדות לעתים מזומנות. יש אינטרסים מיוחדים לכל מין ויש צורך בהחדרת החשיבות של הייחוד המיני של איש ואשה.

עלינו לדון בשאלת ההומוסכסואליות, הבאה בעקבות חנוך חד-מיני, מחד, ובסכנת מגע מיני מוקדם, מאידך. גם פה לא פגשתי בספרות מספרים בדוקים, המעידים על רבוי תופעות אלו בשתי המסגרות החנוכיות. השוללים טוענים שגם במסגרת חנוך-יחד קיימים יחסים הומוסכסואליים, כי הרחיצה והלינה הנפרדת מקילות על יחסים אלה, נוסף לפחד הטבעי בגיל ההתבגרות מפני המפגש עם המין השני; המחיבים טוענים שהחנוך הנפרד איננו מבטל סכנת מגע הטרומיני, דוקא עם בנים ובנות מחוץ לחברה. טענה שכיחה היא, שלגדרי בתי ספר הנפרדים צובאים בני המין השני. במוסד משותף בבלגיה, בו אסור כל קשר בין שני המינים, נאמר לי, שלא קרו מקרי הריון של בנות מבני אותו המוסד, אלא רק מבנים מעיר קרובה. אין אפוטרופוס לעריות, נאמר על אנשים ונשים האסורים בבתי הסוהר (חולין יא: ). אמנם יש מספרים על רבוי מקרי ההריון בגיל צעיר בבריטניה ואולי בארצות אחרות ויש מומחים הטוענים,שהכלל של חז"ל – רוב נשים בתולות נשאות (כתובות ט"ז), אינו בתוקפו היום. ברור הוא, שיש ירידה גדולה במוסר המיני בתקופה האחרונה בעולם, ודבר זה אושר לי ע"י פסיכולוג מפורסם בארצות הברית; ברם, מי חכם ויוכיח, שזו דוקא תוצאה של שנוי מסגרות החנוך במאה השנים האחרונות. אולי יותר נכון להגיד, שבאוירה הקיימת כיום בעולם, אוירה של התפרקות מערכים ועזיבת הדת והמוסר הסכנה למגע מיני מוקדם גדולה יותר בכל אופן. (וראה להלן עוד בענין זה) קשה, אפוא, לגבש מסקנות לדיוננו על יסוד הטענות ההדדיות הללו.

נדחה את הברור של טענה אחת לסוף דיוננו, הלא היא הטענה שחנוך-יחד מאפשר לשני המינים להכיר יותר טוב אחד את השני; היא טענה חשובה אשר בה יש להתחשב בסכום דברינו.

ב. קיום תנאים אופטימליים לחינוך-יחד

הבה נבדוק את התנאים שמנו חכמי החנוך ונראה אם הם מתקימים היום. לחנוך זה דרושים מורים ומדריכים מאוזנים מבחינה נפשית אשר אינם חיים במצוקה מינית. ברור שקימים מורים כאלה. (מסופקני אם קיימים מדריכים כאלה בתנועות הנוער.) אמר לי פעם פסיכולוג ישראלי אחד: החנוך מתבצע – גם בתחום החנוך המיני – דרך ההזדהות עם אישיות אהובה, ורק הזדהות זו יכולה להשפיע על צעיר להטביע את יצריו בסובלימציה רוחנית. עניתי לו: צדקת. זו גם דעת חז"ל: ותתפשהו בבגדו לאמר: באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון (סוטה ל"ו:). ההזדהות עם יעקב מנעה יוסף מעבירה. אבל מי היה יעקב? על יעקב נאמר: ראשית אוני – שלא ראה קרי מימיו (רש"י לפרשת ויחי, בשם בראשית רבה.) האם יש לנו מדריכים כאלה? תנאי זה לא התקיים ולא יתקיים בשלימות, וזה הקשה ויקשה על חנוך-יחד תמיד.

לעומת זאת, בדרך כלל מתקיים חנוך-יחד מגיל צעיר, לגבי ילידי הארץ. ברם, אלה העולים מארצות בעלות מסורת של חנוך נפרד, הנכנסים אלינו למסגרות מעורבות בגיל גבוה, נתונים בסכנה, לא רק מסיבות שבררנו בפרק 4, אלא גם מכיון שלגביהם התנאי של התחנכות משותפת מגיל צעיר אינו מתקיים. בארץ קולטת עליה בודאי יש גם להתחשב בעליה זאת ובבעיותיה המיוחדות; האם נקים עבורם כתות מיוחדות ותנועות נוער שונות? האם בקלות נוכל לבטל את החששות הנובעים מקליטתם המאוחרת במסגרות מעורבות?

הרבה בתים בישראל התערערו ואין השלום שרוי במעונם, חניכים מבתים אלה לא יצלחו לחנוך-יחד. פה מוצא להסבר של בני טובים וחוגים צעירים סלוניים – הנערים והנערות בורחים מבתים ריקים ומנוערים מתוכן ומאהבה, כמו הוריהם, מה פלא, שדמות כה מכוערת מציגה החברה הסלונית המעורבת כיום. אני מעיז לטעון, וכמדומני שרשום הגטין במשרדי הרבנות מאשר זאת – שבתים דתיים יציבים יותר וחסונים יותר, ומעניקים יותר ערכים ואהבה לילד, וזה מובן ומוסבר.

עם זאת לא פסח רוח הזמן גם לגמרי עלינו. בתוכנו קיים מספר לא קטן – ביחס לתקופות קודמות – של בתים הרוסים. גם תנאי זה להצלחת חנוך-היחד איננו מתקיים במלואו בחברה הדתית.

האקלים הישראלי חם, וידוע שגיל ההתבגרות הוקדם בכל העולם, ובדאי בארצות החמות. מה שטוב או היה טוב לאירופה איננו טוב לארצות הברית ובודאי לא לישראל. חששות שאינם קיימים שם תוקפם יפה פה. אל נלמד אפוא גזירה שוה מהתם להכא.

ועל הכל האוירה הכללית בעולם ובארץ השתנתה לדאבוננו ולאסוננו. לא בקרתי בהצגות "הבימה" זה זמן רב, אבל הרפרטואר הנוכחי רחוק מזה שהתיאטרון הלאומי הסכין לו בימים עברו. מכל עבר ופנה מביטות אלינו תמונות ערום בריש גלי. תפוצת הספרות הפורנוגרפית עלתה בממדים מבהילים בכל העולם, העתונות הזולה מגדילה רווחיה בפנותה לגרוי היצרים, עד שועדת החנוך של הכנסת נדרשה לדון בהטלת צנזורה על פרסומים המערערים את המוסר הצבורי. בתנאים אלה המגע ההדדי הקרוב בגיל ההתבגרות טומן בחובו סכנות חמורות ביותר. האם יעצרו כח הצעיר והצעירה הנפגשים לפעמים קרובות לא לחקות את מה שעיניהם ראו וקראו, כשההזדמנות ניתנת להם? אם מחקים בני נוער פשעים שראו בסרטים, למה יימנעו לנסות הלכה למעשה, מה שתואר כאידיאל וכשיא החלומות בכל הפורנוגרפיה הזאת? האם מהווה החברה המעורבת תריס בפני חיקויים אלה, או אדרבה, בהשפעת הספרות והסרטים הקלוקלים לא יוכל המפגש בין המינים בתקופת הסער של ההתבגרות להתקיים על רקע רוחני-רומנטי אלא דוקא על רקע מיני? אני נוטה לקבל את האפשרות השניה.

ג. התחשבות במסורת ובתרבות של ארץ המוצא

לדברים האחרונים יש להוסיף את הרקע הסוציולוגי של מחצית הישוב. מכיון שלא הורגלו לחברה מעורבת, הרי כמעט ודאי שכל מפגש בין שני המינים יתפרש כהזמנה להתקרבות יתר. הם לא השכילו להכיר מגע רוחני טהור ביניהם. בניהם לא ראו בבת חברה ללמודים ולחברה, הם הביטו על הבנות דרך משקפי אורח חיים פטריארכלי, המרחק הרוחני היה גדול מדי, הבת לא הגיעה לרמת הלמודים של הבן, והוא לא מצא שפה משותפת לקרבתו, אחת היא הדרך ואין עוד. מה פלא, שמחנכים חפשיים של בני עדות אלו מקוננים על המצב המוסרי הירוד בחברות הנוער, שלא הורגלו לו כשחנכו בנים ובנות ממוצא אירופאי. והצעות להקים חברות נוער חד-מיניות לנסוי הושמעו בחוגים חפשיים, להפתעתי, הרי הוכיח נסיונם, שאין בערכים החיוביים שמקנה לדעתם חנוך-יחד לפצות ולחפות על מגרעותיו, והמאזן הוא שלילי. מוכן אני להאמין, בטוח אני, שבחברה הדתית המעורבת המצב שפיר יותר ואין מקום לתלונות החמורות על ירידת המוסר, המושמעות ע"י מחנכים חפשים. ברם, ההבדל הוא הדרגתי וכמותי בלבד, ובאופן עקרוני כל הטענות מכוון זה נגד חנוך-יחד תופסות גם בחברה הדתית.

ובכן, אם נרצה לבנות מערכת חנוכית שוה לכל נפש – ואין ספק שזו מגמתנו – עלינו לשקל במקרה הטוב שכר חנוך-יחד לגבי חניכים בני מוצא אירופאי כנגד הפסדו לגבי חניכים בני מוצא מזרחי. דומני, שהתשובה המתבקשת ברורה, ומה עוד, שהסקטור הדתי בחלק מיהדות אירופה היה אמון עלי חנוך נפרד, וחלק מהטענות המובאות פה, אם גם לא כולן – כמו מעמד-האשה – תופסות גם לגביו. בחברה הישראלית המודרנית המורכבת מחצה על מחצה מבני העדה האשכנזית והספרדית על גווניה, ובאוכלוסית בית הספר בכלל, ובבית הספר הדתי בפרט,בו רבו ילדי עדות המזרח על בני אשכנז, יש לשאוף לחנוך נפרד ע"פ שקולים אלה, אם הם מכריעים.

ד. השקפת היהדות

בררנו שאין לבסס אסור חנוך-יחד בכל תנאי על ההלכה בלבד. אמנם ברור שחנוך-יחד לא היה מקובל בישראל. קבענו שרק בקיום שלשה תנאים יש מקום לחנוך-יחד: אם הוא מתאים למנהג, אם כוונת העושים לשם שמים, והמטרה לקראתה צריך הוא להוביל, קדושה היא. במדינת ישראל אין עוד מנהג קבוע, לא בתפילה לא במגמות חנוך ולא בצורותיו. קל יותר, למען אחוד מסגרות היהדות הדתית, לתבוע בטול חנוך-יחד מלתבוע מאלה שדוגלים בחנוך נפרד להסיר את התנגדותם. אמנם מבחינה זו יתכן שיש מקום לשתי השטות זו בצד זו, כמו שהדבר קיים היום במסגרות התיכוניות למיניהם – ישיבות שלמות, ישיבות תיכוניות, מקצועיות וחקלאיות.

אין ספק, שכוונת המחייבים היא לשם שמים. הם חשים שבצורה זו הם יכולים לאגד (בתוכם) צבור רחב יותר, ולהדריך אותם לדרך התורה בחברה המעורבת – על זה בפרק הסיום. אלה שפתחו את השיטה הזאת, בודאי כוונתם היתה לשם שמים, כדברי הרב ויינברג דלעיל, וזכותן של תנועות הנוער הדתיות על ייסוד הקבוצים הדתיים וחזוקם אינה ניתנת לערעור. מעזרא ובח"ד עלו הקבוצות הראשונות של פועלי אגודת ישראל והפועל המזרחי להכשרה ולהתישבות, ומהם קבלו חיל מלואים. ברם, כבר בררנו שמטרה זו כיום היא כמעט אוטופיה. בכך נשמטת מרבית ההצדקה מהמסורת המעורבת. כשסכנות חנוך-היחד מתרבות, והמטרות למען הוא נוצר מתרחקות. הגיע הזמן לבדוק מחדש את המערכת החנוכית הדתית.

7. מסקנות

טענה אחת עומדת לחנוך-היחד, הלא היא העובדה, שחברת המבוגרים היא ע"פ רוב מעורבת. נערים ונערות מתבגרים עובדים במשרדים, בסדנא ובשדה במשותף, נערים דתיים פוגשים נערות לא דתיות בצבא, ובנח"ל גם נערות דתיות, נערים ונערות נפגשים יחד באוניברסיטאות ובבתי אולפנא גבוהים. לא נוכל בשום אופן לחנך כל בנינו ובנותינו לכך, שימצאו פרנסתם רק בתוך חברת בני מינם. מזכירות נמצאות אפילו במשרדי הישיבות, מורים מלמדים גם ב"בית יעקב". גם לא ארצה בשום אופן לוותר על כניסת בנינו ובנותינו לאוניברסטאות, והסברתי דעה זו במקום אחר. במדינה ישלטו אלה אשר יש להם ידיעות מדעיות רחבות בענפי מדע שונים, ולא נוכל להדיר רגלי בנינו ובנותינו מהיכלי המדע. וממילא יחיו בחברה מעורבת.

מבחינה זו צודקת טענה א' של המחייבים. אם תמצא לומר, הרי השאלה הנידונה שנויה במחלוקת בין רש"י והרמב"ם. הרמב"ם פוסק: אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם נשים, אסור לו להתיחד עם נשים. (הלכות אסורי ביאה, פרק כ"ב הלכה ח) משמע שיש סברא, שזה שעסקו תמיד עם נשים יותר חסון מפני הסכנה מאשר זה, הרחוק מהן תמיד. ברם, רש"י מפרש שזה שעסקו עם נשים לא יתייחד אפילו עם נשים הרבה מכיון שלבו גס בהן (קידושין פ"ב ברש"י ועיין בכסף משנה לרמב"ם, שמפרש כך את המחלוקת בין רש"י לרמב"ם). הרי השאלה, אם חנוך-יחד מקל על קליטת הבוגרים והבוגרות במסגרות, בהן שותפים גברים ונשים, איננה כה פשוטה וקימת סברא: לבו גס בהן. אלה קבלו אמנם הכשרה לחיי חברה מעורבת, אבל יחד עם זה גם התערטלו מהבושה וההסתייגות הטבעית ביחס למין השני. לעומת זה לדעת הרמב"ם אמנם קיים חסון מסוים, אבל אין די בו כדי להעמיד איש כזה, שעסקו עם נשים, בסכנת ייחוד.

ובכל זאת בא הרגע, בו חייבים שני המינים להפגש, ודוקא לפני החתונה. וכך ההלכה – אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך (קידושין מ"א.). והנה ראיתי דבר מפליא. הרמב"ם כמעט מעתיק את נוסח הגמרא. המחבר, התופס בדרך כלל את לשון הרמב"ם, משנה פה את הנוסח ואומר: אסור לקדשה ע"י שליח אלא אם כן מכירה, ואח"כ חוזר ואומר, ומ"מ אע"פ שמכירה

(אבן העזר סימן לה, סעיף א').

מה ראה המחבר לשנות לשון הגמרא: "יראנה" ללשון "יכירנה", נראה לי ברור, שברצונו להדגיש שאין האהבה בנשואים – קיום מצות ואהבת לרעך כמוך – תלויה רק ביופיה ובתוארה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל. חייב החתן לדעת אם אמנם תנאי זה מתקיים בבחירת לבו, ועל כן אין די בכך שיראנה אלא שיכירנה. וכוונת לשון הגמרא: יראנה, ע"ד: ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. ובכן, מצוה להכיר את האשה לפני הנשואים, ומי יוכל לקבע כמה זמן דרוש להכרה זו. התנאי לכך הוא השאיפה להכיר את האשה, במגמה לבחור לעצמו בת זוג הראויה לו, אשה יראת ה', כמו בט"ו באב וביום הכפור. (תענית, יא.)

מתוך כך אני בא למסקנא, שיש לדחות את קיום החברה המעורבת עד לגיל בו הבחור והבחורה יכולים כבר להעלות על הדעת מחשבת נשואים. גיל זה הוא אחרי תקופת הסער של ההתבגרות, והמרחק בין הכרת המין השני ובין היכולת להקים בית ולחיות חיי טהרה הוא קטן. בגיל ההתבגרות כל מגע עם המין השני נידון לתסכול ארוך, וקשה לנוער לעמוד בכך בפרט בתנאי גרוי חיצונים תמידיים, בתנאי אקלים חם, ובתוך חברה עמוסה הפקרות מינית. אם גם לעבירה ממש לא יגיעו, הרי באוירה של מתח מתמיד ייאלצו לחיות זמן רב, יסיחו דעתם מן הלמודים, והם עלולים לנסות לקבל פורקן מה – ולו ע"י נבול פה – בחברת המין השני. סבורני, שאין כיום מטרות כה חשובות וחיוניות המחייבות לקיים בתי ספר מעורבים, מוסדות ילדים מעורבים, חברות נוער מעורבות ותנועות נוער מעורבות, לא בין דתיים ואפילו לא בין חפשים.

הנני מחייב חברות מעורבות מבוגרות דוגמת ארגוני הסטודנטים והמשמרת הצעירה. ארגון "יבנה" למשל מאפשר לבנים ובנות דתיים להפגש יחד, בתוך צבור שהתחנך על ברכי הקדושה, ולהפיג ע"י כך את הסכנה במפגש בין בנים דתיים ובנות חפשיות ולהיפך במסגרת בתי הספר הגבוהים. משמרות צעירות מאפשרות מפגשים לשם בחירת בן או בת זוג מחוג דתי.

כשרוב הבנים והבנות נמצאים בתוך חברה מעורבת לא רק מבחינה מינית אלא גם מבחינה דתית, אין להכריח אדם, שימצא בחירת לבו רק דרך שדוך בתווך ההורים או השדכן. גם בתורה מסופר על נשואים לפי בחירה – יעקב – ונשואים לפי רצון האב – יצחק, הוריו של שמשון לא התנגדו לכך ששמשון בחר לעצמו אשה לפי בחירתו, אלא שזו לא היתה מבנות אחיו ומעמו.רואה אני חיוב רב במשמרות צעירות. ישנם בחוגינו ובפרט בין בנים ובנות בוגרי עלית הנוער הדתית רבים הנמצאים בארץ ללא משפחה וללא משענת, עובדים בבתי חרושת או כאחיות בבתי חולים. הם נמצאים בנסיון חמור להתאהב בנער או בנערה לא דתיים, ושהם יושפעו ולא ישפיעו. הלואי והיו קימות משמרות צעירות דתיות בכל אתר כדי לקלוט בודדים ובודדות אלה קליטה רוחנית וחברתית, עד אשר יבנו את קנם על אדני התורה והמצוות.

והמעבר! הוא קשה, הוא מעורר חששות, הוא מלא סכנות, מכיון שאנשי כנסת הגדולה לא מצאו ביעתא בת יומא לחולה, והחזירו את יצר העריות כמעט לקדמותו – פרט לקרובים – נצטרך להמשיך להאבק אתו (סנהדרין ס"ד.)

הנתונים של מציאותנו הקשה מציאות מעורטלת מתורה וממוסר, אינם מאפשרים לי להגיע למסקנות אחרות. הן אינן מספקות כל צורך, הן סותרות דעות מקובלות גם מימין וגם משמאל,והן אינן אולי סופיות – מי יודע, מה ילד יום. הן אינן תורה מסיני, הן אינן די מבוססות ואפשר לחלוק עליהן. אפשר להחמיר ואפשר להקל יותר, אבל אין להתעלם מהבעיה, ואין להפטיר כדאתמול מתוך קלות דעת.

ראויה הבעיא שתעסיק את מיטב גדולינו ומחנכינו ויראו לנו את הדרך הבטוחה ביותר להצלחת בנינו ובנותינו, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה. הבעיא הנידונה היא בעיא מרכזית ובפתרונה תלוי בין השאר עתיד חנוכנו, והבא לטהר, מסייעין אותו מן השמים.

 

משנתו של הרב שרלו בעניין תנועת נוער מעורבת.

מתוך אתר מורשת באינטרנט

שאלה:

האם יש להתיר את קיומה של בני עקיבא כתנועה מעורבת? אם כן, באילו גילאים? כיצד יש לקיים את פעילותה של בני עקיבא?
ועוד שאלה קטנה: כשהדרכתי בבני עקיבא עלו דיבורים על הפרדת הסניף ועלתה הטענה שאין כל היגיון בהפרדת החניכים למשך חצי שעה (זמן הפעולה) כשידוע שמיד לאחר הפעולה הם ילכו וישהו ביחד. מה עדיף?

תשובה:

 

שלום וברכה.
כיוון ששאלה זו נשאלת הרבה פעמים, ויש לתת תשובה מקיפה הכוללת גם את ההתייחסות העקרונית לחברה המעורבת, וגם את התביעות הגדולות והעצומות העולות ממנה (לבל יקחו רק חלק אחד של הדברים, ולא ישמעו את הציווי) כתבתי למען סניף מסוים את ראשי הפרקים הבאים של הבנתי לאור ההלכה. אני מצרף אותם כאן, ואם יש עוד עניינים שיש לברר ניתן לעשות זאת מחדש.

בס"ד
על החברה המעורבת

מבוא קצר:
הבנה בתורה זו נכתבת לאור בקשות חוזרות ונשנות להעמדת משנה סדורה של תנועת נוער מעורבת צנועה. היא פורשת בראשי פרקים את היעדים בענייני הצניעות שעל התנועה להעמיד לעצמה לאור התורה והמצוות. ברם, בראש הדברים מצוי גם חוסר נוחות עמוק מהעובדה כי זה הנושא בו דנים בכל עת שמדברים בו על התקדמות דתית ורוחנית, בעוד שנושאים אחרים מוזנחים. עצם העובדה שאין כמעט מפעל של התנועה שלא סובבים סביב עניין זה צריך להדאיג את כל מי שדבר אלוקים נגע בליבו, ולהצטרף לצורך להאדיר תחומים נוספים בתורה שהם בבחינת מת מצווה.
ברם, חשיבות הצניעות והטהרה בישראל היא העומדת בבסיס הדברים. בין השורות מסתתרת זעקה גדולה על גדרי צניעות שאין אנו מתקדמים לעברם, דווקא משום שאנו מקדישים את הזמן לנושא הלא נכון, ומפקירים את החשיבות הגדולה של הקדושה.

א. נצטווינו בתורה לא תקרבו לגלות ערווה, ומכאן למדו חכמים שלא רק ביאה על ערווה אסורה כי אם גם קירבה אליה. בשל כך פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כג פסקים כיצד יש להתרחק מן העריות, והשולחן ערוך בעקבותיו בסימן כא באבן העזר פסק כי יש להתרחק מהעריות מאוד מאוד.

ב. פסקים אלה חייבים להיות נר לרגלה של תנועת נוער דתית. ברם, אין הם מחייבים תנועה נפרדת, בדיוק כשם שהלכות לשון הרע אינם מחייבים את אי קיומה של חברה, אף על פי שקשה להצביע על שיחה שאין בה לשון הרע. כך גם הלכות אחרות אינן באות לבטל את החיים. הלכות אלה מחייבים את לקיחת החברה הנורמאלית ועיצובה לאור גדרי ההלכה.

ג. לפיכך, החברה המעורבת הצנועה היא הדרך הראויה לחיות בה במציאות ימינו, בה אין מתחתנים בגיל העשרה. אין בני עקיבא צריכה לשאוף להפרדה מוחלטת של התנועה, והיא צריכה להתרכז בהפיכתה לצנועה במובן האמיתי של המילה כפי שיפורט בהמשך.

ד. גם לו היה הדיון על רמת הבדיעבד בלבד, אין זה נכון כי יש להפריד את התנועה, בעיקר במציאות הנוכחית בה יש אלטרנטיבות למעוניינים בהן (עזרא ואריאל). הסיבות לכך הן:
1) בסך הכל, החברה הדתית לאומית יכולה להתגאות בקדושת חיי המשפחה שבה לאור המציאות הסובבת בעולמנו. זה הושג בדרך הקיימת וכלל אינו מובטח בהפרדה.

2) הפרדת התנועה תרחיק ממנה אחוזים ניכרים. למעשה, הבנים והבנות ימשיכו להיפגש, אך לא בבני עקיבא כי אם במקומות אחרים, ומה הועילו חכמים בקלקולם ?

3) לא ניתן לקיים חברה נפרדת כאשר גיל הנישואין הולך ועולה.

4) לא הוכח שבחברה נפרדת יש פחות בעיות על רקע מיני, או שהחילון בה קטן יותר.

5) חברת המבוגרים היא מעורבת, ועל חברת הילדים להכין עצמה לחיים אלה.
ה. בני עקיבא משלמת מחיר יקר בתחומי הצניעות בכך שהיא עוסקת בשאלת החברה הנפרדת כבר עשרות שנים, ובשל כך אין היא מקדמת את הצניעות באמת, ואלו המחירים:

• לא ניתן לקיים תנועת נוער כאשר המסר המרכזי העולה בה הוא שהיא בדיעבד. מכל עבר (כולל על ידי חלק מראשיה או שלוחיה) משודר מסר תורני כי בעצם על בני עקיבא לפעול לחיסולה של המציאות בה היא פועלת כיום. הדבר מביא נזק רוחני עצום, וחיים מתמידים בהכרה שמדובר בחטא.
• בני עקיבא אינה ממקדת את פעולותיה העיקריות בניסיון המתמיד להיות צנועים יותר במסגרת הנתונה, ועל ידי כך הצניעות מופקרת (ראה להלן). המציאות של היום אינה טובה דיה, אך לא עוסקים בתיקונה כי אם בויכוח העקר על ההפרדה, וכך אינם מקדמים דבר.
• עצם העיסוק המתמיד בשאלה זו הוא דבר שאינו צנוע, ונראה כי הוא משמש תחליף ל"עריות הקודש". הרוצים לעסוק בעריות במסווה של קדושה עוסקים בשכנוע הבנות כי הבנים הם בעלי תאווה וכדו' וכל השיחות על כך לוקות בחוסר צניעות.

ו. במקום לעסוק בשאלת הפרדת התנועה יש להתבונן אל המציאות. חניכי התנועה אינם יכולים להסתפק בבינוניות הנדושה, והם מחפשים גדלות של תורה. על כן, אסור לקבל את המצב הנתון, ואסור לברוח לפתרונות מסגרתיים שאין בהם היענות לשגב ולגדלות אותם מבקשים החניכים. המציאות בבני עקיבא צריכה שיפור משמעותי ביותר, ועל הסניפים כולם להעמיד את ההתקדמות בצניעות כאחד היסודות הגדולים שבהם.
על כן, על התנועה להעמיד לה ארבעה יעדים להתקדמות בתחום הצניעות:

• הוצאת "שומר נגיעה" מהלקסיקון. הגדרת מי שאינו נוגע בבני המין השני כמיוחד, תחת כותרת של תואר "שומר נגיעה" נותנת למעשה לגיטימציה למי שאינו, ואף קובעת אותו כנורמה. בני עקיבא צריכה לפעול בפעולה חינוכית עמוקה להוציא מאוצר המילים וההתנהגות מגע בין המינים.
• שמירה קפדנית על דיני ייחוד, שהם יסוד מוסד בשולחן ערוך.
• לבוש בצניעות – הן צניעות מינית, הן זו של שפת הגוף, הן זו של עושר מופגן ומופרז והן זו של משיכת תשומת לב.
• התקדמות מתמדת בכובד ראש שבין המינים, וחיפוש אחר דרכים נוספות להפוך באופן פנימי את החברה המעורבת ליותר צנועה. ניסיונות שונים בסמינריונים להביא את אלה לידי ביטוי הם ניסיונות חיוביים ביותר.

ז. העיסוק בארבעת יסודות אלה, בלימוד הלכה וקיומה, במאמץ מתמיד לקדם את התנועה לעבר שמירתם ובמערכת חינוכית סביבם הוא המימוש של קדושת ישראל וטהרתם. אשרי המקבלים עליהם את עול הצניעות והטהרה בישראל, וממשיכים להקים דור ישרים מבורך.

חתונה מעורבת   שאלה: האם מותר לערוך חתונה מעורבת(הכוונה ישיבה לא ריקודים ששם יהיה מחיצה). אם מותר אשמח לקבל קצת מקורות, ואם אסור אז השאלה היא למה?

תשובה: שלום וברכה ההלכה ציוותה אותנו לחיות בצניעות. בעצם קביעה זו מדובר על שני עניינים: ראשון בהם הוא לחיות, לומר: ההלכה לא ציוותה על הסתגרות או על פרישות, כי אם על חיים בדרך ארץ. העניין שני הוא הצניעות, שעיקרה הפרישות וההפרדה בין העניינים החומריים והגופניים לבין קדושת האדם. שאלת היחס בין שני עיקרים אלה שזורה בכל השאלות הדנות בשאלת הצניעות בחברה – כיצד פועלים בשני התחומים גם יחד. בעניין זה אנו מתבוננים בעיקר על מה שהתקבל במשך דורות בקהילות שונות. במקומות רבים לפני דור היה מקובל שהישיבה איננה בנפרד ובמקומות מרובים היה מקובל שהיא בנפרד. חלק מהפוסקים כתבו כי ישיבה מעורבת אסורה לחלוטין, וחלקם לא כתבו כך, ואף נהגו במשפחותיהם כך. על כן קשה מאוד לקבוע כלל הלכתי מובהק. בשל העובדה כי היו מנהגים שונים בעם ישראל והדבר אינו קבוע במסמרות הלכתיות (לו הוא היה כזה היה אסור לבוא לחתונה בה יושבים באופן מעורב, ולא ראיתי גדולי ישראל נוהגים כך) אני נוטה להעדיף את הישיבה המעורבת (של זוגות נשואים, לא רווקים !!) בשל ארבע סיבות: ראשונה בהן היא נורמאליות החיים, בו אדם בא לשמחה עם אשתו ואינו נאלץ לשבת ערב שלם כשהוא מופרד ממנה. עד שאדם יוצא מביתו לשמחה לערב שלם ויש לו זמן לעבור חוויה עם שאתו אין זה ברור למה צריך להפרידם, אם הדבר שנוי במחלוקת; סיבה שנייה היא העובדה כי בדרך כלל רמת השיחות והדיונים בשולחן מעורב עילאית יותר מאשר הלשון הרע והרכילות הנעשית בישיבה נפרדת. זו אמנם הערכה אמפירית אבל יש לה על מה שתסמוך; סיבה שלישית היא בשל העובדה שזה אורח החיים הבסיסי שלנו, ואין להוציא את השמחה מכלל זה; הסיבה הרביעית היא פראקטית – בדרך כלל בסופו של דבר הישיבה איננה נפרדת, ובהרבה שמחות נפרדות מצאתי את עצמי יושב בסופו של דבר עם נשים אחרות שאינן ממשפחתי, בשל הושבת אורחים שבאו מאוחר בצורה זו או אחרת. יש להדגיש כי שלכל זה אין קשר לחובה לחיות בצניעות במובן המלא של המילה, גם בתחום של עריות. דווקא אנחנו המדברים והחיים בחברה מעורבת חייבים להיות מופת לקוי גבול מוגדרים ומחודדים שאינם חורגים מדרכה של תורה – בתחום המגע הפיזי ובתחום הלבוש. רק אז אנו יכולים לטעון כי אנו באים בשמה של תורה, ולא בגחמות פרטיות המנסות למצוא דווקא את הפרצות. כל טוב

ליקוט מקורות המתנגדים לחברה מעורב

חברה מעורבת הרב שלמה אבינר, הקדמה.

הנושא של תנועת נוער מעורבת הוא נושא פרדוכסאלי שאין כמוהו, מפני שככל שפשוט הדבר אצל קובעי ההלכה מראשית הדורות ועד היום הזה, שזוהי צורת התארגנות שאין לה מקום על פי הרוח היהדותי הטהור – כך באותה מידה הוא מזלזל במציאות ונתפס כדבר מותר, לגיטימי, ואפילו טוב ואידיאלי. אין לך נושא בעל קוטביות כה גדולה בין חכמי ההלכה לבין שלומי אמוני ישראל, שבאופן כללי מקיימים תורה ומצוות בשלמות.

הרי אין שום פוסק הלכה שהתיר תנועת נוער מעורבת מלבד דעת יחיד, שגם היא מלווה בהסתייגויות רבות. הרב יחיאל יעקב ויינברג, שהיה רב גדול באשכנז, הוא אשר התיר זאת בחוץ לארץ בנסיבות מיוחדות של הצלת נוער מפני התבוללות – דבר שהוא מעין פיקוח נפש רוחני. למעשה הוא התיר שירה מעורבת של שירי קודש בלבד, כאשר בנים ובנות יושבים על ספסלים נפרדים. ולגבי מחנות הוא התיר כאשר בנים ובנות לנים בבתים נפרדים כאשר השיעורים ניתנים בנפרד וכאשר המדריכים דואגים שהבנים והבנות לא יטיילו יחד, אם לא באופן מאורגן תחת השגחתם. לאור דברים אלה, ספק גדול אם יש תנועת נוער מעורבת שמתקיימת בתנאים כאלה, או שמוכנה לפעול בתנאים כאלה. על כל פנים יש להיזהר שלא לתלות בחכם זה דברים שלא אמרם ושלא חשב לאומרם מעולם.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עה עמוד א אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. – תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. – תספר עמו מאחורי הגדר? – ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה – שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? – רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ולינסבה מינסב! – לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר +משלי ט'+ מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.	תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד ב רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי – דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך מסכת אבות פרק א משנה ה יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום:	תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א אמר אבין: סקבא דשתא – ריגלא. הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו, בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך. רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא, לא הוה מברא, נקט מצרא וקא עבר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה, אמר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי. ר' עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא, נקטיה לדיקלא וקסליק.
ואזיל. כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה, אמר: אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי

שולחן ערוך אבן העזר סימן כא סעיף א צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפי' אינם עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.

מסכת כתובות דף יג עמוד ב אין אפוטרופוס לעריות; משנה מסכת אבות פרק ג משנה יג רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה מסורת סייג לתורה מעשרות סייג לעושר נדרים סייג לפרישות סייג לחכמה שתיקה:

ר' יהודה החסיד,ספר חסידים. שצ"ג: … כל מצווה הבאה בעבירה על ידה מוטב שלא יעשה המצווה כמו מצוה לשמח החתן ואם יש פריצים ויודע שבלא פריצות לא יהיה או אינו יכול להיות בלא הרהור או אינו יכול להיות מלראות נשים אל יהיה שם. קס"ח: אל תערב בנים ובנות פן יחטאו. "אז תשמח בתולה במחול" לבדם אבל בחורים וזקנים יחדיו (ירמיהו ל"א) וכן "ילדים ילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח') ילדים לבד וילדות לבד וכן בסוף תהילים (קמ"ח) "בחורים וגם בתולות"  ולא אמר בחורים עם בתולות כמו "זקנים עם נערים" גם לרבות נשים לבד

הראיה קוק, אגרות הראי"ה, א' עמ' שט"ז. מה שהרשו לעצמם כעת מנהלי הגמנסיה, לקבץ שני המינים יחד, צעירים וצעירות, בבית לימוד אחד ובמושב אחד, בלא שום הגדרה של צניעות ודרך היהדות, שהיא גם כן תרך התרבות האנושית ברוב הארצות הנאורות, וראשית חטאת החלה בבתי הספר של המושבות. ה' יודע איזה תוצאות של קלקלות מוסריות תביאנה הנהגות כאלה. על זה ראוי למחות בכול כח. ב' עמ' נב'. הבנים והבנות צריכים להתבדל במחלקות מיוחדות.אין שיעור להקלקלה החינוכית,הבאה על ידי איחוד בלתי טבעי זה בבתי ספרינו, לקטנים וגם לגדולים.

הראי"ה קוק, מוסר אביך, מידות לראי"ה, צניעות. מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיוון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנם והדיבורים הנוחים, היה ראוי להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה. הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי אם מפני התכלית הכללי היפה. דוגמתם של דברים אנו מוצאים בדעות, התרחקות הראויה וכמעט מוטבעת שלא לתור אחר מחשבות המרחיקות  את המעמד המוסרי, לפעמים נראה שדוחקים את חופש הדעת, אבל מי שמכיר התכלית יבין את יקר ערך ההגבלה, ויקבל אותה באהבה.

הרב שלמה אבינר, חסד נעוריך, עמ' 24-25, צניעות.

לאור זה הטענה שאפשר לקיים תנעות נוער מעורבת ויחד עם זה לשמור על דיני צניעות כהלכתם, אינה אלא בורות גמורה. האם תיתכן תנועת נוער, בה שומרים את ההלכה הכללית של "התרחק מאוד מאוד". וכן את ההלכות הפרטיות של "לא להקל ראש" יחד?! הרי צוחקים, משתוללים ומתבדחים. או "להביט ביופיה"? כידוע, אסור לאיש להסתכל על אישה. אמנם לראות בעלמה מותר לפי הרבה פוסקים. לדוגמא, כאשר אדם בא למכולת כדי לקנות, אין הוא חייב לעצום עיניו בשעה שהוא משלם למוכרת: אך להסתכל על בחורה בצורה מכוונת כי היא יפה ויש תענוג לראותה – זהו איסור גמור לכל הדעות. האם קיים חבר תנועת נוער שמעולם לא הסתכל ביופיה של בחורה?! הרי איננו מלאכי השרת. האם תיתכן תנועת נוער מעורבת השומרת על כל דיני הצניעות – כלומר שהבנים אינם מסתכלים על הבנות, שאינם שרים יחד, שאינם מתבדחים יחד, ושמתרחקים " מאוד מאוד" אלו מאלו?! לא נוכל לעשות שקר בעצמנו. ממילא אין שום תשובה הלכתית שתתיר תנועת נוער מעורבת, מלבד יוצא מן הכלל אחד, וגם זאת בתנאים מיוחדים

(ליקט: אשר שפרינגר)

נספחים ג'

שו"ת שרידי אש חלק א סימן עז

אם מותר לנערים ונערות לשיר ביחד שירי קדש

לידידי הרב הג' חו"ב סוע"ה וכו' מהר"י מאיר שליט"א

א

במכתבו מיום ח' טבת ש' ז' מתאר כת"ר את דרך החינוך של ארגון "ישורון" שנוסד בארץ צרפת לפני כמה שנים, שהוא מתנהג עפ"י שיטת החינוך שהי' נהוג במדינת אשכנז לפני החורבן, ועכשיו קמו נגדו עוררים מצד חוג ידוע של חרדים, אשר לפי דעתם אין הדרך הזאת לפי רוח היהדות, כפי שהנחילונו אבותינו ורבותינו הקדושים.

והערעורים הם שנים: ערעור נגד צורת הארגון הזה, שהוא משתף בנים ובנות בעבודה ומאגדם לאגודה אחת, וערעור נגד המנהג שנהגו, שהבנים והבנות מזמרים יחד זמירות של סעודות שבת או זמירות קודש אחרות. וכת"ר שואל בשם הועידה התורנית של הארגון "ישורון" אם מותר להם להמשיך את פעולתם בדרך שנהלו אותה עד כה או צריכים להפסיק פעולתם ולגרום לפירוד הארגון, כפי התיאור של כת"ר.

ב

ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ערעורי החרדים בוודאי יש להם על מה לסמוך, שהרי עפ"י דין תורה צריך להפריש אנשים מנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש, כמבואר במס' סוכה נ"א, ב: מאי תיקון גדול וכו' התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, ועי' סוכה נ"ב, א: ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד וכו'. ועי' באו"ח סי' תקכ"ט סע' ד': חייבים בי"ד להעמיד שוטרים ברגלים וכו' שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה וכו'. ומטעם זה נמנעו בכל קהלות קדושות ליסד חברות שיש בהם תערובת אנשים ונשים, כידוע.

והערעור השני, וודאי שצודק הוא, עפ"י מה שנאמר בגמ' ברכות כ"ד, א: קול באשה ערוה, ויש מי שאמר שהאיסור הוא רק לשמוע קול אשה ערוה כגון אשת איש וכד' אבל לא קול אשה פנוי' שאיננה ערוה וטעו להימשך אחר לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ב וכן השו"ע אה"ע סי' כ"א סע' א', שכתבו ואסור לשמוע קול ערוה, אבל כבר הוכיח בשו"ת באר שבע שזו טעות ואין נ"מ בין נשואה ופנוי'. עי"ש בקונטרס באר מים חיים אות ג', ומדבריו יוצא שאף זמירות של שבת אסור לזמר בחורים עם בתולות.

ג

מכל מקום, כשנשאלתי ע"ז ממנהלי "ישורון" הוריתי להם שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהתוו להם גדולי אשכנז, שהיו צדיקים גדולים וכל [עמוד רטו] כוונתם היתה לשם שמים, להציל את הנוער מסכנת הטמיעה שהתפשטה באשכנז בימיהם ועי"כ הצילו כמה נפשות מישראל והצליחו לקרבם לתורה ולי"ש, וגדולי אשכנז היו בקיאים ומומחים בחכמת החינוך ולכן הצליחו במעשיהם להקים דורות שלמים של בעלי יר"ש והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גאוני גדולי ליטא ופולין, לפי שלא ידעו לכונן את החינוך עפ"י תנאי הזמן. וידוע מה שסיפר הגאון מהר"י סלנטר זצ"ל בשובו מאשכנז ושם נזדמן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר זצ"ל וראה אותו מרצה שיעורים בתנ"ך ושו"ע לפני נשים צעירות ובתולות. וכה אמר: אם יבוא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי שיעבירו אותו מכהונתו, וכן הדין. מ"מ הלואי שיהי' חלקי בגן עדן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר. והטעם הוא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כמו שנבאר להלן.

והנה רבני פולין ואונגרן שנתגלגלו למדינת צרפת רואים את המנהגים החדשים שהנהיגו חרדי צרפת עפ"י שיטת גאוני וצדיקי אשכנז, והם מוחים נגדם בעוז, לפי שמנהגים אלו הם נגד דינים מפורשים בגמ' ופוסקים, כנ"ל. אולם אין הרבנים הנ"ל בקיאים בתנאי החיים השוררים במדינת צרפת ואינם רואים את המצב הירוד של היהדות שם. להיפך, בדרישותיהם הם מעמידים בסכנה את התפתחותו של הארגון הזה, אשר כבר הצליח הרבה בפעולתו החינוכית, כמו שתיאר כת"ר במכתבו וכל דבריו הם כנים ואמתיים, וזה ידוע לכל.

ד

ידוע כמה חזק שטף ההתבוללות בארץ צרפת וכמה גדול מספרם של נשואי התערובת במדינה זו. בניגוד לארצות אחרות ששם היהדות הולכת ומתגברת ומתנערת משפלותה, הנה בצרפת הטמיעה הולכת וגדלה. תנאי הסביבה הצרפתית המיוחדת, המצטיינת בקלות דעת ובדלות של עיון רציני מעמיק, רוח החירות והחופש והרדיפה אחרי נוחיות נעימה וזוהר חיצוני מקסים, גורמים להתפשטות מחלת ההתבוללות בארץ זו ורבים הם חלליה בקרב יוצאי רוסיה ופולין ר"ל, ואם לא יתאזרו ויתעודדו לאחוז בדרכי הצלה ולהקים פנת מגן לשרידים יחידים אשר יוכלו אחרי חינוכם ולימודם בקודש להכין דור חדש נאמן לה' ולתורתו, אם יזניחו את המעשה הבדוק והמנוסה של החינוך החרדי לפי שיטת גדולי אשכנז – סופה של יהדות צרפת גויעה וכלי' גמורה ח"ו. עת לעשות לה' וכו'.

עצם ההתאגדות של בנים ובנות תחת דגל התורה והמסורה מהוה כח גדול של חיזוק ועידוד לרוח הנוער שהוא נתון תחת השפעה בלתי פוסקת של בית הספר הנכרי והסביבה הגויית. הגורם העיקרי למצב המעציב והמבאיש שנולד בצרפת הוא לפי דעתי רגש הבדידות המעיק על לבו של הנוער היהודי. הנער, או הנערה היהודית, מרגיש את עצמו בודד ונעזב לנפשו. אין לו אחיזה נפשית בקרב הבית או המשפחה של הוריו וקרוביו. הבית והמשפחה של אחינו בצרפת נתרוקנו מנחלת אבותיהם וממסורתם של הווי יהודי חי ורענן, אין בהם סימן שלחיים ברוח היהדות. הרדיפה אחרי כסף ותענוגות – עולם עשתה שמות בקרבם וגרמה לפריקת עול תורה ומצוות. הצעיר היהודי כשהוא מגיע לגיל בוגר מרגיש א"ע בודד בעולמו. היהדות, כפי המתודה של הוראת הזקנים והישישים מסוג הישן, היא בעיניו חיים של נזירות ובדידות, והלימוד עצמו מורגש אצלו כשעמום מיגע, ואת היהדות הם רואים כעין גיטו רוחני של ימי הביניים שיש להחלץ ממנו בכל כוח.

הצעירים והצעירות בצרפת הם מנותקים מכל מגע ומשא חברותי עם יהדות אמת מלאה חיים ותנועה, מכל לימוד מבדח ומושך את הלב, אין שום קשר בין איש לאיש, אינם מצטרפים ואינם מתחברים זה אל זה מחוסר אידיאלים משותפים, ולפיכך הם הולכים ונסחפים עם הזרם הזר של הסביבה הגויית. התוצאות ידועות למדי, הם הולכים ונטמעים ונבלעים בין הגויים, ולפיכך אני מקדם בשמחה ובברכה את הארגון "ישורון", שהוא עומד ונלחם מלחמת מגן לרוח ישראל ולתורתו. קודם כל הוא מגרש את הבדידות הנפשית ורוח היאוש והרפיון של הצעיר או הצעירה, בראותם כי לא אלמן ישראל ועדיין ישנים בתוכנו צעירים וצעירות שומרי תורה ומצוות. הם מעודדים זא"ז ברוח ומזרזים זא"ז שלא להתבייש מפני המלעיגים מקרב אחיהם וקרוביהם. ודבר זה בלבד כדאי הוא להמליץ [עמוד רטז] זכות על האיגוד הכשר הזה נגד מקטרגיו. ואף הלימוד בחבורה בצורה נאה ומתוקנה הוא גורם חינוכי גדול שאין להמעיט את ערכו.

גם ההכרה וההתידדות ההדדית כשהיא נשמרת במסגרת של צניעות יהודית וכן הטיולים והשעשועים הכשרים והצנועים יש להם כוח משיכה גדול. הם יוצרים סביבה ואוירה שכולה יהודית טהורה, שבתוכה סופגים ריח של אהבת תורה ואהבת יהדות. סוף סוף אין לנו דיקטטורה צבאית ואין ביכלתנו לנקוט אמצעי כפיה נגד הנוער המתרחק מאתנו. לא נשאר לנו אלא דרך הצלה אחת ויחידה, לחבב את היהדות ולהראות את נועמה ויפיה הרוחניים במסגרת של חברותא יהודית השומרת על עצמאותה הרוחנית באומץ לב ובגאון.

ה

ועכשיו אני רוצה לבאר את הבעיות העומדות על הפרק מצד ההלכה.

לפי תיאור כת"ר יושבים הבנים והבנות בחדר אחד, אבל אינם יושבים על ספסל אחד יחד, אלא שהם שרים שירי קודש, פסוקי תנ"ך וזמירות שבת ביחד. במחנה הקיץ או במחנה החורף הם לנים בבתים מיוחדים, גברים בבית אחד ובחורות בבית אחר, וגם השיעורים לומדים הבנים לבד והבנות לבד, והמדריכים, שהם יראי שמים ומדקדקים במצוות, מקבלים אחריות שלא יטיילו הבנים והבנות יחד אם לא באופן מאורגן בהשגחת המדריכים.

והנה במס' סוכה נ"ב מבואר שהיו מקפידים שלא יתערבו האנשים והנשים וכלשון המשנה במס' מדות פ"ב מ"ה: וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה, שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן, כדי שלא יהו מעורבין. וכן כתב הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ה הל"ט ובהל' לולב פ"ח הי"ב: כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ולא הוזכר שם שעשו מחיצות גבוהות שלא יסתכלו אנשים בנשים, ועי' מה שכתב הב"ח באו"ח סי' ע"ה דהסתכלות היינו התבוננות לשם הנאה, וכבר הביא ביד מלאכי כלל ה' אות קע"ז בשם הרבה ראשונים, שהאיסור הוא הסתכלות בהבטה יתירה. ועי"ש מה שפירש הגמ' בעבודה זרה כ', א: ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנוי' וכו', שהכוונה להסתכלות המביאה לידי הרהור עבירה. וזהו דבר המסור ללב וכל אחד מחויב להשמר מהסתכלות מתועבת זו, ולפיכך לא עשו בזה תיקון מיוחד, ורק תקנו שלא יתערבו אנשים בנשים, לפי שהתערבות זו מביאה ממילא לקלות ראש.

ורק בבית הכנסת יש תקנה קדומה לעשות מחיצות גבוהות, שלא יוכלו להסתכל משום תפילה וקריאת שמע, שאסור מטעם ערוה, כמבואר בברכות כ"ד, א שטפח מגולה וכן שער באשה ערוה, אבל באספות של רשות, כגון בשעת הכנסת כלה לחופה או בשעת נאומים ודרשות לא הקפידו מעולם לעשות מחיצות ורק מדקדקים שלא ישבו אנשים ונשים יחד ולא יתערבו זה עם זה. ואמנם ראיתי שמביא דברי המרדכי במס' שבת פ"ג, שי"א, שכתב: כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשותה בשבת, עי"ש, משמע שעשו מחיצות גם בשעת הדרשה ולאו דווקא בשעת תפלה וקר"ש. ונראה שזו מדת חסידות ולא מצד הדין, ומעולם לא ראינו בארצות ליטא ופולין שידקדקו בזה. והנח לישראל וכו'.

ו

ומה שנוהגים לשיר ולזמר זמירות קודש בנים ובנות יחד – כבר נשאלתי ע"ז ממנהיגי המחנות, והשבתי להם, כי בבואי לברלין ראיתי בבתי החרדים מזמרים אנשים ונשים יחד זמירות קודש בשבת, והשתוממתי למנהג זה שהוא נגד דין מפורש באו"ח סי' ע"ה סע' ג', שקול זמר אשה בשעת ק"ש אסור. ועי' שם במג"א, שקול אשה ערוה, כגון אשת איש או נדה אסור אפילו שלא בשעת ק"ש והבתולות בימינו לעולם בחזקת נדה, וידועה מחלוקת הראשונים בזה, שרה"ג וכן הר"ן והמרדכי סוברים שמ"ש בברכות כ"ד קול באשה ערוה היינו דווקא לענין ק"ש, והרא"ש אומר שם דלאו לענין ק"ש איתמר עי"ש. ויש בזה מבוכה בין מפרשי הרא"ש, שהמעדני יו"ט כתב בכוונת הרא"ש שלענין ק"ש הקילו כדי שלא יבטל מק"ש עי"ש, [עמוד ריז] וכבר השיג עליו במחצית השקל או"ח סי' ע"ה, שאין סברא לומר שלענין ק"ש יש להקל. ובאמת פשטות לשון הרא"ש דלאו דווקא לענין ק"ש אלא לעולם אסור לשמוע קול זמר וכן הבין דברי הרא"ש רבנו הגר"א שם.

והנה הרמב"ם והסמ"ג והטור לא הביאו דין זה לענין ק"ש אלא בהל' איסורי ביאה. משמע שחולקים הם על רה"ג וסוברים כהרא"ש, אלא שהם כתבו הלשון: אסור לשמוע קול ערוה, ומשמע שהאיסור הוא לשמוע קול ערוה, אבל לא קול פנוי' שאינה ערוה. ונראה שאין כאן מחלוקת, שרה"ג כתב כן לענין ק"ש, דהתם נאמר בגמרא סתם: קול באשה ערוה, משמע בין נשואה ובין פנוי' וכמו שדקדק בס' באר שבע המוזכר לעיל, ולכן פירש דמיירי לענין קריאת שמע, אבל שלא בשעת ק"ש מותר לשמוע קול פנוי'. ואם בגמ' קידושין ע', א נאמר: נשדר לי' מר שלמא לילתא, א"ל הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה. משמע שאפילו שלא בשעת ק"ש אסור ולכן פירשו הרמב"ם והטור דהתם מיירי בא"א והיא ערוה ולהכי אסור אפילו שלא בשעת ק"ש. ועי' בשו"ע או"ח סי' ע"ה, שכתב המחבר: יש להיזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש, והיינו כדעת רה"ג הנ"ל. ואולם באהע"ז סי' כ"א סעיף א' העתיק לשון הרמב"ם: ואסור לשמוע קול ערוה, והיינו שלא בשעת ק"ש, דאז אסור רק בערוה. וכן כתב שם הב"ש, ועי' גם במג"א סי' ע"ה שכ"כ.

ז

אולם לדינא אין נ"מ בזה, כיון דהבתולות הן בחזקת נדה וכמש"כ במ"ב א"כ אסור לעולם לשמוע קול זמר של בתולות. ומטעם זה ערערתי נגד מנהג זה שנהגו חרדי אשכנז. ואולם אחרי חקירה ודרישה נאמר לי כי הגאון הצדיק ר"ע הילדסהיימר ז"ל וכן הגרש"ר הירש ז"ל בפרנקפורט על נהר מיין התירו בזמירות קודש לזמר יחד, והטעם משום דתרי קלא לא משתמעי וכיון שמזמרים יחד אין חשש איסור, אבל לא נחה דעתי בזה וחפשתי ומצאתי בשדי חמד מערכת קול, שהביא בשם רב ספרדי להתיר זמירות קודש של אנשים ונשים יחד.

וסמך מצאתי לדבריו ממקרא מפורש בשופטים ה' "ותשר דבורה וברק בן אבינועם" וכו'. ואח"כ ראיתי בבא"ש שהביא פסוק זה, ודחה כי על פי דיבור שאני וכמש"כ התוס' ביבמות מ"ה, ב ד"ה מי [וראה גם בבבא קמא ט"ו, א תוד"ה אשר תשים ושבועות כ"ט, ב תוד"ה שבועת העדות] להא דכתיב: והיא שפטה את ישראל, והא אשה פסולה לדון, דעפ"י דבור שאני. אולם זה דוחק, דלגבי דין אפשר לומר שעפ"י הדבור הותר לה לדון שהיא היתה נביאה ולא הי' שם איש גדול כמותה, משא"כ לענין שיר הוא דוחק לומר כן. ובלא"ה תירצו שם התוס' תירוץ אחר, שהיא היתה מלמדת להן שידונו ואח"כ ראיתי מובא בשם החיד"א בספרו דבש לפי מערכת ק', שבשעת השראת שכינה שריא לאשה לשורר וליכא משום הרהור, ועכ"פ יש סמך למה שהביא בשד"ח הנ"ל, שבשירי קודש לא חיישינן להרהור.

ח

והנה הכ"מ כתב בטעם הרמב"ם שהשמיט את הדין קול באשה ערוה בהל' ק"ש, משום שהרמב"ם סובר שקול ושער לא נאמרו לענין קר"ש, אלא לענין שאסור להנות מקולה, וכן כתב הב"י בדעת הטור שהשמיט ג"כ דין זה בהל' ק"ש. וברמב"ם הל' איסורי ביאה פכ"א ה"ב כתב: והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכון להנות, כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה, אסור. משמע שרק במסתכל כדי להנות אסור, וכן כתב המאירי בברכות, וכן באשכול הל' תפלה סי' ד' הביא בשם מי שאומר שמותר לקרות ק"ש אף כששומע קול זמר של אשה ורואה שערה אם אינו מכון להנות ממנה ולא איתמר בגמ' קול ושער באשה ערוה אלא לאסור ליהנות בקולה ושערה של ערוה. עי"ש שסיים: ולא משמע הכי בגמ'. ודעת המחמירים לאסור בשעת ק"ש בכל אופן, אבל שלא בשעת ק"ש בודאי שאינו אסור אלא כשמתכוין להנות וכדעת הרמב"ם הנ"ל, וא"כ יש [עמוד ריח] לומר שבזמירות קודש אין לחוש שיתכוונו להנות מקול אשה.

ואולי מטעם זה כתבו הפוסקים לאסור רק קול זמר אף שבגמ' נאמר קול סתם, משום שזמר גורם להרהורי תאוה ולא קול סתם שרגיל בו. מ"מ יש מקום לומר, שבזמירות קודש הזמר מעורר רגש קודש ולא הרהור עבירה. ועי' בב"י שהביא בשם רה"ג, שאף בשעה שמנגנות אם יכול לכוון לבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו לעי' אין לו להפסיק קריאתו. ועי' באוצר הגאונים לברכות שהביאו, וכן בחידושי הריטב"א לקידושין כתב, שהכל לפי מה שהוא אדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואינו מעלה טינא בלבו כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההוא דבבא מציעא פ"ד, א ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה ובכתובות י"ז, א ר' אמי [בד"ו: ר' אבהו] כו' נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה וכו' ולא חיישי להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול, עכ"ל. והובא בפ"ת אבהע"ז סי' כ"א.

ויש עוד סניף להתיר זמירות קודש עפ"י מה שכתב הרמ"א באבהע"ז סי' כ"א, שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר. ומקור דבריו בתוס' קידושין פ"ב, א ד"ה הכל לש"ש, שע"ז אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים, ואף שיש לחלק בין שימוש בנשים ובין שמיעת קול זמר, מ"מ יש לומר כיון שהמזמרים זמירות קודש ג"כ מתכוונים לש"ש, כדי לעורר רגשות דתיים אצל הבנות ולטעת בלבם חיבה לקדשי ישראל, יש לסמוך על המקילים. ועי' במס' יומא ס"ט, א גבי שמעון הצדיק: עת לעשות לה' וכו' ובפירש"י שם. ובמס' תמורה י"ד, ב איתא שהתירו לכתוב דברי תורה שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, ואמרו: מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ולא תשתכח תורה מישראל, ובמס' גיטין דף ס', א למדו מזה שמותר לטלטל ולקרות בספר אפטרתא משום כיון דלא אפשר עת לעשות הפרו תורתך.

ובוודאי שדבר זה נמסר רק לחז"ל להכריע מתי הוא העת לעשות ומה מותר להפר, ולא נמסר לכל אדם לעשות מעשה בשביל שהוא יודע כי יש כאן עת לעשות וכו'. ואולם בנידון שאין כאן איסור גמור ורק יש כאן מנהג חסידות ומדת צניעות אפשר לדרוש סמוכין ולהתיר בארץ צרפת, שכבר הגיע מצב היהדות עד משבר ואם לא נאחוז באמצעים חינוכיים מנוסים ומעוטרים בהצלחה, כאותם של ארגון "עזרא" באשכנז וארגון "ישורון" בצרפת, עתידה תורה ח"ו שתשתכח מישראל, וד"ל.

ט

ולכן הוריתי למנהיגי הארגון "ישורון" שיכולים לסמוך על גדולי אשכנז, שהיו בקיאים בחכמת החינוך וידעו רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת. ואנו רואים ויודעים כי גדולי אשכנז הצליחו בחינוך הבנות ונשים צעירות יותר מגדולי שאר הארצות. ובאשכנז ראינו נשים מלומדות ובעלות דרגא השכלה גבוהה, שהיו חרדות על דת ישראל ומקיימות את המצוות בהתלהבות. ומשום כך אין אני מרהיב לאסור מה שהתירו הם, ובכגון דא נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך. וכעין מה שכתב המרדכי: ובעונותינו שאנו מפוזרים בארצות שונות ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאיות, והובא במעיו"ט בברכות שם. ואף שיש לחלק בין הנושאים, מ"מ הטעם אחד הוא, שבארצות כמו אשכנז וצרפת הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת ע"י זמירות קודש. ודבר זה מובן למי שמכיר טבע הנשים במדינות הללו. והאיסור יוכל לגרום לריחוק הנשים מן הדת, חלילה.

ובפירוש התניתי במכתבי להנ"ל, שאין לכוף על הנשים שצריכות להשתתף בזמירות קודש, ואם יתרצו להחמיר על עצמן, חלילה ללעוז עליהם [עמוד ריט] ולהתלוצץ בהן, שהרי סוף סוף מנהג אבותינו הקדושים בידן שנזהרו מלהתיר לנשים אפילו זמירות קודש.

ואמנם מבין אני לרוח קצת החרדים המרננים נגד "ישורון", שהם רואים במנהגיו סטיה מן המנהגים שהורגלו בהם באורח חייהם בפולין ובאונגארן. אולם הם מעלימים עיניהם מן המצב בצרפת כמו שהוא. ליהודים החרדים מן הסוג הישן אין שום השפעה על מהלך החיים, הם מרוכזים בתוך חוגם המצומצם ואינם שמים את לבם לתהליך ההתבוללות העושה שמות גם בקרב החרדים. אף החרדים שולחים בניהם ובנותיהם לבתי ספר נכריים, ואין להם שום ערובה שיהי' בכוחם לעמוד נגד הזרם השוטף ומכלה, הם בוטחים בעצמם ואינם דואגים דאגת מחר לעתידם הדתי של ילדיהם.

צו השעה הוא ליצור חוג של צעירים וצעירות דתיים, תנועת נוער עם התלהבות מדבקת וכוח משיכה חזק, אשר בהיותם מושרשים בקרקע היהדות הדתית יסתגלו להכניס זרם חדש בקרב היהדות, זרם של להט נפשי, של רוח רענן וחי, שבכוחו לכבוש את הלבבות ולרומם את הנפשות הנחשלות, שהגעגועים לחיי קדושה של יהדות טהורה עוד לא עומעמו בקרבן. רק במסגרת זו של ארגון "ישורון" אפשר למשוך את הנוער שלעולם לא יבוא למקום אחר. ורק במסגרת זו ישנם סיכויים לשגשוג חדש של הרוח הדתי ולפעולה חנוכית כובשת וסוללת דרך.

יחיאל יעקב וויינבערג

שו"ת חוות יאיר סימן סו

תשובה מהגאון המופלג הרב המפורסם מוהר"ר מאיר שטערין נר"ו על שאלתי ששאלתי אותו. והוא ניכר מתוך התשובה. אמנם גוף השאלה באשר שהיה מהדורא קמא וכתבתי להרב נר"ו שיחזרנו אלי ולא עשה נשארה מעל וזהו. הלכתא כוותי' בכולי תלמוד' וכו'. כל מה דאנא משבח אנא פגים כי לית טימי במרגניתא. ה"ה אהו' הנאמן. צנצנת המן. ויחכם מכל האדם מכלכל דרדע והימן. הרב הגדול. מעוז ומגדול. וכל החושב וסופר מעלתו מבין ידול. נ"י ע"ה פ"ה כבוד מוהר"ר חיים נר"ו יאיר אף יזריח. על אויביו יתגבר יריע אף יצריח. כל צורריו בהם יפיח. ואשוי"ר. אחרי עתירת החיים והשלום על ראשו יחדיו יהיה תמים. עד עמוד כהן לאורים ותומים. באתי להשיב מפני הכבוד באמצע הפרק ובאמצע ברכ' אהבת עולם אהבתיו על כן משכתי בשבט סופר לחוות דעתי הקלושה והנמהרת. על כתב (ע' לעיל תשובה סי' ט"ז) פתוחי חותם קודש בצירוף השאלה מזר ולבונה מקוטרת. שקבלתי חוץ לזמנו בסבר פנים יפות מן האלוף ר"מ סופר יצ"ו באונס שכחה הגוברת. ואח"כ על ידי סיבה אחרת. נמשך הזמן ואחר עד עתה. האמנם כי ערוך מאתמול ומשלשום כתבא דנא. כאשר הראיתיו להסופר הר"מ יצ"ו זה ימים רבים. העתק כתב זה. מכאן ואילך כל יומא פרקיה. והנה עתה באתי אשר שאל אדוני בענין הנשים ההולכות לבתי גוים להסתחר ומתייחדים עמהם. והלא יש בהם איסור מוסיף על ייחוד שעם איש ישראל כדתנן בפ' אין מעמידין ולא תתיחד עמהם ואמרו בגמ' לא נצרכא דאפי' אשתו עמו. דבישראל קי"ל אשתו משמרתו ובגוי אסור והנה מחזיקינן טיבות' למעכ"ת דרמי אנפשיה לשקוד על תקנות בנות ישראל. ולעמוד על עיקר' דמילתא למצוא להם פתחי היתר כי היכי דלא ליהוו ח"ו בנות ישראל נוהגים מנהג הפקר. והכזונה יעשה את אחיותינו. וכה עשו אבותינו ורבותינו הקדמונים. כאז"ל קמאי הוו מסרי נפשייהו כו' לאפרושי מאסורא. בעובד' דמתון מתון ת' זוזי שויא כו' משא"כ בדורותינו אומרים לרשע צדיק אתה. ומיום שגברה אגרופה של חנופה כו' אין גודר גדר ולא עומד בפרץ. והלואי לא יחזיקו ידי עוברי עבירה. והן עתה נבא לישא וליתן באותן הטעמים שהזכיר מעכ"ת דאי משום איבה שרינן כה"ג. א"כ נשתה עמהם מכוסם נשתה ומפתם נאכל. ונמצאו בטלו כל ההרחקו' שעשו חז"ל וגזרו גזירה לגזירה ועשו משמרת למשמרת לבל נתערב בגוים ונלמד ממעשיהם וגזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם. אלא ודאי ברור כשמש דלא שרי' משום איבה אלא אקראי בעלמא הנמשך מעסק היתר כגון לקבל דורון מגוי מכירו ביום אידו דכל השנה כולה מותר לו לישא וליתן עמו ולקבל דורון ממנו אי לא שרית ליה לקבל דורון ביום אידו דאקראי בעלמא הוא הנמשך מעסקי היתר שלו איכא איבה. וכן מילדת ישראל שידוע לכל אומנתה וא"א לה לאשתמוטי נפשה מלהיות מילדת לגוי שרי' משום איבה דאקראי הוא הנמשך מאומנות היתר שלה. וכן כה"ג גבי רופא ישראל האיבה נמשך מאומנות היתר שלו. משא"כ הני נשי דנ"ד אם לא תלכנה לבתי הערלים כלל אין כאן איבה ואיך יעלה על הדעת לומר דשרי לילך לבתיהם בלי שומר. לכן מ"ש שאם תקחנה שומר עמהן תגרמנה להן איבה. א"כ לא תלכנה לבתי הערלים כלל ולא תהיה להן איבה וק"ל. ותו מאן לימא לן דאיכא איבה בזה שלוקחת שומר עמה דלמא ליכא איבה דמצי לאשתמוטי בכמה גווני. ובגמ' מוכח דלא שרי' משום איבה אלא באיבה ודאית דליכא לאשתמוטי בשום גוונא כלל. דקאמר התם סבר רב יוסף למימר שרי משום איבה כו' א"ל אביי יכול למימר ברי קאי אאיגר' כו' וכה"ג טובא דאיתא התם פ' אין מעמידין. ולא שייך נמי לדמותו להיתר מכירת בהמה גסה לגוים או להלוותם בריבי' שכתבו התוס' לחלק בין זמן לזמן דהתם אשכחינן בהו טעמא לחלק. כמ"ש התם בגמ' גבי מכירת כלי זיין לגוים והאידנא דמזבנינ' לפרסאי דמגנו עלן. לפיכך כתבו התוס' היתר במכירת סוסים לגוים בזמה"ז וצרפו הטעם שאנו מתי מעט במקום א'. וכן גבי הלוואה בריבית לגוים איכא כמה טעמים בלאו הכי חדא דקי"ל התם כלישנא בתרא דאינו אסור כלל. ותו דלא שייך טעם האיסור משום שמא ילמוד ממעשיו בזמה"ז מאחר דישראל מועטים דרים במקום א' וצריך לישא וליתן עם הגוי. אין חשש' שמא ילמוד ממעשיו בהלוואה בריבית יותר מבשאר משא ומתן. כמ"ש תוס' שם בהדי'. ואפילו טעמא דהכל מקרי כדי חיותינו התם דווקא דאמרו בגמ' בהדי' דכדי חייו שרי מה שאין שייך בנדון דידן להתיר ייחוד משום כדי חייו דלא אשכחן דשרי חכמים משום כדי חייו. ולא ידעתי למה הוד מעכ"ת עמד מנגד ולא מחו להו אמוחא ק' עוכלא בעוכלי. גם מה שהזכיר מעכ"ת בדבריו וז"ל שיש להתיר יחוד בזמה"ז לצורך משא ומתן באשר קי"ל דסתם נשי דידן מקרי נושאות ונותנות תוך הבית וכמ"ש הרשב"א כו' אני שמעתי ולא אבין מה שייך לכאן דקי"ל סתם נשי דידן מקרי נושאו' כו' דהיינו לענין אונו' ושטרות יוצאו' על שמה דאתמר ביה האשה הנושאת ונותנת תוך הבית כו' וקי"ל דהני נשי דידן סתמא נושאו' ונותנו' נינהו אבל אין זה טעם שתהיינה נושאות ונותנות באיסור גם אין הכרח שתהיינה נושאו' ונותנות לגרום שום היתר ייחוד עי"ז. רק נשי דידן הן נושאות ונותנות אבל לא באיסור ח"ו דלא שבקינן להו. ודרך הלצה אמינא נושאו' ונותנות תוך הבית דייקא אמרו ומטוני' אתינ'. ואשר בקשה נפשו לדעת הנמצא מזה בתשובות האחרונים חדשים גם ישנים. ואם אסורו מוחלט בלי שום פתח היתר מ"ט שתקו ליה רבנן כי נהגו במקום איסורא מי שבקי' להו. הנה אודיע לאיש אמונים כי בתשובת מהר"מ פדוואה סי' כ"ו כתב תוכחת מגולה לבני ק"ק קזאל על שהיו הנשים שם מקילות בזה: ודחה שם היתירא דאשתו עמו דלא שייך בגוי יע"ש גם בדרישה ופרישה א"ע סי' כ"ב תמה על המנהג שנהגו לצאת לדרך עם עגלן גוי בשומר קטן. ורצה לישב המנהג. והב"ח בקונטרס אחרון שלו השיג עליו שאין היתר לדבר ושהוא מנהג נגד ההלכה והדין אלא שאין בידינו למחות וכה"ג בעו"ה כמה איסורי דאורייתא שנהגו להקל בהם יע"ש. וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ על שמקילות הנשים בענין זה כמדומה שהוא בסי' כ"ו או כ"ז בסוף התשובה ממש. ואין בידי כעת תשובה זו לעיין אחריו. יחפש מר וימצא אם יש לו תשובה זו. ועם כל זה יגעתי ומצאתי ללמד זכות עליהן מאין יצא ההיתר הזה כי ישראל קדושים הם ואע"פ שאינם נביאים ומצאתי און לי ממ"ש הר"ן וה' המגיד בהיתר העמדות בהמות בפונדקאות של גוים בזמן הזה. משום דגוים בזמנינו לא חשידי על הרביעה אדרבה מכין ועונשים עליו הובאו בית יוסף בי"ד סי' קנ"ג. א"כ זכינו לדין דה"ה בנ"ד דגוים בזמנינו לא חשידי אזנות ישראלית דהא אע"ג דבימיהם היה חביב עליהן בהמתן של ישראל ובזמנינו ס"ל להר"ן והרב המגיד דלא חשידי ה"ה דלא חשידי אישראלית ואדרבא מכין ועונשין עליו ואם הישראלית אשת איש ישראל פשיטא דמכין ועונשין עליו אלא אפילו בפנויה ישראלית אם הגוי בעל אשה הוא חייב שריפה בדיניהם ודנין אותו כבוגד באשתו ודין אשת איש כן שמעתי בבירור גמור וידוע לי שכן דנין בלי ספק +עיין בית משה על אה"ע סימן כ"ב, ועיין ריטב"א ע"ז כ"ו דבזה"ז אין לחוש לש"ד כיון דאיכא אימת מלכות, וע' מהרש"ם ח"ד סימן ל"ג.+ ואף גם זה כמשלש חדשים ויותר הייתי על סעודות שפי"ן הול"ץ /שפין הולץ/ כמו שרגילים לעשות בליל שבת שלפני החתונה והיו שמה כמה לומדים וחשובים והיה לנו פתחון פה בזה והרציתי לפניהם היתר זה וכולם אמרו יישר והוטב מאד בעיניהם וכולם ידעו שכן דנין בדיניהם ובאמת זה בעיני היתר נכון מאד דמצינו למידין מדברי הר"ן והמגיד דלא מקרי חשידי אלא כשראינו אותם שרגילים בכך ואירע כן הרבה פעמים. וגם שלא יהיה שום סכנה ועונש כלל בדבר אבל בדבר שלא ראינו שרגילים לעשות כך בלי בושה בדבר ולא אירע כן בזמנינו הרבה פעמים לא מקרי חשידי. וכ"ש כשמכין ועונשין עליו דלא חשידי ובאמת עינינו הרואות שלא אירע מכשול בזמנינו ועי"כ מלאו לבם לעשות כן. שאלו ח"ו היו מכשולות מצוים בודאי היו נמנעות מאליהן או חכמי הדור היו מונעים המנהג הרע הזה. אמנם מאחר שלא נודע שום תקלה דנפקא מזה החזיקו במנהגם וזה עצם ההיתר הזה דבהא חזינן דלא חשידי אישראלית וק"ל. ובלאו הכי צ"ל ג"כ סברא זו לישב המנהג שנוהגים לייחד עם הערלים בכל עת ורגע והא קי"ל דאסור להתייחד עם הגוי דחשידי אשפיכות דמים וחששא זו שייך ושוה באנשים כנשים. ופלא בעיני שלא התעורר רום מעכ"ת לתמוה על המנהג מטעם זה דש"ד הנוגע לאנשים כנשים ובאנשים אין פוצה פה ומצפצף כלל לאסור להם המשא ומתן המביא לידי ייחוד עם הערלים ולפמ"ש א"ש כיון דבזמנינו אין רגילין בכך ואדרבא מכין ועונשין חיוב מיתה על הרוצח לא מקרי חשידי אש"ד בזמן הזה. עם היות שבשנת תי"ח נהרג כהר"מ טריר הי"ד פה בבית הערל כידוע למכ"ת מ"מ אקראי בעלמא הוא ואין רגילים בכך גם הרוצח ההוא הוצרך לברוח מחמת זאת ולהמלט על נפשו זהו אשר העלת' מצודת שכלי הקצר בזה. דל ורזה. ומ"מ ראיתי ושמעתי ממו"ח הגאון ז"ל שהיה מוחה בידיהם ודרש על כן ברבים בתוכחת מגולה גם אנכי אחריו הזהרתי בני מדינתי מדינת בולדא ע"ז הרבה ומנעתי אותם ע"י חרפות וקנסות ועלתה בידי שהיו נמנעים מלילך שום אשה לבית ערל בלי שומר כדינו. וכן ראוי לכל ירא אלהים לעשות עד מקום שידו מגעת. אך אמנם מ"ש הוא ללמד זכות האיך נתפשט המנהג הרע הזה ושאין לדון את הנשים בזה כעוברי ע"ד משה ויהודי' ועדיין צ"ע על האיסור האחר הנוהג באנשים כבנשים. וע"כ צריך לישב אותו המנהג ע"כ יגעתי ומצאתי מילתא דשויא לתרוייהו. והנה ע"ד הנשים בלבד עוד לאלוה מלין למצוא שריותא ע"פ דברי תוס' שהזכיר מר בפ' אין מעמידין ע"פ הירושלמי שהביאו שם אמנם הוא כמ"ש שנתתי לבי לדעת האיך נתפשט קולא זו בישראל שהיא סיבה ח"ו להרבות ממזרות בישראל אם לא בסוברם שאין חשש כלל בדבר שאל"כ ודאי לא היו מכניסות עצמן בכל יום לספק תקלה וקלון. ולעבור בכל יום על לאו דלא

שו"ת חוות יאיר סימן עג

והנה חזרתי והשבתי להרב הגאון על דבריו (ע"ל תשובה ס"ו דף ל"ח ע"א) כי מ"ש בשם הר"ן וה"ה לא נעלם מנגד עיני שהרי הב"י סתם כדבריהם בש"ע ר"ס קנ"ג ובמקומות שאינן חשודים וכו' רק שנ"ל דלא דמי דשם אין הטעם רק לפני עיור ומפני דבפונדקאות אין ענין המעשה הנתעב דבר סתר דשכיחא רבים ובפרט בארוות סוסים לכן יש לחלק ולומר דווקא בימיהם שלא היו עונשין והיה נעשה להם כהיתר כדמוכח מהנהו עובדא דבגמרא /ע"ז/ סוף /דף/ כ"ב (ונ"ל דלגודל הרגלם בכך אסרו רז"ל בכל גוונא אף שהיה מקום לומר דבדאית לגוי ג"כ בהמה שרי וידעתי שיש פתחון פה לומר אפילו אית ליה בהמה יחשוק בזו דחביבין עליהן בהמתן של ישראל רק דא"כ גם גבי הקרבה לע"ז יש חשש שיקריב שניהם או ניחא לי' טפי בבהמות ישראל והא ודאי ליתא כדמוכח בפ"ק דע"ז ו' ע"א) מש"כ ענין היחוד שעקרו מפני שע"י היחוד בלי רואה יתקפהו יצרו ולא ידע מזה איש ותדע שהרי גם יחוד אשה עם ישראל אחד או אפי' עם שנים ופריצי אסור אעפ"י דבודאי מענשינן אלא ע"כ משום שהוא דבר שבצנעה ולכך תרי דפריצי לא יפרסמו ויחטאו שניהם וכן בגוי אפילו אשתו עמו לא תפרסם ולא מרתת כלל משום עונש לכן אין לחלק בזה וע"ק הרי גבי גזירות חז"ל קי"ל אפילו בטל הטעם הגזירה קיימת (וזה קשה גם על חילוקי גדולי הראשונים דורות הקדמונים בין דורות אלו בקצת דברים) וא"כ חלילה נקל בסתם יינם שלא היה הגזירה רק משום בנותיהם ויחוד דא"א =דאשת איש= חמור טפי דדאורייתא היא אפילו עם ישראל (אלא דנ"ל דמדאורייתא לא נאסר רק ביחוד גמור רק דחז"ל אמרו דאין אשתו משמרתו ואפילו כמה גוים אצלו רק דצ"ע דה"ל להש"ס ע"ז ל"ו לתרץ כך דשמאי והלל גזרו אף בשני גוים ואשתו עמו. וי"ל דזה דוחק דסתם אמר גזרו על בנותיהן ומ"מ קושט' דמילתא דמדאורייתא דווקא יחוד ממש הוא והיא לבדם ויליף מקרא דמסית דג"כ מסתמא בסתר כבקרא רק רז"ל אסרו גם בתרי כשירי ובג' פריצי ובגוי אפי' אשתו עמו) וכן פת של גוים שכתב הרשב"א דאפילו פת של כומרין דלא שייך חתנות אסור כבהג"ה ש"ע ר"ס קי"ב ולפי מ"ש הרב נתיר בזמן הזה דלא שייך חתנות בשום ענין ובשום גוי. וראיתי שהוא פוסח על שני סעיפים וטעמים באשר הרגיש שאין בשום אחד לבדו ממש הא דלא שכיח' והא דמענשי ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים כי טעם דמענשי גם בימיהם היו מענשין בלי ספק על ש"ד. ומפני כך ג"כ לא היה שכיח. ועוד נ"ל דלא הקילו הר"ן וה"ה רק בחשד רביעה שהוא מצד עצמו דבר נתעב ונאלח בעיניהם ואינם חשודי' בה וזהו עיקר הטעם ולכן לא זכר ה"ה בשם הרשב"א טעם דמענשי ור"ל אפילו בלי מורא עונש. ולכן לא זכר הב"י בש"ע להקל גבי יחוד ישראל או ישראלי' אף ששנוים יחד בסי' זה. על כן אני מחזיק בדברי הראשונים שמפני שעיקר מחיותינו מהם ומוכרחים אנו לישא וליתן עמהם ומפני שנשי דידן ג"כ נושאות ונותנות בשלנו ואנחנו טרודים מאד על המחיה דקשים מזונותינו וצריכים אנו לשלוח נשינו אליהם לישא וליתן עמהם וה"ל קרוב שאין הציבור יכולים לעמוד בו ומזה נתפשט התירו אע"פ שבאמת אינו מותר בלי ב"ד שיתירו כ"ש יחוד שהוא מי"ח דבר שאפילו אלי' אינו יכול לבטל כמ"ש התוס' פ"ב דע"ז ל"ו ע"א וע"ב מ"מ ממילא מפני רוב הצורך נתפשט ולא ראו חכמי דורות למחות מפני שראו שא"א לעמוד בגזירתם א"נ מיחו ולא הועיל ואפשר דע"י חימוד ממון משא ומתן ילכו בלי ציווי בעליהן וכבר כתב הר"ן דכל מידי דלא מפורש בתורה לא מחינן בידייהו הובא בש"ע תר"ח. וזה הוא טעם פרצת הדור בזה ויספיק גם ליחוד אנשים עמהם דנוהגין היתר ותו לא מידי: יאיר חיים בכר

שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן לט

בענין המחיצה שצריך להיות בביהכ"נ בין אנשים לנשים ושיעור גובהה כ"ב טבת תש"ו. מע"כ ידידי הנכבד מאד הרה"ג מוהר"ר דוד שטערן מנהל ישיבת תורה ודעת.

בהא דשאילנא לבאר ענין המחיצה שצריך להיות בין אנשים לנשים בביהכ"נ וכמה הוא שיעור גובהה אליבא דהלכתא משום שיש מקמות במדינתנו זו שהתחילו לפרוץ בענין המחיצה שבין אנשים לנשים בביהכ"נ שנשאר לנו למקדש מעט ואפשר שאין חשודים שיעברו אדינא אלא מחסרון ידיעת חומר האיסור ולכן רוצה כתר"ה שאבאר מקור הדין וחומר האיסור ושיעור גובה המחוייב.

והנה עצם הדין שאף אם האנשים הם בצד אחד והנשים בצד אחר אסורין הן להיות בלא מחיצה הוא לע"ד דינא דאורייתא. וראיה מסוכה דף נ"א שהקשה בגמ' על הגזוזטרא שעשו בעזרת נשים במוצאי יו"ט הראשון של חג כדי להושיב הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה, הכתיב הכל בכתב, שאסור להוסיף שום דבר בבנין הבית ובעזרה ותירץ רב דקרא אשכחו שצריך להבדיל אנשים מנשים כדפרש"י עיי"ש. ופשוט שכוונת התירוץ הוא שלכן הוא כמפורש שצריך לעשות הזיזין והגזוזטרא ולא הוצרך להאמר זה ע"י גד החוזה ונתן הנביא שהודיעו להם ע"פ ה' מלאכת התבנית והוי ג"ז ממילא בכלל הכל בכתב ואם היה זה רק איסור דרבנן לא היה שייך למימר שהוא ממילא בכלל הכל בכתב כיון שא"צ זה מדאורייתא ולדחות ודאי לא שייך שידחה את האיסור דהכל בכתב אף אם היה איסור מדאורייתא וכ"ש איסור שהוא מדרבנן לא ידחה איסור הכל בכתב שהוא מדאורייתא וכמפורש בחולין דמצד איסור הכל בכתב ידעינן דלא בעינן כסוי הדם במוקדשין. אלא צריך לומר שהוא איסור מדאורייתא ולכן הוא ממילא כמפורש שצריך לעשות זיזין וגזוזטראות אף שלא נאמר זה ע"י הנביאים בהכל בכתב.

וכן הוא בירושלמי סוכה פ"ה ה"ב שאמרו ע"ז שעשו התיקון בהוספה על הבנין ממי למדו מדבר תורה עיי"ש אלמא שהוא נקרא דבר תורה. ואף שאינו אלא קרא בדברי קבלה יש למילף שפיר שהרי לא בא הקרא לחדש איסורין שנימא לא ילפינן משם אלא שנאמר בקרא דדברי קבלה שיספידו כדין התורה אנשים לבד ונשים לבד. והוא כמו שלמדנו כמה דינים ממעשיהם של הנביאים והשופטים והמלכים שהוזכרו בקראי דדברי קבלה.

ועיין בתוס' זבחים דף ל"ג שמפורש בדבריהם, שבשביל איסור דרבנן היה איסור להוסיף שכתבו ליעבד פשפש כדי לקיים סמיכה באשם מצורע שסובר שהוא מדאורייתא ולא יצטרכו לבטל דין תיכף לסמיכה שחיטה מצד גזירה שמא ירבה בפסיעות, א"א משום דירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב עיי"ש, וא"כ גם הכא אם היה זה רק מדרבנן לא היה אפשר להוסיף אלא ודאי שהוצרכו לעשות הגזוזטרא מדאורייתא שממילא הוא בכלל הכל בכתב כדלעיל.

אמנם יש לעיין בזה שכתב מהרש"א בחדושי אגדות טעם אחר על תירוץ הגמ' /סוכה נ"א/ דקרא אשכחו, דלפי שזה התיקון לא היה צורך עבודת המקדש אלא לאפרושי מאיסורא דערוה לא הוה בכלל הכל בכתב וכוונתו היא לכאורה שהכל בכתב נאמר רק על דברים שעושין לצורך עבודת המקדש ולא על דברים שעושין בשביל שאר ענינים. ויש לכאורה ראיה לדבריו מהא דפי' הרא"ש במדות פ"ב ה"ג והובא בכ"מ פ"ה מבית הבחירה ה"ג בצורך הסורג שהוא להתיר איסור טלטול בשבת משום שהיקף הר הבית לא מהני דהוי הוקף ולבסוף פתח עיי"ש, וא"כ קשה הא הכל בכתב ואיך יכלו לעשות הסורג בשביל זה, וכאן אין לומר דכיון שצריך לטלטל הוא כמפורש שצריך לעשות הסורג דהא מדאורייתא ליכא שום איסור לטלטל כיון שעכ"פ הוא מוקף ולכן משמע לכאורה דכיון שאינו בשביל העבודה אלא משום איסור שבת לא הוה בכלל הכל בכתב כסברת מהרש"א. וא"כ אין ראיה שהוא איסור דאורייתא שהרי אף אם הוא רק מדרבנן ליכא בזה איסור דהכל בכתב.

אבל א"א לומר כן שהרי גם להוסיף בשביל כסוי הדם אינו לצורך העבודה ומ"מ אמרו בגמ' שבשביל איסור הכל בכתב ליכא מצות כסוי הדם במוקדשין. ועוד דלפ"ז למה הוצרך רב לתרץ משום דקרא אשכחו הא גם בלא קרא היה להם לעשות את התיקון כמו שעשו את הסורג בשביל היתר טלטול אף שליכא קרא, ולעצם איסור קלות ראש עם הנשים לא צריך למקרא זה להשמיענו שאסור מיהא ודאי מדרבנן שסגי לכאן וגם הא בשאר מקומות שהוזכר איסור קלות ראש עם נשים לא הביא קרא זה אלא ודאי שצריך לומר כדבארתי שמקרא זה ידעינן שהוא כמפורש שצריך להבדיל בין אנשים לנשים במחיצה גם מדאורייתא וא"כ ממילא הוא כנאמר לגד החוזה ולנתן הנביא לעשות הגזוזטרא. ואין להקשות מנלן מן התורה שיהיו כלל שם נשים, דהא בהקהל ודאי היו צריכין להיות שם אנשים ונשים וא"כ צריכים היו לעשות הגזוזטרא בשביל הקהל וממילא מותרין גם בכל חג לעשות כן בשביל שמחת בית השואבה. ועיין בהגהות הריעב"ץ שכל הקושיא דהכל בכתב היה בשביל הזיזין שהם קבועים וממילא היה זה לכל חג ומצד הגזוזטרא עצמה אין איסור. אך אף אם נאמר דלא כהריעב"ץ שאיסור מצד הכל בכתב הוא אף שלא בקביעות וכדמשמע מהא דר"פ כסוי הדם, נמי ניחא דכיון שהוא כנאמר שרשאין לעשות תוספת זה לא שייך לחלק בין הימים ויש להתיר בכל עת.

וכדי שלא יקשה להרא"ש איך היה מותר לעשות סורג להתיר איסור טלטול שהוא רק מדרבנן כיון שבכל אופן אסור להוסיף מצד הכל בכתב, צריך לומר דבר חדש שהאיסור להוסיף מצד הכל בכתב הוא בהר הבית רק בעזרת נשים ולא בחיל ושאר הר הבית לכן היה מותר לעשות את הסורג להתיר הטלטול אבל בעזרת נשים שישנו האיסור דהכל בכתב כמפורש בגמ' הוצרך רב לומר משום הקרא שהוא כמפורש.

וראיה גדולה שיש לחלק בין עזרת נשים לחיל ושאר הר הבית אף שלכאורה דין אחד להם מדאורייתא, הוא מזה שמצינו שחלוקין לענין איסור בנין עץ להרבה ראשונים שהרי שיטת הרמב"ם פ"א מביה"ב ה"ט כפי שסובר הראב"ד בשיטתו שאסור אפילו בעזרת נשים וכן סובר הראב"ד בעצמו בסוף פ"ו מע"ז שהרי תירץ על בימה של עץ שעשו למלך בעזרת נשים כמפורש בסוטה דף מ"א שהיה מותר מחמת שלשעתה היתה וכן בגזוזטרא שהקיפו בעזרת נשים בשמחת בית השואבה לשעתה היתה דלא כדסובר בהלכות ביה"ב, וכן הביא הראב"ד בפירושו לתמיד פ"א דף כ"ז בשם תוס' צרפת בשם הר' אלחנן בה"ר יצחק ור' יצחק אביו וגם הוא עצמו סובר כן שם שיש איסור בנין של עץ אף בעזרת נשים דהא ג"כ הוצרך לתירוצים לעשיית הבימה של עץ למלך שתירץ דרק אהל דומיא דנטיעה שיושבין בצלו אסור עיי"ש, וא"כ קשה טובא על תוס' צרפת בש"ר אלחנן ור' יצחק אביו ועל הרמב"ם ועל הראב"ד שבהלכות ע"ז מהסורג שהיה מעץ כמו שפרש"י ביומא דף ט"ז וכן הר' שמעיה והרע"ב במדות פ"ב מ"ג והכ"מ בפ"ה מביה"ב ה"ג ולא מצינו מאן דפליג ורק על הראב"ד לתירוצו בתמיד לא קשה, והוא היה בקביעות ולא הקשה עלייהו הראב"ד שם. ולכן מוכרחין לומר שרק עזרת נשים חמורה לאיסור עץ ולא החיל ושאר הר הבית ולכן יכלו לעשות הסורג מעץ שהיה בשאר הר הבית. ולכן גם לענין הכל בכתב יש לומר שרק בעזרת נשים בעי הכל בכתב ולא בשאר הר הבית. ואף שלענין איסור עץ יש לתרץ כהראב"ד בפירושו לתמיד דרק אהל אסור אבל מהרמב"ם שלא סבר כן שכתב ואין בונין בו עץ בולט וכן הראב"ד בהשגותיו בב' המקומות לא סבר כן ולא הכ"מ ולא תוס' צרפת מוכרחין לומר שמחלקי בין עזרת נשים לשאר הר הבית נשמע שגם הראב"ד יסבור כן שאף איסור אהל לא יהיה אלא בעזרת נשים ולא בשאר הר הבית שהרי היה ניחא ליה אליבייהו מסורג א"כ גם לדין הכל בכתב הוא רק בעזרת נשים ולא בשאר הר הבית ולכן יכלו לעשות הסורג אף שלא היה מהכל בכתב. וא"כ אף אם נימא שיסבור הרא"ש כהראב"ד בפירושו לתמיד שלפ"ז אין ראיה מעץ ג"כ יכול לסבור שחלוק עזרת נשים לענין הכל בכתב.

ועיין בהגהות הריעב"ץ בסוכה שם שדימה דין איסור עץ לאיסור הכל בכתב שלכן כתב שקושית הגמ' מהכל בכתב הוא מהזיזין הקבועין ולא מהגזוזטראות שהיו רק לפי שעה כמו שמותר מצד איסור עץ, וכוונתו לתירוץ הראב"ד בהלכות ע"ז וא"כ גם לענין המקום יש לדמות. ואף שלהראב"ד דבהלכות ביה"ב שמתרץ בהא דבימה וגזוזטרא שבעזרת נשים נמי ליכא איסור עץ ומ"מ הרי מפורש שיש איסור הכל בכתב מ"מ לשאר הראשונים שחלוק עזרת נשים משאר הר הבית לענין איסור עץ מסתבר שחלוק גם לענין איסור הכל בכתב ששני הדינים שוין לדידהו גם לענין המקום כמו ששוין לענין הקביעות להריעב"ץ. ואף להראב"ד דביה"ב אפשר יודה לענין הכל בכתב שחלוק עזרת נשים משאר הר הבית אך שבאיסור עץ סובר שליכא אף בעזרת נשים משום דכתיב באיסורו לא תטע אצל מזבח שהוא רק בעזרה כדאיתא בדבריו וקצת יש לדייק מלשונו שכתב אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר אלמא שיש באיזה איסור חלוק בין עזרת נשים להר הבית ורק בכאן לאיסור עץ סובר שליכא חלוק ולכן הזכיר שבתרוייהו מותר מצד הקרא דאצל מזבח ה'.

וטעם החלוק הוא משום דקדושת עזרת נשים חמורה משאר הר הבית כדאיתא בפ"א מכלים מ"ח. ואף שלענין הדין המוזכר שם שאין טבול יום נכנס לשם הוא רק מדרבנן כדאיתא ביבמות דף ז' מ"מ מסתבר שעצם המעלה לקדושה שיש בה הוא מדאורייתא רק שאינו נוגע לדינא דשלוח טמאים מדאורייתא משום שטמא מת נשלח רק ממחנה שכינה וזב גם מכל הר הבית ונמצא שלענין שלוח שוה עזרת נשים אף שיש בה יותר קדושה לשאר הר הבית משום שעכ"פ אינו מחנה שכינה וכל הר הבית הוא עכ"פ מחנה לויה. ומוכרח כן לרש"י יומא דף מ"ד שפי' על מה שאר"א בר אהבה ש"מ מעלות דאורייתא שהוא גם על כל המעלות שתנן בפ"א דכלים וחשיב שם גם מה שהחיל מקודש מהר הבית ועזרת נשים מן החיל, אף שאיסור טבו"י בעזרת נשים הוא רק מדרבנן, ואיסור טמא מת בחיל נמי הוא רק מדרבנן (ואף שהרמב"ם פ"ז מביה"ב הט"ז לא נקט שהוא רק מדרבנן כמו שנקט בהי"ז לענין איסור טבו"י בעזרת נשים וכן לא נקט בפ"ג מביאת מקדש ה"ה בטמא מת בחיל שהוא מדרבנן אף שנקט בה"ו בטבו"י בעזרת נשים שהוא מדרבנן וא"כ משמע לכאורה שסובר שטמא מת בחיל הוא מדאורייתא, אבל עיין בכ"מ ה"ט שמשמע שגם הרמב"ם לא פליג וכן מוכרח דהא מפורש בנזיר דף מ"ה שבשער נקנור מותר טמא מת ליכנס מדאורייתא אף שהוא מעזרת נשים שעוד עדיף מחיל וכן בסוטה דף כ' עיי"ש, ולכן פשוט שמה שכתב הרמב"ם בטבו"י דבעזרת נשים שהוא מד"ס לומר שאף שהוא מקרא הוא רק מד"ס להוציא מלשון הברייתא כדהוצרך ר' יוחנן לאשמועינן וכ"ש טמא מת בחיל שליכא רמז בקראי). וא"כ איך כתב רש"י על מעלת החיל ומעלת עזרת נשים שהן מדאורייתא ועיין בתו"י שהקשו עליו. ולכן צריך לומר כדפרשתי שעצם המעלה שקדושתו חמורה הוא דאורייתא אף שאינו נוגע לדינא דשילוח. וכן מדוייק לשון רש"י בסוטה שכתב על מה שהקשה בגמ' /סוטה כ/ למימרא דמת אסור במחנה לויה, אף שאיירי שם בשער נקנור, דהא עזרת נשים וגם שערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה והרי הן כשאר הר הבית עיי"ש משמע שיש בעצם טעם להחמיר מחמת שקדושתו יתירה אבל כיון שלא נתקדשו בקדושת עזרה הרי הוא לענין מת כשאר הר הבית משום שלא נאסר מת אלא במחנה שכינה כדבארתי. וכן משמע שגם הרמב"ם סובר כן שרק על הדין שאסור לטבו"י כתב שהוא מד"ס ולא על עצם הקדושה.

ולכן מאחר שקדושת עזרת נשים חמורה אין להוכיח ממה שמצינו שבעזרת נשים יש איסור בנין עץ ואיסור הכל בכתב שגם בכל הר הבית יהיה כן. לכן ניחא זה שבסורג היה של עץ ומה שלהרא"ש לא היה זה באיסור הכל בכתב. וזה שאנו יודעים שגם בעזרת נשים יש איסור עץ הוא משום שנקרא עזרה במשנה וחצר בקרא עיין בתוס' פסחים דף צ"ב והאיסור בברייתא דתמיד דף כ"ח נאמר בעזרה.

ולפ"ז לא מצינו כלל סברא זו של מהרש"א וא"כ מה"ת נימא שהכל בכתב הוא רק בדבר שהוא צורך המקדש ולכן צריך לומר כדפירשתי משום שהוא כמפורש שיעשו הגזוזטרא. ואולי גם כוונת מהרש"א כדבארתי אלא שנתן טעם על מה שלא נאמר ביחוד בציוי הבנין משום דלא הוצרך לומר אלא מה שנתחדש לבנות מדין המקדש ולא מה שאסור גם מכבר בלא הבנין. וגם שאם היה מצורך המקדש היה נאמר אף אם היה ידוע שצריך לבנות.

וממילא חזינן מסוגיא דסוכה /נ"א/ דאף אם היתה מחיצה אבל כזו שאפשר לבא לידי קלות ראש יש עדין אותו האיסור מדאורייתא, דהא אף בראשונה שהיו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ פרש"י שהנשים היו בעזרת נשים והאנשים היו ברחבה של הר הבית ובחיל, שהיתה מחיצה גדולה ביניהם בדין מחיצה אבל כיון שהוצרכו לעמוד נגד השערים הפתוחים כדי לראות את השמחה ראו שבאו לידי קלות ראש ולא הועילה המחיצה וא"כ היה עדיין אסור מדאורייתא שלכן הותר לעשות הגזוזטרא שמזה ראיה שהוא מדאורייתא כדבארתי. ואין לומר שהאיסור היה מדין יחוד שהוא מדאורייתא שמא יכנס איש לפנים, חדא דא"כ איפכא הוא לר' כהנא בקידושין דף פ"א שיותר עדיף נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, וגם לא כברייתא דתנא איפכא ונימא שברייתא דכאן היא המתניתא דבקדושין, דהא ברייתא דהתם /קידושין פ"א/ מתיר אנשים מבפנים ונשים בחוץ והכא /סוכה נ"א/ אוסר למסקנא בתרוייהו וגם אין שייך למיפלג על מעשה רב. וגם בנשים הרבה כאלו שהיו בשמחת בית השואבה אין לחוש ליחוד בין לרמב"ם בין לרש"י, שלרמב"ם שאוסר אף עם נשים הרבה אינו אוסר מצד שמא יפרוש אלא דוקא בפירש כדאיתא בפכ"ב מאי"ב ה"ח ולרש"י שאוסר שמא יפרוש הא אינו אוסר עם הרבה נשים, עיין בח"מ אה"ע סי' כ"ב סק"י. ועוד שלא היה שייך יחוד כלל התם דב' המקומות היו פתוחין והולכין דרך שם בכל עת אל מחוץ להר הבית ולחיל ולעזרת נשים ולעזרה וכן מעזרה ולחוץ ועדיף מבית שפתחו פתוח לר"ה. ולכן צריך לומר שהאיסור הוא רק משום קלות ראש, וחשבו מתחלה שמה שבאו לידי קלות ראש היה מחמת שהאנשים הוצרכו לראות דוקא דרך הנשים שהרי שניהם הסתכלו למקום אחד באו לידי קלות ראש, שאף שמצד ההסתכלות עצמה חזינן שלא היתה הקפידא דהא זה ידעו גם מתחלה, וא"כ היה באופן המותר שלא נראו מקומות המכוסים ולא חששו שיסתכלו בכוונה ליהנות שזה אסור אף במקומות המגולים ולכן התירו כשלא ידעו שיבאו לידי קלות ראש, אבל כשראו שבאו מזה לידי קלות ראש שהוא להרבות שיחה ביניהם ולנגיעה בידיהם וכדומה, התקינו להחליף שהנשים יהיו מבחוץ אחורי האנשים שבזה יש מעלה שאין הכרח שיסתכלו בהן עיין בתוס' סנהדרין דף כ'. אבל עדיין באו לידי קלות ראש שכיון שלא היתה מחיצה במקום השערים היה בא הקלות ראש מצד הנשים שראו דרך האנשים ולפיכך אף שלכל דבר הצריך מחיצה הרי הוא מחיצה גמורה מ"מ לענין הבדלת אנשים ונשים אינה כלום שעדיין הם כמעורבין ובאין לקלות ראש. ונתברר שצריכים מדאורייתא לעשות גזוזטרא שיהיו הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה שרק אז אינם כמעורבין, וכלשון המשנה במדות והקיפוה כצוצטרא שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבין. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מביה"ב ה"ט. אלמא שבתחלה אף שהיו מובדלין בדין מחיצה שמועילה לשאר דברים שצריכין מחיצה לא הועילה לזה ונחשבו כמעורבין ואסור מדאורייתא והוי כמפורש שיעשו גזוזטרא.

היוצא מזה גם בבתי כנסיות שמתקבצין שם אנשים ונשים להתפלל טוב יותר לעשות גזוזטרא שהנשים יהיו למעלה, ואם מאיזה טעם קשה לעשות גזוזטרא צריכים לעשות מחיצה ממש כזו שתמנע מלבוא לידי קלות ראש ולא סגי במה שנחשבה מחיצה לכל דבר כגון בשערים פתוחים כמו שראינו שלא הועילה במקדש והיה אסור מדאורייתא. ולכן לא סגי גם במחיצה של עשרה טפחים מן הקרקע שאינה כלום לענין קלות ראש שהרי יכולים לדבר ולהרבות שיחה עם הנשים בלי שום קושי וליגע בידיהם ואין לך קלות ראש גדולה מזו ונחשבו כמעורבין ממש ואסור מדאורייתא שגרועה היא ממחיצה שהבדילה בין עזרת נשים לחיל במקדש שלא הועילה אף שהיתה יותר ניכר, אלא צריכים לעשות מחיצה גבוהה במדה כזו שלא יבואו לידי קלות ראש.

אבל מסתבר לע"ד שסגי במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים, דהרי חזינן שהמחיצה אינה מצד איסור הסתכלות כדכתבתי לעיל שזה הרי ידעו גם מתחלה ומ"מ התירו ולא חשו לזה. ואף אחר התיקון הגדול לא נזכר שהיתה שם רק גזוזטרא שהיא מקרשים מונחים על הזיזין הבולטים וסתם גזוזטרא אינה במחיצה עיין עירובין דף פ"ז ובתוס' דף פ"ו ובפי' המשנה להרמב"ם שם ונמצא שנראו הנשים כיון שלא הקיפו את הגזוזטרא במחיצה ולא חשו לזה, ואף שלא נראו להאנשים שעמדו תחת הגזוזטרא מ"מ הרי נראו להאנשים העומדים באמצע.

ואף שהרמב"ם לפירושו למשנה סוכה שם כתב כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים עיי"ש, בע"כ אין לפרש מצד איסור ההסתכלות כדלעיל וגם שהרי אף כשהן למעלה הן נראות מכיון שלא הוזכר שהיתה מחיצה להגזוזטרא כדלעיל. ודוחק לומר שמכיון שלא נראו אלא להעומדים באמצע ונימא ששם היו רק המרקדים בשמחת בית השואבה שהם היו רק חסידים ואנשי מעשה שלהם אין קפידא בהסתכלות כלרב גידל ברכות דף כ', שהרי לא בכל חסידים ואנשי מעשה מצינו מעלה זו דרב גידל דהא רבנן דרב גידל וכן רבנן דר' אחא בכתובות דף י"ז היו ג"כ חסידים ואנשי מעשה ולא היתה להם מעלה זו. ואדרבה אמר אביי בסוכה דף נ"ב ובת"ח יותר מכולם ובסוף קידושין מצינו בר"מ ור' טרפון שעוד החמירו על עצמן גם בדברים שאנשים פשוטים לא נחשדו עליהם ולא סמכו על חסידותם ותורתם. וגם ודאי שהיו באמצע גם מהעם הבאים לראות שלא נזכרו בשום מקום שלא הניחו להרואים לעמוד במקום המרקדים.

ומלשון הרמב"ם בפירושו משמע שמקום האנשים לא היה למטה תחת הגזוזטרא שכתב שהיו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים ולא כתב כלשון הרע"ב שהיו מושיבין הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה, שהיה משמע תחת הגזוזטרא, אלא משמע שלא היו האנשים למטה מן הנשים אלא מקום האנשים היה למטה על הרצפה ומקום הנשים היה למעלה במקום גבוה וכן משמע גם מלשונו בפ"ח מלולב הי"ב.

ובזה מובן פירושו במדות פ"ב מ"ה שכתב שהקיפו אותה בשקופין אטומים ועשו בהם כמין מעלות כדי שיביטו מהן הנשים בשעת כניסת ישראל לשמחת בית השואבה עיי"ש וכוונתו שלא היו זיזין יוצאין מהכותלים להניח שם גזוזטרא כפרש"י דלפירושו לא היה שם כותל אלא שעשו הגזוזטרא אטומה עד הקרקע ושקופים הוא מלשון השקפה, ונעשו כמעלות לצד העזרה שיעמדו עליהן להביט משם. ונמצא שלא היה כלל מקום תחת הגזוזטרא לא כפרש"י וא"כ נמצא שנראו הנשים לכל האנשים לפירושו של הרמב"ם. ומוכרחין לומר שכוונתו בפירושו לסוכה להסתכלות כזאת שיכולה להביא לידי קלות ראש שהוא רק כשעומדות הנשים למטה בלא מחיצה או אף במחיצה נמוכה שהן כמעורבין. וכתב זה מחמת שסובר שההסתכלות מביאה לקלות ראש כמו שכתב התי"ט ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביאה לידי קלות ראש, אבל עכ"פ רק כשאפשר לבא מזה לקלות ראש שייך לאסור וכשהן למעלה אף בלא מחיצה ולמטה במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים שאין שייך לחוש לקלות ראש לא איכפת לן בהסתכלות אף להרמב"ם בפירושו לסוכה. ואף אם נסתפק בכוונתו בפירושו לדינא אין לנו אלא מש"כ הרמב"ם בהלכותיו פ"ה מביה"ב ה"ט שהוא כדי שלא יהיו מעורבבין וכן בפ"ח מלולב הי"ב שכתב כדי שלא יתערבו אלו עם אלו והוא כמו שבארתי שבלא מחיצה גבוהה יחשבו כמעורבבין כיון שבאין מזה לקלות ראש אבל מצד הסתכלות עצמה אין לחוש.

ואין לטעות לפרש בלשון שקופין אטומים שכתב הרמב"ם בפירושו למדות שהיו שם חלונות שקופים אטומים וכמו בחלונות המקדש שפרש"י במנחות דף פ"ו שהיו רחבות מבפנים וצרים מבחוץ וכאן יהיה להיפוך שבאופן זה נאמר שהן רואות ואין נראות כ"כ, ונפרש בפירושו בסוכה שהוא מצד ההסתכלות לבד, שהרי לא אמר שעשו חלונות שקופים אטומים אלא שהקיפו בשקופין אטומים ואין בלשון הזה חלונות כלל, ולכן צריך לפרש כמו שפירשתי.

ולכן במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים שמסתבר שאין לבוא לידי קלות ראש יש להתיר. והוא גובה ג' אמות שהן י"ח טפחים כדאיתא בשבת דף צ"ב עיין ברש"י ותוס' שם ובתוס' עירובין דף מ"ח ותוס' ב"ב דף ק'. ואף שלרשב"ם שם שעם הראש הוא ג' אמות יש להקל בי"ז טפחים שפחות מי"ז ושליש א"א כדי שלא יקשה עליו מהא דשבת שמפורש שם שלכה"פ קרוב לי"ז הוו עד הכתפים, מ"מ יש להצריך י"ח טפחים כתוס' שפי' הרשב"ם תמוה. ואף שנראים הראשים אף בי"ח טפחים כשעומדות, לא יבא מזה לידי קלות ראש. והמחמירין להגביה המחיצה עד שלא יתראו גם ראשיהן תבוא עליהן ברכה. ובפרט שהרבה נשים במדינה זו אינן נזהרות בכסוי הראש. אבל לדינא יש להתיר גם בגבוהה רק י"ח טפחים ואם שנמצאות שם גם פרועי ראש כבר הורה זקן בעל ערוך השולחן שבזה"ז שבעוה"ר יש הרבה כמותן מותר להתפלל כנגדן ולכן אין למחות אבל בפחות מי"ח טפחים אסור וצריך למחות בכל התוקף כי אף אם היה אסור רק מדרבנן צריך למחות כ"ש שלע"ד הוא מדאורייתא כדהוכחתי לעיל.

והנה יש מקום לומר שרק במקדש היה אסור מדאורייתא משום דין יראה דומקדשי תיראו שאם הוא בקלות ראש אינו ביראה וא"כ בביהכ"נ הוא רק מדרבנן שאסרו גם בהם קלות ראש ולא מהני גם תנאי עיין במגילה דף כ"ח ובש"ע או"ח סי' קנ"א סעי' י"א וכ"ש לקלות ראש של איסור שאין מועיל בה תנאי. אבל בשעת התפלה וכשמזכירין שם שמים ודברי תורה וקדושה מסתבר שהוא דאורייתא שהלא הקדושה שתיקנו בביהכ"נ כתב הר"ן במגילה דף כ"ו שהוא משום שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה עיי"ש ואם דברי הקדושה עצמן אין בהם דיני הקדושה לא היה שייך לתקן קדושה על ביהכ"נ בשבילם, ולכן משמע שבעת התפלה הרי הוא בדיני קדושה מדאורייתא ויהיה אסור לנהוג בו קלות ראש בתפלה מדאורייתא. אבל מוכרחין קצת לומר שדין זה הוא מדאורייתא בכל מקום קבוץ שהרי ההספד שלעתיד שלמדין משם לא מצאנו בו שיהיה במקדש ואם שם לא נאסר מדאורייתא אלא לצניעות בעלמא איך שייך למילף מזה איסור דאורייתא למקדש אלא משמע שהוא איסור בכל מקום שצריכין להקבץ בו אנשים ונשים שאסורין להיות בלא הבדלת מחיצה ביניהם כדי שלא יבואו לידי קלות ראש. אך אולי אף שבהספד יהיה לצניעות בעלמא הוא עכ"פ ראיה שיש בזה ענין קלות ראש שלכן יש לאסור במקדש מדאורייתא משום מצות יראה ויהיה בביהכ"נ מדרבנן ובשעת התפלה דאורייתא אבל יותר מסתבר שהוא מדאורייתא בכ"מ קבוץ.

ובלא צורך קבוץ אף במקדש מותר שהרי חנה התפללה סמוך לעלי הכהן וכהא דדחקה ונכנסה בקידושין דף נ"ב ותוספות שם מותרות נשים ליכנס בעזרה גם בלא דוחק עיין שם אף שנמצאים שם הרבה אנשים אבל במקום שצריכין להתקבץ כהא דשמחת בית השואבה וכהא דיתקבצו להספיד לעתיד הרי הוא דין מדאורייתא שצריך מחיצה להבדיל ביניהם. ולפיכך גם בבתי כנסיות שלנו שמתקבצים להתפלל צריך שתהיה מחיצה ודוקא מחיצה כזו שלא יבואו מתוכה לידי קלות ראש, שהוא או בגזוזטרא שהנשים למעלה והאנשים למטה אף כשנראות משם או במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים שהוא י"ח טפחים.

ידידו מוקירו, משה פיינשטיין

שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מד

השתתפות האשה בבחירות למוסדות הצבור

תשובה זו כתבתי בשעתה לשם ברור הלכה לעצמי, ולא רציתי לפרסמה ולהורות בשאלה זאת הלכה למעשה, אולם עתה אחרי ששאלה זאת נפתרה מאליה מצאתי לטוב לפרסמה משום יגדיל תורה.

א' זכות האשה בבית המורשים ומוסדות ההנהלה הצבורית והישובית

שאלה זאת היתה לסלע המחלקת בארץ ישראל ומפניה הזדעזעה ארץ ישראל כולה. וכרוזים ואזהרות, חוברות ומאמרים בעתונים נתפרסמו חדשים לבקרים לאסור את השתתפות הנשים בבחירות לגמרי; אלה סמכו דבריהם על דין תורה ואלה על שמירת גדר המוסר והצניעות, ואלה על שלום הבית המשפחתי, ודעת כולם היתה נשענת על אותה ההגדה חדש אסור מן התורה. לצערי אין בידי כעת כל אותו החמר הספרותי שהצטבר בשאלה זאת כדי לדון עליו, אבל אפריון נמטיה לידידנו דרופתקא דאוריתא הרה"ג מהרמ"ה שאסף בספרו מלכי בקדש ח"ב כל תמצית החמר ההוא, וזה נותן לי האפשרות לשמוע כל דעות האוסרים ולדון עליהם, כפי קוצר השגתי.

שאלה זאת עצמה מתחלקת לשני סעיפים: (א) הבחירה האקטיבית הפועלת – לבחור. (ב) הבחירה (הפאסיבית) הפעולית – להבחר.

על הראשונה לא מצאנו שום יסוד ברור לאסור, ואין הדעת מקבלת לשלול מהנשים זכות אישית זאת, כי הלא בבחירות אלה מרכיבים אנו אלופים לראשינו ונותנים יפוי כח לנבחרינו לדבר בשמנו, לסדר את עניני ישובנו ולהטיל מסים על רכושנו, והנשים בדרך ישר או בדרך אי – ישר מקבלות עליהן מרותן של נבחרים אלה, ונשמעות להוראותיהן וחקיהן הצבוריים והלאומיים, ואיך אפשר לתפוס החבל בשני ראשין: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתן? ואם יאמרו לנו להוציאן מכלל הבוחרים מפני שדעתן קלות ואינן יודעות לבחור בראוים לעמוד בראש הצבור, אף אנו נאמר: א"כ נוציא מכלל הבוחרים גם את האנשים שהם קלי הדעת שלא יחסרו לעולם מקרב הארץ, ואולם המציאות מטפחת על פנינו ומראה לנו שגם בעבר וגם בתקופתנו זאת, נשים בנות השכלה ודעת הן כאנשים, לישא וליתן למכור ולקנות ולנהל את עניניהן באופן הכי טוב, והאם נשמע כדבר הזה שממנים אפוטרופסים על אשה גדולה שלא מדעתה? ומ"ש רז"ל דעתן קלות (שבת ל"ג וקדושין פ') יש לו מובן אחר לגמרי, וכן מ"ש אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא ס"ו) אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאשה זאת עצמה היתה חכמה. ואמר: שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר. ומפורש אמרו רז"ל: ויבן ה' את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה לאשה (נדה מ"ח).

ומשם פריצות? איזו פריצות יכולה להיות בדבר הזה, שכל אחד הולך אל הקלפי ומוסר את כרטיס בחירתו, ואם באנו לחוש לכך לא שבקת חיי לכל בריה, ואסור יהיה ללכת ברחוב, או להכנס לחנות אחת אנשים ונשים יחד, או שאסור לישא ולתת עם אשה משום שעל ידי כך יבואו לידי קרוב דעת, וממילא גם לידי פריצות, וזה לא אמרו אדם מעולם.

ומשום שלום הבית? יפה כתב הרה"ג המחבר יצ"ו: א"כ נשלול זכות הבחירה גם מהבנים והבנות הסמוכים על שלחן אביהם. וכ"מ שחשו חכמים לאיבה השוו האשה לבנים הגדולים הסמוכים על שלחן אביהם (בבא מציעא י"ב) אלא שעדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר: על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם? אבל באמת אין כאן מקום לאיבה, שחלוק ההשקפות מתבטאות באיזו צורה שהיא, ואין אדם יכול לכבוש את השקפתו ודעותיו. ואולם האהבה המשפחתית המיוסדת על העבודה המשותפת היא די חזקה, שאינה נפגמת במאומה מחלוקי השקפות כאלה.

דבר חדש חידש לנו הרה"ג ד"ר ריטטער לשלול זכות הבחירה מהנשים לפי שאינן קהל ולא עדה ולא נמנו לפקידי בני ישראל ולא התילדו למשפחותם (גוף המאמר איננו לפני כעת ואת זה למדתי מתוך דבריו, שם). אכן נניח שאינן קהל ולא עדה ולא משפחה ולא פקידים ולא כלום. אבל, אינם יצורים שנבראו בצלם ובדעת? והאם אין להם ענינים משותפים הקשורים אל אספת הנבחרים, או הועד שיבחר על ידו, ושהן נשמעות לו בהוראותיו בכל הנוגע לרכושן, חנוך בניהן ובנותיהן?

ובכן אחרי שלא מצאנו שום רמז לאיסור זה, אין אני מוצא שום צד של זכות להתנגד או אפילו לסרב לשאלה, שחלק מהצבור רוצים בו, ואולי שעל כגון זה נאמר: אפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעים שאמר כהלכה (פאה פ"ד מ"א). וגדולה מזאת אמרו: וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים (חגיגה ט"ז), ואע"ג דמחזי כאיסור, ומכ"ש בנידון זה שאין צד איסור בדבר, והמניעה מלשתפם תהיה להם לעלבון והונאה, בודאי שכגון זה צריכים אנו לתת להן זכותן.

ב' הנשים בתור נבחרות

השאלה השניה היא שאלת הנבחרים אם האשה יכולה להיות נבחרת. ובזה אמנם מצאנו לכאורה אסור מפורש, (ספרי דברים כ"ט ט"ז): שום תשים מת מתמנה אחר תחתיו, מלך ולא מלכה. וממנו למד הרמב"ם: אין מעמידים אשה במלכות, שנאמר: עליך מלך, ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש ולא אשה, מכאן שאין ממנים פרנסה על הצבור. וזה מתאים להלכה הגנוזה שגלה הרה"ג שלמה אהרן ווערטעהיימר: איש נכרי מכאן אמרו האיש ממנין אותו פרנס על הצבור, ואין ממנין אשה פרנסה על הצבור. (אולם אני מסתפק בדבר אם הלכה זו היא משום פסול האשה לדיינות או משום כבוד הצבור, ונפקא מינה במקום שאין ב"ד ממנין אותה אלא חלק מן הצבור בוחרים בה בתור שלוחם וב"כ, לצד הראשון גם זה לא מהני כמו שאין היחיד רשאי לקבל עליו עדות אשה בעניני גטין וקידושין, וכדומה, הואיל והתורה פסלה אותה, ולצד השני יש לומר שמהניא בחירתם שרק הצבור כולו או הדיינים אינם רשאים למנותה למשרה צבורית אבל חלק מן העם רשאי לבחור בה בתור שלוחם וב"כ. והנה ממ"ש התוס' לחד תירוצא שדבורה היתה שופטת משום דקבלוה עליהם יש להוכיח דמהניא קבלתם אפילו כשהצבור כולו מקבלים אותה, ואף לתירוצם שנבחרה על פי הדבור יש לומר דמהניא קבלתם אלא שאינם רשאים לעשות כן מפני כבוד הצבור, וכן יש להוכיח ממ"ש בזוה"ק ויקרא דף י"ט ע"ב. הא למדת שאין אסור בדבר למנות אשה למשרה צבורית ומותר למנותה בשעת הצורך אלא שיש בזה משום עלבון הצבור דלא אישתכח להו מאן דדאין להו אלא חד נוקבא.

ולפי"ז ברור הדבר שגם דברי הספרי מתפרשים כן שאין ממנים מלכה על הצבור על ידי מנוי בי"ד משום כבוד הצבור. ולכן היחיד או היחידים רשאים וזכאים לבחור בה ובזכותם של בוחריה מצטרפת היא לחבר הנבחרים.

והוא הדין אשה מולכת בתור יורשת יחידה של בית המלכות או בזכות פעולותיה וצורך השעה, כדבורה בשעתה). והרב פנחס אסתרזון חפש ומצא רמז מפורש לזה בתלמודין, לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא ברית לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים, הרי לך מפורש שמלכות אינה בנשים. ולכאורה ראיות אלה הן חזקות ומכריעות.

והרה"ג המחבר יצ"ו חשף זרוע עזו לעקור את הדבר מעיקרו, ופירש כונת הספרי לכונה אחרת, ודרש סמוכים לומר שמלך ולא מלכה הנאמר פה, הוא סיום מאמר הקודם של מתמנה אחר תחתיו, אבל אם מתה המלכה אין אנו חייבים למנות אחרת תחתיה. והביא סמך לדבריו מדכתב מלכה ולא מולכת, ועל יסוד זה עשה את רבינו הרמב"ם טועה בדבר משנה, שסמך על זכרונו בהמאמר, ולא הספיק לעיין עוד הפעם פנימה, או שהמנהג והזמן הטעה את הרמב"ם לחשוב בחפזון שזה איסור.

ובהורמנותיה דמר אני אומר שמעכ"ת טעה בחפזו לכתוב על רבנו הרמב"ם דברים כאלה, שאם אמנם אנו רשאים לחלוק על דבריו, אבל אין אנו רשאים לעשותו טועה בהבנת הדברים, או שהזמן והמנהג מטעים אותו. ודבריו אלה בלי כל ספק הם פליטת הקולמוס, ולעיקר פירושו בדברי הספרי אין דבריו נכונים לדעתי, דהא מצינו המולך וא"כ הנאמר מפני זה, כי מלך הוא בעל המלכה? אולם הדבר פשוט שמלך ומלכה הם שמות תואר, ומולכת הוא בינוני פועל. והדבר ברור איפוא שכונת הספרי היא כמשמעה הפשוט, וכמו שהבין רבינו הרמב"ם. מזה יוצא שכל משימות שאתה משים בישראל לא יהיו אלא איש, ומעתה למותר יהיה לפלפל אם דברי הפסיקתא זוטרתא הגנוז והעתיק הם נכונים או לאו (באגב, רוצה אני להעיר שלא העתיקות נותן ערך הלכותי אלא האישיות של כותבם, וכתב יד שאין אנו יודעים מחברו ומקורו הרי הוא כאלו אינו, ועל כגון זה נאמר לאו מר בריה דרבינא חתים עלה) אבל נניח שהדברים הם ככתבם, אין זה מעלה ומוריד אלא לאפושי גברא, ומי זוטרי הספרי והרמב"ם?

אבל חקרתנו תהיה אם דברי הספרי ופסק הרמב"ם הם הלכה פסוקה, או שיש ראיות מוכיחות לסתור את זה מהלכה. בהשקפה ראשונה היה נראה לומר, שכיון שהלכה זו לא נזכרה בתלמוד לא במשנה ולא בגמרא, ומכיון שלא נאמרה הלכה זאת של אסור מנוי אשה לפרנס על הצבור שנוהג גם היום, בדברי הפוסקים, הרי זו הלכה דחויה. ומ"ש בתלמודין תורה ומלכות אינן לא בנשים ולא בעבדים, אין זו אלא טעות, להבין בדבריהם שהאשה אינה נמנית במלכות. וכל בר בי רב אפילו דחד יומא יבין כי המלכות הנאמר בברכת הודאה זאת אינה מכוונת אל הישיבה בכסא המלכות, אלא על המלכות עצמה, זאת אומרת החרות הגמורה שאינה עומדת תחת שום השפעה זרה של עמי הנכר, אבל היא מלכות נבחרת מתוך עם היושב שקט ושאנן ושיש לו החרות הגמורה להעמיד מלך על כסא מלכותו העליונה שינהיג את העם והארץ עפ"י רצון העם ורוחו, ועל מלכות זאת אנו מודים, ובמלכות זאת ודאי שגם הנשים שייכות לה כאנשים, ורק העבדים אינם שייכים בה. ועפי"ז מובן שמה שאמרו שאינן לא בנשים ולא בעבדים אינו דבר השוה לשניהם, אלא בנשים אינן בתורה, ועבדים אינם בתורה ומלכות. ואם לא תאמר כן הא נשים באמת שייכות במלכות יותר מהאנשים, דכל אשה ראויה להנשא למלך וכל איש אינו ראוי להיות מלך אם אינו בא מצאצאי בית דוד.

ג' מנוי של שררה לנשים

אולם אעפ"י שבררנו שאין מהתלמוד שום רמז לדחות את הנשים מכל מנוי של שררה, עדיין יש לבע"ד מקום לחלוק ולומר: אין לא ראינו ראיה. לזאת אני אומר להביא ראיה מפורשת לסתור. דהנה למדנו מדברי התוס' (נדה ג' ד"ה כל הכשר) דלחד תירוצא ס"ל דאשה כשרה לדון, משום דקרא דאלה המשפטים אשר תשים לפניהם, נאמר גם על הדיינים, וממנו למדנו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה, וזו היא הוכחה ברורה שהתוס' לא ס"ל הדרשה דכל משימות שאתה משים, דאל"כ איך אפשר למנות דיין לאשה והצבור יהיו חייבים להתדיין לפניה, האין זאת משרה של שררה?

וגם לתרוצם השני שסוברים התוס' דאין אשה כשרה לדון הא כתבו: אי נמי שהיתה מלמדת, ולתירץ זה אנו מוכרחים לומר כי מה שנאמר ויעלו אליה בני ישראל למשפט, שהיו זקוקים להוראותיה המשפטיות, ופסלותה של האשה לפי תירוץ זה, הוא רק לקבל הטענות והעדויות, אבל היא כשרה להיות שופטת במובן של מורה הוראה ומחוקק, והאין זאת שררה של כבוד? ומזה מוכח דאין הלכה זאת של הספרי מקובלת לפסק הלכה מוחלט.

ואם עדיין הלב מהסס בדבר, ובאמת שכך צריך להיות ולא לדחות הספרי ופסק הרמב"ם בהוכחות ודיוקים כל שלא מצאנו מפורש נגד דעתם, בכל זאת יש מקום להכשיר בחירתם מטעם אחר, והוא: שלא נאמרה הלכה זאת אלא במנוי הנעשה ע"י סנהדרין, אבל בשאלתנו אין כאן מנוי אלא קבלה, שעל ידי הבחירות מכריע רוב הקהל את דעתו הסכמתו ואמונו לאותם הנבחרים, שהם יהיו באי כחו לפקח על כל עניניהם הצבוריים, ועל זה אפילו הרמב"ם מודה שאין כאן שום שמץ של אסור, וכן מצאנו להר"ן ז"ל (במס' שבועות ריש פ"ג) דכתב: והא דכתיב גבי דבורה – והיא שופטת את ישראל, לאו שופטת קאמר, אלא מנהגת, ואע"ג דאמרינן בספרי: שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מנו אותה אלא היו נוהגין על פיה, ואי נמי שופטת ודנה היתה שהיו מקבלים אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.

וכ"כ הרשב"א ז"ל: י"ל (שדבורה) לא שופטת ממש היתה אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואע"ג דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מינו אותה אלא היו נוהגים בה כדין מלכה והיו נוהגים על פיה (הרשב"א שבועות ר"פ שבועת העדות) ומרן החיד"א ז"ל הביא מ"ש בספר זכרון דברים למהר"א הכהן פרחיה משם ספר כת"י ודבורה היתה מנהגת כדין מלכה, והם הם דברי הרשב"א (ברכי יוסף חו"מ סי' ז' ס"ק י"א). מכאן אתה למד שכל איסור של שימת אשה לשררת הצבור אינו אלא בדרך מנוי על ידי הסנהדרין.

הרי ברור שאף לדברי הספרא שרי לקבלה בתור שופטת. כלומר: מנהיגה, ודנה כדרך שמותר לקבל אחד מן הקרובים, ולכן במנוי של בחירות שהוא קבלת הנבחרים עליהם, לאלופים, מדינא יכולים לבחור גם בנשים ואפילו לדעת הספרי והרמב"ם. ולא מצאנו בדברי הראשונים שום חולק על זה.

ד' ההלכה והמוסריות

אולם עדין נשאר מקום לפקפק ולומר, שאמנם מצד ההלכה מועלת הקבלה ויכולים לבחור בה מדין קבלוה עליהם, אבל מצד המוסר וגדר הצניעות, אולי יש איסור בדבר. ויפה כתב הרה"ג המחבר יצ"ו כי המוסר והתורה הם דבר אחד וגם בזה יש לומר שאחר שלמדנו שלא אסרה תורה אלא בדרך מנוי, מזה יוצא שאין לאסור משום פריצות, ולו היה מקום לאסור מפני הצניעות לא היתה התורה מתרת. ובכל זאת כדי להיות מתונים בדין נתבונן על הדבר גם מנקודת השקפה זו, ונראה, אם בכגון זה יש חשש לפריצות.

הסברא נותנת לומר דבכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צוחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א' ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עון, אבל לא שיחה של וכוח בענינים חשובים וצבוריים; ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הצבור, שהיא עבודת הקדש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר. ואל תשיבני ממה שאמרו חכמים: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, והתקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה (סוכה נ"א), שלא נאמר זה אלא בכנסיה המונית גדולה של כשרים ופרוצים יחד, ובכגון זה חוששים למעוטא דפרוצים, וביותר בהיותם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם, אבל בכנסיה של נבחרים לא נאמר דבר כזה לעשות את נבחרי העם לפרוצים בעריות, ולא תהיה כזאת בישראל.

וראיה גדולה לדבר ממ"ש: הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים לא תקרא אשה בצבור מפני כבוד הצבור (מגילה כ"ג) ופירוש כבוד הצבור הוא שלא יאמרו: שאין בין האנשים מי שיודע לקרא בתורה אבל לא אמרו משום פריצות.

וכן יש להוכיח ממאי דפסקינן בדין זימון: לא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנים משום פריצותא דעבדים, ונשים מזמנות לעצמן, אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבים ויוצאות בזימון שלנו (או"ח סי' קצ"ט סעיף ו' ז') ומזה מוכח מפורש דאפילו במסיבה של סעודה לא חיישינן לפריצותא, ודוקא באיכא עבדים בהדייהו חיישינן לפריצותא דעבדים.

ומדברי רש"י היה נראה דכל מסיבה של נשים אינה נאה, וכן כתב רבינו יונה בפירושו להרי"ף: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, פירוש רש"י ז"ל: דנשים אינן מצטרפות לזימון אפילו עם בעליהם מפני שאין חברתם נאה (הרי"ף רפ"ז דברכות). ואין זה סותר למה שכתבנו, חדא: דאין חברתם נאה לאו היינו פריצותא, ועוד דאפילו אם נניח גרסא זאת ברש"י, ע"כ לא אמר כן אלא דוקא בברכת זימון שהוראתה הבעת הודאה מיוחדת עצם חברתנו והזדמנותו עמהן, וזהו באמת דבר בלתי נאה לפי שיש בו צד משמעות של פריצות, אבל בכל כנסיה אחרת שאין בה הבעיה כזאת, אין שום אדם שיאמר שחוששים בה לפריצות.

וכן כתב הר"ן ז"ל עלה דמתני' דהכל כשרין לקרוא את המגילה: וכי תימא אמאי לא חיישינן לפריצותא כי היכי דחיישינן התם בענין זימון, דשאני הכא, דעל ידי צירוף אין שנוי במטבע הברכה, אבל זימון דהוי שנוי במטבע ברכת המזון, וכיון שניכר צרופן עם הנשים, איכא למיחש לפריצותא וכו' והיכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפות אף הנשים עמהם משום דהשתא אין צרופן של נשים ניכר עמהן כלל (הרי"ף פ"ב דמגילה). וחזיתי בס' מלכי בקדש שכתב: ולשונו של הר"ן ז"ל לא כ"כ ברור והדבר צריך הבנה, ולדעתי דבריו ברורים מאד. ולפי"ז ביאור שאין חברתן נאה או לישנא דפריצותא דכתב הר"ן, הוא על בקשת חברה זאת להזדמן ללא צרך, ולהביע את שמחתו על הצטרפותם, וזה הוא דבר שלא נאה ומחזי כפריצותא, אפילו לגבי בעלה, שזהו בגדר שיחה קלה שבין איש לאשתו, אבל כל הזדמנות חברותית שהיא לצורך ולתועלת דבר חשוב, ומכל שכן דבר צבורי ולאומי, לא מצאנו לשום אחד מגדולי הפוסקים הראשונים שיאמר כן, ובאמת שגם חשש זה של רש"י אינו מקובל להלכה. וכמו שמוכח מדברי הרמב"ם והשו"ע בדין זה שלא הזכירו חשש פריצותא אלא באיכא בהדייהו עבדים משום פריצותא דעבדים.

אסיפא דמלתא ראיתי המצאה חדשה לגמרי בטעם אסור נתינת זכות הבחירה אפילו האקטיבית לאשה משום חשש אסור חנופה, שמא תחניף האשה לתת את בחירתה לאותה המפלגה או האיש, שבעלה רוצה בה. ויפה כתב בס' מלכי בקדש, שם, שאין זו חנופה אלא חנוך ישר של אהבה וכו'. ואני מוסיף לומר: ומי יתן והיה כדבר הזה, שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, במדה כזאת של בטול רצונה מפני רצונו. ואפשר לומר טעם זה לחיוב לתת זכות הבחירה כדי שעי"כ תבוא האשה להראות חבה והוקרה לבעלה, ועי"כ ירבה השלום בבית ישראל.

ואם באנו לחוש לזה, אדרבא איפכא מסתברא, לחוש שמא תתנגד לדעת בעלה ותחניף לו לומר שהסכימה לדעתו מפני השלום או מפני היראה. אלא שאם כן היינו צריכים לתקן בחירות גלויות ובלתי חשאיות משום דחשש זה ישנו גם בבנים קרובים וגם באהובים וידידים, אבל באמת אין זו חנופה אלא זה נכנס בגדר מותר לו לאדם לשנות למען השלום (יבמות פ"ה).

מסקנא: (א) האשה יש לה זכות גמורה בבחירות כדי שתכנס בכלל החובה המשמעתית להנבחרים אשר יעמדו בראש העם. (ב) האשה יכולה גם להיות נבחרת בהסכמת ותקנת הצבור. (שם סימן ו').

שו"ת ב"ח החדשות סימן נה ד"ה תשובה אי'

תשובה אי' ברוקח סימן שנ"ד ומביאו ב"י ס"ס שצ"א וז"ל כן שמעתי מרבי ביום שני שלאחר נישואין רגילין לאכול דגים ושאלו אם אבל יכול לאכול עמהם והשיב כשמפסיקין מלומר שהשמחה במעונו שוב אינה נקראת סעודת שמחה אע"פ שאסור בכל סעודת מריעות מיהו הכא כיון דהוי רגילין עד השתא לומר שהשמחה במעונו והשתא לא אמרינן לא מקרי סעודת שמחה עכ"ל. לכאורה הי' נראה בנ"ד להקל ג"כ לאבל מאחר שא"א באותו סעוד' שהש"ב =שהשמחה במעונו= אבל אחר עיון יראה דאינו כן דדוקא ביום ב' שהוא לאחר הנישואין שכבר בעל בעילת מצוה בליל ב' ולכך רגילין לאכול דגים משום ברכה דדגים כדאי' פ"ק דכתובות התם ודאי כיון דא"א שהש"ב אין כאן סעודת שמחה כמו שביאר טעמו של דבר כיון דעד השתא היו אומרים שהש"ב והשתא לא אמרינן לא מקרי סעודת שמחה אבל בליל ב' קודם בעילת מצוה דנוהגין לומר אשר ברא א"כ עדיין לא נגמר הנישואין פשיטא דמקרי שמחה ועיקר השמחה הוא באותו סעודה ועוד דהוי בכלל תקנת שקדו חכמים על תקנת ב"י =בנות ישראל= שיהא שמח עמה ג"י =ג' ימים= ומאחר שהחופה הוא ביום ו' קודם ברכו א"כ עדיין הוא תוך ג"י לשמחה וסעודת שמחה מקרי אלא ביום ב' ממש דהוי לאחר בעילת מצוה לאחר נשואין הוא וא"א אשר ברא ולא שמחה במעונו שם פסק רבי' דלא מקרי סעודת שמחה כיון שא"א אפי' שהש"ב אבל לא יעלה על הדעת כשמברכין אשר ברא שלא יהא נקרא סעודת שמחה דהא ודאי כיון דעדיין לא נגמרו הנישואין כיון שמברכין אשר ברא סעודת שמחה הוא אלא שיש לתמוה טובא על מנהג זה בקראקא שא"א שהש"ב ומברכין אשר ברא ואיפכא קאמר הש"ס בפ"ק דכתובות דאחר הנישואין דאין מברכין אשר ברא מ"מ מברך שהש"ב אפילו לא אמר מחמת הלולא ודוקא עד ל' מכאן ואילך עד יב"ח אם אמר מחמת הלולא מברך שהש"ב. ולפענד"נ ליישב דהמנהג נתפשט ע"פ ספר חסידים שכ' כ"מ שאנשים ונשים רואין זא"ז כגון בסעודת נישואין אין לברך שהש"ב לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עבירה עכ"ד בסי' י'. ולפי שבאותו סעודה בליל ב' אין עושין סעודה כ"א לקרובים וכולם יושבין בבית חורף וסועדין ביחד אצל חתן וכמה אנשים ונשים לפיכך א"א שהש"ב ע"פ ס"ח משא"כ בשבת בסעודה ג' דעושין סעודה גדולה ואנשים בלבד ונשים בלבד וכן בסעודה בליל שבת ובשבת שחרית אין סועדין לשם בקראקא כי אם בחורים ובתולות אין בו הרהורי עבירה אלא דוקא כשסועדין נשים בעולות בעל בליל ב' לפיכך א"א שהש"ב אע"פ שעדיין לא נגמרו הנישואין שאומר אשר ברא והסעודה מקרי סעודת שמחה והלכך אסור לאבל לאכול באותו סעודה והוא דבר פשוט לענ"ד שלא אמר הרוקח אלא דוקא ביום ב' שהוא לאחר הנשואין בסעודה דדגים דאין אומרים אשר ברא ולא שהשמחה במעונו כמבואר בלשונו אבל בסעודה דלפניו בליל ב' דאומר אשר ברא פשיטא דהוה נשואין ממש ומקריא סעודת שמחה ואבל אסור בה. הנלענ"ד כתבתי וחתמתי שמי בחודש כסליו שפ"ז לפ"ק הק' והצעיר יואל

שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א – או"ח סימן ח

שאלה ב"ה יום ג' כ"ד למב"י תרכו"ל.

בגוף ההיתר שהובא בשולחן ערוך בבתולות, איני יודע טעם נכון, דלדעתי בבתולות שהולכים לגמרי בפרוע ראש יש הרהור יותר ויותר מנשים שהולכים רק קצת בגילוי שער ובש"ס קאמר סתם שער באשה ערוה ואשה משמע גם פנויה כו' (א). אחרי כתבי שורות האלה ראיתי בס' מקור חיים כתב יד מהגאון בעל חות יאיר (הובאו הסכמות רבות עליו בסוף ס' חו"י) אשר תחת ידי ראיתי כ' שמה ע"ד הרשב"א שהתיר בשערות שרגילים לצאת חוץ לצמתן וז"ל: ולענ"ד אין היתר בזה כלל ומה לנו להיתר שאין הכרח להתירו ושאפשר להזהר ואל דרך הארורים האלה אל תלמדו ראה והפליא מ"ש הר"מ מראקנטי פ' יתרו דבור לא תנאף על נשים כאלו ואיך נתיר לקרות ק"ש בהסתכלות בסטרא מסאבותא עכ"ל, ועל היתר פאה נכרית כ' וז"ל: ובי"ב דרשות של מהר"ש בן מהר"ם פדואה דף ג' אוסר בהם ואפי' בבגדים של משי שדומין לשער, עכ"ל. משה ליב כהן.

תשובה (א) ליכא קושיא דהרהור תלוי באיסור ומים גנובים יומתקו ומשום דמותר לבתולות לילך ע"כ ליכא איסור בזה.

שו"ת חתם סופר חלק ה – השמטות סימן קצ

מוכתר בכתר תורה ונכנס בעובי הקורה גלי' לדרעי' ונפל נהורא ה"ה מחו' הרב החרוץ הנגיד והטפסר בישראל כבוד מוהר"ר געץ אופנהיימר נ"י עם כל היושבים ראשונה במלאכת סגל חבורה דקהל ישראל בקרית מלך רב וויען הבירה ה' עליהם יחיו:

יקרת מכתב קדשו הגיעני היום לעתותי ערב ושם נאמר ארי נעשה שואל כענין היות היהודים עתידים ליום מועד שמחתינו בבוא אדונינו החסיד קיר"ה לגבולנו לשלום להכין הכנה דרבה בבית הכנסת הקדושה שלהם שמה בשירי הלל ותודות לה' על כל הטוב ולהתפלל על העתיד לחיי מלכא ובנוהי ומיופי הידור מלאכת השיר הוא שיבואו האנשים על הנשים לענות במחולות ושירים בקול מיטב נגן ונפשם היפה בשאלתם אם נכון לעשות כן עפ"י דת תורתינו הקדושה לשמוע קול אשה בבה"כ אשר שם מקובצים אנשים והקול הולך מעזרת נשים לעזרת אנשים היתכן לעשות כן או לא:

אומר אני בתשובת זאת השאלה אם אמנם מחוייבי' אנחנו עדת ישראל לאחוז במצוה רבה הגדולה הזאת מצות כבוד המלך ביתר שאת ויתר עוז על כל העמים אשר היא מצות כללות שכליות ונימוסיות לנהוג כבוד במלך אשר במשפט יעמיד ארץ נוסף עלינו מצוה שמעיות בתורתינו הקדושה כי הקב"ה צווה את משה רע"ה על פרעה מלך מצרים לנהוג בו כבוד ואם הוא הרשיע לעשות עמנו רעה ואלי' הנביא רץ לפני אחאב אשר הי' עובר על כל התורה ואפ"ה חייב לנהוג בו כבוד גדול כי היא מצוה שמעיות לא רק שכליות והעובר על זה הוא אצלינו כמי שלא הניח תפילין ואם זה במלכי' רשעים עריצים מה נעשה יקר גדולה לקיסר חסיד אשר אנחנו והרבה רבבות בישראל חיים בצלו והוא להם למגן ומחסה ומסתור נותן להם יד ושם להחזיק מעוז תורתם ודתם אלו פינו מלא שירה כים ולשונינו רנה כהמון גליו לא יספוק לנו להלל ולשבחו על רבוא טובותיו עמנו ומי זה האיש אשר יקל בעיניו מצוה הגדולה הזאת ומחק החיוב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי האפשרי לפי השג ידינו להרבות כבודו כי רב ושבחו כי עצום:

אמנם לעומת זה אומר אני כי זה הוא כבודו ורב גדול לבלתי יראה ולא ימצא בעת ההיא שום דבר המתנגד לדתינו כי זה מורה הוראה אמתיות רב חסדו וטובו של החסיד הקיר"ה על בית ישראל ובמקום גדולתו שם ענוותנותו להביט אל עניים ונכאי רוח לתת לנו מחי' בקרב הארץ ולהחזיק דתינו ותורתינו כראוי' אך אם נעשה בזה היום דבר המתנגד לתורתינו ח"ו אין זה מכבודו רק חילול כבודו ח"ו כאלו רוצה הוא בהרוס דתינו ולרפות ידינו ממלאכת שמים וזה הוא היפך הכוונה בשבחינו והודות לו על כל הטוב

והיות כן יען נראה בעליל כי השמעת קול הנשים בין האנשים תועבה היא וכערוה יחשב אצלינו ע"כ לא יתכן לעשות כן ביום שוב האדון אשר אנחנו מבקשי' אל היכלו כלו אומר כבוד ואיסור דבר זה מבואר בש"ס סוטה מ"ח ע"א אמר ר' יוסף זמרי גברי ועני נשי פרצותא זמרי נשי ועני גברא כאש בנעורת ופירש"י לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמור לענות אחריו ונמצא האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתי' השמיעני את קולך ומבעיר את יצרו כאש בנעורת אבל זמרי גברי ועני נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כ"כ שאין המזמרי' מטים אזנם לקול העוני' עכ"ל רש"י וקאמר תו התם בש"ס למאי נ"מ לבטולי הא מקמי הא פי' רש"י אם אין שומעי' לנו לבטל את שניהם נקדי' לבטל את זה שהוא כאש בנעורת עכ"ל מבואר מזה דראוי לבטל גם שניהם אך אם אין כח בידינו לבטל שניהם מפני פריצי הדור נבחר הרע במיעוטו לבטל זמרי נשי ועני גברי ולהניח להם זמרי גברי ועני נשי אבל באמת לא יעשה כזאת בישראל ולא כזאת ומוכח נמי דאפי' לשום דבר מצוה לא הותר לערב הקולות דנשי וגברי דאלו כן לא הי' רש"י תולה הדבר בפריצי הדור שאינם שומעי' לדברי חכמים יותר נכון הי' לו לפרש לבטולי הא בשמחת מצות כגון מצות כבוד המלך וכדומה אי סגי בזמרי גברי נבטל זמרי נשי אע"כ פשיטא שכל המצות נדחות מפני חטא הרהור עבירה וכבר הנחנו למוחלט שכל שום העברת דת כל שהוא לא יראה ולא ימצא בעת ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה לכבוד הקיר"ה כי לא לכבוד יהי' לו ח"ו:

ואלו הי' שמחתינו במשתה ושמחה וי"ט הי' ראוי למנוע דבר המתנגד לדתינו עפ"י מה שכתבנו לעיל ועוד מטעם שכ' בית שמואל בשם הב"ח סי' ס"ב ס"ק ל"א וז"ל כ' הב"ח כשאנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שמחה במעונו דאין שמחה כשיצר הרע שולט עכ"ל ואם זה בזמטוטי חתן וכלה ק"ו בן בנו של ק"ו בבהכ"נ הקדושה שעיקור שמחתינו שם להודות ולהלל לה' מקירות לב על חסדו וטובו שהחיינו לביאת אדונינו לשלום לביתו וממשלתו והרמת קרנו וכבודו ולהתפלל על העתיד והנה אנו מוזהרי' לשמוע קול זמר אשה אפי' פנוי' שאינה נדה וערוה בשעה שאנו קורי' ק"ש ובשעת תפלה כמבואר בש"ע א"ח סימן ע"ה סעי' ג' ובמג"א שם סק"ו והיינו ע"כ בשמיעת קול פנוי' טהורה דאי בא"א או פנוי' נדה ק' מאי ארי' בשעת ק"ש ותפלה תיפוק לי' לעולם אסור משום קול באשה ערוה וכן מבואר בש"ע אה"ע סי' כ"א ובב"ש סק"ז והטעם לזה כי אנו מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור אפי' באשתו לא תעלה במעלות לפני הי"ת ולא תקובל לפניו ומפני זה אנו מפרישי' הנשי' מן האנשים בבה"כ בפ"ע שלא יבאו לידי הרהור בשעת תפלה ותהי' תפלה נדחית רחמנא לצלן ויצא לנו זה משמחת בית השואבה דאמרי' מס' סוכה שהי' מתקנין שיהי' נשים מלמעלה ואנשים מלמטה שלא יבואו לידי קלות ראש ואמרי' התם נ"ב ע"א דיצא להם כן מקרא (זכרי' י"ב) וספדה הארץ משפחות לבד משפחות בית דוד לבד נשותיהם לבד אמרו והלא דברי' ק"ו ומה לעיל שעוסקי' בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד עכשיו שעסוקי' בשמחה ויצה"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה יע"ש ומזה ראי' להנ"ל דאפי' היכא דליכא משום אי' ערוה כגון אשתו של עצמו מ"מ במקום תפלה והודאה או הספד כל מה דבעי לבא לרחמנא לא יתעורר שום ענין הרהור אפי' באשתו אמרו שהרי כתי' משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד ומ"ט לא יספדו כל איש עם אשתו יחדיו אע"כ דגם זה אסור דגורם הרהור ובטול הכוונה וכיון דבררנו דקול באשה ערוה א"כ הקול המתהלך מעזרת נשים לעזרת אנשי' מעורר הרהור ובטול הכוונה בתפילה והודאה ואנחנו מאמינים לפי דתינו שזאת התפילה וזה השבח לא יקובל לפני שומע תפילה וכיון שכן ראוי ומחיוב עלינו לשום עינא פקיחא לבלתי היות שם ערוב ביום תת שבח ותהלה לי"ת ע"י ביאת הקיר"ה לשלום ובעת שפיכת שיח ותפילה לאל חי לחיי' מלכא ובנוהיי בכדי שתהי' תפלתינו ראוי להתקבל לפני ממליך מלכים ומושיב מלכים לכסא ית"ש ותהא ארכא לשלותי' ירום הודו וקרנו דאדונינו הקיר"ה ועיני עבדיו רואות ושמחות:

זהו הנלע"ד בזה לבטל קול זמירות הנשים בבה"כ שלהן בשעה שהאנשי' בבה"כ שלהם ושלום לכם בכל גבולכם כאות נפשם היפה ונפש נענה מטופל ביסורי' מצפה לרחמי שמי' הרופא חנם ית"ש הכ"ד א"נ. באדען נגהי ליום ה' כ"א סיון תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

[1] בראשית ד' ז'

[2] קידושין ל:

[3] עבודה זרה ה:

[4] ברכות ה.

[5] הרב קפאח כתבים חלק א' עמ' 107 (מדובר על קולנוע)

[6] קדושים תהיו עמ' 221

[7] רשו"ת היחיד – הרב  יובל שרלו עמ' 358, מצורף גם כן בעמ'123 בחוברת