יאיר שלג | בין חרד"לים לליברלים

מי שרגיל לחשוב על הציונות הדתית בתור ציבור שכולו קיצוני, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית, היה צריך להיות בגבעת שמואל ביום שלישי שעבר. ביוזמת "נאמני תורה ועבודה", אחד מארגוני הציונות הדתית הליברלית, התקיים שם דיון סוער על דרכה של תנועת הנוער בני עקיבא.

הורים זועמים באו מכל אזור המרכז כדי לתקוף את מזכ"ל התנועה, הרב בני נכטיילר, על ההקצנה באורחות חייה הדתיים. שוב ושוב עלו הדוגמאות: ההפרדה בין המינים הולכת וגדלה בפעילות הארצית של התנועה; סניפים מסוימים מקיימים פעילות נפרדת לחלוטין; יש בנות שאינן יכולות לשיר או לרקוד מול בנים, והמקסימום שמתירים להן הוא ריקוד בחושך, כשרק כפפות זרחניות על ידיהן מעידות שהן רוקדות; מדריך שנוהג להסיר את משקפיו כשהוא מגיע לפעילות בתנועה, כדי שלא יחטא בראיית בנות, ועוד ועוד. נכטיילר ניסה להשיב שההפרדה אינה נובעת ממדיניות תנועתית, אלא מדרישות שמעלים החניכים עצמם בחלק מהסניפים, ולכן יש להתחשב בהם גם בפעילות הארצית. ההורים הזועמים שיסעו את דבריו שוב ושוב.

האירוע הזה מסמן שני תהליכים משמעותיים בציונות הדתית. מצד אחד הוא מדגיש את הטעות האופטית שעליה מבוססת התפישה כאילו ההקצנה מאפיינת את כלל הציבור. לפחות בתחום הדתי ברור לגמרי שהרוב הדומם רחוק מהגישה המתחרדת. סקר שערך ד"ר אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן הראה כבר לפני שנים אחדות, שרק תשעה אחוזים מבין אנשי הציונות הדתית בתוך הקו הירוק מגדירים את עצמם "חרד"לים" (חרדים-לאומיים); 20% מהם מגדירים את עצמם "ליברלים", ואילו כל השאר אומרים שהם "דתיים" ותו לא, אבל אורחות חייהם קרובים בדרך כלל לאלה של הליברלים יותר מלאלה של החרד"לים.

הטעות האופטית נובעת לא רק מהקולניות של המיעוט, אלא גם מכך שבעוד שהדתיים הליברלים התפזרו בכל תחומי החיים, בעיקר הרווחיים שבהם, החרד"לים הלכו למערכות המאורגנות של הציונות הדתית – מערכת החינוך והמפלגות הדתיות – מתוך רצון עז להשפיע על החברה הסובבת אותם. יותר מכל מדגישים זאת דבריו של הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקוה, שקרא בכינוס בגבעת שמואל לדתיים הליברלים: תפסיקו ליילל ותיכנסו למערכת החינוך הדתית.

משהו מן המסר הזה החל להתממש בשנים האחרונות, וזהו התהליך המשמעותי השני: שנים ארוכות היתה לחרד"לים בלעדיות על קריאת התיגר נגד הזרם המרכזי הדתי. הם פיצלו את המחנה והקימו מסגרות הולכות ומתחרדות. המתונים מחו ולא פעם גם הצליחו במאבקים נקודתיים, אבל בסך הכל נכנעו ושלחו את ילדיהם לבתי הספר שניהלו החרד"לים. זאת ועוד, בבית הם המשיכו בחייהם הרגילים, אבל התקשו לעמוד מול ילדיהם שביקשו דרך ברורה והתקרבו אל החרד"לים.

בשנים האחרונות חל שינוי מהפכני. הליברלים החלו באופנסיווה משל עצמם. גם הם התחילו להקים מוסדות שפרשו ממערכת החינוך הדתית הסטנדרטית. בתי ספר כמו תיכון הרטמן והתיכון התורני הניסויי לבנות פלך, שניהם מירושלים, מייצגים זה שנים ארוכות את הקו הליברלי. באחרונה הם החלו לשמש דוגמה למוסדות דומים ברחבי הארץ.

גם הארגון הפמיניסטי "קולך", שמציין בימים אלה עשר שנים לקיומו, תרם את חלקו כשלא היסס לצאת נגד הזרם המרכזי הדתי. בסופו של דבר, הפיצול משמאל – ולא רק מימין – חצה את גבולות המערכת הפוליטית ומערכת החינוך הדתית. בשנים האחרונות קריאת התיגר מגיעה עד בתי הכנסת, שנחשבו למעוז האחרון של דו-קיום בין חרד"לים וליברלים. עכשיו מוקמים מנייני תפילה חדשים, שבהם משתדלים למתוח את גבולות הפמיניזם הדתי עד למקסימום ההלכתי שלו (לפחות מהזווית האורתודוקסית): קריאת תורה לנשים; נשים חזניות (לפחות בחלק מהתפילה) וכו'.

למעשה, עם הקמת בתי הכנסת האלה הושלם תהליך הפיצול בציונות הדתית. זו נחלקת עתה לשני מחנות נפרדים בכל המערכות המאורגנות – הפוליטית, החינוכית והדתית. רק בבני עקיבא שני המחנות עדיין מרבים להיפגש, כי לכולם יש זיקת נעורים אליה וכולם רוצים לעצב את דרכה. השאלה היא אם קריאת התיגר שהופנתה אל מזכ"ל התנועה אינה מעידה שבמוקדם או במאוחר תתפצל גם המסגרת הזאת.