חיזוק וחיזור בחיבוב התורה. פרשת וזאת הברכה, שמחת תורה תשפ"ג

בשלחן ערוך אורח חיים קל"ט י"א קבע המחבר: הקורא בתורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת ברכה וגו'. ולכך הוסיף הרמ"א בהגהתו שם: וסמכו מנהג זה על מה שכתוב ביהושע, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, חזק ואמץ" (יהושע א' ה'). ומזה נהגו לומר למסיים לקרות התורה בכל פעם, "חזק", עכ"ל. הוי אומר שלאחר כל קריאה וקריאה היו אומרים לקורא "חזק". ונעיר במעין הערה, שעל דיבור המתחיל "ומזה נהגו" העיר הגר"א בביאורו שם, וכן ר' עקיבא איגר בהגהתו שם: וכן איתא במסכת סופרים י"ג ח' [במהדורת היגר עמ' 243-242, היא הלכה ה']. והקשו דשם  איירי רק על עניין אחיזת ספר תורה, המובא אצל המחבר שם, ולא על אמירת "חזק". ושמא מיקומן של הגהות אלה אינו במקומו, אלא צריך להיות לעיל מיניה. או אולי כוונתם לסוף הקטע שבמסכת סופרים שם:… מדכתיב בתריה, "ויברך עזרא את ה' אלקים הגדול". (נחמיה ח' ו'). במה גידלו?… רב מתנא אומר: בברכה גידלו, עכ"ל. ושמא כיוונו הגר"א ור' עקיבא איגר שבאמירת חזק מגדלים ומחזקים את העולה לתורה. על כל פנים, ממה שראינו בשלחן ערוך שם, משמע שלאחר כל קריאה וקריאה היו אומרים לקורא או לעולה, "חזק".

אמנם בארחות חיים, לר' אהרן הכהן מלוניל, דין שני וחמישי פיסקה י"ט, (הוצאת אור עציון, תשע"ז, ח"א עמ' שצ"ג), והובא בבית יוסף, אורח חיים קל"ט י"א, כתב: וזה לשונו: ואמרינן בירושלמי [בירושלמי שלנו ליתא, ועיין בהשמטות הירושלמי, מגילה ד' ב', ושמא הוא מ"ספר ירושלמי", עיין מש"כ במנהגי ישראל ח"א עמ' ס"ג, וקנ"ז הערה 20]: אמר רבי יוסי בר בון [=אבין]: כד סלקי לדוכנא לברוכי, האי מאן דמברך נקיט עמודא דתורה בידיה שנאמר "לקוח את ספר התורה הזה" (דברים ל"א כ"א), ע"כ. ובבראשית רבה (ו' י"ח מהדורת תיאודור- אלבק עמ' 50) איתא: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א' ח')- מלמד שהיה ספר תורה בידו של יהושע, שאין אומרים "הזה" אלא למי שתופס החפץ בידו. וכשמסיים אומרים לו "חזק ואמץ". ומכאן יצא המנהג לומר למסיים לקרות בתורה בכל יום [ צ"ל כבמקבילה בספר המנהיג בקול רם] "חזק". וכך המנהג בצרפת ובפרובינציה. אבל בספרד אין אומרים אותו אלא בסיום כל התורה בלבד, והכל הולך אחר המנהג, עכ"ל. אמנם הלשון בבראשית רבה שלנו שונה לא מעט, דשם איתא: בשעה שנגלה עליו הקב"ה, מצאו יושב וספר משנה תורה [=דברים]  בידו. אמר לו, "חזק יהושע, אמץ יהושע, לא ימוש ספר התורה הזה וגו'. (ועיין בהערת המהדיר שם לשורה 1 ) ונראה שכל הקטע מ וכשמסיים… ואילך הוא תוספת מבעל האורחות חיים (והשווה באבודרהם, בסדר שחרית של חול, עמ' קל"ב,  מהדורת ר"א גרינצוויג, ח"א, ירושלים תשע"ו, עמ' 378, שגורס כמו הארחות חיים.)

הרי לנו כמה מנהגים שהוזכרו בארחות חיים הנ"ל: אחד, אחיזת הספר, ושני, אמירת "חזק" לאחר כל קריאה וקריאה, ושלישי, אמירת "חזק" בספרד אך ורק אחרי סיום התורה.

מנהג זה של אמירת "חזק" מבוסס על מה דאיתא בספר המנהיג, הלכות שבת ס' נ"ז, (מהדורת רפאל עמ' קפ"ב), דשם נאמר: מה שנהגו בצרפת ובפרובינציה לכל הקוראים בתורה כשמסיים  שאומר להם החזן בקול רם "חזק", מצאתי סמך לדבר בבראשית רבה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"- אין אומרים "הזה" אלא למי שתולה החפץ בידו. מלמד שהיה ספר תורה בחיקו של יהושע, ואמר לו הקב"ה, "חזק ואמץ"- מכאן למסיים בתורה אומרים לו "חזק", וגו'.

אך היה  בספרד גם מנהג נוסף, והוא לומר "חזק" אחרי סיום קריאתו של כל ספר וספר מחומשי התורה, וכפי שהעיר המהדיר (שם בהערה לשורה 11). שהרי באבודרהם (סדר הוצאת ספר תורה, עמ' קע"א, שם ח"ב עמ' 81 הערה 572) כתב: בספרד לא נהגו לאמרו אלא כשמסיים כל ספר וספר מחומשי התורה, ואולי סוברים למסיים בתורה מן הספר ממש… עד כאן וגו'. הרי לנו שבספרד גופא היו שני מנהגים שונים, אחד

שאומרים "חזק" בסיומו של כל ספר וספר, ושני שאמרו "חזק" אך ורק בסיום כל חמשת חומשי התורה. וכמנהג השני מובא בלבוש סי' תרס"ט: שלאחר שמסיימים את הקריאה בפרשת "וזאת הברכה" עונים ואומרים בקול רם "חזק". (וכן הובא בשו"ת מהר"י מינץ סי' פ"ח, ערוך השלחן סי' קל"ט ט"ו, מקראי קודש ש"ד ס"ח, ושם ס"ק כ', וכו׳. וע"ע בספרו של י' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, עמ' 182 ואילך.)

והעיר הרש"ק מירסקי (במאמרו בתלפיות ג' תש"ז, עמ' 138): שאף על פי שאמירת חזק בטלה בימינו לכל קורא בתורה, ואינה נוהגת אלא בסוף [כל ספר, או כל התורה כולה], אמירת "יישר כח" לא בטלה, והיא היא, וגו'. ואכן כתב מהרי"ם מינץ שם, והובאו דבריו באליה רבה, שאמירת "חזק" היא כמו שאומרים אחר כל פרק ומסכת "הדרן עלך" כלומר, הישמר לך פן תשכח את הדברים, חזור שלא תשכח. וגם הוא כמו שנהגו לומר לחזן  המתפלל "יישר כחך", כלומר, גמרת מצוותיך, יהיה רצון שתזכה לעשות ולומר יותר מצוות, וגו'. (וראה מאמרו של רי"מ טולדנו, "אמירת חזק לעולה לתורה". בית הכנסת ג/ד, תש"ח, עמ' 285, ומאמרו של ידידי הרי"ש שפיגל, "אמירת חזק ויישר כח".)

בימינו נתקבל המנהג, שיסודו בספרד, שאומרים "חזק חזק ונתחזק" אחרי סיומו של כל ספר, וכמובן גם בסוף ספר דברים. אך עדיין  עלינו לברר האם הקורא בתורה, יחד עם הציבור, אומר אמירה זו; או שמא יש בכך משום הפסק בין הקריאה ובין הברכה שלאחריה. דנו האחרונים בשאלה זו, ובשו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' רי"ב אות ב' כתב במפורש שהעולה לתורה לא יאמר חזק עם הציבור, שהרי הכל אומרים לו חזק חזק, ואין שייך שיאמר על עצמו. וכן הוא בשו"ת דברי יציב, חלק אורח חיים סי' ק"ל, ובשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' כ"ב, שאין לעולה לאומרו, אף שמנהג העולם לאומרו, ואולי מחסרון ידיעה. (‏ראה דיון מפורט בספרו של ר' עקיבא מלר, הקריאה בתורה והלכותיה [ירושלים] תשס"ט, עמ' ת'- ת"א הערה ס"ג, שבדיעבד אם אמר העולה  יחד עם הציבור "חזק" לא חשיב הפסק, שזו גם דעתו של בעל משנה הלכות שם, ואכמ"ל.)

לבסוף נעיר את אשר הביא הרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה  לסוכות, עמ' ת"ע- תע"א הערה י"ז: גם מה שנוהגים לומר אחר גומרה של תורה, "הדרך עלך אורייתא קדישא" וכו', (כמו שאומרים תמיד אחרי סיום מסכת), ויהא רעוא וכו', הוא על פי הזוהר פרשה ויקהל (ר"ו ע"ב), יש לאומרו אחרי סיום קריאת פרשת בראשית, כדי שלא להפסיק כלל בין סיום התורה להתחלתה. (וכך כתב בארץ החיים סי' תרס"ט אות ו')… וכך כתב בספר נהר מצרים … (וראה בהמשך דבריו שם). ואולי רמז לכך בראשי תיבות ל"ב [… ישראל בראשית], שחיותו בפעימות ללא הפסק.

סמא דמילתא, נתחזק כולנו בגומרה של תורה שפירושה לימוד ללא כל הפסק, כי מיד נחל בראשיתה של תורה, וכך נפרש גמרה של תורה מלשון גמרא במשמעות של לימוד (ראה לדוגמה בעבודה זרה י"ט סע"א), כי אמרו חז"ל, כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר (סנהדרין צ"ט ע"א). ולעולם לא נתנשי מינה ולא תתנשי מינן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי. אמכי"ר.

ד. שפרבר