חינוך למצוות בין אדם למקום

פרק רביעי – חינוך למצוות בין אדם למקום

 

פרק זה מהווה השלמה לפרק הקודם, ועוסק גם הוא בעניין עולם המצוות בחינוך הילד הדתי. בפרק זה נחפש את השבילים לחינוך הילד הדתי במצוות בין אדם למקום. נציג את הקשיים הקיימים בשל הרמה ההתפתחותית בה מצוי הילד, ולאור זאת נציג את דרכי העבודה והחינוך. ההתייחסות לאמונה בה' ולעולם הרוחני של הילד תידון בפרק הששי בעבודה.

 כפי שהזכרנו בפרק הקודם, החלוקה בין מצוות באל"ח לאלו שבאל"מ נעשית מתוך הכרה בשוני שקיים לכאורה במקור החובה למצוות. בעוד שהמניע להתנהגות במידות נאות וקיום מצוות באל"ח נובע גם מלב ישר ומדרך-ארץ אנושית, הרי שמקור החיוב למצוות באל"מ הינו הטרונומי מוחלט, ועל כן ראוי הוא לפרק בפני עצמו.

אולם ייתכן שכשם שמצויה התפתחות מוסרית פנימית המשלימה את ההדרכות החינוכיות במצוות באל"ח, תמצא גם מציאות של התפתחות רוחנית אוטונומית, המשתלבת עם ההדרכה וההוראות המגיעות מחוץ לאדם. כלומר – שורש ההכרה או הזיקה בקשר שבין אדם לאלוקים קיים בנפש, אך פירוטו והוצאתו לפועל בהתנהגויות מסוימות דווקא ובמעשים ייחודיים פרטניים נלמדים ממקור חיצוני מורה ומצווה. בפרק זה נדון בחינוך ילד לקיום מצוות באל"מ מתוך הרגל ואורח חיים – ולא מתוך אותה התעוררות נפשית שזקוקה להכוונה הנכונה, בבחינת חלומו המפורסם של מלך הכוזרים: "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". על שורש ההכרה הפנימי נדון בפרק הששי העוסק באמונה.

נקודת המוצא לחינוך למצוות באל"מ היא, שהתפתחות רוחנית היא פרי של חיים בחברה ערכית, תרבותית, בעלת קודים ברורים מאוד של דרך חיים. קיום מצוות באל"מ ע"י הילד חובר למציאות החברתית הזו, ומשלב את הילד בתרבות בה הוא מצוי {מכאן גם נוצרים הקונפליקטים אצל ילד שבא מתרבות אחת (למשל בית חילוני) ולומד בתרבות אחרת (בית ספר דתי)}. השאיפה המוצהרת של החינוך הדתי היא: להרגיל את הילד בקיום מצוות כאורח חיים התואם למסורת היהודית ולתרבות בה הוא חי, ושיובילו אותו לעולם של אמונה בוגרת – בבחינת דברי בעל "ספר החינוך": "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

הקשיים והדרכים בחנוך למצוות בין אדם למקום

כהקדמה לפריסת תוכנית החינוך הדתי בגן, מבארת שרה תאומים את הקושי שיש בתיאור העולם הרוחני של הילד, עקב אי יכולת המבוגרים לחוות אותו כהווייתו, כפי שלמדנו מפיאז'ה שמושגי החשיבה הילדותיים שונים מאשר העולם הריאלי-המבוגר. אולם בכל זאת, ניתן לעמוד על עולמו של הילד מתוך תשומת לב לתהליך הסוציאליזאציה – האינטראקציות המתמידות בין השפעת הסיבה והמבוגרים לבין תגובת הילד. מתוך הכרה בתפיסתו האחרת של הילד את המציאות ואת המושגים השולטים בה, ניתן לפנות לעולמו הפנימי ולפעול עליו:
בהתאם לכך מתגבשת גם "תוכנית הלימודים" בגן הילדים: גן הילדים הוא בית ספר בעל תוכנית לימודים המבוססת על תום לב. הוא מזמן לילד אפשרות ללמוד, תוך שהוא מביא בחשבון כי כושר הילד לקלוט מוגבל.

אחת הדרכים המשמשות קשר וגשר לעולם הפנימי של הילד היא דרך ה"שכר ועונש", שעליה כותבת תאומים:
אותו "היתר" לעשות המצוות לתקוות השכר, ולהינזר מן העברות מיראת העונש, מקבל משנה חשיבות בחינוך בגיל הרך, ובהקניית מושגי יסוד ביהדות, וחינוך של תינוקות של בית רבן על ברכי היהדות. כיון שמושגי החשיבה של הילד בגיל הרך שונים, ותמונת העולם שלו אחרת, הרי שמדרגה זו של קיום "לשמה" גבוהה וקשה פי כמה, אם לא לומר בלתי אפשרית עבורו. ומכאן מתחזק והולך הצורך למצוא גשר וקשר אל עולם זה, בכלים של מבוגרים אך בדפוסים המובנים לילד. צורך זה בא לידי ביטוי בהקניית ערכים יהודיים וחינוך למצוות תוך שימוש בהיתר לעשיית המצוות מתוך תקווה לשכר או לחלופין מתוך יראת העונש.
בהתאם לדברים האמורים לעיל, הרי ההדרכות שהוזכרו בפרק הקודם בנוגע לחינוך למצוות באל"ח נכונות גם בהקשר של מצוות באל"מ. אמנם, בחינוך למצוות באל"מ אנו לא מתמודדים מול תפיסות חברתיות מקשות או עולם מוסרי חברתי לא בשל ואגואיסטי, אלא מול עולם תפיסתי-פנימי הזקוק עוד להתפתחות, אך ההדרכות לעשיית הפעולה הנרצית – גם באופן "שלא לשמה" – הן אותן הדרכות.

גם כדי לחנך למצוות באל"מ נצטרך לשלב את ההרגל עם החוויה ועם השכנוע ולחזקם בחיזוקים חיוביים ושליליים, ולגרום למפגשים טובים עם מודלים ראויים לחיקוי. נציג עתה ציטוטים נבחרים על דרכים אלו:
כותבת תאומים:
החינוך למצוות בגן הילדים הממ"ד, מהווה חלק בלתי נפרד מסדר החיים היום-יומי בגן. חינוך זה בא לידי ביטוי בדרך של עשייה והתנסות – החל בתפילת שחרית משותפת בריכוז הבוקר, דרך נתינת הצדקה בסיום התפילה, נטילת ידיים, ברכות הנהנין וברכות המזון, וכלה בטקסי החגים והמועדים וקבלת השבת המיוחדת בגן בכל יום ששי. פעמים רבות נלווה לקיום מצוות אלה תגמול חיצוני – פיזי או חברתי, במטרה לתת לילד חיזוק חיובי להתנהגותו, בד בבד עם חיזוקים שליליים ועונשים, הבאים להכחיד התנהגויות לא רצויות.

הרש"ר הירש מדריך את האב להרגלת הילד ורכישת ניסיון ע"י המעשים:
כיצד יצליח אב בישראל בחינוך כזה? כיצד מכינים את הילד לחיים של עבודת ה', וכיצד אפשר לעורר אותו לקראת תכלית זו משחר ילדותו? בדיוק כמו שמלמדים אותו ללכת ברגליו… ילמד אותו גם את כל המידות הטובות ואת כל המצוות ע"י עשייתן, ורק ע"י עשייתן… תהיה גם חנוכת ילדינו לחיים קדושים וטהורים רק ע"י פעולה מעשית, הרגל וניסיון…

בעל ה"ראשית חכמה" מלמדנו במפורש את הצורך במודל לחיקוי:
סוף דבר – ישתדל מאוד להרחיק את בנו מן הכיעור ומן הדומה לו, ויקרבנו למידת החסידים והישרים. כגון: כשיקום האב בבוקר לתפילה, שמוליך לבנו עמו לבית הכנסת, וכן כשילך לגמול חסדים, כגון ביקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וכיוצא באלו, יוליך בנו עמו, כדי שירגילנו בגמילות חסדים ובעשיית המצוות. וכשיעשה האב מצוה מן המצוות יעשה אותה בעצמו – כגון: סוכה ולולב וכיוצא בהם. יקשור הלולב בידו ויראה לבנו וילמדנו לעשות כך, כדי שיהיו המצוות חביבין עליו, ונמצא האב זוכה ומזכה לבנו, לפי שילמוד הבן לעשות כמעשה אביו וללכת על הדרך הנכונה כאביו, ויזכה האב לטוב וזרעו לברכה

מחרה אחריו האדמו"ר "נתיבות שלום מסלונים", המטעים את החשיבות העליונה של הדוגמא האישית בחינוך יהודי – שאינה כלפי החניך במעשים חיצוניים ונגלים בלבד, אלא אף מבקשת את העוצמה בפנימיות המחנך עצמו:
כשמדובר בחינוך יהודי פנימי הנופח נשמה באישיות החניך, חובת הדוגמא האישית היא גם בפנימיות… לקטנים יש חוש ריח מפותח והרגשה חודרת לעמקי נפשו של המחנך… ההשפעה מותנית באיזו מידה הילד מרגיש שהאב או המחנך עצמו נאמן לדבריו…המטרה הסופית שיש בפנימיות לבו, ואפילו בתת ההכרה, היא החורתת רישומיה בנפש הרכה של החניך… ואם בכל העניינים כך, הרי במיוחד בנוגע לטהרת ובהירות האמונה השלמה שעל המחנך להשריש בו.

באופן דומה פונה מלכה גרוסברגר לגננות:
בתהליך החינוך לאמונה בגיל הרך יש לגננת הדתית תפקיד חשוב ביותר, שכן הפנמת האמונה וההרגל במצוות נעשות בתהליך של הזדהות הילד עם הדמות המחנכת. אם המחנכת מדגימה באישיותה דמות הראויה לחיקוי ולהזדהות על רקע רגשי הולם, ילכו החניכים בדרכה והיא תצליח במשימתה. על כן על הגננת הדתית מוטלת החובה להחדיר אוירה דתית בכל חיי הגן: עליה להזכיר שם שמים בלבה ובפיה, לברך ולהתפלל את תפילות הנלמדות בגן, להדגיש את קדושת השבת והחגים ואת חשיבותו של לימוד תורה. כך תיצור הגננת הדתית בנפש הילד רקע נפשי, אשר בו יוכלו להיקלט באמצעות הפרצפציה מתאימה ערכי יהדות וערכי תורה, וכך עשויה להתפתח – ולו אחרי זמן רב – נטייה לחיים דתיים ולתפיסת עולם דתית.

על מקום ההסבר בחינוך הילדים כותב הרש"ר הירש כך:
"והגדת לבנך ביום ההוא" – זו מצוות ההגדה הקובעת את מצוותם של ההורים לעסוק בעצמם בחינוך הבנים… הם חייבים לא רק להרגיל את בניהם למצוות, אלא גם להגיד את המצוות, ולהסביר אותן לבנים. עלינו להסביר כל מצווה שאנו מקיימים אותה בנוכחותם של הילדים, עינו לבאר להם את תוכנה וערכה המוסרי, כדי שיבינו אותה בלבם וברוחם…

לאחר שהצבענו על דרכי החינוך למצוות, נדגים כאן ארבעה תחומי מצוות והנהגות מרכזיים מהתכנים הכלולים תחת הכותרת – מצוות באל"מ, שאיתם נפגש הילד הצעיר בגן ובבית. בכל מצווה נדגיש את הדרכים לחינוך כפי שעמדנו עליהם – ההרגל, החוויה, ההסבר השכלי, הדוגמא האישית והחיזוקים. יש לציין כי מימד הטקס בולט מאוד בקיום מצוות באל"מ, והרי הוא כמנוף נהדר המתאים במיוחד לגיל הגן:

תפילות וברכות –
מקומה של התפילה מרכזי וחשוב מאוד בחינוך למצוות בכלל, כיוון שהיא משלבת את הרגש והחוויה עם פעולות מעשיות ברורות, ופותחת פתח לעולם הפנימי-הרוחני-האמוני של הילד. מרכזיותה של התפילה נובעת מכך שהיא פותחת את היום (תפילת שחרית – שהיא התפילה המרכזית בגן ונדמה שגם בבית) בעוד הילדים רעננים, וכך מתחילים יום חדש בסדר מוכר וקבוע. ניתן להקפיד אף על נטילת ידיים של הבוקר כטקס לפתיחת היום (ללא קשר לטעמים הנסתרים המשפיעים סגולית על הילד) יחד עם צחצוח השיניים.

יש ליצור מהתפילה טקס כללי – חזן, תפילה בקול, שירים ומחיאות כף, לבוש מיוחד (טלית או הוצאת ציציות) וסידור המותאם לילדים (לאחרונה יצאו כמה וכמה סידורים במגמה זו). שילוב ילדים כיחידים בתפילה הטקסית הכללית (החזן, פותח ארון קודש, מגביה ספר תורה) נותן מקום לחיזוקים של שכר "ממשי" – מדבקה, וחברתי – מיקוד תשומת הלב בילד ועידודו. אף בבית ניתן לעשות טקס מהתפילה – בעיקר בשבת, ויש בתי כנסת וקהילות שבהם מתקיימת תפילת ילדים מיוחדת הכוללת תפילה, לימוד קצר של פרשת שבוע ופרסים. יש לתת את הדעת על מקומן של הבנות בטקס התפילה "הציבורי".

הדוגמא האישית של הגננת חשובה מאוד, כיון שאנו רוצים שהריטואל וההרגל שבתפילה יכוונו אף פנימה ללב. גם בבית, כאשר הילד רואה את הוריו מקפידים ללכת באופן קבוע לתפילות בבית הכנסת, וגם כאשר הם מתפללים בבית (ובזמן זה לומד שאסור להפריע), הרי מפנים הילד את חשיבות התפילה ואת מרכזיותה בעיצוב תרבות החיים של הבית. אם ההורים לוקחים את הילד להתפלל איתם בבית הכנסת הרי שההפנמה כמובן רק תתחזק – {כל זאת מתוך איזון והתאמה לילד, למשל – שלא ישתעמם ויפריע, וכך יוצא שכרנו בהפסדנו}.

יש לשים לב לקטעי התפילה המותאמים לילדים הקטנים – והם כוללים בעיקר את ברכות השחר הנוגעות לחיי היום-יום, פסוקים מרכזיים בעולם היהודי, קריאת שמע, אזכרות מסוימות מתפילת העמידה (כגון: מוריד הטל). יש המשלבים תפילה לרפואה לכלל חולי ישראל, ולילד חולה מחבורת הגן או המשפחה – וכך מחזקים גם את הצד החברתי. יש גנים שמוסיפים את הברכה למדינה ולחיילי צה"ל ושירת ההמנון. שירים מתקבלים בברכה, ובימים ב' וה' אף מתקיים טקס סביב הוצאת ספר התורה. ישנם גנים שמתפללים בהם תפילת מנחה – שירת מזמור תהילים ("אשא עיני") ופסוקים מ"אשרי". שילוב תפילת מנחה מחנכת לתשומת הלב לחלוקת היום לזמנים ע"פ סדר היום היהודי.

כהמשך לתפילה – אף לברכות הנהנין (בעיקר על המזון) יש מקום של קבע בחיי הגן ובבית. הברכה כוללת אף את טקס נטילת הידיים הציבורית (השתיקה שאחריה בוודאי מוסיפה נופך ייחודי למצווה ואתגר לילדים), כולם מברכים יחד "המוציא", כולם מברכים ושרים בקול חלקים מרכזיים מברכת המזון, תוך הקפדה על רצינות. גם בבית יש להקפיד מתוך שמחה ועידוד על הברכות, ובעיקר בשבת סביב השולחן.

הדוגמא האישית מתבטאת בברכות בקול של ההורים והגננת – עם שילוב ההסבר המתבקש, פשוט להגיד לה' תודה על האוכל או על הגוף הבריא (ברכת אשר יצר לאחר יציאה מהשירותים). הלכה מפורשת היא שכדי ללמד ילד ברכות ניתן לומר (ואף רצוי) את שם ה' במפורש.

תפילות נוספות הראויות להדגשה: תפילת הדרך בעת הנסיעה המשפחתית, שגם אותה ניתן להפוך לחוויה דרך שירים והוספת פסוקים, ודרכה נפגש הילד עם מושג הביטחון בה'. גם לטקס קריאת-שמע שעל המיטה יש חשיבות מרובה בחינוך הילד לתפילה, שהרי מבשרת תפילה זו את סוף היום, ומלמדת על התלות הגמורה של האדם בריבונו של עולם לטובה. יש לבחור את המרכיבים המוכרים יותר לילד והקלים לקליטה (קריאת שמע, "המלאך הגואל" ופסוקים נוספים, הזכרת המלאכים), והטקס עצמו מאפשר את הרגיעה ההכרחית לשינה.

שבת ומועדים –
כפי שהתפילות והברכות מעצבות את היום, הרי השבת מעצבת את השבוע. שבת לכשעצמה היא יום חוויה ורגש, בעלת מימד משפחתי וקהילתי, וגם היא פותחת פתח נאמן לחיים יהודיים עשירים ועמוקים. טעם השבת מתחיל מההתכוננות אליה, והתכוננות זו בעצמה מקפלת את סגולת השבת – הציפייה וההתרגשות מעודדות את רצון הילד להיות שותף לשבת הן בבית והן בגן.

אחד הטקסים הבולטים בחיי הגן הוא טקס "קבלת שבת", המכיל את כל מרכיבי החינוך – ההרגל (שבוע אחרי שבוע באותו יום ובאותה שעה עם אותם פעולות ושירים), החוויה והרגש (השירים, היין והממתקים), החיזוקים החברתיים (בחירת "אבא ואמא של שבת"), וההעשרה העיונית בסמלי התרבות היהודיים הלאומיים, בערכי השבת או בלימוד פרשת השבוע.

ייחודה של השבת הוא שנוכחת היא כמעט בכל בית ובית, וכל ילד יכול להרגיש שייך אליה ולהתייחס אליה מתוך מקומו, וליצור אינטראקציה הדדית בין הבית לגן. בבית כדאי להעצים את הערכים המשפחתיים המובלטים בשבת (עוד משלב ההתכוננות – כולם שותפים להכנות לשבת, סבב טלפונים משפחתיים קודם השבת, הליכה משותפת לבית הכנסת, הישיבה סביב השולחן עם כל הטקסים הכרוכים בה, כולם נמצאים בבית ומחזקים את הקשרים), והפיכת השבת לחלון הזדמנות רוחנית להעשיר את הבית בלימוד תורה ובתשומת לב לעולם ההלכה.

בהמשך ישיר למטעמי השבת ניצבים המועדים המוסיפים נופך לשנה כולה, וכל חג מאיר בתכונתו המיוחדת. עולם החגים היהודיים מקיף את הילד בסמלים, טעמים, צבעים ומנהגים, כאשר לכל חג הדגש המיוחד לו. בנושא החגים מתמקדים במיוחד בתחום הלימוד – משמעות החג, הלכות ומנהגי החג, היסטוריית החג, ערכים הנלמדים ממנו וכד', כמובן תוך כדי העשרה חווייתית בכל מיני אופנים וגוונים.

דרך סיפורי החגים ניתן להפנות את תשומת לב הילדים ליחסים בין ה' לבין עם ישראל – השגחתו עלינו וההיענות שלנו כלפיו, וכן לערכים חברתיים רבים המתבטאים במצוות החגים.

כיפה וציצית ותשמישי קדושה:
מצוות אלו מחזירות אותנו ליום-יום, ומחפשות ביום יום את המיוחד. נדמה שחבישת הכיפה ויותר מכך לאין ערוך לבישת הציצית הן מצוות שיצירת ההרגל עוד בקטנות מאוד מאוד קריטית לגביהן. כיוון שההרגל מתחזק ע"י חיזוקים – יש להקפיד על כך. גם במצות אלו יש לאפשר מקום ליצירת קשר אישי וייחודי לילד – סגנון הכיפה והצבע המועדפים עליו, יש גנים בהם הילדים מקשטים את בגד הציצית, מקום הכיפה ומקום הציציות ועוד. הכיפה והציצית מתוקף היותן פרטי לבוש הרי קשורים הם מאוד לסביבה החברתית, ותלויים בחיזוקים מהסביבה. כמובן שניתן לשוחח עם הילד על חשיבות הסמלים היהודיים שבמצוות הללו.

הכיפה והציצית למרות שהם לבושים של יום-יום מסוגלים הם לפתח בילד את החוש המתאים ליחס ראוי ומכבד לתשמישי קדושה, ונצרף לכך את המזוזה שעל הדלת, את ארון הקודש וספרי התורה בבתי הכנסת, ושאר ספרי הקודש שאיתם הילד נפגש. הפגישה עם תשמישי הקדושה מעוררת בילד רגשות התפעלות ויראת כבוד – יחד עם חיבה עמוקה. הנשיקה המלווה כמעט כל מפגש שכזה רק מעצימה את הייחודיות שבפרטי הלבוש, או הספרים או הרהיטים המשמשים בקודש.

נוסיף למצוות אלו את חשיבות הבאת הילדים לבית הכנסת או לבית המדרש, המוסיפה אווירה של קדושה בנפש הילד, מועילה להצגת דמויות מבוגרים לחיקוי, ומציבה אמירה ברורה לילד – לפה אתה שייך! (כמובן כל זאת בהתחשב בהפרעותיו וכ').

כשרות:
הכשרות מצטרפת לאותן מצוות והנהגות יום-יומיות שמחייבות תשומת לב מיוחדת. כמו הלכות השבת גם דיני הכשרות מתפרטים למצוות עשה ולא-תעשה. לגבי הלכות לא-תעשה ההלכה מחלקת בין גילאי הילדים, ובנוגע לילד בגיל הגן – שהינו כבר בר הבנה אך עדיין לא נכנס לגמרי לתחום גיל חינוך – פוסקת שההורים מחויבים בהפרשתו מעבירות!
נושא הכשרות, ואיתו כל ההנהגה סביב האכילה, מזמן עיסוק נרחב בעבודה על המידות – הסתפקות במועט, התאפקות, צניעות, דרך-ארץ ועוד. למדנו ע"פ רמת ההתפתחות הרגשית של הילד בגיל הגן, שזה הגיל בו לומד הילד לדחות את סיפוקיו – וענייני הכשרות בוודאי מועילים ומתאימים לחינוך זה.

דוגמא אישית של הורים התרים אחר מסעדה כשרה, או אחר פריט כשר בכלל ובמיוחד בחג הפסח, מעביר מסר ברור לילדים על מנהג הבית והנדרש ממנו כשייך לעולם הדתי שהבית מייצג.

עד כאן דוגמאות נבחרות מדרך קיום המצוות ע"י הילד. ראויה לציון הדרכה הלכתית הנוגעת לחינוך ילד למצוות, והיא, שצריך להרגיל את הילד לקיים את המצווה במלואה וכתיקונה, כדי שיקנה הרגלים נכונים (כמובן שיש לדון בכל מצווה ומצווה מהם הגדרים המקלים בכל זאת).

נסיים פרק זה בציטוט נוסף ממאמרה של שרה תאומים:
היסודות לחינוך לקיום מצוות "לשמן" מונחים גם הם כבר בגן הילדים… הילד בגן הממלכתי דתי לומד להסתגל לאידיאל, לערך. אותם ערכים נובעים בגן הדתי ממקור הסמכות "דאורייתא" או "דרבנן", ערכים אלו טומנים בחובם מחויבות, אותה מחויבות לעשייה כפי שהיא מוצגת במסכת אבות: "הלומד על מנת לעשות"…
הדרך החינוכית בגן הממלכתי דתי אכן מבוססת על "ללמוד על מנת לעשות". כבר בגן הילדים אנחנו מחנכים את הילדים הרכים לחובת קיום מצוות, ומטפחים בהם את הרצון האמיתי לקיימן. חינוך לתורה, לאמונה ולדרך-ארץ "לשמן"…
ה"לשמה" זוהי הדרך בה יביע האדם את רצונו, ויסודותיה בגן הילדים הממלכתי הדתי.