לקריאת המאמר המלא כפי שפורסם בו' בטבת תשפ"א 21/12/20 בערוץ בשבע לחצו כאן
קמפיין מחנכים מגוונים של תנועת נאמני תורה ועבודה, שמושק בימים אלו וקורא לאנשי ונשות חינוך ממגוון קולות ותפיסות עולם לבוא וללמד בבתי הספר של החמ"ד, נוגע ברעיון מרכזי בתורתו של הרב זקס.
הרב זקס היה אדם שידע לשלב. לשלב את הכתבים והרעיונות של עצומי המחשבה היהודית של המאה העשרים שסתרו אחד את השני בדעותיהם ורעיונותיהם.
בקלות ניתן לזהות בכתביו ליקוטים של רעיונות של הרב אליעזר ברקוביץ, הרב סולוביצ'יק, בובר, השל, הרמן כהן, רוזנצוויג, הרב קוק, הנס יונאס, לווינאס, ויקטור פרנקל ועוד לכדי שפה אחת כזו שמלקטת רעיון מכל הוגה ושוזרת אותם יחדיו.
הרב זקס זיהה בדור שלנו, את הצורך בשפה שאינה אחדותית, אלא כזו שמשלבת בתוכה רעיונות מרובים.
דבר זה הנו קריטי בכדי ליצור מחויבות בעולם שיש בו חופש מוחלט, בעולם כזה יש צורך בשפה שתעזור לאדם להפוך את החוק לשפה שלו עצמו: "חברה חופשית – אותו איזון שברירי בין עקרונות המנוגדים של חירות וסדר- אינה מתקיימת אך ורק באמצעות שלטון החוק, אלא גם באמצעות מערכת חינוך, המאפשרת לכל יחיד בתוכה להפנים את החוק ולהיות אדונו, ולא עבדו. חירות איננה רק חברה של חוקים, אלא חברה של משפטנים, אזרחים המצויים בחוק שלהם, שכל אחד מהם עומד על משמר הצדק". (רדיקלית אז רדיקלית עכשיו עמוד 122)
כאשר האדם סופג יותר משפה אחת, הוא מקבל ביטויים מרובים, שפות מרובות שעוזרות לו לפתוח פתח לשפה שלו עצמו. יש אנשים שרואים בכך חוסר רצינות. אבל אני רואה בכך גדולה. הרב זקס ידע והבין שצריך לגבש שיטה בצורה שמחברת בין הוגים שונים, כזו שבעיני ההוגים עצמם היתה לא מקובלת מאחר שהיא לוקחת רק חלק ולא לוקחת כל שיטה בכללותה.
בחינוך, רבים יאמרו, שילד זקוק לשיטה חינוכית פשוטה, לקול אחד וברור. אך המחלוקת, היא ליבת היהדות עצמה: "המחלוקות עצמן (הנן א.ס) פעימות הלב של חיי הרוח. הספרות הרבנית כולה אינה אלא אנתולוגיה של מה שכינו חז"ל מחלוקת לשם שמים. כיוון שירשו עולם שבו יהודים המיטו על עצמם אסון בשל סכסוכים פנימיים, נטלו חכמים את המחלוקות והעתיקו אותן אל בית המדרש. שם, ושם בלבד, היו היהודים מסוגלים לבנות מתוך תרבות של יחידים חזקים ושל דעות מנוגדות בעליל את החברותא של הלימוד בצוותא." (רדיקלית אז רדיקלית עכשיו עמוד 153)
רבים מחפשים את האמת האחת. הרב זקס לימד אותנו שיש אמת בהמון מקומות ולא צריך להיבהל מן הסתירות. הרב זקס לימד אותנו שאפשר לחבר בין הניגודים, שזה בסדר ליצור שיטה עצמאית שבנויה על עקרונות מנוגדים ויותר מכך, דווקא החופש שנובע מהקולות המרובים, דווקא הבחירה שניתנת לכל תלמיד לעצב את דרכו מתוך הקולות המנוגדים, הוא הפתח למחויבות.
דווקא כאשר מפנים מקום לקולות רבים ומגוונים, שהתלמידים והתלמידות שומעים קולות מגוונים אשר בטוחים בעצמם, זה מה שנותן להם לחוש שרוח גדולה עומדת בפניהם – כזו שלא מתביישת במה שהיא: "מרחק עצום מפריד בין גאווה ליהירות. יהירות היא האמונה שאתה טוב מאחרים. יהודים חטאו בכך לפעמים, וזה בלתי נסלח. גאווה היא פשוט הידיעה שאני שונה מזולתי וחש נוח בשוני, היא לעולם לא לומר להיות כמו אחרים אני שואף. היהירות גורעת מערכם של אחרים, ועל כן גורעת היא מערכנו. בהיותנו גאים אנו רוחשים הערכה לאחרים משום שלמדנו להעריך את עצמנו". (רדיקלית אז רדיקלית עכשיו עמוד 196)
ודווקא מתוך הגאווה שכל מורה יבטא בה את שיטתו, ימצאו התלמידים והתלמידות את השפה האישית שלהם- את המשימה שלהם ואת ההכרה שטוב להיות יהודי. לא יהירות אשר שוללת קולות אחרים, אלא גאווה ששמחה בעצמה ושמחה בקול שניצב לידה. קולות מגוונים, מחנכים מגוונים.
לזכר הרב יהונתן זקס.
