ידינו בעורף כנגד אויבינו. פרשיות תרומה- תצוה תשפ"ד

בהערה מקדימה נעיר כי בספר האורה לרש"י סי' ע"ג (הלכות ספר תורה עמ' 79) נאמר: מנין פרשיות של תורה חמישים ושלש וגו'. וכן הוא בזהר ויקהל (ח"ב כ"ו ע"ב): ולחמשין ותלת רתיכין קדישין דתחות ידיה, דאתמנון בשמושא דאורייתא. (ועיין בנפש חיה לר"ר מרגליות ריש סימן קל"ט מה שהאריך בדבר הזה.) וכתב החיד"א בשם הגדולים ח"ג, מערכת ג' בסוף:… ויתכן שפרשיות תרומה ותצוה נחשבות כאחד, לכבוד משה רבינו ע"ה, שלא נזכר שמו בפרשת תצוה. ונחשבת עם תרומה פרשה אחת. וכבר בתרומה נזכר משה רבינו ע"ה [שמות י"ח א'], ותצוה נטפלת לפרשת תרומה, ומצאתי סמך לזה. (והשוה חומת אנך לחיד"א לפרשת תצוה, ובדבש לפי שם, אך יש שצרפו נצבים וילך גם יחד, ואכמ"ל.) ועל פי שיטה זו צירפנו את שתי הפרשיות הללו גם יחד.

והנה בפרשיותינו מדובר על שני מזבחות, אחד הוא מזבח הנחושת (שמות כ"ז ב') והאחד שמצופה בזהב (שם ל' ג'). וכלשונו של בעל מדרש הגדול (שם כ"ז): תנו רבנן [אך אין זה במשנה]: שני מזבחות הן: אחד זהב ואחד נחושת. מזבח הזהב נמשל בנפש של אדם. ומזבח הנחושת בגופו של אדם. מזבח הזהב היה מונח בפנים של קודש, ומזבח הנחושת בחצר של קודש. מזבח הזהב לא היה נראה לעם, ומזבח הנחושת היה נראה. מזבח הזהב היה יקר ממזבח הנחושת. מזבח הזהב היו מקטירין עליו קטורת סמים, ומזבח נחושת היו מקריבין עליו בהמות. כשם שהזהב יקר מן הנחושת, כך הנפש יקרה מן הגוף. וכשם שהיו מקריבין בכל יום ויום קרבן לפני הקב"ה על מזבח הנחושת, כך צריך אדם להתוודות ולבקר מעשיו בכל יום ויום לפני אדון העולמים תמיד ולעבוד אותו בנפשו וגופו.

ומקורו במדרש תדשא [= מדרש רבי פנחס בן יאיר] פרק י"א (אוצר המדרשים של אייזנשטיין ח"ב, עמ' 479, בית המדרש של ילניק, ח"ג, עמ' 175), "ועשית מזבח אחד זהב ואחד נחושת", (אין זה פסוק בתורה): מזבח הזהב נמשל בנפשו של אדם, מזבח נחושת בגופו של אדם. כשם שהזהב יקר מן הנחושת, כך הנפשות יקרות מן הגוף. כשם שבכל יום היה מקריב כהן מה שנגזר עליו מן הקודש, כך צריך האדם לעבוד פני אדון העולמים תמיד בנפשו ובגופו… ובהמשך נאמר: … רצה הקב"ה ללמדנו, אם מקריבין לו קרבנות הצדקה, והוא מהדף ומכניע צריהם ואין מניח אותם להזיק לישראל, שכן כתוב, "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" (תהילים ע"ה י"א), וגו'. ובמדרש תהילים ע"ה אות ה', (מהדורת בובר עמ' 390):… ובזמן שירים קרני הצדיקים, יגדע קרנות הרשעים שנאמר, "וכל קרני רשעים אגדע", ומיד "תרוממנה קרנות צדיק", קרנו שגידעו צדיקו של עולם, וגו'.

ובקוראי את הדברים הללו, חשתי בליבי כי מדברים הם גם עלינו בימים הקשים הללו. כי אלו קרבנות התמידים העולים יום יום על גבי מזבח הנחושת של טנקים וארטילריה וכו', הם הם קרבנות תמידים כסדרם. והם אלה אשר משמרים ומכפרים עלינו היושבים לפנים מן החומות, ואולם, יחד עם זה ישנו גם מזבח של זהב, אשר מעלין עליו ריח ניחוח, ובניגוד למזבח הנחושת שהיה בחוץ, מזבח הזהב, שהוא מזבח הקטורת, בפנים היה. ללמדך כי גם אלה אשר אינם נלחמים בחוץ בשדות הקרב שבעזה ובצפון, אלא יושבים בכפרים, בעיירות הגדולות והמוקפות חומה, גם על אלה שומה להתוודות ולבקר מעשיהם בכל יום ויום לפני אדון העולמים ולעובדו בנפשם ובגופם. כי כוחם של אלה היוצאים למערכה תלוי לא מעט ברוחו ועידודו של העורף, ומסייעים לגדוע קרנות רשעים.

והנה, נראה לכאורה, כי הכוח הגדול ביותר הוא עם החיילים החזקים והאמיצים שאף חמושים היטב. ואילו אנו היושבים בערי המקלט חלש כוחנו. וכן אף נראה תמוה שבעוד ומזבח הנחושת חזק הוא ועומד יציב בפני אישי המערכה, ואינו ניזוק כלל, מזבח הקטורת, מצופה בציפוי דק של זהב טהור ורך. שעוביו אולי כעוביו של דינר, או אצבע, או ציפורן או אפילו כעוביה של מחט (מדרש הגדול תצוה שם) אינו נשרף ואינו נמס כלל. אף משה רבינו ע"ה תמה תמיהה גדולה על עובדה זו, כפי שמסופר בסוף מסכת חגיגה, (וראה תוספות שם, שהביאו את מדרש תנחומא פרשת תצוה סי' י"א בנידון. והאריך בכך ר' ד"י וויס, בספרו מגדים חדשים לחגיגה, ירושלים תשי"א, עמ' תקצ"ד-תקצ"ט, ונעמו דבריו). ללמדך כוחו של עם ישראל, כי נעימות בימינו נצח (על פי תהילים ט"ז י"א), ועל כן "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' ט"ו כ"ט), ונזכה בקרוב לראות בקיום דברי המשורר, האויב תמו חרבות לנצח… אבד זכרם המה" (תהילים ט' ז'), ואילו אנו נשכון בטח לנצח. אמכי"ר.

ד. שפרבר