חינוך לגיל הרך

 

פורסם ב 'להיות אשה יהודיה' כרך רביעי.

גן הילדים כמראה חברתית – 'תקרת הזכוכית' בגן הדתי
שולמית מנצורה

הקדמה
החברה הדתית-ציונית מורכבת ממגוון קבוצות ולכולן יחס מורכב לסוגיית מעמד האשה. ביטוי בולט למגוון זה הוא קיומם של שני ארגונים מקבילים המייצגים תפיסות שונות כלפי סוגיית מעמד האשה הדתית: מכון 'בניין שלם' לענייני נישואין ומשפחה המייצג את התפיסה המשמרת, וארגון 'קולך – פורום נשים דתיות' המייצג את התפיסה הדינמית. עיון בתוכני הכנסים שמארגנים שני הארגונים הללו, מצביע על השקפותיהם המנוגדות בסוגיה זו ואצביע רק על עיקרי הדברים: מניתוח תוכן של 12 הרצאות בנושא זה בכנסי 'בניין שלם' שבהן נכחתי בשנים 2002-2003, ניתן להצביע על קו הקרוב לתפיסה החרדית הבא לידי ביטוי גם בעלון הפרסום לימי העיון: 'אנו מאמינים כי משפחות שמחות ובריאות יבנו חברה חזקה, איכותית ושורשית יותר […] אין ספק שהלבֵנה האישית והמשפחתית היא הבסיס לבניינה של החברה'. וגם בדברי אחד המרצים: 'אם האֵם נופלת אז כל העם ייפול'. ההבחנה בין גבר לאשה היא הבחנה דיכוטומית. האשה מתוארת במושגים כגון: לבָנה הפנויה לקבל, נוטה לרגש, נטולת קול, נוטה להיות תחת חסות, ונקשרת לשירה, לפְּנים, לטבע, לצמצום ולהכנעה. הגבר מתואר כשמש משפיעה, משמיע קול, ונקשר לשכל, לפרוזה, לחוץ וללמדנות. חלק מן המסרים הם גלויים: 'הפמיניזם הוא עבודה זרה', 'את זה אתן לא יכולות להבין כי אתן נשים'; וחלק עקיפים ועמומים יותר: 'הנשים לא יודעות מה הוא עושה במילואים לכן הן דואגות'; 'ראיתי דבר יפה קשור אליכן הנשים ואני קורא: ילדים רכים שעדיין אין הבנתם משגת להבין דברי תורה של אביהם, מחויבת אמם להשריש בהם יראת שמים אגב טיפולה בהם, את פתח לו, את בלשון נקבה'. הדרת נשים מלימוד גמרא, ממקור הידע שהוא מקור הכוח, נתפסת על ידי המרצים כהלכה למשה מסיני. במקביל, נעשה שימוש בציטוטים רבים ממקורות אלה, חלקם בארמית, ככלי לשכנוע. תפיסת הארגון באה לידי ביטוי בכנסים אלה גם בהיבטים שוליים לכאורה כגון סדנאות לאפיית חלות ודוכנים למכירת כובעים.
מן הצד השני של המפה עולה תפיסה שונה הבאה לידי ביטוי בעלון הפרסום לכנס 'אשה ויהדותה' (2003) של ארגון 'קולך': 'הכינוס יעסוק במגוון נושאים המדגישים את אחריותן המובילה של נשים יהודיות ליצירת חברה מתוקנת, חברה המעודדת נשים דתיות לצמוח ולתת ביטוי לפועלן', וכן במטרות הכנס: 'דיון ציבורי בבעיות ואתגרי התקופה'. ארגון 'קולך' הוא הסממן המובהק לתהליכי שינוי בחברה הדתית בתחום מעמד האשה. הוא תופס את שיתוף הנשים בחיים הדתיים-רוחניים כתיקון וכאתגר חברתי, חינוכי, דתי ותאולוגי לחברה כולה. 'קולך' משקף את התמורות המתחוללות בתחום ומעצב אותן גם יחד. הנושאים בכנס כוללים עיצוב טקסי חניכה של בנות כמו זבד-הבת ובת-מצווה, חינוך ומגדר, לימוד תורה של נשים, נשים כטוענות רבניות, בעיית העגונות ועוד. כל אלה מצביעים על מעורבות גדלה והולכת של נשים בעשייה הדתית ובעקבות השינויים מתחילים להתמלא 'המקומות הריקים' בארון הספרים היהודי גם בדברי תורה של תלמידות חכמים.

החינוך כמראה חברתית
השונוּת והמורכבות של החברה הדתית-ציונית ביחס לשאלות מגדריות בכלל, ולשאלת מקומה של האשה הדתית בעולם ההלכתי בפרט, משתקפת גם במערכת החינוך הדתי ובכללה בגני הילדים הדתיים. במאמר זה אתייחס לגישותיהן של גננות לגבי מקומם של בנים ובנות בגנים דתיים בפעולות של קדושה ורוחניות, הכוללות הן פעולות בעלות אופי של קיום מצוות ממש כגון תפילה ולימוד תורה, והן פעולות המשקפות אווירה ואורח-חיים דתי כגון טקס 'קבלת שבת'.
התייחסות ממוקדת לפעולות אלה מעלה שאלות-רקע עקרוניות ביחס לגישתן הכללית של גננות בגן הדתי לנושא מעמד הבת והאשה:
– באיזו מידה מודעות הגננות להשפעתם של מסרים מגדריים שהן מעבירות לבנים ולבנות באמצעות השפה, ארגון המרחב והזמן, ספרות הילדים והטקסים בגן?
– האם גננות עסוקות בנושא שוויון הזדמנויות בגיל הרך?
– האם הנושא המגדרי מהווה עבור הגננות איום, אתגר או שהוא עניין בלתי-רלוונטי בעבורן?
– האם גננות תופסות את תפקידן כשומרות-סף מפני שינויים (כדברי גננת אחת: 'גדר יותר טוב משער'), או כסוכנות שינוי (כדברי גננת אחרת: 'בגן שלי אף בת לא תעבור את מה שאני עברתי').
– האם 'המערכת' מגדירה ציפיות מהגננות בתחום המגדרי, ואיך הן תופסות את הציפיות הללו?

סיפורי תורה, תפילה, וקבלת שבת – מקרי מבחן
בתכנית הלימודים של הגן הדתי נשמר מקום מרכזי לפעולות שבהן באים לידי ביטוי תכנים של קדושה ורוחניות, אשר מחנכות לקיום מצוות כגון: תפילה, נטילת ידיים, ברכות, לימוד תורה, שמירת שבת, חגים ועוד. הפעולות שיתוארו במאמר הן בעלות אופי טקסי – תפילה, סיפור תורה ו'קבלת שבת' – אשר מעוצבות על ידי הגננת כריטואל קבוע בחיי הגן. הקביעוּת שבהן באה לידי ביטוי בזמן, במרחב, ברצף ההתרחשויות ובטקסט הנאמר והמושר.
מסרים גלויים וסמויים שונים משפיעים על תפיסת עולמם של ילדי הגן, ומועברים על ידי המבוגרים בכל תחום ותחום בחיי הגן, החל מבחירת ספרות הילדים, דרך עיצוב אזורי המשחק ועד אחרון המסרים המילוליים (כולל המשפט הטיפוסי: מה אימא הכינה לך לארוחת עשר?). לכולם השפעה גם על תפיסות הילדים לגבי תפקידי מין ועל זהותם המגדרית.
הפעולות שיתוארו להלן מבטאות באופן מועצם את תפיסת העולם של הגננת בנוגע למקומם של בני שני המינים בעולם העשייה הדתית. לטענתי, ניתן לראות בטקסים אלה מקרי-מבחן שבהם הגננות משחזרות, מחד, את המציאות הקיימת או הראויה לדעתן, ומעצבות, מאידך, את המציאות העתידית של הבנים והבנות בגן. הן מסייעות בהבניית תפיסות ועמדות בנוגע למקומם של בני שני המינים במרחב הציבורי (בית הכנסת ובית המדרש), ובמרחב הפרטי (בבית ובמשפחה). התבוננות בפעולות אלה חושפת את תפיסותיהן השונות של הגננות, המשקפות במידה רבה את התפיסות הכלליות הרווחות בחברה הדתית ביחס למעמד האשה כפי שתוארו בהקדמה: התפיסה המשמרת, השכיחה יותר בקרב הגננות, התפיסה הדינמית, והמגוון שביניהן. הסיטואציות שנראה להלן מדגימות את הנעשה בגנים מעורבים (בנים ובנות) ונפרדים, בשלוש הפעולות הנ"ל.

סיפורי תורה:
לאחר שמחת-תורה חוגגים ברוב הגנים את תחילת הקריאה בתורה, לעתים תוך בחירת 'חתן תורה' ו'חתן בראשית' כמו "הגדולים". במקביל מוצגות תמונות על הלוח המתארות גברים כותבים תורה, גברים לומדים תורה וגברים רוקדים עם ספרי התורה. כך נפתח רצף סיפורי התורה בגן. סיפור תורה מסופר בגנים בין פעמיים בשבוע (בדרך כלל בימי שני וחמישי) לשש פעמים בשבוע (בכל בוקר), ומלווה בטקס קבוע של שירים ומשפטי קישור. בגנים רבים נלווית לסיפור ברכת 'לעסוק בדברי תורה', ולעתים גם מוּצא מארון-קודש קטן ספר תורה קטן שעובר בין הילדים לקבלת נשיקה וחוזר אל הארון. לאחר מכן מספרת הגננת את היחידה הסיפורית עצמה.
טקס הוצאת ספר התורה מארון-הקודש משחזר באופן דרמטי ותמציתי את הטקס המקביל בבית הכנסת בימי הקריאה בתורה – כל שני וחמישי, שבתות ומועדים. בגנים רבים שמור תפקיד זה לחזן התורן – הבנים בלבד, אף שברוב הגנים מתאפשרת לבנות ההזדמנות לגעת ולנשק את ספר התורה הקטן.
– גננת בגן מעורב אמרה לילדים: 'עד עכשיו סיפרנו לא לפי סדר פרשת שבוע. עכשיו אנחנו נמשיך כמו שאבא, כמו שבבית הכנסת קוראים בתורה […] ואם יש לאבא איזה רעיון על הפרשה, או אח שלכם, שיבוא לספר לנו […] בתורה צריך לשנן כל הזמן. הנה גם אבא שלכם..' ובשיחה אתי לאחר הסיפור: 'הנה אותו ילד הוא יגיד בבית 'חיי שרה' והאבא יהיה בכלל מאושר'.
– בגן של בנים בלבד, אשר מנוהל על ידי גננת, מופקד סיפור התורה בידי רב המספר את הסיפור כשהוא עומד מאחורי 'סטנדר'. הרב הסביר: 'אני משתמש בזמן הסיפור בסטנדר שיראו כמו שאבא לומד, שיזדהו'.
– בגנים רבים מקובל לעבד את סיפור התורה להצגה (שבמהותה, מאפשרת לכל ילד לגלם כל תפקיד: בעל חיים, מלך וגם בת בתפקיד בן ולהפך). בגן מעורב ביקשה הגננת מקבוצת בנים להציג את ירידתם של בני יעקב ליוסף לשבור אוכל במצרים. כשאחת הילדות ביקשה: 'גם אני רוצה', ענתה לה הגננת: 'אבל דינה נשארה בבית'.
– בגן אחר סיפרה הגננת את הסיפור 'אברהם מכניס אורחים' מתוך הספר 'על אבות לילדים'. בעיבוד מדרשי זה שרה איננה מוזכרת, אף שבסיפור המקראי היא שותפה למצוות הכנסת האורחים. כאשר הגננת הקריאה: 'היו האורחים אוכלים ושותים ואומרים לאברהם: תודה לך אברהם, ברוך אתה אברהם. ואברהם אומר להם: אל תודו לי, אל תברכו אותי. לא משלי אכלתם, לא משלי שתיתם, ברכו למי שהכל שלו'. קפצה אחת הילדות והשלימה: 'תברכו את שרה'. הגננת התעלמה והמשיכה להקריא מתוך הספר: 'ברכו את ה' שברא הכול'.
– כאשר שאלתי גננת בגן של בנות בלבד, מדוע אין ארון-קודש בכיתתה, ענתה: 'בכיתת הבנים ישנו ארון-קודש, כנראה שזה בגלל שזה כיתת בנות, זה יותר שייך לבנים'.

תפילה:
התפילה כוללת נוסח קבוע פחות או יותר הלקוח מסידור התפילה, שאליו נוספים בגנים רבים שירי קודש מקדימים ומשפטי הכנה של הגננת על ההתנהגות המצופה בזמן התפילה. כמו כן נוספים טקסטים ייחודיים בראשי חודשים, בימי ספירת העומר וכדומה. בכל הגנים הדתיים נהוגה תפילת שחרית, ובחלק מהגנים גם תפילת מנחה. התפילה נאמרת על ידי הבנים והבנות כאחד, חוץ מאשר 'ברכת ציצית' הנאמרת בעמידה רק על ידי הבנים. במספר קטן של גנים קמות בנות לאחר ברכת הציצית ומברכות 'שעשני כרצונו' או: 'מלביש ערומים'.
ההבחנה בין בנים לבנות בתפילה מתבטאת בעיקר בסוגיית החזן, שתפקידיו בין השאר הם לפתוח את התפילה בנטילת ידיים, להתעטף בטלית, ולומר 'מודה אני' ביחידות תוך עמידה מול ארון הקודש והסטנדר. במעט מאוד גנים נוטלים בני שני המינים חלק בתורנות החזן, וגם בהם רק הבן מתפלל עם טלית ליד התיבה, והחזנית מתפללת ללא טלית. בגנים אלה ניכר כי סוגיית מקומן של בנות/ נשים בתפילה מעסיקה את הגננות, ולטענתן – 'אין לנו עם מי להתייעץ'.
ברוב הגנים ניתן לבנות בשנים האחרונות תפקיד ייחודי: 'תורנית שירי קודש'. הן בוחרות אילו שירים יושרו לפני התפילה, ולאחר סיום השירים שאינם חלק מהתפילה עצמה, פותח החזן בתפילה. בגנים אחרים ניתן לַבָּנות תפקיד של 'שמשיות' המארגנות את הסטנדר לקראת התפילה, מחלקות סידורים וכדומה.
לקראת פורים ישנם גנים הנוהגים, במסגרת 'ונהפוך הוא', להפוך את התפקידים: הבנים תורני-תפילה והבנות חזניות. באחד הגנים שבהם נכחתי היה חלק זה של היום המשעשע והמהנה ביותר בעבור הילדים. הצחוק הכללי של הילדים העיד כמובן על כך שתפקידי המין הופנמו היטב.

קבלת שבת:
אם סיפורי התורה והתפילה מתקשרים בעיקר למרחב הציבורי – בית הכנסת ובית המדרש, הרי שקבלת שבת מתקשרת למרחב הציבורי והפרטי כאחד. טקס 'קבלת שבת' מתבצע בימי שישי, ולטקסט שבו יש אופי תסריטי.
ברוב הגנים נהוג לבחור 'אימא ואבא של שבת' היושבים ליד שולחן השבת ומככבים ב'קבלת שבת'. בגנים רבים מוצאות 'אמהות של שבת' את מקומן המסורתי במרחב הפרטי – בבית. הטקס נפתח בשירים כמו: 'הבית שטפנו, פרחים לך קטפנו, פרשנו מפה לבנה על שולחן..' וכן: 'את האבק מכל פינה נסיר לכבוד שבת' – אשר מזמנים שיתוף של בנים ובנות בהכנות לשבת. אך סדרת שירים נוספת המושרת כש'אבא ואימא של שבת' יושבים ליד השולחן הערוך, היא בעלת מסר אחר: 'מהר! מהר! מהר, אין פנאי! ואימא לא תקשיב אלי, והיא אומרת רוץ וברח אל תסתובב פה במטבח […] ליד כיור עוד האחות תשטוף במרץ צלחות'. וכן: 'איזה יופי, איזה סדר, מי סידר כך את החדר? מי ערך שולחן שבת? זו הבת, זו הבת'. והשיר הידוע: 'עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב, לכבודו תכין אמנו מטעמים לרוב'. אבא מופיע בשיר: 'ואבא שב מן התפילה, דולק כבר נר של הבדלה'.
לאחר השירים מכריזה הגננת: 'ועכשיו אימא מדליקה נרות' ולאחר הדלקת נרות (עם ברכה או בלעדיה), מגיע שלב ההליכה לבית הכנסת לתפילת 'קבלת שבת'. יש גנים שבהם הטקסט הוא בנוסח: 'הולכים לבית הכנסת בליל שבת', ואז 'אבא ואימא' קמים והולכים יחד ל'בית הכנסת' המסומל באמצעות הסטנדר, וכל הילדים שרים 'לכה דודי'. אך התמונה הנפוצה יותר היא הטקסט הבא: 'ועכשיו אבא הולך לבית הכנסת'. 'אבא' קם מן השולחן והולך ל'בית הכנסת'. ואימא? 'אימא' נשארת ליד השולחן ומחכה ש'אבא ישוב ויקדש על היין'. נראה כי גם בסיטואציה זו, שבה אין מחלוקת על השתתפותן של נשים בתפילה, וזוהי אף מציאות חייהם של רבים מילדי הגנים והגננות עצמן – גם בה נוטות גננות רבות 'לצייר' תמונה מוטָה וחד-ממדית.
בין שני הקצוות של טיפוסי הגננות, אלה המזמינות את אימא לתפילה ואלה ש'משאירות אותה בבית' – ישנם מצבי ביניים המשקפים התלבטות:
– גננת אמרה: 'אבא הולך לבית הכנסת', אבא קם, הלך והוציא מהסטנדר סידור. גננת: 'גם אימא יכולה ללכת עם אבא'. ילדה: 'אימא יכולה גם להישאר', גננת: 'לפעמים כשיש לאימא זמן היא הולכת לבית כנסת. לפעמים היא רוצה להכין עוד משהו'. במקרה זה, 'אימא של שבת' נשארה ליד השולחן.
– בגן אחר אמרה הגננת: 'אימא בישלה, אפתה, טיגנה, ערכה שולחן.. אבא אומר שבת שלום והולך לבית כנסת עם כל הבנים'. כל הבנים קמו והלכו לצד אחד של החדר. מייד אחריהם קמה אחת הבנות. הגננת נענתה ליוזמה ושאלה את הבנות 'רוצות?' והוסיפה: 'וכל הבנות הולכות לעזרת נשים'.
– לאחר תפילת 'קבלת שבת' יש גננות המספרות על המלאכים המלווים את אבא בחוזרו מבית הכנסת: 'המלאך הטוב שמח מאוד כשהוא חוזר עם אבא ורואה שולחן ערוך וילדים רגועים', ואז כולם שרים 'שלום עליכם' ו'אשת חיל'.

ניתוח מקרי המבחן
בשנים האחרונות הציבה מערכת החינוך את 'עיקרון שוויון ההזדמנויות לבני שני המינים' כמטרה שיש לטפח בכל רמות החינוך ותחומי העשייה. לגבי החינוך הקדם-יסודי, מדובר בשינוי תפיסה חינוכית האימננטית לכל העשייה החינוכית. להחלטה זו ישנה השלכה רחבה על הכשרת גננות במכללות וב"שטח", ועל כתיבת תכניות לימודים מותאמות.
הילדוּת המוקדמת נתפסת על ידי חוקרים וקובעי מדיניות החינוך כשלב משמעותי בעיצוב תפיסת העולם של בנים ובנות בתחום תפקידי מין ועמדות מגדריות. גיל הגן מאופיין בתפיסה סטריאוטיפית נוקשה, ובראיית המוסכמות החברתיות כמחייבות. עיצוב סטריאוטיפי מינני של חוויות מכוננות הוא, על כן, בעל השפעה רבה בשלב התפתחותי זה.
החינוך הממלכתי-דתי הקדם-יסודי נמצא בתהליך זה תחת מחויבות כפולה: מחד, מחויבות למדיניות החינוכית המעודדת את 'עיקרון שוויון הזדמנויות', הנובעת מתפיסת עולם מודרנית שעמה הוא מזדהה בתחומים רבים; מאידך, מחויבות לנורמות הלכתיות ולמנהגים המושרשים בחברה הדתית, בדבר מקומם של בני שני המינים בחיים הדתיים, הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי.
לטענתי, משעתק גן הילדים את המרחב הציבורי והפרטי דרך עיצוב פעולות במרחב הגן. באופן זה משעתקים עמוד-החזן וארון-הקודש מחד, ושולחן השבת מאידך, את המרחב ואת הזמן של החוץ והפנים, הקודש והחול, הציבורי והפרטי. כך מתורגמים הקודים החברתיים-דתיים הנורמטיביים שמחוץ לגן, כפי שהם נתפסים על ידי הגננת, לשפה הפדגוגית שבתוך הגן, והגן הופך למיקרוקוסמוס של העולם. עבור ילדי הגן יש חשיבות רבה לחיבור שבין המציאות שמחוץ לגן לנעשה בתוכו, מבחינת פוטנציאל ההשפעה שיש לחיי הגן על הבניה של תפיסות עולם.
הסיטואציות של סיפור התורה, התפילה וקבלת השבת שתוארו לעיל, מצביעות על כך שבגנים רבים, לא מתאפשרת לבנות נגישוּת למקומות המסומנים כ'מקומות קדושה' ב'זמני הקדושה'. הגננות מחזקות זאת עוד במסרים מילוליים המייחדים את לימוד התורה והתפילה לבן ולאב ואת טיפוח הבית לבת ולאם, ובמסרים חזותיים המציגים את בני שני המינים במיקומים סטריאוטיפיים.

הטקס – שחזור מציאות קיימת וכינון מציאות עתידית
הטקסים שתוארו מעוצבים, מנווטים ומונחים על ידי הגננת. אם תפקידם הוא לשחזר מציאות קיימת, הרי שבמקרים רבים השחזור הוא סטריאוטיפי וחד-ממדי בעוד המציאות שבה חיים ילדי הגן היא מורכבת ורב-קולית, ויש בה יותר מדגם נורמטיבי אחד של תפקידי מין במרחב הציבורי והפרטי. באמירות כגון: 'כמו שאבא לומד תורה […] כשאבא ידבר על פרשת השבוע תספרו לו…' – ישנה התעלמות מודעת או בלתי-מודעת, מחלקן של נשים כיום בלימוד תורה.
אם תפקידם של הטקסים בגן הוא ליצור חוויה מכוננת, הרי שבידי הגננת הזדמנות לעיצוב טקסים מכוננים, שיאפשרו לבנים ולבנות חיים של קדושה 'בתוך הקנון', על פי תפיסת עולמה של הגננת ותפיסת העולם של הקהילה שבה היא פועלת.
חשוב להבין כי הדרת הבת מן 'המרחב הציבורי' בגן אינה בהכרח תהליך מודע. בטקסים אלה כרוכים הרגלים ומסורות, ומנהג גננות ישראל הפך ל'דין'. על כן יש מקום לשיח פתוח ומתמשך בסוגיה זאת במוסדות להכשרת מורים, ואף בשדה החינוך עצמו: בין גננות לבין עצמן; בין גננות לבין מעצבי מדיניות החינוך; בין גננות לבין אנשי רוח, הוגי חינוך ואנשי הלכה; בין גננות לבין הורים, ואף בין גננות לבין ילדי הגן. שיח זה יפתחַ מוּדעות לעמדות, להנחות היסוד, למטרות ולמחסומים המגדריים של כל השותפים לעשייה ברמות השונות. תוצאות השיח צריכות להניב גם מגוון חומרי הוראה מותאמים בספרות הילדים, בתכניות הלימודים , בעזרים חזותיים ועוד. כך תוכל כל גננת לעבור תהליך מעמיק של בירור ובחינה מחודשת של נורמות והרגלים, לנתח את מרכיבי העשייה ולהרכיבם מחדש מתוך מודעות מגדרית, שתאפשר לה לבחור מתי עליה להעדיף 'שער' ומתי 'גדר' כדברי הגננת שצוטטה לעיל. בגן הילדים נמצא המפתח בידי נשים, מנהיגות, שהן סוכנות החיברות העיקריות של מערכת החינוך הקדם-יסודית.
מפיאז'ה בתחום הקוגניטיבי, ומאריקסון בתחום החברתי-רגשי, למדנו שהקונפליקט והמשבר של היום מבשרים על הצמיחה של המחר. הצורך לפתח בגן הילדים תכנים אמביוולנטיים, תהליכיים וקונפליקטואליים אינו עניין פשוט; קל יותר להנחיל תכנים ברורים וחד-משמעיים. אולם זאת החינוך הדתי במיטבו עשה ועושה. יש מקום להירתם לבירור חינוכי-פדגוגי יסודי ומעמיק בסוגיית מקומם של בני שני המינים בחיים הדתיים של הגן הדתי, בירור שיש בו היבטים חברתיים והיבטים הלכתיים-תורניים.
בעיניי, זהו האתגר: מתי תבחר הגננת ללכת ולהוליך על פי 'וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל' או: 'רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ'; ומתי על פי 'הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים [האם התכוון שלמה המלך לגני ילדים?] חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ'?

 

המאמר פורסם לראשונה דרך "קולך". אנו מודים לארגון על כך.