הסוכה האחדות והענוה: חג הסוכות תשפ"א
בחג סוכות זה ניאלץ לשבת בודדים בסוכותינו. לא נוכל לזמן אושפיזין לשולחננו, לא נוכל לומר עולו עולו תיבו (בואו בואו, שבו) ולא כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויסכך, השתא הכא אי אנו בני חורין להזמינכם. אלא, כל אחד ואחד חוסה בצל סוכתו כבימי צאתם של בני ישראל מארץ מצרים, כי אז הושיבם הקב"ה בסוכות (לשון רבים) וכפי שביטא הנביא הושע "עוד אשיבך באהלים כימי מועד" (שם י"ב י'). כלומר, כפי שהיה ביציאתכם ממצרים. ובתורתך כתוב לאמור "בסכות תשבו שבעת ימים"- אתם ולא אחרים, ורק לאחר מכן כתיב "ישבו בסוכות", אף האורחים כאשר תוכשר לנו השעה (וראו זהר ויקרא פרשת אמור) כי אז "ביום ההוא… תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" (זכריה ג' י') ורק אז נחנה בסוכה בויעודי ועד ובהוגי המולה. כי בינתיים נגזרו עלינו דברי המשורר "כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו" (תהילים כ"ז ה').
רק אז, כי יעבור זעם, נהיה ראויים לשבת כל אזרח בישראל, כאילו בסוכה אחת. כולנו באגודה אחת. כל המינים יחדיו, אף מין בשאינו מינו. איש איש ורעהו, משפחה משפחה כאחת, כי חג האסיף יהיה לנו.
ותפילת הרבים היא שתהיה לנו חמתה מרובה מצילתה, כי זרחה שמש צדקה מרפא בכנפיה ויגיע בקרוב היום שיהיה בו אור יקרות ולא קיפאון ואף בערב אור עֲרֵב. כי תשב כל הארץ בשמחה כאשר תסוב מעלינו המגפה. ויסף מגויים נגיף אשר המק בשרם ועיניהם נמקו בחוריהן ואף לשון נמקה בפיהם. וכאד העולה מעל פני הארץ תעלה הרעה לגבהי שחקים, ולפתע באהבה יחזיקו איש יד רעהו ועלתה ידו בליטוף על יד רעייתו, ומחה דמעה מעיניים ותחתיה שמחה. כי מלבלוב לבבנו נשלחה הדין גירא לעיני דסיטנא, כי בנועם ימיננו נצח לנצחו.
ואולם, עד אשר ניפדה וניגאל מפח היקוש, ננהג כדברי הנביא ישעיהו באומרו "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך" (שם, כ"ו כ') כי כך נהגו גדולי עולם בעת צרות המגיפה, כעניין שמובא בספר ליקוטי אמרים (מכתבים, מכתב ג', עמ' י"ט) של האדמו"ר ר' מנחם מנדל מויטסבק, בשעת המגיפה בטבריה בשנת תקמ"ו:
סגרנו עצמנו בחצר חדשה אשר יותר מערך מנין שהתפלל בציבור. וכל אשר ממנו ראו וכן עשו להסתיר מפני חרון אף בחצרותיהם ובטירותיהם… ולא ניכרו בחוצות כי אם ריקים ופוחזים… וכו'.
והובאו הדברים בספר מנחת אשר- בתקופת הקורונה, לגאון ר' אשר וייס, עמ' קמ"ז. ועוד הוסיף שם:
אלפי בתי כנסיות נסגרו ברחבי העולם ובארץ ישראל. ורבבות עמך ישראל מתפללים בביתם ביחידות, פיקוח נפש דוחה כל התורה, אף שבת ויום הכיפורים באיסורי כרת נדחים מפני פיקוח נפש וקל וחומר תפילה בציבור.
לכל אלה אשר בצער ובכאב מתפללים ללא מניין, נחזק את ליבם בדברי הגה"ק בעל שם ושמואל (שם סוף ספר המועדים) שכתב לחתנו, שעקב חולי נבצר ממנו להגיע לבית הכנסת. הלא שליח ציבור מוציא עם שבשדות, ומי שנאנס מלבוא לבית הכנסת כל שליחי הציבור שבעולם שליחיו המה. ובוודאי יש ביניהם מי שתפילתם זכה וטהורה ועולה לטובה לפני כסא הכבוד. תחזקנה ידיכם ורוחכם ותפילותיכם יתקבלו לרצון…
והנה לפני ימים לא מספר גמרתי עוז בנפשי לטייל בחוצות ירושלים ולבקר בהיכלות גאולה ומאה שערים ולצפות בהנהגתם של אחינו בניהם של קדושים. ומה רב צערי ורבה אכזבתי בראותי בני תורה צעירים גם זקנים, חבושים במצנפות לבד, עטורים בפרקי משי שחורים מבריקים ומתנוצצים, עומדים זקופים ופניהם המזוקנים גלויים לעיני כל. צפופים במקהלותיהם וקולותיהם מוגברים ומידת הענווה לא ניכרת בהמה. כי גבהו בני ציון המסולאים בפז, יילכו נטוי גרון כאומרים בלבבם עלינו לא תבוא הרעה הזאת, כי בני תורה אנחנו. גאוה זו היא בבחינת ניסיון שבו נכשלו כי העוו את דרכם.
והנה רבינו יונה בספר "דרשות ופירושי רבנו יונה (ריש ויקרא) כתב על מידת הגאווה בזה"ל:
כי באמת הגאווה אינה אלא מחמת חיסרון שמרגשת הנפש בעצמה, אף על פי שלא ידע האיש לאומרו, מכל מקום הנפש האצולה ממקור עליון מרגשת בחסרונה, וסבור בעל הגאווה למלאות חסרונו כשיתגאה על אנשים אשר יחשבם פחותים ממנו… וכו'. למדנו לדעת מדבריו, שהכח המעורר והדוחף את האדם להתגאות הוא הצורך להשכיח מעצמו את חסרונותיו. ואף כי אולי אינו מודע לכך, בקרב נפש מרגיש הוא בחסרון שלמותו ובכדי להשקיט את מצפונו, מרכז הוא את מחשבותיו במעלותיו ובכך מתגאה הוא על פני זולתו.
גדול הוא חטא הגאווה, וגדול הוא הניסיון המפתה את קרבנה, ועל כן עלינו להתרחק ממנה הרחק כמטחווי קשת, קשתו של אותו אויב. והתיקון הוא כאמור, במידת הענווה. מידה זו מסומלת בטיבה של הסוכה, כי "שתיים כהלכתן ושלישי אפילו טפח", ופרוצה ופתוחה מעבריה וקלושה בבנינה וצורתה החיצונה אינה ראויה לכאורה להיות נקראת אפילו בשם של בית דירה, היא היא הראויה לנו להיות למגדל עוז ולמבצר מפני חולשת הדעת ומשיכת היוהרה.
ואם כן נעשה, הקב"ה יעזור בידינו ויצילנו מכף כל אורב, כי לפתח חטאת רובץ, ואף אם אליו תשוקתנו, אנו נמשול בו. וכדבריו של בעל מסילת ישרים (סוף פרק ב'):
אבל אם אינו מפקח על עצמו, ודאי שהקב"ה לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס [על] עצמו, מי יחוס עליו!
ובראותי את אותם בנים סוררים, חס אנוכי על עמרתך (הכבשים שלך) במוצאי בהם שלילה רבה. כי מעשיהם מקרינים על הכלל וצדיק עם רשע יישפט ויספה ח"ו, כי אין הנגיף מבחין ביניהם.
ויהי רצון שנתקן דרכינו והקב"ה ברחמיו הרבים יושיענו ויגאלנו יחד עם כל באי עולם, ואור חדש עלינו יאיר ואף על כל יושבי ארץ, ונזכה כולנו לרפואה שלמה ונחגוג בסוכת עורו של לויתן בקרוב בימינו, אכי"ר.
