חברותא שאחרי מיתותא / ד"ר חנוך בן פזי

 

כיצד מארגנים מחדש את החיים בצל האבל? בהתכוונות לשאלה זו הופכת פרשת חיי שרה לסיפור משפחתי, כמעט סיפור אינטימי משפחתי, אשר נדמה שיכול לאפשר הזדהות של משפחות רבות. השאלה שבה נפתחת הפרשה עם מותה של שרה, מעלה את הצורך והאפשרות של התחדשות החיים המשפחתיים בצל מותה של שרה עד: "וינחם יצחק אחרי אמו". ומסתיימת במותו של אברהם: "וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע". העדות הניתנת באופן מוקפד להגעתו של אברהם, להתכנסות המשפחתית, להספד ולבכי, ואולי יותר מכל מקום אחר יש כאן תיעוד רגשותיו של אברהם כלפי שרה. לימים יהפוך הרגע האינטימי והאישי הזה, לסיפור מכונן פוליטי החוצה את החברה הישראלית, אבל בפרשה הזו הוא עדיין מופיע כסיפור אישי ומשפחתי. ובצידה השני של הפרשה, במילים ספורות וקטנות, ניתן לצפות בחיבור מחדש שבין ישמעאל ליצחק אחרי מותו של אברהם. המתח שבין האמהות, הגירוש העקידה הושמו בצד, לטובת ההתכנסות והפעולה המשותפת של בני אברהם. וכאילו לא די בשני סיפורים אלה, מוסיף רבי לוי ומתאר במדרש בראשית רבה את מותו של תרח כחלק מפרשה זו, ואת החלטתו של אברהם להצטרף למסע הלוויית אביו בחרן. לאחר השנים של הניתוק מאביו, הוא חוזר לביקור אחד נוסף בבית אביו, והפעם לציון מותו. 
תשומת הלב הניתנת להירתמות המשפחתית בצל המוות, יכולה להיות מאד מטרידה. למה רק בצל המוות חוזר אברהם הביתה ? למה רק בצל המוות ייפגשו יצחק וישמעאל בשנית ? האם נגזר עלינו כבני אדם לפעול כשכבר מאוחר מדי ? ואולי במקום לשאול את השאלה של המאוחר מדי ושל הצער וההתכנסות אחרי מות אדם הקרוב לנו, מוטב לנו לפעול עם הפנים כלפי העתיד, אל העשייה המשותפת ואל התקווה. לא רק על ידי הנכונות להתגבר על המתחים ועל הדילמות המשפחתיות והציבוריות, אלא להפוך את השונות ואת הקשיים למנוף העמוק ביותר לפעולה. במילים אחרות, לא רק לתת כבוד לאחר ולשונה, אלא להתייחס אל השונות כמרכיב המרכזי ביותר של כבוד ושל אחריות בחברה. ייתכן וזהו גם המפתח להבין את רצונו ובחירתו של יצחק אבינו, כאשר הוא מבקש לכונן מערכות יחסים אחרות בין ילדיו השונים כל כך זה מזה. כביכול אומר יצחק לעצמו, אם בית אברהם היה החידה, הבית שאני מקים יכול להיות הפתרון. 
בשבועות האחרונים אנו מציינים את יום השנה לרצח רבין. מי שחי בארץ בתקופה ההיא של הרצח, יודע את החוויה והמשמעות של היות "ויהי אחרי מות". את ההתכנסות הפרטית והציבורית, את הנערים היושבים בכיכר במשך שעות ארוכות, את הנרדפות ואת הנרדפות. את הבכי והשותפות של רבים מבני הארץ הנאספים יחד לקבור את רבין. אפשר גם לציין בחודש הזה את אותם שבועות ראשונים שלאחר הרצח, שבהם היה נדמה כאילו החברה הישראלית עומדת בפני שינוי גדול. הפרשה הזו מציעה אלטרנטיבה חברתית שאולי ניתן לראות בה גם אלטרנטיבה חינוכית: חברותא ולא במקום מיתותא.

על אחד הבניינים הבולטים של סמינר הקיבוצים מתנוסס שלט גדול: ארבעה בנובמבר. כאילו עומד השלט ומתריס בפני כל העוברים והשבים או הבאים בשערי המקום, כי מוטל עליהם לזכור את אותו היום, כאשר הם מבקשים לפעול בשדה החינוכי. המכון לחינוך דמוקרטי, נקרא אל הדגל בעקבות אותו היום, מתוך מחשבה שהחברה הישראלית זקוקה לכלים החינוכיים הדמוקרטיים בתוך מערכת החינוך. וממש באותה העת של "אחרי", הוקמה גם 'צו פיוס', אשר אנשיה נקראו אל השסע החברתי במדינת ישראל, זה שבין דתיים ובין חילוניים, זה שבין ימנים ובין שמאלנים. ושלטיהם תבעו מכל פינת רחוב: פיוס. 
"תכנית חברותא" היא יוזמה של סטודנטים ומרצים השותפים לקבוצות השונות הללו, ובאים ממגזרים שונים של החברה הישראלית, אשר ביקשו לחשוב מחדש על "חינוך יהודי דמוקרטי". לא להסתפק בחיפוש אחר דיאלוג שבין דתיים וחילוניים, אלא להיות מוכנים לאתגר המעמיק שרצף הזהויות היהודיות בחברה הישראלית מעורר. התכנית מכוונת לבתי הספר המשלבים דתיים וחילוניים, אך גם למי שמכוונים לחנך בתוך המסגרות הדתיות, המסורתיות או החילוניות בארץ. את ההידברות בין אנשים שונים וקבוצות שונות, הם מבקשים לרתום ליצירה חינוכית חשובה, אשר בה הדיאלוג לא נועד לפתור בעיות וליצור גשר, אלא כזה שבה הוא מהווה את סדר היום. בלמידה בחברותא – השיח בין צדדים שונים איננו מענה לקושי, אלא הבסיס המכובד והאחראי של הזהות היהודית והאנושית. כך, הצעירים המצטרפים ל"חברותא" מכשירים את עצמם כפרחי הוראה, ונוטלים חלק בעיצוב מחודש של החינוך היהודי בארץ.

מאת: ד"ר חנוך בן פזי, החוג למקרא ותרבות ישראל, סמינר הקיבוצים
המגמה לפילוסופיה יהודית, אוניברסיטת בר אילן.