חינוך אינו שוק עגבניות

המאמר פורסם במוסף "שבת" של עיתון מקור ראשון, 16/11/18, ט' כסלו תשע"ט.

אחת לכמה זמן אנו שומעים עדויות של אנשי חינוך והורים אשר מבכים על אבדן האחריות הציבורית לכלל הילדים החפצים בחינוך דתי בישראל. בהנחה שיש לנו אחריות שכזו, ראוי לנתח כיצד הגענו למציאות זו המאיימת על ממלכתיותו של החינוך הדתי, ומה הדרך לתקנה.

מרכיב ההשפעה המרכזי הינו בתפיסות של הפרטה הנשמעות יותר ויותר בחברה הדתית. אלה, אשר נמצאות בחלקן בחברה הדתית הליברלית, מובאות לעתים ע"י עולים מארה"ב, ובדרכי השפעה של קרן תקווה אשר מצדדת בשוק חופשי, ומבחינה אזרחית ודתית דוגלת בחירות הפרט. בהכללה גסה טוענים בעלי תפיסות אלה ששוק החינוך צריך להיות בתחרות מלאה ויש לצמצם את החלק הרגולטורי של משרד החינוך. אין להגביל פתיחת מוסדות חדשים ויש לאפשר להורים חופש מוחלט בבחירת בית הספר לילדיהם. בתי ספר טובים יצליחו לגייס תלמידים ואילו בתי ספר כושלים יסגרו. התחרות תוציא את מערכת החינוך מקיפאונה ותביא לייעולה בהתאם לעיקרון כלכלת השוק: אם נתיר לכולם למכור עגבניות, אזי דרכי הגידול ושיטות המכירה יתייעלו, מחיר העגבניות ירד, והצרכן ירוויח.

אלא שמהכרות פשוטה עם מערכת החינוך, מתבקש להמשיך את המשל: נניח שהסוחרים אשר מבקשים לשרוד בשוק, מתחילים לחסוך בדרכים שונות כמו ע"י השקייה במים מזוהמים, גידול זן אשר מביא לפגיעה בריאותית, או ע"י העסקה של פועלים בתת תנאים. ברור לכל, שבמקרה זה, משרד החקלאות חייב להתערב ולהגדיר במדוייק את גבולות התחרות, משום שהצרכן הרגיל אינו מבחין בין עגבנייה רגילה לבין זו אשר מביאה לפגיעה חברתית או בריאותית.

באופן דומה ההורים מודעים למרכיבי חינוך מרכזיים והם מסוגלים למשל, לזהות את האידאולוגיה המוקנית לילדיהם. יחד עם זאת, ישנם מרכיבים רבים מידי אשר נסתרים מעינם של ההורים. הורה שאינו נכנס למחקר עומק של שעות ילדיו, אינו יכול לדעת מהו מלוא סל השעות במערכת. הוא ישים לב ל"שעות אורך" בהתאם לשעת סיום הלימודים, אך אין הוא מסוגל לראות את מלוא "שעות הרוחב" הכוללות לימוד פרטני למתקשים ולמחוננים, שעות יעוץ לבעלי לקות למידה, טיפול פסיכולוגי פרטני ועוד. לא מעט הורים גם אינו מודע לכך, שככל הנראה אחד או שניים מילדיו זקוקים לשעות אלה, אך אין מי שמעניק אותם להם.

הציבור אינו מודע לצורת ההעסקה של המורים, שיש הרבה מה לשפר ביחס אליה במחוזות הדתיים. להורים קשה לשים לב לכך שריבוי בתי ספר קטנים מביא למצב שבו מורים מפזרים את משרתם על פני מספר מוסדות. וכך, אינו דומה מורה שמלמד במוסד אחד ונוכח בהפסקות ובכל הפעילויות החברתיות, לבין מורה שבין שיעור באולפנה פלונית לשיעור באולפנה אלמונית, עסוק בעיקר בנסיעות. בדומה, מנהל בי"ס קטן יתקשה לבנות צוות יציב, באשר כל גריעה או הוספה של שני תלמידים, מביאה להכפלה או להקטנה בחצי, של מספר הכיתות בשכבה. גם ביחס למנהל עצמו, שכרו נקבע ביחס למספר התלמידים ובהתאם לכך, במוסד קטן, שכרו יהיה נמוך. בשולי סוגיית ההעסקה אעיר כי אכן ארגוני המורים הקיימים, יצרו מחסום בלתי סביר ביכולת של מנהל להזיז מורה שאינו יעיל. יחד עם זאת, מדובר בסוגייה העומדת בפני עצמה והיא אינה תלויה בשאר מרכיבי הממלכתיות.

כשל שוק נוסף הוא במחשבה שככל שאתה משלם יותר על חינוך, אתה מקבל יותר. כך למשל, בחינוך הדתי יש בממוצע שתי כיתות בשכבה. הדבר מביא לכך שעל מנת לאפשר שלוש הקבצות באנגלית ומתמטיקה, או על מנת להציע יותר משתי מגמות, יש לדרוש תשלום נוסף מההורים. אלה משלמים ובטוחים כי הם מקבלים יותר, אלא שאם היו שולחים מלכתחילה את ילדיהם למוסד בעל יותר כיתות בשכבה, כל החסך התקציבי היה נעלם והתלמידים היו מקבלים את אותו הדבר, רק ללא תשלום. בהקשר זה יש לציין כי גודל בי"ס תיכון ממלכתי הינו 972 תלמידים בממוצע, לעומת 385 תלמידים במוסד תיכון דתי. כלומר, גם בתי הספר הגדולים בציונות הדתית, אשר מונים כ-600 תלמידים, עדיין נחשבים כקטנים אל מול עמיתיהם החילונים. ואכן, מי שיכנס היום למוסד חילוני ממוצע, יגלה מערכת שעות מגוונת וארוכה, אשר ניתנת ללא תשלום נוסף, ומושגת רק בגלל יתרון הגודל.

 

כשהורים שומעים על ישיבה מוסיקלית חדשה שנפתחה, הם משוכנעים ששם הילד יפרח מוסיקלית, שהרי יש מגמת מוסיקה, חדר מוסיקה ותוכניות העשרה מוסיקליות. באופן דומה הם חושבים על מוסד תורני ועל מוסד מדעי. רבים מאיתנו אינם עושים את החישוב שאם ניקח את תלמידי שלושת המוסדות ונכניסם בתוך מוסד אחד, נוכל לאפשר את כל אותן מגמות, חדרי מעבדה, בית מדרש, חדר מוסיקה, מגוון פעילויות ועוד. יתרון הגודל היה מאפשר להעניק מגוון חינוכי רחב יותר למגוון גדול יותר של תלמידים, שכעת יכולים להתנסות במגמה אחרת מבלי שיצטרכו לעבור בית ספר.

יתרון הגודל מחזק בראש ובראשונה את ההיבט התורני, אשר מאפשר להכיל מגוון שיעורי תורה, רמי"ם לחיזוק תורני, יותר שעות לימוד ועוד. באופן אישי, בישיבה התיכונית בה למדתי היו יותר משש כיתות בשכבה, דבר שנחשב כיום לנדיר. מבחינה רוחנית פחות התחברתי לדרכו של הר"מ שלי, ולכן, לאחר השעות הרשמיות הייתי נוהג ללכת לשיעורים ולעונג שבת של רמי"ם אחרים בשכבה, אשר דרכם הרוחנית דיברה לנפשי. לו למדתי בישיבה עם שתי כיתות בשכבה, אפשר להניח שלא הייתי מוצא כתובת רוחנית במוסד בו הייתי לומד.

רבים מאמינים שבמוסד קטן יש יחס אישי גדול יותר מצד ההנהלה. אלא שככל שהמוסד קטן יותר, כך ההנהלה צריכה לעסוק ביותר היבטים טכניים ופחות בחינוך. במוסדות גדולים, ישנם מגוון תפקידים משמעותיים, כמו רכז לכל שכבה, אשר בפועל מנהל את התלמידים ועשוי להעניק קשר אישי גדול פי כמה, מאשר מנהל מוסד קטן שעסוק בהישרדות יומיומית מול חברת הניקיון.

ולא ניכנס לכשלי שוק חמורים יותר הנמצאים בחינוך הדתי, אשר פועל יותר ויותר כמו שוק מותגים שבו הרייטינג של בית הספר נקבע בהתאם ליכולת הרטורית של המנהל וגרוע מכך, ע"י חברות היח"צ שמקדמות את רשתות החינוך. כשאתה נחשף כל היום לקרב הפרסומות שבין קוקה קולה לארסי קולה, אתה מרגיש לא נעים לשתות מים. וכך, גם כאשר מִנהל החמ"ד מגדיר בצדק מוסד ברירת מחדל לכל ילד, מעטים הילדים שרוצים ללמוד בו בהיותו לא ממותג, גם אם בפועל הוא יותר מוצלח. יתרה מכך, הכסף הרב שזורם כיום באגפי הפרסום מצד רשתות החינוך, מצמצם את יכולת הדיון של כלי התקשורת המגזריים ומשאיר אותנו עם הרבה תוכן חלול שעוסק בעיקר בשם הרשת שממנה יצא חתן התנ"ך הנוכחי.

השוק החינוכי אינו יכול להתנהל כמו שוק עגבניות. למעשה זהו יבוא חסר אחריות של חסרונות הקפיטליזם, ועוד במימון ציבורי. בארה"ב ניתן להקים בי"ס פרטי, אך הוא לא יזכה לדולר אחד. ואילו בישראל, בי"ס פרטי יקבל כמעט את מלוא התקציב ואף יזכה, בזכות קשרים פוליטיים, להקצאת מבני ציבור ותמיכה. יתרה מכך, רובם המוחלט של בתי הספר הציונים דתיים הינם ציבוריים, ואעפ"כ, רבים מהם פועלים כפרטיים בגלל אכיפה נמוכה וחוסר בכוח פוליטי של מי שיהיה מוכן להיכנס למלחמות יהודים.

למצב זה יש לצרף את התפיסה האידאולוגית אשר מושמעת מצד רבנים המזוהים עם ישיבת הר המור, אשר מצדדת בהיפרדות ממערכת החינוך הממלכתית דתית. תביעה זו מלווה באמירות קשות, כמו בדבריו של הרב טאו אשר התבטא בשיעור שפורסם לאחרונה: "אסור לשלוח ילדים למשרד החינוך. זה פשוט לזרוק אותם ישר לתוך הגיהנום. צריך להקים בתי ספר, תלמודי תורה".

השילוב שבין תפיסה זו לבין תפיסות של שוק חופשי, מביא לפירוק המערכת הממלכתית דתית, כאשר עמדות אלו רוכבות האחת על השנייה. אוכל להביא דוגמאות אקטואליות למאבקים שמתרחשים ברגע זה, אך בכוונה אביא את המתחולל באחד מישובי יש"ע, שם אין זה מאבק בין מתונים לבין חרדים לאומיים, אלא בין חרדים לאומים בעלי תפיסה אחת לבין חרדים לאומים בעלי תפיסה אחרת, וניתן לזקק את המחלוקת על הממלכתיות, שבה באופן פרדוכסלי, אנשי הר המור נמצאים בצד הלא ממלכתי.

מזה שנים רבות פועלת שם אולפנה ובה כשלוש עד חמש כיתות בכל שכבה. הדבר מאפשר מתן מענה לכלל הבנות הגרות במקום, כאשר הורים החפצים במשהו אחר, יכולים להסיע את בנותיהן מחוץ לישוב. לאחרונה, קבוצה מסויימת הקימה שם מוסד חדש, ללא רישיון. לא אלאה בכל הפרטים שהגיעו לכדי מלחמות פשקווילים, אך אם ננתח בקצרה את המציאות, הרי שפתיחת עוד מוסד תביא בהכרח להקטנת האולפנה הקיימת. במקום מוסד אחד גדול ועתיר משאבים ותורה, יהיו כעת שני מוסדות קטנים ודלים. מלחמת הקיום של המוסדות עלולה להביא את המועצה לאסור על בנות ללמוד מחוצה לה ובכך, באופן פרדוכסלי, גם חירות הבחירה תיפגם. מנהלת האולפנה שעד כה קיבלה אוטומטית את בנות הקריה, תאלץ להפוך לאשת שיווק. וכשמתחיל השיווק, הרי שהדבר מביא לחיזור אחר ה"חזקים" ולדחיית ה"חלשים".

ישנם יתרונות בחֵירות הניתנת להורים וישנם יתרונות ברגולציה המבקשת לשמור על יעילות כלכלית, סטנדרטים, שיוויון ותחרות הוגנת. האתגר הוא למצוא את המינון המדוייק המשתנה מאתר לאתר, ובכל אלו יש להבחין בין מרכיבים שונים כמו הוראה, העסקה, הכשרה, פיקוח, אדמיניסטרציה, הקמה ועוד. הניסיון להציג את מערכת החינוך כמונופול ריכוזי, כמו שירותי הדת למשל, אינו נכון בהיותו מחולק מראש למספר זרמי חינוך, וגם בתוכם, בכפוף למגבלות הגודל והאזור, קיימת להורים בחירה בין סגנונות שונים. מַעבר לשיטת השוברים שבה יש חופש בחירה מוחלט להורים, תחריף את הבעיות הקיימות משום שהעיקר תלוי בשאלת הרישום. וכך, במקום שיהיו לנו מנהלי בתי ספר שיודעים לטפח עבודה חינוכית ארוכת טווח, נקבל יח"צנים ותוכניות ממותגות. ואכן, במקומות בעולם בהם נוסתה השיטה, הרי שבטווח הארוך, ירדו הציונים ואי השיוויון החברתי גדל.

יש לציין כי המציאות בחינוך העל יסודי הדתי הינה קשה לתיקון, משום שהרכבת כבר עזבה מזמן את התחנה. לעומת זאת, בחינוך היסודי הדתי, התהליכים מתרחשים לנגד עיננו ממש בשנים אלו. במקום לחזק מוסדות קיימים, הנהלת החמ"ד מאשרת, או לא מתנגדת, לעוד ועוד מוסדות שאין להם הצדקה אזורית ואשר פוגעים בממ"ד הקיים. אציין שמרבית המוסדות החדשים שאין להם הצדקה מספרית הינם מוסדות כמו תלמודי תורה שקמים במקום שבו כבר יש מוסד חרדי לאומי קיים. במילים אחרות, הנפגע הראשון של מגמה זו הינו הציבור החרדי לאומי שמביא את עצמו למצב של מוסדות קטנים ודלי משאבים. ומעליהם ניפגע הציבור המסורתי שעוזב את החינוך הדתי בהמוניו. נתונים שהובאו על ידינו בעיתון זה, מראים כי למרות רמת הפריון, החינוך הדתי ממשיך במגמת הצימצום (18.3% מכלל הציבור היהודי) ואין הדבר נובע מדתל"שיות, כפי שיש המנסים לומר. חזון החמ"ד אשר דגל ב"פלגי מים", קרי, בנתינת מקום לכל קבוצה וקבוצה, נעשה ללא תכנון אזורי מסודר וללא הצבת גבולות וסייגים אשר היו מונעים צימצום זה.

האכיפה חלשה, אין גורם שמוכן לקחת סיכון פוליטי ואין מי שיבלום הורים או ראש מועצה נטולי ראיה מערכתית. וברגע שקם עוד מוסד חדש, מתחיל סחרור אזורי. זהו מבחנו של הציבור הדתי: האם ימשיך להיאנח ולאפשר עוד פיצולים ב"שיטת מצליח", או שייקח אחריות וילמד לומר "לא"!

שמואל שטח, מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה