חלקן של נשים בפולחן הדתי. פרשת בשלח תשפ"ב
בשמות ט"ו כ'-כ"א קוראים אנו כיצד התנהגה מרים הנביאה אחרי ששמעה את שירת הים. ושם נאמר, "ותקח מרים אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים". על הפסוק הזה מצאנו במכילתא: "ותען להם מרים"- מגיד הכתוב שכשם שאמר משה שירה לאנשים, כך אמרה מרים שירה לנשים: "שירו לה' כי גאה גאה" וגו'. ובדומה לכך במדרש משלי פרק י"ד, (מהדורת ברוך הלוי וויסוצקי, ניו יורק תש"ו, עמ' 111), בשמו של ר' אלעזר. הרי שהנשים אף הן שרו, מקצת הפסוקים או לפי דעות מסויימות את כולם. (ראה בתורה שלמה של רמ"מ כשר, פרשת בשלח, חלק י"ד, עמ' קנ"ט, סי' רל"ט, וראה בתוספות השלם, אוצר פירושי בעלי התוספות, מהדורת ר"י גליס, חלק ז', עמ' רמ"ה, אות ד'.) ואף שבמדרש שוחר טוב (כשר שם סי' רמ"א), על המילים, "ותען מרים" דורש: אין עניה אלא אמירה… וכו', בתנחומא ובילקוט שמעוני (ח"ב רמ"ז תקי"ט) קוראים אנו: אותה שעה הם אומרים שירה, שנאמר, "וענתה שמה כימי נעוריה" (הושע ב' י"ז)- אין עניה אלא שירה, שנאמר, "ותען להם מרים". עוד הביא הרב כשר שם מסידור רש"י סי' צ': דגבי שירה אמרינן ל', כמו "שירו לה'": אבל גבי ברכה לא אשכחן [מצאנו] בלמ"ד. ולכן צריך לומר "נברך אלוקינו", ולא "נברך לאלוקינו". הרי ששרה מרים וכל הנשים את השירה הזאת, ולא אמרוה. ובמדרש מאור האפילה התימני (לר' נתנאל בן ישעיה זצ"ל- הנקרא נור אל צלאם- מהדורת ר"י קאפח עמ' קי"ט), נאמר: "ותען להם מרים"- למה לא אמרה מרים אלא ב"גאה גאה"? לפי שקיבלו הנשים עליהן מצות תפילה שהיא מנין "גאה גאה"- פירושו שמילים אלה הן בגימטריה י"ח, כמנין הפסוקים שבשירת הים, וכנגדם קיבלו עליהן הנשים תפילת שמונה עשרה. ובכ"י בודליאן, בפירוש המיוחס לרב סעדיה גאון (בתרגומו לעברית של ר"מ צוקר, כשר שם) : "ותען מרים"-… שהייתה מרים אומרת השירה פסוק פסוק, שהם י"ח, [יש להעיר כי י"ח הפסוקים הללו הם עד ועד בכלל "ה' ימלוך לעולם ועד", ואין פסוק י"ט, "כי בא סוס פרעה וכו'" נכלל בהם, וזה אף שלפי חלק מהמפרשים הוא חלק משירת הים (ראה אבן עזרא ורמב"ן לשמות ט"ו י"ט). ואלה הסוברים שאין פסוק זה חלק מן השירה הכפילו את הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" בתפילת שחרית, כסימן שזהו סוף השירה, וכפי שהכפילו את הפסוק "כל הנשמה" לסימן שהוא סוף דפסוקי דזמרה . אך דיעה זו קצת קשה, כי להלכה אין חולק על כך שהפסוק "כי בא פרעה…" הוא חלק מן השירה, והוא נכלל במספר שלושים שיטין של השירה ונכתב אריח על גבי לבנה ככל השירה, (ראה מסכת סופרים י"ב י"א, אוצר הגאונים למגילה עמ' 20, ורמב"ם סוף פרק ח' מהלכות ספר תורה. וראה על כל זה בספרו של ש"ח קוק, עיונים ומחקרים, ספק ראשון, ירושלים תשי"ט, עמ' 344-343).
והנה ש"ח קוק העיר (שם) "שישנם מן המקובלים שהביאו טעם אחר להכפלת הפסוק "ה' ימלוך…", והם אף תקנו לומר גם את התרגום שלו, "ה' מלכותא לעלם ולעלמי עלמיא", והטעם כדי להשלים מספר חי אזכרות בשירת הים. והנה ר' חיים וויטאל פירש שחי אזכרות הכוונה לחי הוויות, וכתב שצריך לומר "כי בא סוס…" שהוא מן המנין, ואת "ה' ימלוך" צריך לומר שניים מקרא ואחד תרגום, כדי להשלים את המספר של חי הוויות, עכ"ל. הרי לנו שוב ההדגשה על המספר י"ח, והצורך לשלב אותו בשירה של תפילה], והנשים ענו אחריה, "שירו לה' וגו'. וכן עושה שליח ציבור, שהוא אומר ברכת שמונה עשרה, והעדה עונה על כל ברכה אמן… וכו'. הרי שלפי מדרש זה הדגם לתפילת העמידה של החזן (בחזרת הש"ץ, או לפי הרמב"ם בתשובתו הדגים לתפילת העמידה של החזן ( בחזרת הש"ץ, או לפי הרמב"ם בתשובתו בכלל אמירת העמידה, מהדורת י' בלאו, סי' רנ"ו- רנ"ח) בא בעקבות מעשיה של מרים הנביאה. (ועל חיוב הנשים בתפילה ובעמידה ראה בספרו של מ' מייזלמן, "Jewish women in Jewish law” , ניו יורק 1978, עמ' 133-131, ואכמ"ל.)
לא זו בלבד אלא שבפסוק נאמר, "ותען להם מרים", ולא 'להן', וכפי שמדייק הריב"א בפירושו על התורה בשם "מדרש" (כשר שם), כלומר שאחרי שירתם של הגברים באה שירת הנשים. (וראה תוספות השלם שם, עמ' רמ"ד-רמ"ה.) ואולם באותה שעה היו כולם יחד על שפת הים, כפי שנאמר "וירא ישראל" ויראו העם" (שם י"ד ל"א).
והנה בשולחן ערוך אורח חיים סי' ע"ה סעיף ג' איתא: יש להיזהר משמיעת קול זמר אישה בשעת קריאת שמע. הגה: אפילו באשתו, אבל קול הרגיל בו אינו ערווה. (מרדכי בשם רבינו האי והגהות מיימונית וכו'; ובית יוסף בשם אוהל מועד וכו').
אמנם כאן מדובר אך ורק בשעת קריאת שמע, ואולם באבן העזר סי' כ"א סעיף א' כתוב: צריך אדם להתרחק מנשים מאד מאד… ואסור לשמוע קול ערווה וגו' והוסיף הבית שמואל (שם אות ד'): אבל קול פנויה או קול אשתו מותר. אבל בשעת תפילה אסור כמו שכתוב באורח חיים (שם)… ודווקא קול ערווה אסור, אבל קול דיבור שלה מותר… וכו'.
אולם הבאר היטב (שם אות ד') הביא כי: בספר באר שבע דף קי"ט [בסופו, באר מים חיים אות ג'] כתב, בין בתולה בין אלמנה אסור, ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפילה וגו'. כלומר, קול ערווה, דהיינו קול שירת אישה אסור. ומקורו בברכות כ"ד ע"א, דשם אומר שמואל : קול באישה ערווה, משום שנאמר "[השמיעיני את קולך] כי קולך ערב ומראך נאוה" (שיר השירים ב' י"ד). וכתב רש"י שם: מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מינא תאוה היא, וגו'. ובקידושין ע' ע"א מובא בשם שמואל שקול באישה ערווה, ובגלל זה אסר רב יהודה על עצמו לשאול בשלומה של ילתא אשתו של רב נחמן. הרי שלפי גמרא זו אפילו דיבור בעלמא אסור, ולא רק שירה. אמנם הבית שמואל (שם) העיר כי על אף מה שכתוב בקידושין שם, שמשמע דבשאילת שלום גם כן אסור, תירץ הרשב"א (לברכות כ"ד ע"א ד"ה והא דאמר) שקול דיבור מה שהיא משיבה על שאלת שלומה גרע טפי[יותר גרוע], וגו'. ונראה ששיטתו של שמואל, שבמקרים מסויימים אף דיבורה אסור, מבוססת על הא דאיתא בירושלמי חלה פרק ב' סוף הלכה א', דשם אמר שמואל: קול באישה ערווה- מה טעם? "והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ …" (ירמיה ג' ט'), דהיינו שיכול גם קול דיבורה להביא לידי זנות.
והעיר הרב יהודה הרצל הנקין בספרו שו"ת בני בנים חלק ד', ירושלים תשס"ה, עמ' ל"ה בהערה שם ששתי המימרות של שמואל "לא ראי זה כראי זה, כי בברכות מיירי בקול של שיר וזמר ונסמך על "קולך ערב" ואיסורו משום הרהור, כמו שכתוב הרשב"א בברכות שם, ואילו בירושלמי מתפרש כקול המביא לידי זנות, ואפילו קול דיבורה, כל שגורם להתקרבות לערווה… (וראה בהמשך שם). יהא אשר יהא, משמע לכאורה בהדיא שאסור לשמוע קולה של אישה בשירה.
והנה רמזו חכמים שסך האותיות של שירה ותפלה שוה, דהיינו בגמטריה של תקי"ה (515). כלום ניתן לומר ששירתה של מרים ובנות ישראל היה בה משום איסור ערווה? וכיצד שרה דבורה וברק בן אבינועם יחד (שופטים ה' א')? אתמהא! (וראה במכילתא שמות ט"ו א', ותנחומא בשלח ז' על "עשר שירות הן".)
אכן רבו הדיונים בסוגיה קשה זו, וחילוקים שונים נאמרו בה, כגון שמיעת קול אישה אסורה רק כאשר רואים אותה, אבל כאשר אין רואים אותה אין בה משום איסור, אך בוודאי בני ישראל ראו זה את זה, וכן דבורה וברק! או כאשר השומע מכיר את האישה ששרה וכו'. (וראה בספרו של הנקין understanding Tzniut,, עמ' 61, שהביא את המקורות לכל השיטות השונות. וע"ע בספרו של עקיבא שטרנברג, המסורתיים הקדמונים: המחוייבים להלכה ופורצי גבולות, ירושלים תשע"ו, עמ' 341-313. וכו'.) ואולם מצינו דעות שלפיהן אין הכלל הזה שייך כאשר מדובר במסגרת של תפילה בבית כנסת. כך לדוגמה מצאנו לו לאחד מגדולי החסידות, הרב צבי אלימלך שפירא, בספרו בני יששכר, זעלקו=לבוב תר"ו (כסלו-טבת מאמר ד' אות קכ"ג), שמציין בשם החיד"א, כי במקום שמצויה שם אימת השכינה, אין לחוש לדין "קול באישה ערווה" ואכן דבריו של החיד"א הם בספרו ראש דוד, מנטובה תקל"ו, נ"ד ע"ד (פרשת בשלח), וכן בספרו מראית העין, ליוורנו תקס"ד, לנידה י"ג ע"א, ואף הובאו הדברים בשו"ת יחוה דעת ח"ד, לרב עובדיה יוסף, ירושלים תשמ"א, סי' ט"ו בהערה שבעמ' ע"ה. ועל פי זה הסיק הרב עובדיה שם בזה הלשון: וע"כ לומר שהתירו לאישה לקרות בציבור כשאין שבע בקיאים לקרות שם, משום שבמקום השראת שכינה לא חששו חכמים להרהור.
והנה היסוד לשיטה זו, שבמקום אימת השכינה אין חשש להרהור, נמצא במסכת נידה י"ג ע"א, דשם איתא שהתירו דברים מסויימים משום ביעותתא דשכינה- אימת השכינה, שאז לא חיישינן להרהורא. ופירש רש"י שם: דשכינה שורה בבית הכנסת. והוסיף לכך הריטב"א שם, שנימוק זה, אף שנאמר בלשון של "אי בעית אימר"; הוי הלכה, ותלמודא בעי לאשמועינן דינא לעלמא, וגו'. וכן דעתו של הראב"ן סי' של"ד, והסמ"ק לאוין מצוה רצ"ב, והמאירי וכו'. ולפי האמור לעיל מובן כיצד שרו מרים הנביאה ודבורה הנביאה שירה בפני גברים, כי היה המעמד של "ביעותתא דשכינא".
וראוי לסיים בדבריו של הרב נחום רבינוביץ, בספרו מלומדי מלחמה: שו"ת בעיניני צבא ומלחמה, עמ' 268:
נחלקו האחרונים אם הדין 'קול באישה ערווה' הוא מדאורייתא או מדרבנן. ראה בשדי חמד בערכו (מערכת הקו"ף כלל מ"ב) בשם הרב דברי חפץ הסובר שהוא מן התורה, "ומסיק דכל שאינו קול של עגבים, ואינו מתכוון להנות מקולה, כשמשוררת דברי שירות ותשבחות להשי"ת בשביל נס, או שפועה להרדים הילד, או שמקוננת על מות- לית לן בה, כל דלא מתכוון להנות מקולה… וכו'.
וברור שבעניין השמעת קול של אישה בתפילה או בקריאת התורה וכו', אין רצונם של השומעים להנות, אלא לשמוע את התפילה והקריאה כפי ששומעים כל שליח ציבור.
יש להוסיף עוד נימוק לדיון בעניין זה, והוא שבימינו הורגלו הגברים לראות ולשמוע נשים עד כי אין זה מביא לידי הרהור הלב… וגו'. וכבר עמד על כך בעל תרומת הדשן, בספר לקט יושר, חלק יורה דעה עמ' ל"ז, שהרגל זה הוא גם בשמיעת קולה של אישה.
לא נאריך יותר בעניין, ומי שירצה יוכל לראות את הדברים בפרוטרוט בספרי סדר נשי: הלכות לאישה המודרנית, ירושלים 2021, עמ' 49-47, 251-246. ותקוותנו כי בתי הכנסת שלנו יתמלאו באימתה של שכינה, ולא באימת המגיפה בקרוב בימינו, אמכי"ר.
