חורבן הבית: להיזהר מאווירה של קיטורים

השבוע קיבלתי מסר ברשת החברתית שאומר: "לכל האנשים עם הפרצוף תשעה באב – זה השבוע שלכם…" אכן יש אנשים שהולכים כל השנה עם פרצוף תשעה באב, ודווקא מתוך האבל של היום העצוב הזה אני רוצה לקרוא להם להשתנות.

השנה נקרא את פרשת 'דברים' ביום ט' באב, ובכך ייווצר חיבור מצמרר בין האסון הראשון שפקד את עם ישראל, לבין החורבן האחרון אשר רישומו נמשך עד היום. בפרשה מוזכר חטא המרגלים, שהתרחש לפי חז"ל בליל ט' באב. על המילים: "ויבכו העם בלילה ההוא" דרשו חכמים: "הוא ליל ט' באב. אמר הקדוש-ברוך-הוא: "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כ"ט).

בפרשתנו מופיע פסוק קשה שעשוי להסביר מדוע נקבעה בכייה לדורות בלילה הזה: "ותרגנו באוהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (א, כ"ז). הפסוק קשה משתי בחינות: הן משום שהוא מבטא מציאות קשה וכואבת, והן מבחינה הגיונית. שכן קשה להבין כיצד בני ישראל יכלו להעלות על דעתם שה' שונא אותם לאחר שראו בעיניהם את מכות מצרים ואת כל הניסים שנעשו להם על הים ובמהלך ההליכה במדבר. הנצי"ב מגדיר את האמירה הזו של העם: "שטות שאין גדול ממנו".

ההסבר לתחושה זו נעוץ במילת הפתיחה של הפסוק: "ותרגנו" שפירושו תרעומת, דיבה והטחת האשמות. כאשר נרגנות מפעפעת בשיח החברתי, נוצרת אווירה עכורה של מרירות, קיטור וקינטור, המאפשרים לאנשים לטעון כל טענה רעה ולהאמין בכל שטות.

אלא שגם לשטות חסרת הגיון צריך להיות בסיס כלשהו. על בסיס זה עמדו חכמים במדרש ואמרו: "וכי אפשר שהקדוש-ברוך-הוא שונא את ישראל? אלא הם שונאים את הקב"ה. מה שבליבם עליו חשבו שבליבו עליהם". חכמים הצביעו כאן על תופעת ההשלכה, כאשר אדם משליך על האחר את התחושות המקננות בליבו. מי שיש בליבו שנאה על חברו – סבור שחברו שונא אותו. על זה אמר הפסוק "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). כך עם ישראל השליך על אלוהיו את התחושות שהוא חש כלפיו.

בליל תשעה באב של שנת 1398 לפנה"ס היו בני ישראל במדבר נרגנים, והתהלכו בפרצוף של תשעה באב. הנרגנות הזו הוסיפה מאז לחלחל בחברה היהודית לדורותיה, וכך הלילה הזה הטביע חותם על החורבנות שבאו אחריו.

בתקופת הבית השני הנרגנות לא היתה כלפי ה', אלא בין היהודים לבין עצמם. הגמרא הידועה במסכת יומא (ט, ב) מספרת שבזמן הבית השני "היו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים", אך הוא חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם. ראוי לשים לב לכך שלדברי חז"ל אנשי הבית השני לא עסקו רק בתורה ובמצוות, אלא גם בגמילות חסדים. מפתה לחשוב שהם היו דוגמה קלאסית של יהודים המדקדקים בעניינים שבין אדם למקום, אך מזלזלים בתחום שבין אדם לחברו. אולם לא זה היה המצב. הם היו אנשים נורמטיביים שעסקו גם בגמילות חסדים: נתנו צדקה, עזרו זה לזה, עסקו בביקור חולים, הלוויית המת, הכנסת כלה וכדומה.

כיצד גמילות חסדים ושנאת חינם יכולות לעלות בקנה אחד? נראה שאנשים יכולים לקיים מצוות שבין אדם לחברו באופן טכני, אך בה בעת להיות אכולי שנאה ומרירות. אדם יכול לגמול חסד מן השפה ולחוץ, ועם זאת להיות נרגן ומלא תרעומת, ולמתוח ביקורת על כל מי שבסביבתו. מחבר משלי קובע: "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן" (כו, כ). כשכמות העצים במדורה מצטמצמת לאפס, האש כבה, וכך כשאין אדם נרגן, אש המדון משתתקת ודועכת.

פרשת דברים ותשעה באב קוראים לנו לצמצם נרגנות ואווירת קיטורים, להיזהר משנאה והאשמות, ולהגביר הסתכלות חיובית של כל אדם על חברו, של כל מגזר ותנועה חברתית על קבוצות אחרות. אם נעשה זאת, נוכל לעטות ארשת של תשעה באב על פנינו רק ביום הצום עצמו.

כתוב ע"י הרב ד"ר רונן לוביץ נשיא "נאמני תורה ועבודה", הרב של ניר עציון וחבר הנהלת בית הלל

הכתבה המקורית מופיעה באתר וואלה!